פסוק א
• לפירוש "פסוק א" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הוי השאננים בציון", כל המאמר הזה נמשך על מ"ש בפסוק ז' "
לכן עתה יגלו בראש גולים", שר"ל שישראל גלו תחלה ואחריהם גלו כל האומות שכניהם עד שהם היו ראש לכל הגולים, וזה היה בין בגלות עשרת השבטים ע"י מלך אשור, שהגם שמלך אשור הגלה גם יתר האומות כמ"ש הלא ככרכמיש כלנו אם לא כארפד חמת אם לא כדמשק שומרון
(ישעיה י') במואר מפה שלא הגלה את כלנה ואת חמת רבה ואת פלשתים עד שהגלה את עשרת השבטים תחלה, באופן שבעת גלו עשרת השבטים היו המדינות כלנה וחמת עדן יושבים על אדמתם. (וכן מצאנו בנ"נ שלא הגלה את האומות אדום עמון ומואב ופלשתים שכני א"י עד אחר שהגלה את יהודה עד שישראל היו תמיד ראש גולים), והנביא יתמה ע"ז מדוע היה כן, שלפי דרך הטבע היה ראוי שיכבוש ויגלה תחלה את הממלכות הקטנות והחלשות ואח"כ יכבוש את שומרון או ציון שהיו ממלכות אדירות ובצורות, וז"ש "
הוי" קורא אני, הלא "
השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון", ויש הבדל בין שאנן ובין בוטח, שהשאנן הוא מי שאין לו שום מלחמה ואין לו מחריד מבחוץ, והבוטח הוא הבוטח על גבורתו אף שיש לו מלחמה ואינו שאנן. והנה בני ציון לא היה להם שום מלחמה בעת ההיא כי מלך אשור לא עלה על יהודה עד שנת ארבע עשרה לחזקיה, וגלות שומרון היתה בשנת שש לחזקיה. וע"כ קראם בשם שאננים, ושומרון הגם שהיה להם מלחמה בעת ההיא היו בוטחים על גבורתם ועל שומרון שהיתה עיר בצורה, כי הלא הוכרח לצור עליה שלש שנים עד אשר כבש אותה, וא"כ אחר שבני ציון ועשרת השבטים היו גבורים ואדירים והם "
נקובי ראשית הגוים", הם מפורשים ומפורסמים לשבח שהם ראשית הגוים, ר"ל המובחרים מהם במעלה וגבורה, ואיך היה זה כי "
ובאו להם בית ישראל?" שבית ישראל הלכו בגולה תחלה ובאו בגלותם אל הגוים ההם, שאת מקצתם הגלה תחלה אל הגוים הסמוכים כמו שבארתי
(למעלה ג' י"ב) שהגלם תחלה לדמשק, ומקצתם הלכו לגולה דרך ערי הגוים שכניהם שישבו עדיין בשלוה, או ברחו דרך שם כמבואר למעלה
(א' ו' ט'), וזה הפך מדרך הרגיל שהיה ראוי שיגלה הממלכות הקטנות תחלה?:
ביאור המילות
"שאננים. בוטחים", השאנן הוא הפך שאון, שלא ישמע קול נוגש ומטריד מבחוץ, והבוטח הוא על גבורתו, כמו שהתבאר (ישעיה ל"ב ט') ושם קורא מטעם זה בנות ציון נשים שאננות, ובנות שומרון בנות בוטחות עיי"ש:
"
נקובי". המפורש בשם, כמו אשר נקבו בשמות:
פסוק ב
• לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
עברו", משיב שהיה זה בהשגחת ה' כדי "
שתעברו לכלנה ותראו" כי מקצת הגולים עברו בגלותם לכלנה, "
ולכו משם חמת רבה" ואח"כ כשכבש מלך אשור את כלנה והגלה אותם הלכו משם בגלותם לחמת שישבה עדיין בשלוה (כמו שנראה בישעיה י') שכבש את כלנה קודם לחמת, ואח"כ כשכבש חמת "
רדו גת פלשתים" עברו לגת שישבו בשלוה עדיין ולכן השגיח ה' שישראל יגלו תחלה כדי שיעברו דרך הממלכות האלה שהם הגם שחלשים מישראל יושבים עדיין על אדמתם, "
וראו" ואז תראו בעין שכלכם מדוע היה זה, ומה היה הסבה שהם יושבים עדיין בשלוה ואתם הלכתם בראש גולים שא"א לומר שזה מפני שהנהגת ממלכתם טובה מן ממלכת בית ישראל, ועז"א "
הטובים" הם "
מן הממלכות האלה" של ציון ושומרון עד שלכן לא ערב לב מלך אשור ללחום בם תחלה. או "
האם רב גבולם מגבולכם" והתירא מללחום עמהם תחלה מפני שארצם גדולה יותר וקשה יותר לכבשה מן ארץ של ישראל ויהודה, ובזה תראו שלא מפני זה הגלה אתכם תחלה קודם לאומות האלה, רק הסבה להקדמת גלותכם אל גלות האומות האלה היה ענין השגחיי מאת ה' בעבור רוע דרככם, ומפרש.
