פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על עמוס ד


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו הדבר הזה", עוד באר מוקש אחר שהיה להם שבו נוקשו ונלכדו בפח יקוש, שזה היה עון גזל ועשק שהיה בידם, וזה היה ע"י נשיהם נשי שחץ, ולכן ייחד אליהן את הדבור, אתן "פרות הבשן אשר בהר שומרון" שהיו שמנות ומעונגות זוללות וסובאות, והם "העושקות דלים", ור"ל שהעושק מיוחס אליהן ע"י "שאומרות לאדניהם הביאה ונשתה" ועי"כ הוצרכו בעליהן לעשוק ולחמוס לתת להן יין לסבוא:


ביאור המילות

"העשקות דלים, הרצצות אביונים", האביון גרוע מן הדל שאין לו מאומה, והעושק הוא בממון והרוצץ הוא בגוף (ש"א י"ב ירמיה כ"ב), האביון א"א שיעשקנו ממון רק ירצצו בגופו בעבודת פרך:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נשבע ה'", גזר עליהן גז"ד בשבועה, "כי הנה ימים באים ונשא אתכם בצנות" שיבואו אויבים וישאו אתכם במרכבות בכבוד, "ואחריתכן" ר"ל ובאחרית תהיו בזויים כ"כ שלא יוליכו אתכן בספינה שמוליכים בני אדם, רק "בסירות דוגה" בספינות עשויות כסיר שמוליכים בם את הדגים. ומרביצים אותם אחד ע"ג חברו:


ביאור המילות

"צנות", מין מרכבה שנושאים בו השרים, כמו ובאו עליך הצן רכב וגלגל (יחזקאל כ"ג כ"ד), ופרשתי שם שמשתתף עם והביאו בניך בחצן, ועקר שרשו צן.

"סירות דוגה", ספינות עשוים כסיר שמוליכים בם דגים הנצודים:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ופרצים", ושם תהיו נמכרים אל ההרמון שהוא מקום המיוחד אל הנשים להחזיק שם נשים ופילגשים וזונות, ובבואם ליד קוניהם "תצא אשה נגדה פרצים" תצא אשה זונה פרוצה בפריצות לקבל אותה כמו שמקבלים זונות בזויות, ושם תושלך אל ההרמון להיות מיוחד לזנות ושפחה, ותושלך דרך הלשכה בבזיון גדול:


ביאור המילות

"ופרצים", שיצאו לקראתה פריצים, כמו והוליד בן פריץ, נשים פרוצות, ובא במשקל הזכר על חוזק הפריצות, ויל"פ שהסירות לא יהיה להם פתח רק יהיו כולם מפורצים מכל צד ונשברים, ודרך הפרצים יצאו כל אשה נגדה כמו ועלו העם איש נגדו (יהושע ו').

"והשלכתנה" כמו והשלכתן.

"ההרמונה" כמו ארמון, ושם הרמון מיוחד בלשונות המזרחיות על מקום המיוחד לנשים ופלגשים (הארם):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בואו בית אל", עתה יתחיל לפרש ההקדמה הרביעית מ"ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, ויספר איך צוה ה' אל הנביאים לתקוע בשופר ולהגיד להם פשעם ולהודיעם הפורעניות העתיד עליהם והם לא חרדו, הנביאים אמרו להם בשם ה' "בואו בית אל ופשעו" וכו' "וגם אני נתתי לכם נקיון שנים", כמו שאתם תרבו לפשוע כן אני ארבה להעניש אתכם, ומלת השמיעו שבפסוק שאח"ז הוא מוסב לכל המאמר, ושעורו "השמיעו בואו בית אל ופשעו" אתם השמיעו והכריזו וצוו את העם שיבואו לבית אל ויפשעו בה', "ושיבואו הגלגל" ושם "הרבו לפשוע" עוד יותר, כי בגלגל היו חוטאים יותר מבבית אל (כמ"ש הושע ט' ט"ו כל רעתם בגלגל, ושם י"ג י"ב, בגלגל שורים זבחו), "והביאו לבקר זבחיכם", השמיעו שיביאו הזבחים לע"ז בכל בקר, "ואת המעשרות יביאו בכל שלשה ימים":


