התורה והמצוה ויקרא כ א-ה
ספרא | מלבי"ם על פרשת קדושים | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן פח עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ד:
[א] "ואל בני ישראל תאמר", "ואל בני ישראל תדבר", "אמור אל בני ישראל", "דבר אל בני ישראל", "צו את בני ישראל", "ואתה תצוה אל בני ישראל"-- ר' יוסי אומר דברה תורה כלשון בני אדם בלשונות הרבה וכולם צריכים להדרש.
"גר"-- אלו הגרים. "הַגָר"-- לרבות נשי הגרים. "בישראל"-- לרבות נשים ועבדים. [ב] אם כן למה נאמר (ויקרא יח, ו) [עיין במלבי"ם] "איש איש"? להביא את העכו"ם שבאו על עריות העכו"ם (ס"א האומות) שידונו בדיני העכו"ם (ס"א האומות) ושבאו על עריות ישראל שידונו בדיני ישראל.
ואל בני ישראל תאמר: מה שהקדים את השם אל הפעל, ומבואר אצלינו שדרך הלשון להקדים הפעל תמיד כמו שכתוב בכל מקום "דבר אל בני ישראל" "אמור אל בני ישראל", אמר ר' יוסי שצריך להדרש, כי יש הבדל בין הלשונות השונות כמו שכתבנו כבר ההבדל בין "אמירה" ובין "דיבור" בסדר ויקרא (סימן ג) ובין הציווי ויתר לשונות (סדר צו סימן א). וכן במ"ש "ואתה תצוה" דרש במכלתא (שם) שבא למעט שיצוה בעצמו, לא על ידי שליח.
אמנם, במה שהקדים השם --"אל בני ישראל תאמר" "אל בני ישראל תדבר"-- יצדק אם מדבר בשני נושאים כמו בריש שמיני "ויאמר אל אהרן קח לך עגל...ואל בני ישראל תדבר קחו שעיר עזים..". וזה לא יצדק כאן, וכן במ"ש (אמור כד טו) "ואל בני ישראל תדבר איש איש כי יקלל אלקיו". וחדש ר' יוסי שבא ללמד שמצות אלה נוהגות גם בעכו"ם ובכל זאת דיניהם מובדל מישראל, שבעריות אם בא על עריות העכו"ם נידון בדיני עכו"ם, וכן בברכת השם מיתתם בסייף. ולכן דייק "אל בני ישראל תאמר" שקדימת השם בא לדייק השם-- "בני ישראל" דוקא. כי דיניהם מובדל בזה מעכו"ם הגם שגם בו נוהג דיני עריות ודיני ברכת השם. וכן דיני מולך דהא ר' יוסי סבר בסנהדרין (דף נו) דכל האמור בפ' כישוף בן נח מוזהר עליו-- "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש".
והוצרך ר' יוסי להקדמה זאת כי הולך לשיטתו דסבירא ליה לענין שחוטי חוץ שמה שכתוב שם "איש איש" דברה תורה כלשון בני אדם וכמ"ש בזבחים (דף קח) ואם כן אם היה כתוב "דבר אל בני ישראל" לא היה דורש "איש איש" והיה אומר שלא בא בדוקא, רק על ידי שכתוב "ואל בני ישראל תאמר" מוכרח שבא "איש איש" בדרך הדיוק.
והנה הדרוש "איש איש" להביא את העכו"ם שבאו על עריות ישראל וכולי נדרש מן "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" שפר' אחרי וכמ"ש בספרא שם. ותפס הדרוש פה כי לר' יוסי אינו מוכרח משם דיש לומר דברה תורה כלשון בני אדם, רק ממה שכתוב "ואל בני ישראל תאמר" שמוסב על כלל הפרשה שנכתב בה עונש של עריות אמר שמכאן מוכח שנדרש "איש איש" לרבות עכו"ם לענין עריות. [ודבר זה מפרש בגמ' חגיגה (דף יא:) וסנהדרין (דף נז:) דהיינו בבא על נערה המאורסה או נכנסה לחופה ולא נבעלה דלבן נח לית להו רק לישראל נידון בדיני ישראל. והוא הדין שמפני טעם זה דכתיב פה "ואל בני ישראל תאמר" נדרש "איש איש" לרבות הנכרי לענין מולך לשיטת ר' יוסי. והוא הדין שמפני שכתב גבי ברכת השם "ואל בני ישראל תדבר" נדרש "איש איש" דשם לרבות עכו"ם שחייב על הכינויים וכמ"ש בסנהדרין ותפיס עריות שהוא הראשון והוא הדין מולך וברכת השם.]