פסוק ג
• לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
המנדים ליום רע", שזה היה מפני שהאומות האלה היו משתדלים להניד את יום הרע ולהרחיק אותו שלא יגיע לגבולם במהרה, אבל אתם "
תגישון שבת חמס" אתם במעשיכם הרעים תשיגו ותקריבו את השבתת החמס, אתם עושים מעשים שעי"ז יגש ויקרב אליכם במהרה חמס מלך אשור אשר ישבית אתכם מהיות גוי. ומפרש במה תגישו אותו.
ביאור המילות
"המנדים". המרחיקים, ומוסב על האומות, כי אל ישראל מדבר פה בנוכח:
"
שבת" מענין השבתה כמו שרף ישרפו בשבת
(ש"ב כ"ג):
פסוק ד
• לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
השוכבים על מטות שן", המטה עשויה לנטות עליה בין ביום ובין בלילה, והערש הוא מיוחד למשכב נשים וקטנים וחולים ומעונגים בלילה, הם שכבו על מטות שן, "
ועל ערשותם" המיוחד למשכבי אשה שוכבים "
סרוחים" היינו זונות סרוחות המסריחים בשכבת זרע, וכמ"ש חז"ל שמסריחים את ערשותם בש"ז שאינו שלהם, והם יתפנקו במאכלות ערבים זוללים וסובאים עם הזונות שלהם, "
שאוכלים את הכרים מצאן" היינו צאן השמנות, ואת "
עגלים" שלוקחים "
מתוך מרבק" ששם העגלים מפוטמים ושמנים:
ביאור המילות
"מטות, ערשותם". התבאר למעלה (ג' י"ב) שהערש מיוחד למשכב הנשים:
"וסרוחים", שם מלשון הבאשה כמו נסרחה חכמתם, זונות וזכרים מיוחדים לזימה שוכבים על ערשותם:
"כרים", כן נקראו צאן השמנים:
"
ומרבק" מקום שמפטמים בו העגלים עד יתראו כבקר, וכן עגל מרבק
(ש"א כ"ט) ובדברי חז"ל הכניסה לרבקה ודשה:
פסוק ה
• לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ביאור המילות
"
הפורטים", מענין כלל ופרט בדברי חז"ל שמפרט פרטי הניגון. עמ"ש בתו"ה
(קדושים סי' כ'):
פסוק ו
• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
השותים", והם "
שותים יין במזרקות" גדולות ולא בכוסות קטנות, "
וימשחו בראשית שמנים" בשמן הטוב והמובחר שהוא שמן אפרסמון, "
ולא נחלו על שבר יוסף" לשום לב על צרת הכלל ולהתאבל על הרעה הנשקפת עליהם ולשוב אל ה' בצום ובכי ומספד:
ביאור המילות
"מזרקי יין". כלים עשוים בתואר מזרקות ומיוחדים לשתיית יין:
"
ולא נחלו", מן הנפעל, ויש הבדל בין לא חלו (
ירמיה ה' ג') שהוא חולי גמור, ובין לא נחלו שהוא חולשה קצת, כמ"ש (
ביחזקאל ל"ד ד'):
פסוק ז
• לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לכן עתה יגלו בראש גולים", כל הדברים האלה היו סבה "
שיגלו עתה", בזמן קדום, ולא נתאחר גלותם אל זמן העתיד, עד שהם הלכו בראש גולים שהם היו הגולים ראשונה לפני האומות מפני שהאומות שמו על לב את צרת אחיהם וחשבו מחשבות לנדות ולהרחיק את יום רע, "
וסר מרזח סרוחים" שע"י שהגלו מארצם סר וחדל המרזח והמשתה שעשו אל הסרוחים, היינו אל הזונות הסרוחות שבעבורם היו עושים מרזח ומשתה בכל יום, עתה יסור המרזח הזה:
ביאור המילות
"מרזח". הושאל מן המשתה שהיו רגילים לעשות אחרי קבור המת לנחם את האבל (כמו אל תבא בית מרזח, ירמיה ט"ז) אל משתה שהיו עושים להסרוחים והנבאשים אשר על ערשותם, שגם במת יש הבאשת המת:
"
וסר", ר"ל שיסור ויפסק:
פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
נשבע ה' בנפשו", ברצונו, כי רצונו הוא הפועל הכל, "
מתאב אנכי את גאון יעקב", שאין לי עוד רצון אל גאון יעקב, ועי"כ "
שנאתי ארמנותיו ואסגיר עיר ומלואה" ביד צרים:
ביאור המילות
"בנפשו", ברצונו. כמו ולא תגעל נפשי אתכם, ומצאנו נשבע ה' בימינו, בקדשו, בשמו הגדול, בי נשבעתי, בגאון יעקב:
"מתאב". הפך הנה תאבתי לפקודיך, כמו משרש, מסקל.