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וקטר", והשמיעו "שיקטרו תודה מחמץ" כמו שבבית ה' הקריבו את התודה על חלות לחם חמץ, וחוץ מקרבנות החובה "קראו נדבות" שכל אחד יביא את אשר ידבנו לבו בתורת נדבה, "השמיעו" ר"ל כל הדברים האלה השמיעו והכריזו, "כי כן אהבתם בני ישראל" וכולכם תכריזו ותזהירו על עבודת העגלים וקרבנותיהם:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וגם אני", אבל גם אני תקעתי בשופר וגזרתי עליכם רעב, כי נתתי להם "נקיון שנים בכל עריכם", שבערים הגדולות לא תמצאו שום מאכל ויהיו השנים נקיים לגמרי, "ובכל מושבותיכם" במושבות הקטנות ובכפרים ששם תמצאו מיני פירות יהיה לכם "חסר לחם" שלא יגדלו מיני דגן שעושים מהם לחם, ובכ"ז "ולא שבתם עדי נאם ה'", שזה מה שתמה אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, שלא חרדו ולא שבו אל ה', והנה יספר כי תקע ה' בשופר חמש פעמים. שלש פעמים בגזרת רעב ופעם אחת בגזרת דבר ופעם אחת בגזרת חרב והם לא חרדו ולא שבו:


ביאור המילות

"נקיון שנים", הוא יותר מחוסר לחם, שכולל שאין לו גם דברים שאינם לחם:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וגם אנכי", ואז הוספתי ליסרה אתכם ברעב קשה מהקודם כי "מנעתי את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר" שאז הארץ צריכה לגשמים, ועי"כ זרעו ולא צמחה התבואה והפסידו גם את הזרע שזרעו, ולא תאמר שהיה זה ענין טבעי כי היה להם לראות שהוא השגחיי, כי "אמטיר על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר", שהעיר שאין עונותיה מרובים כ"כ ירד שם המטר, ויותר מזה כי גם בעיר אחת "חלקה אחת תמטר" אם בעל השדה פשעיו מעטים או ששב בתשובה, "וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש", כי הגם שאם ירד המטר על חלקה אחת ויתאספו שם מי גשמים בבורות יוכלו לקחת משם מים להשקות החלקה הסמוכה שלא ירד, עליה המטר, לא יהיה כן כי ירד המטר בצמצום רק בעבור חלקה זאת ולא ישאר מים להשקות החלקה הסמוכה עד שהחלקה השניה תיבש:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונעו", ועי"כ "ינועו שתים ושלש ערים אל עיר אחת" ששם ירד המטר "לשתות מים", כי אצלם יהיה ציה וצמאון, וגם "לא ישבעו" כי תבא מארה במעיהם. ובכ"ז "ולא שבתם עדי נאם ה'", אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הכיתי", לכן תקע בשופר פעם שלישית והביא רעב יותר קשה שהכה את התבואה בשדפון ובירקון, ואת פרי העץ אכל הגזם ולא שבתם עדי, ועם לא יחרדו:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שלחתי בכם דבר", תקע בשופר פעם רביעית ששלח בהם דבר בעת שהלכו "בדרך מצרים", שמבואר בהושע כי רבים מעשרת השבטים הלכו בעת ההיא למצרים מפני חמת המציק ושם שלח ה' בהם דבר כמש"ש מצרים תקבצם מוף תקברם, וגם אז בדרך זה "הרגתי בחרב בחוריכם" כי מלך אשור בא עליהם מדרך והרגם בחרב (כמש"ש כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי וכו' יפלו בחרב שריהם וכמש"פ שם), וע"י שנהרגו בחרב הם "עם שבי סוסיהם, אעלה באש (של) מחניכם" שיבאשו הפגרים של האדם והסוסים הנופלים בשדה, "ובאפכם", והבאשה זאת תעלה גם באפכם, שעי"ז נתהוה דבר שנתפשט גם בא"י, ובכ"ז "ולא שבתם עדי" ועם לא יחרדו:


ביאור המילות

"באש מחניכם". שם, ומחנה קרויה בעת שהם חונים בשדה המלחמה, וע"כ הוסיף "ובאפכם", שמשם תבא הסרחון גם לאפכם בערי מושב:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הפכתי", אז תקע בשופר פעם חמישית "שהפך בם כמהפכת סדום ועמורה", וכיון בזה על הגליות שהגלם מלך אשור מארצם שנהפך ונחרב מדינתם, ואחרי שתי גליות הראשונות לא נשאר רק שומרון ובנותיה.