והקדים "ישראל"-- אלו ישראל, "גר"-- אלו הגרים וכולי ר"ל שאין לומר ש"איש איש" דגבי עריות (והוא הדין גבי מולך וברכת השם) בא לרבות גרים או נשים ועבדים דכולהו כתיבי בהדיא. [וכבר בארנו זאת בפר' אחרי (סימן עה) באורך איך שמן "הגר" מרבה נשים ומן "בתוככם" עבדים לפי משפטי הלשון וכלליו, עיי"ש] וזה כתוב בין בעריות-- (אחרי יח כו) "ולא תעשו מכל התועבות האזרח והגר הגר בתוככם" וכמ"ש בספרא (שם פי"ג משנה יח) שבא לרבות נשים ועבדים, ובין במברך השם-- (אמור כד טז) "כגר כאזרח" ודרש גם כן בספרא שם (פי"ט מ"ז).
ושיעור המאמר ר' יוסי אומר דברה תורה כלשון בני אדם הוא הנחה אחת דסבירא ליה לר' יוסי שדברה תורה כלשון בני אדם וליכא לרבויי מ"איש איש" מידי. והוסיף שדברה בלשונות הרבה והם צריכים להדרש ר"ל על ידי ששינה הלשון "ואל בני ישראל תאמר" וגבי מברך השם "אל בני ישראל תדבר" על ידי כן צריכים להדרש. וזה מעיד ש"איש איש" בא בדוקא. ואת מי מרבה? הלא כולם נאמרו בפירוש, ועל זה אמר "ישראל"-- אלו ישראל וכולי וכולי. רק שבא לרבות עכו"ם.
סימן פט עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ד:
[ג] "אשר יתן מזרעו למלך"-- לא שיתן מזרעו מיכך כך (ס"א וכך).
אשר יתן מזרעו למולך: לא אל הדומה למולך וזה שאמר מיכך כך ר"ל הדומה לזה. ומ"פ בקרבן אהרן דאתיא כר' אלעזר בר' שמעון בסנהדרין (דף סד) דהלכתא כוותיה שהמעביר באש לשאר עכו"ם פטור, דמולך אינו עבודה זרה.
סימן צ עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ד:
"אשר יתן מזרעו למלך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ומזרעך לא תתן" (ויקרא יח, כא), יכול אפילו העביר ולא מסר יהא חייב? תלמוד לומר "אשר יתן מזרעו". יכול אפילו מסר ולא העביר יהא חייב? תלמוד לומר "ומזרעך לא תתן להעביר למלך". יכול אפילו מסר להעביר למולך שלא באש יהא חייב? תלמוד לומר (דברים יח, י) "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים"-- "העברה" "העברה" לגזירה שוה. מה "העברה" האמורה כאן למולך אף "העברה" האמורה להלן למולך, ומה "העברה" האמורה להלן באש אף "העברה" האמורה כאן באש. נמצאת אתה אומר שימסור ויעביר באש למולך.
אשר יתן מזרעו למולך: דע שיש הבדל בין לשון "נתינה" הבא בלמ"ד הקנין שמורה שמוסר או נותן דבר לחבירו להיות שלו או ברשותו כמו "ויתן לי את מערת המכפלה", "ויעקב נתן לעשו לחם" וכדומה. אבל אם לא בא אחריו למ"ד הקנין, וכל שכן לשון נתינה שבא במשפט שולל ואחריו המקור בלמ"ד, מורה תמיד מענין שביקה כמו "ולמות לא נתנני", "שלא נתתני טרף לשיניהם", "ולא נתנו אלקים להרע עמדי", "ולא נתנו אביו לבוא" בכל אלה מתרגם ולא שבקיה ר"ל שלא עזבו לעשות המעשה ההוא.
ולפי זה במה שכתב (אחרי יח כא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך נפרש לא תעזוב, ולא נפרש על נתינה להיות ברשות הכומרים, כי שם בא בשלילה לפני המקור "להעביר", ופירושו לא תעזוב מעשה ההעברה וכל שהעביר אף שלא מסר יהא חייב. וממה שכתב פה "אשר יתן מזרעו למולך" שנתינה שאחריו למ"ד הקנין הוא המסירה לרשות הכומרים, לא נדע ההעברה ונאמר שאם מסר למולך, היינו לכומרים, אף שלא העביר-- חייב. אולם בצירוף שני הלשונות ידעינן שצריך מסירה לרשות הכומרים כלשון דפה והעברה כלשון בפר' אחרי.