"
וגאון יעקב" הוא הבהמ"ק שתחלה אבה בו ועתה בלתי אובה, "
וארמנותיו" שונא מתחלתו:
פסוק ט
• לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והיה אם יותרו עשרה אנשים" אשר לא יהרגם האויב, והם ישארו "
בבית אחד" למשל אב ותשעה בניו "
ומתו" כולם ע"י הדבר שהיה בעיר:
פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ונשאו דודו", מצייר שאב ובניו ואחיו הראוים לירשו כולם מתו בדבר, ולא ישאר קרוב שיטפל במתים לקברם ושירש את הבית הנשאר ואת הנכסים רק דודו של בעה"ב, כמ"ש אם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לאחי אביו, והוא ישא אותו לקבורה והוא יהיה ג"כ "
מסרפו" שהוא ישרף העצמות (כמ"ש
(ש"א ל"א) ויקחו את גוית שאול וכו' וישרפו אותם. ופי' הרד"ק חניטות העצמות בבשמים השורפים אותם ומיבשם ובפרט בעת המגפה שופכים סיד על העצמות כדי שישרפו ולא יתפשט מהם הדבר), והטעם שישא אותו יהיה כי "
להוציא עצמים מן הבית" באשר הוא היורש את הבית ירצה לטהרו מן העצמות, "
ואמר לאשר בירכתי הבית העוד עמך", מצייר שאיש אחד מן משרתי הבית שנשאר בחיים יושב בירכתי הבית ולא ירצה לבא בתוך הבית אם מפני המגפה אם מפני המפולת, והדוד העוסק בקבורה ישאל אותו העוד עמך, ר"ל אם נשאר עוד איש עמו מבני הבית בן או אח שנמלטו עמו מן המגפה, "
ואמר אפס" כי כל בני הבית מתו, "
ואמר הס", באשר היה המנהג להזכיר שם ה' על המתים, אם לומר צדוק הדין ולברך דיין האמת, וגם שכפי הדין צריך לברך שהחיינו ג"כ, כמ"ש אמרו לו מת אביו הוא יורשו מברך שתים ברוך דיין האמת ושהחיינו ואחר שהוא היורש את הבית ירצה להזכיר שם ה', ולכן יצוה אותו המשרת שיהס וישתוק "
כי לא להזכיר בשם ה'" ר"ל שאין עתה העת לזה, והמשרת יבאר לו הטעם, מפני.