"ותהיו כאוד מוצל משרפה", כאוד אשר שתי קצותיו אכלה האש ותוכו נחר, ובכ"ז "ולא שבתם עדי נאום ה'" ועם לא יחרדו:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", אחר שפי' מ"ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וכן מ"ש אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה, כי ברר להם שכל הרעות האלה אינם מקריים רק השגחיים ע"י עונותיהם, באר מ"ש כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, שה' אינו עושה את הרע בהחלט, כי תכלית מה שגוזר את הרעה הוא כדי שישובו בתשובה ע"י תוכחת הנביאים ועי"כ תובטל הגזרה ולא יביא את הרע, וז"ש "לכן כה אעשה לך ישראל" ר"ל מה שכה אעשה לך כל הרעות הנאמרות אינו כדי להביא הרע, רק שתכלית גזרת הפורעניות הוא כדי "שעקב כי זאת אעשה לך" שע"י שתדע כי אעשה לך הרעה הזאת עי"כ "הכון לקראת אלהיך ישראל", תשים אל לבך להכין את עצמך לקראתו ולפייסו בתשובה ומעשים טובים, ולא תמתין עד יבא עליך ויעשה לך הרעה החרוצה מלפניו, רק צא לקראתו קודם שיבא אליך וזאת יעשה לך, ופייס אותו ושובה אליו כדי שלא יעשה הרעה כי באמת לא יעשה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, וגם רמז עוד בדרך הדרוש כונה שניה. שלא לבד שאין חפץ ה' להביא עליך רעה כי בהפך חפצו רק להטיב ולהשפיע טוב וחסד, ובמה שאתה מכריחו להרע עמך ע"י מעשיך הרעים, אתה מכריחו נגד רצונו עד שגם ע"ז תקבל עונש, מה שסבבת שיעשה רע נגד חפצו להיטיב, כענין מ"ש שכר עבירה עבירה שהעונש שמקבלין על העבירה זה עצמו עבירה וגם ע"ז יקבלו עונש, וז"ש "זאת אעשה לך עקב כי זאת אעשה לך", שעל זה בעצמו שזאת אעשה לך ע"ז עצמו תענש ואעשה לך רע על מה שהכרחת אותי לעשות רע, ולכן הכון לקראת אלהיך המשגיח עליך בפרטות:


ביאור המילות

"לקראת אלהיך", מורה שיצא לקראתו ולא ימתין עד שיבא אליו, כמו ויצא משה לקראת חותנו:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי הנה יוצר הרים". מביא ראיה על השגחתו,

  • א) מתחלת הבריאה שבתחלה היה העולם מים במים ויסוד המים כסה כל כדור הארץ, ובארנו בפי' מעשה בראשית שתחלה היה יסוד העפר בלול ביסוד המים כמ"ש וחשך על פני תהום, ויסוד הרוח היה בלול ביסוד המים למעלה וע"כ התפשטו המים וכסו כל יסוד העפר, ע"י כח ההתפשטות אשר ליסוד האויר כמ"ש ורוח אלהים מרחפת על פני המים, וע"י האור שברא הקב"ה הפריש יסוד הרוח מיסוד המים שיהיו לבדו, ועי"כ נצטמצמו המים ונראו ראשי ההרים ונתגלה היבשה, וכמ"ש יקוו המים, וז"ש "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח", שנפרש יסוד העפר לבדו ויסוד הרוח לבדו, וזה מצד השגחתו הכוללת שתהיה הארץ מוכנת לישוב הבע"ח והאדם, וכן השגחתו מתמדת על האדם בפרטות, כי "הוא מגיד לאדם מה שחו" שלא לבד שידע דבור האדם ומעשיו שעושה בכונה, כי גם השיח שהוא התנועות או הדבורים הנפלטים ע"י רגשת הנפש שלא בכונה שהאדם עצמו אינו יודע מהם, הוא מגיד לו מה ששח ברגשת נפשו, וכמו שבהשגחתו תכן את הטבע והבריאה ולשבת יצרה, כן ברצותו יכול להרסה ולהחריבה שאז "עושה שחר עיפה" יחשיך השחר ויבטל האור שברא בראשית הבריאה שעל ידו תכן את הרוח (כמו שבארתי בפי' בראשית) וזה הפך של בורא רוח, "ודורך על במתי ארץ" להשקיע ההרים בתהומות מים כמו שהיה תחלה תהו ובהו וזה הפך של יוצר הרים, "כי ה' צבאות שמו" שהוא מושל על כל צבאות הבריאה וכחותיה:


ביאור המילות

"יוצר הרים ובורא רוח" הבריאה היא יש מאין, ויצדק על הרוח שהוא יסוד פשוט. והיצירה הוא יש מיש, שאחר שנברא יסוד העפר צוה ה' שיעלו הרים וירדו בקעות יצדק לשון יוצר:

"שחו", הוא הדבור הנפלט מן האדם בהשתקעות רעיונים מבלי דעת כונה, כמו כי שיח וכי שיג לו (מ"א י"ח):
"עיפה" מענין חשיכה, והומלץ מענין סגירת העפעף שאז לא יראה העין, וכן יסגור בעד אור השחר ויכפלנו, וכן תעופה כבקר תהיה (איוב י"א):