ודעת הרמב"ם שצריך תחלה לכומרים ואחר כך יקחהו מידם ויעביר בעצמו ובזה עושה כשתי הלשונות וכן הוא בירושלמי-- ר"נ בשם ר"א לעולם אינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו. ודעת רש"י אינו כן. ובגמ' גריס יכול העביר ולא מסר יהא חייב? תלמוד לומר "לא תתן" וכולי. היינו אחר שכתב "אשר יתן" מגלה שמ"ש "לא תתן" אין פירושו לא תשבוק, רק לא תמסור. וגירסת הספרא נכונה יותר ומיוסדת בלשון העברי.
והנה מ"ש להעביר למלך" למדינן מלשון מעביר בנו ובתו באש שמדכתב שם לשון "העברה" מדבר במולך, ומבואר שהיה באש וכן הוא בסנהדרין (שם) ובספרי שופטים (סימן קעא). ולדעת הרמב"ן היו מעבירים באש ממש והאש אוכלות בהם עד ששורפים, ולדעת רש"י העביר רק מצד זה לצד זה.
סימן צא עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ד:
[ד] "מות יומת"-- בבית דין. מנין אם אין בבית דין כח יפה שעם הארץ מסייעים אותו? תלמוד לומר "עם הארץ ירגמוהו". דבר אחר: "עם הארץ"-- עם שבגינו נבראת הארץ. רבן גמליאל אומר, עם שהם עתידים לירש את הארץ על ידי הדברים הללו.
"ירגמוהו"-- ולא בכסותו.
מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן: גבי מקושש וגבי מקלל אמר "מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה" (ויקרא כד, טז) (במדבר טו, לה) ופירשוהו בספרא העדים במעמד כל העדה, כי שם "עדה" הוא על הסנהדרין כמו שבארנו ויקרא (סימן רמא). ובפר' שופטים גבי עכו"ם "יד העדים תהיה בו בראשונה..ויד כל העם באחרונה" ודרשו אם לא מת ביד העדים מצוה להמיתו ביד כל אדם. וגבי מן סורר ומורה וגבי נערה המאורסה "ורגמוהו כל אנשי עירו" (דברים כא, כא) "וסקלוה אנשי עירה" (דברים כב, כא) פירשוהו בספרי במעמד כל אנשי עירה כי הרגימה לא נעשה לא על ידי העדה שהם הסנהדרין ולא על ידי אנשי העיר, רק על ידי העדים בראשונה. ופה שתפס שם "עם הארץ", שאינם לא הבית דין [כי "עם הארץ" כולל ההמונים כולם חוץ מהבית דין ונשיאי ישראל כמ"ש ויקרא (סימן רפ)] וגם מה שהקדים השם אל הפעל מורה שיומת על ידי הבית דין שהם המצווים לפסוק ולחרוץ דינו ואם אין לאל ידם להעניש, מוטל על עם הארץ ההמונים לחזק ידם בדבר.
אולם, מה שבחר לקרא המון העם בשם "עם הארץ" ולא בשם "העם" או "בני ישראל" וכדומה דרש בדרך הדרוש האגדיי שזה התעוררות להם לנקום על הדבר כי העון הזה מחריב את הארץ (כמו שנאמר במשנה ח) והם בשבילם נבראה הארץ למען יקיימו מצותיו. ורבן גמליאל אמר שעל ידי הדברים הללו שעשו האמורים נעשו הם עם הארץ הזאת כמ"ש "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש...ובגלל התועבות האלה ה' מורישם מפניך".
ומה שאמרו "ירגמוהו"-- ולא בכסותו לא נלמד מפה רק ממה שכתוב במקלל "ורגמו אותו" (ויקרא כד, יד) כמו שיתבאר שם. ופה בא אגב גררא לבאר הדין.
סימן צב עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ד:
"באבן"-- מלמד שאם מת באבן אחת, יצא.
[ה] "ואני אתן את פני"-- פונה אני מכל עסקי ועוסק בו.
"באיש"-- ולא בצבור. "ההוא"-- ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. "והכרתי אותו מקרב עמו"-- ועמו שלום.
ורגמוהו באבן: וכן באוב וידעוני וגבי מקלל כתוב "באבן". ובשבעה מקומות כתוב "באבנים". ופירשו הספרי (פסקא קיד) ובסנהדרין (דף מג) שמה שכתוב "באבן" קמ"ל שבאבן אחת יצא. ומה שכתב "באבנים" קמ"ל שאם לא מת יוסיף אבנים.
ויש לפרש דגבי עכו"ם שהם מולך ואוב ומקלל הייתי נוטה שלא די באבן אחת וקמ"ל רבותא. וגבי יתר עבירות הייתי טועה שאם לא מת אינו צריך להוסיף אבנים וקמ"ל רבותא.
ומ"ש במשנה ה "ואני אתן את פני"-- פונה אני התבאר בפר' אחרי סימן קח.
ומ"ש "באיש"-- ולא צבור וכולי התבאר בפ' צו (סימן קלג).
סימן צג עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ד:
[ו] "כי מזרעו נתן למלך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח, י), אין לי אלא בנו ובתו. בן בנו ובן בתו מנין? תלמוד לומר "כי מזרעו נתן למלך". [ז] אין לי אלא זרע כשר. זרע פסול מנין? תלמוד לומר "בתתו מזרעו למלך"-- כל זרע שיש בו.
[ח] "למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי"-- מלמד שהוא מטמא את המקדש ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם.
כי מזרעו נתן למולך: זה מיותר שכבר אמר "אשר יתן מזרעו למולך". ובפסוק שאחרי זה שלש עוד "בתתו מזרעו למולך". ופירשו חז"ל משום ש"זרע" כולל גם בני הבנים כמו שכתוב תמיד "לזרעך אחריך" וכמבואר ביבמות (דף ע) וקדושין (דף ד) זרע זרעה לא צריך קרא. וכן שם דף ?? [ועיין תוס' יבמות (כב: ד"ה וכן) בבא בתרא (קט ד"ה כיון ושם קטו ד"ה בן)]. אמנם פה, הלא כתוב "לא ימצא...מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח, י), ונאמר שבנו ובתו דוקא, ושמה שכתוב "אשר יתן מזרעו" סמך על מה שכתוב שם "בנו ובתו". לכן אמר שנית "כי מזרעו נתן למולך" וזה פירוש משנה ו.
והנה שם "זרע" בדיוק הוא רק זרע הכשר השומר מינו [ודברי התוס' בבא בתרא קטו ד"ה בן צריכים עיון] ולכן שלש "בתתו מזרעו" להורות שבא בדרך ההרחבה וכולל אף זרע פסול. ובסנהדרין (דף סד) הביא ברייתא דתניא (ויקרא כ) כי מזרעו נתן למולך מה ת"ל? לפי שנאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש", אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מנין? ת"ל (ויקרא כ) "בתתו מזרעו". תנא פתח ב"כי מזרעו" וסליק "בתתו מזרעו "?! דרשה אחרינא הוא! "זרעו"-- אין לי אלא זרע כשר. זרע פסול מנין? ת"ל "בתתו מזרעו". ותראה כי כפי תירוץ הגמ' כן הוא בספרא וכפי שהביא בגמ' תחלה כן נמצא בספרי (פר' ראה) ופירש הספרי שעל ידי שכתוב "בתתו מזרעו" על זרע פסול, מיותר "כי מזרעו" על בן בתו שאי לאו כן הייתי דורש "כי מזרעו" על זרע פסול לבל יוכחש הקרא "מעביר בנו ובתו באש" ולא נדע בן בתו ובן בנו.
ומ"ש "למען טמא את מקדשי" פי' על טומאת המקדש עצמו וכמ"ש ביחזקאל (יחזקאל כג, לט) "ובשחטם את בניהם לגלוליהם ויבאו אל מקדשי ביום ההוא לחללו". וכבר האריך בזה הרמב"ן ויקרא יח כא, עיין עליו.
סימן צד עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ד:
[ט] "ואם העלם יעלימו". מנין אם העלימו בדבר אחד סוף שדברים הרבה מעלימים? תלמוד לומר "אם העלם יעלימו".
[י] ומנין אם העלימו בית דין אחד, סוף שבבתי דינים הרבה מעלימים? תלמוד לומר "אם העלם יעלימו".
[יא] מנין אם העלימו בסנהדריות של ישראל, סוף שסנהדרי גדולה מעלמת ודיני נפשות נטלין מהם על כך, לכך נאמר "ואם העלם יעלימו".
ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם: מבואר תמיד שכל מקום שכפל המקור על הפעל מורה על השנות הפעל כמה פעמים. וכן ממה שכתב "העלם יעלימו" דרש במשנה ט שעל ידי כן יעלימו דברים הרבה.
וכבר הזכרתי (סדר ויקרא סימן רמג) שיש הבדל לרבותינו בין כשנזכר שם "העלמה" סתם ובין כשסמך אל העינים שאז מציין שהיו לו עינים לראות את הדבר. וכשבא על הקיבוץ מציין את הבית דין שהם "עיני העדה" המשגיחים על כל הנעשה, עיי"ש. ולכן ממה שכתוב "יעלימו את עיניהם" ולא כתב "ואם יתעלמו עם הארץ" דרש במשנה י שעל ידי כן יעלימו את עיניהם, שהם הבתי דינים שלהם, שעיני העדה יעלימו וזה שאמר סוף שבבתי דינים הרבה מעלימים.
וממ"ש "העלם יעלימו את עיניהם" בכפל המקור עם הפעל שהוא העלמות הרבה עד הסנהדרין הגדולה, וזה פירוש משנה יא.
סימן צה עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ד:
[יב] "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא לבלתי המית אותו"-- בכל מיתה שירצו.
[יג] "ושמתי אני את פני"-- פונה אני מכל עסקי ועוסק בו.
"באיש"-- ולא בציבור. "ההוא"-- ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.
"ובמשפחתו" מה תלמוד לומר? אמר ר' שמעון, וכי מה חטאת המשפחה? אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסים, שיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפים עליו.
לבלתי המית אותו: מיותר ופירשו שעיקר הקפידא על שלא ימיתו אותו אבל אם ימיתוהו, הגם שלא ירגמוהו, לא יענשו.
ומ"ש "ושמתי אני את פני" התבאר פר' אחרי (סימן קח).
ומ"ש "באיש" וכולי התבאר פר' צו סימן ??.
ומ"ש "ובמשפחתו" ר"ל מפני שמחפים עליו כמו שאמר ר' שמעון ומובא בשבועות דף לט.
סימן צו עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ד:
"והכרתי אותו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ובמשפחתו", יכול תהא משפחתו בהכרת? תלמוד לומר "אותו"-- אותו בהכרת ואין משפחתו בהכרת אלא ביסורין.
והכרתי אותו: ממה שלא אמר "והכרתי אותם" מבואר שהמשפחה אינם בכרת, רק האיש והזונים אחריו העובדים עכו"ם, לא המשפחה שלא זנו אחריו, הם רק נדונים ביסורין שעל זה ישים פניו שהם להענישם בעולם הזה, לא להכרית בעולם הבא.
סימן צז עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ד:
"והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המלך"-- לרבות שאר עכו"ם בהכרת.
"מקרב עמם"-- ועמם שלום.
ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך: הנה סתם "זנות" הבא בהשאלה הוא על עכו"ם דוקא, כמו שאמרו "אשר אתם זונים"-- זו הרהור עכו"ם (ברכות יב) ולכן ממה שכתב לשון "לזנות" מרבה שאר עכו"ם.
ועם העיון מכאן ראיה למ"ש הרמב"ם בספר המצות הוזהרנו לתת מבנינו אל הנעבד שהיה שמו מולך וכולי, וכן כתב בפירוש המשניות פרק ארבע מיתות, וכן כתב רש"י ז"ל בפירושו עכו"ם ששמו מולך. והוא נגד הש"ס שאמר (סנהדרין דף סד) קתני עכו"ם וקתני מולך. אלמא מולך לאו ע"א הוא. ועל כרחנו שהיו מפרשים שעבודה זו שהיו מעבירים הבנים לא היה עכו"ם רק חוק אבל הצלם עצמו היה עכו"ם. ובאמת הרמב"ם בחיבורו הביא הדין דאם עשה עבודה זו לשאר עכו"ם דפטור ולא הביא דפטור אם עשה עבודה אחרת למולך כגון שזבח וקיטר לפניו. וי"ל ראיה מברייתא דפה שדייק ממה שכתב "לזנות אחרי המולך" היינו גם אלה שלא העבירו הבנים [שזה אינו קרוי "זנות" כיון שאינו עכו"ם, רק חק] רק שזנו אחרי הצלם של המולך עצמו לעבדו על ידי זיבוח וקיטור או בדרך עבודתו שהיה עבודת האש. וז"ש לרבות שאר עכו"ם.