ביאור המילות
"ומסרפו". כמו משרפו:
"
הס" צווי מהכבד ושרשו הסה, שתוק:
פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי הנה ה' מצוה והכה הבית הגדול רסיסים", וא"כ אין עת להתפלל מפני הסכנה שבמהרה יפול הבית הגדול, ושמפני טעם זה נמלט מן הבית הגדול ויושב בירכתי הבית דהיינו בבית הקטן הנסמך לבית הגדול בירכתים, ששם אין סכנה כ"כ, כי "
את הבית הקטן" לא יכה רק "
בקיעים" קטנים ולא ישבר לרסיסים כבית הגדול, וגם מפני טעם זה אין לו להשיר בשם ה' על טובת הירושה ולברך שהחיינו כי הבית יהיה למפולת ולא יירש מאומה:
ביאור המילות
"
רסיסים". כמו רצוצים והוא יותר מן בקיעים:
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הירצון בסלע סוסים", הסלע שהוא ההר הקשה והחד הסלעיי אינו ראוי למאומה, שא"א לעשות עליו דרך סלולה שירוצון בו סוסים בעת מלחמת, וכן אינו ראוי "
לחרוש" עליו "
בבקרים" לעשות בו שדי תבואה, וזה משל אם על ארצם שנעשית כסלע וצור החלמיש ולא יוכלו ללחום בו ביום קרב להנצל מן החרב ולא לזרוע בו תבואה להנצל מן הרעב (וכן ירמוז על לבבם שנעשה כסלע ולא יוכלו לעמוד במלחמת היצר, ולא לקבל זרע המוסר והדעת). ומבאר כי תנאי נצחון המלחמה הוא אם יעשו משפט בין אדם לחברו כמו שנזכר ביהושפט דה"ב
(סי' י"ט וסי' כ') שכאשר העמיד שופטים בכל עיר ועיר נצח את איוביו מסביב, וכמ"ש חז"ל חרב בא לעולם על עוות הדין, ואתם "
הפכתם לראש משפט" תחת שהמשפט ימתיק כל מרורות, ובקיבוץ המדיני יחיו חיים ערבים אם יש משפט בין אדם לחברו. הפכתם אותו למרורות. ותנאי הזריעה ושיצמחו שדי תבואות הוא הצדקה בין אדם למקום, שעי"ז ישגיח ה' עליהם ויתן מטר ארצם בעתו, ואתם הפכתם "
פרי צדקה ללענה" שתעשו הפך הצדקה לעבוד ע"ז ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה תשאה שממה:
ביאור המילות
"
משפט, צדקה".
(ע"ל ה' כ"ד):
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
השמחים ללא דבר", הנה
(במלכים ב' י"ד) אמר על ירבעם בן יואש שהוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי אשר מגת החפר כי ראה ה' את עני ישראל מורה מאד וכו' ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש, ור"ל שמה שהצליח ירבעם בעת ההיא להשיב את גבול ישראל, הגם שידע ה' שהם עתידים לגלות מפני עונותיהם, הוא מפני שאז לא נחרץ עדיין גז"ד, שהגז"ד על הגלות לא נחרץ עד ימי עמוס שאז נחרצה הגזרה שיגלו, וכמ"ש עמ"ש
(ישעיה ז') ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם שהוא מן העת שנבא עמוס שישראל גלה יגלה מעל אדמתו שאז נחרץ גזר דינם שיגלה אחר ס"ה שנה, ואחר שבימי ירבעם בן יואש עדיין לא נגזרה הגזרה, שעז"א ולא דבר ה' למחות את שם ישראל, דהינו שלא דבר הגזר דין עדיין אז, וראה שהם מעונים מאד ואם יניחם ביד הטבע והמקרה יכלו מעצמם ולא היה עדיין זמן לזה, לכן הוכרח להושיעם ביד ירבעם בן יואש, והדור ההוא ששמעו נבואה זו מפי יונה בן אמתי שהגיד להם שמה שהושיעם הוא מפני שה' לא דבר לכלותם, "
שמחו על לא דבר", היינו על שלא יצא דבר וגזרה עליהם, ועפ"ז חשבו אחר שמה שהתגברו על האויב והושב גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה לא היה ע"י שה' דבר, רק ע"י שה' לא דבר, א"כ התשועה לא היתה בדרך נס מאת ה' כי לא הושיעם בפועל ע"י דבור שדבר לטובתם, רק היה ע"י שלא דבר רע עליהם, ועי"כ נושעו מעצמם ע"י כח ירבעם במלחמה, ועי"ז חשבו שנצחו בחזקתם וגבורתם, ואמרו "
הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים" שמה שנצחנו היה ע"י חזקנו וגבורתנו, ולכן יעשה ה' עמהם מדה כנגד מדה:
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי הנני מקים עליכם נאום ה' צבאות גוי", הגוי שאקים עליכם לא יהיה בלא דבר, רק בדבור ונאום ה' צבאות, כי עתה דבר וינאום נאום וחרץ את הגזרה, והוא יקום את הגוי אשר "
ילחצו אתכם מלבא חמת עד נחל הערבה", כמו שאז הושיעם ביד ירבעם וישיב גבולם מלבא חמת עד ים הערבה:
