התורה והמצוה ויקרא טו י-יא

סימן קלט

ויקרא טו ט-י:

וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא. וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ד:

[א] "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו"-- של זב. יכול "תחתיו" של מרכב? ודין הוא: אם הזב החמור לא טימא כלי שטף אלא במגע, מרכב הקל אינו דין שלא יטמא כלי שטף אלא במגע?! הא מה אני מקיים "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו"? תחתיו של זב.

וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו: פירשו חז"ל שאין לפרש שכינוי "תחתיו" מוסב על מלת "המרכב" ופירושו בכל אשר יהיה תחת המרכב, דהא גם הזב עצמו אינו מטמא כלי שטף אלא במגע ואיך מטמא המרכב כלים בלא נגיעה?! ועל כרחנו שכינוי "תחתיו" מוסב על הזב-- אשר יהיה תחת הזב בעת הרכיבה, הנוגע בו יטמא. ולא נזכר כיבוס בגדים וזה קל במרכב ממשכב ומושב דכתיב "וכל אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו" (והרוכב על מרכבתו של זב כבר למדו למעלה פרק ג משניות ג-ד)

ובנדה (דף לב סוף ע"ב) עליונו של זב מנלן? דכתיב "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא", מאי תחתיו? אילימא תחתיו דזב-- מ"ואיש אשר יגע במשכבו" נפקא! אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו עליון של זב. נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. אימר נתקו הכתוב מטומאה חמורה דלא מטמא אדם לטמא בגדים אבל אדם או בגדים ליטמא. אמר קרא-- "יטמא", טומאה קלה משמע

ודברי הגמ' הלזו נפלאה ונעלמה ואין פותר. וכמו שהקשו התוס' על גירסא זו: ( א ) איך מוקי קרא בעליונו של זב הפך הספרא שמוקי לה במרכב? ( ב ) איך הוה בעי לאוקמי במשכב והא במשכב כתיב כיבוס בגדים ופה אין צריך כיבוס בגדים? ( ג ) איך מוקי לה בעליונו של זב שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין והא כתיב "יטמא עד הערב", הרי מדבר מדבר שמתטהר בערב על ידי טבילה, ואוכלין ומשקין אין להם טהרה במקוה?!

[ולכן מחק רש"י גירסא זו וגרס במקומה ומאי ניהו נישא והנשא כתיב. ועל זה הרבו התוס' והרמב"ן בחידושיו לתמוה כמה קושיות ופליאות והיותר ק"ו דבמסורת נמסר "נושא" מלא]

וכפי הנראה פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד (פרק ו מהל' מטמאי מו"מ ה"ג) שהרמב"ם כתב כל הכלים שינשאו למעלה מן הזב הם הנקראים מדף והם כולם ככלים שהוא נוגע בהם שהם ראשון לטומאה ואינם מטמאים לא אדם ולא כלים אבל מטמאים אוכלים ומשקים כשאר ולדות הטומאה וטומאת מדף מדבריהם. וכתב הראב"ד וז"ל יש טומאת מדף מדבריהם אבל זו אף על פי שהוא קרויה מדף אינה מדבריהם שהרי אמרה תורה "והנוגע בכל אשר יהיה...תחתיו יטמא עד הערב" ודרשינן ליה במס' נדה כל אשר יהיה הזב תחתיו ואמרה תורה יטמא עד הערב, אלמא כלי שטף נמי מטמא במגע. ע"כ.

מבואר שהרמב"ם החזיק כדרשת הספרא שמ"ש ב"כל אשר יהיה תחתיו" קאי על המרכב כמו שכתב בפי' (שם ה"ב) וגם קשה לי על דרוש הגמ' ממ"ש "יטמא עד הערב" ואוכלין ומשקין אין להם טהרה במקוה. לכן כתב שהוא מדבריהם וסבירא ליה שדרוש זה אסמכתא בעלמא. והראב"ד סבירא ליה שהוא דרשה גמורה ולכן הוכרח לומר שמטמא כלי שטף גם כן ויצדק "יטמא עד הערב" מצד הכלי שטף שיש להם טבילה. אולם דעת הראב"ד הוא נגד כל הפוסקים וסותר למ"ש שעליונו של בועל נדה מטמא כעליונו של זב (כמ"ש בנדה שם) והוא אינו מטמא רק אוכלים ומשקים כמ"ש הרמב"ם (שפ פרק ג הלכה ב) ושם אודי ליה הראב"ד. וגם שתאמר שהוא אסמכתא לא תמצא ידך לכוין גירסא שבידינו אף בדרך אסמכתא.

וחלקי אמרה נפשי לפרש דברי הגמ' מוסכם עם הספרא בשינוי[?] מלה אחת במה שכתוב "ומאי ניהו עליון של זב" צריך לומר "ומאי מיעט עליון של זב" והכי פירושו: שקשה להו עמ"ש "הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו" (שקאי על מרכב הזב כדרוש הספרא) הלא הדבר הנתון תחת הזב הוא מטמא משום מושב [וכמ"ש בספרא (פרק ג משנה י) אוציא את אלו ולא אוציא את האוכף ת"ל מרכב] ופי' שהסילא העשוי לנוח בו עגבות הרוכב אינו טמא משום מרכב רק משום מושב. רק העץ שלפני הסרגל --לפניו ולאחריו-- שאינו עשוי לישיבה, רק לסמוך עליו, טמא משום מרכב. והנה העץ הזה שלפני סרגל אינו תחת הזב רק הזב הוא תחתיו כי מלת "תחתיו" יבא לפעמים על דבר שהוא בצד דבר אחר כשהוא נמוך ממנו כמו "והוא עומד עליהם תחת העץ", "והוא יושב תחת האלה". ומבואר שאין מדרך הלשון לומר על המכסה שעל האדם בלשון שהאדם הוא תחת המכסה רק יתפס הלשון שהמכסה הוא על האדם כי יאמר שהטפל על העיקר לא שהעיקר הוא תחת הטפל. ואם היה הכוונה על עליונו של זב היה ראוי לומר "והנוגע בכל אשר יהיה עליו", מה שאין כן בשאומר "בכל אשר יהיה הזב תחתיו" אין פירושו על המכסה שעליו שעל זה הלשון הראוי "בכל אשר יהיה על הזב" רק פירושו שהזב נמוך ממנו ונסמך עליו שהוא המרכב שהוא אינו על הזב רק בצידו, רק הזב הוא תחתיו. וזה שנאמר מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב (היינו האוכף שהוא תחת מושבו) מ"איש אשר יגע במשכבו" נפקא (ר"ל שזה הוא מושב, לא מרכב, ונפקא ליה מ"איש אשר יגע במשכבו" שמשם ידעינן משכב ומושב) אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו (ר"ל בהעץ שלפני הסרגל לפניו ולאחריו שאינו תחת הזב רק הזב יושב תחתיו ונסמך עליו שהזב נמוך ממנו) ומאי מיעט עליונו של זב ר"ל ולכן תפס לשון זה ולא אמר בלשון "הנוגע במרכבו" שתפס כן למעט עליונו של זב שר"ל רק אשר יהיה הזב תחתיו ולא אשר יהיה הוא על הזב שהוא עליונו של זב

והנה כבר ידעינן שעליונו של זב טמא מטעם היסט [כמ"ש הרמב"ן שנפקא לן ממ"ש "וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר" איזה מגעו שהוא ככולו זה היסטו ופרק יוצא דופן-- "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" זה היסטו של זב שלא מצאנו לו חבר בכל התורה כולה] ואם כן אי אפשר לפרש שאינו מטמא כלל ועל כרחנו בא המיעוט שנתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה.

ומקשה דלמא נתקו לטומאה קלה דלא מטמא אדם לטמא בגדים אבל אדם או בגדים מטמא. ומשני אמר קרא "יטמא" טומאה קלה משמע ר"ל דאחר שהכתוב אומר "יטמא עד הערב" ואם כן הלא המרכב עצמו אינו מטמא אדם לטמא בגדים, וממילא ממה שממעט עליונו של זב מטומאה זו שנזכר בכתוב על כרחנו ממעט מטומאה זו שלא יטמא אדם לבדו או בגדים לבדן רק יטמא טומאה קלה.

סימן קמ

ויקרא טו ט-י:

וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא. וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ד:

[ב] "והנושא אותם" מה ת"ל? שיכול אין לי מטמא במשא אלא המרכב בלבד. משכב ומושב מנין? ודין הוא! ומה אם מרכב שאין מגעו מטמא בגדים-- משאו מטמא בגדים, משכב ומושב שמגעם מטמא בגדים אינו דין שמשאם מטמא בגדים?! גולל ודופק יוכיחו! שמגעם מטמא בגדים ואין משאם מטמא בגדים. [ג] אף אתה אל תתמה על המשכב ועל המושב שאף על פי שמגעם מטמא בגדים לא יהיה משאם מטמא! ת"ל "והנושא אותם"-- לרבות את המשכב ואת המושב.

[ד] ר' אליעזר אומר, "והנושא אותם" מה ת"ל? שיכול אין לי מטמא במשא אלא אלו בלבד. מנין זובו של זב, ורוקו, ומימי רגליו, ושכבת זרעו, ודם הנדה? ת"ל "והנושא אותם"-- לרבות כל האמור בענין.

והנושא אותם: אם קאי על המרכב היה לו לומר "אותו" בלשון יחיד. ופירשו חז"ל שקאי על כל הנזכר למעלה-- על המשכב ומושב ועל המרכב. שתחלה באר שלענין נגיעה חלק בין משכב ומושב למרכב, שנגיעה של משכב ומושב מטמא בגדים ולא נגיעה דמרכב אבל לענין משא כולם שוים שהנושא אותם יכבס בגדיו. ובאר שאי אפשר ללמוד זה מק"ו --אחר שמשכב ומושב חמור שמגעו מטמא בגדים כל שכן שמשאו יטמא בגדים, דיש להשיב גולל ודופק וכיחו שמגען מטמא ולא משאן כמו שלמד בספרי ממה דכתיב "וכל אשר יגע על פני השדה". ור' אליעזר אומר שעל משכב ומושב אינו צריך קרא דיש קל וחמר ממרכב. ומ"ש "והנושא" מוסב על כל הנזכר בפרשה שטמאין בזב וכולל זובו ומימי רגליו וכולי (ודם הנדה לא מפה יליף רק מן "והדוה בנדתה"). ורבנן ילפי זובו מן "והזב את זובו" (כמ"ש בספרא סוף מצורע, ובנזיר דף סז, נדה דף כח ולד), ורוקו ממ"ש ביד טהור טמאתי לך (כנ"ל סימן קלו), ומימי רגליו-- מה רוק שמתעגל ויוצא כמ"ש בנדה (דף נו), ושכבת זרע למד בב"ק (פרק כיצד הרגל) מקל וחמר.

סימן קמא

ויקרא טו יא:

וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ד:

[ה] "בו"-- ולא בצואה שעליו, ולא בקילקיס שעליו, ולא בשירים, ולא בנזמים, ולא בטבעות אף על פי שאין יוצאים. או יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן? ת"ל "טמא".

וכל אשר יגע בו הזב: ממ"ש "אשר יגע בו" משמע שנוגע בעצמו בלא אמצעי, לא בצואה שעליו וכולי וכמו שדריש למעלה (סימן קלה) על מה שכתוב "והנוגע בבשר הזב".

ומ"ש ת"ל טמא, הוא מ"ש "וטמא עד הערב" שנדרש ששה פעמים בפרשה זו כמו שכתבנו למעלה (סימן קלג) עיי"ש. ולכאורה משמע שדרשת הספרא פה הוסדה על מה שכפל שנית "וכל אשר יגע בו הזב" שהיא למותר שכבר אמר "והנוגע בבשר הזב" ומה לי טהור נוגע בטמא או טמא נוגע בטהור. ועל כרחנו שבא להוסיף שכמו שטהור הנוגע בטמא צריך שיגע בטמא עצמו בלא אמצעי כמו שדריש לעיל סימן קלה כן צריך שהטמא יגע בטהור עצמו בלא אמצעי כמ"ש בחולין (דף קכו).

ובגמ' נדה (דף מג) אמר "כל אשר יגע בו הזב" זה הסיטו של זב, שלא מצאנו לו חבר בכל התורה כולה, ואפקא רחמנא בלשון נגיעה למימרא דהיסט ונגיעה כידיו, מה התם מאיבראי אף הכא מאיבראי. ומשמע שבא לתקן הכפל הזה שלמעלה מדבר מנגיעה ופה מדבר מהיסט.

ואחרי ההשקפה דבריהם מוסדים בעומק הלשון שבכל התורה בא הציור שהאדם הטהור נוגע בטמא או בדבר טמא, ולא יצייר שהטמא נוגע באדם הטהור (רק אם הטהור הוא בלתי אדם שלא שייך בו שיתנענע ליגע). וכבר בארתי הטעם למעלה (פרשת צו סימן לח) משום שעל הטהור מוטל להזהר מן הטמא, לכן יצייר תמיד אם לא נזהר ונגע בטמא. והנה פה יצא מן הכלל שמצייר הנגיעה מן הטמא אל האדם הטהור, מזה הוציאו שמ"ש "וכל אשר יגע" בא על הסטת הדבר עצמו, כי מצאנו פעל "נגע" שבא על העתקת הדבר ממקומו כמו "כי נגע בכף ירך יעקב", "והנה יד נגעה בי ותניעני על ברכי" (דניאל י י), "הנוגע באיש הזה ובאשתו" (בראשית כו), "הנוגעים בנחלה" (ירמיה יב), "כגעת בה רוח הקדים" (יחזקאל יז), "וגע בכל אשר לו" (איוב א), "ויגע בארבע פנות הבית" (שם), "כל מכה יבוסי ויגע בצנור" (שמואל ב ה). והגם שלשון זה לא יורה בעצם על ההיסט והיא דרך מליצה והשאלה ולמה לא תפס לשון המורה על ההיסט בעצם וראשונה? על זה אמר דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה וכולי מה התם מאיבראי וכולי ללמד שבין ההיסט בין הנגיעה, צריכים להיות באבר הגלוי שאם קנה בקומטו של זב והסיט בו, טהור. ולכן כל נגיעות ילפינן מנגיעה דהכא שצריך להיות באבר הגלוי והוא הדין שהטהור הנוגע (דנגיעה כתיב תמיד על הטהור) צריך להיות באבר הגלוי, אבל ההיסט שלא נמצא במקום אחר על הטהור בלשון נגיעה רק פה על הטמא ידעינן שהזב צריך להסיט באבר הגלוי ולא ידעינן שהיסט הטהור צריך להיות באבר הגלוי, ולכן אמר ר"ל קנה בקומטו של טהור וכולי ועיי"ש בתוס' והבן.

וז"ש בגמ' במתק לשונה וכל אשר יגע בו הזב זו הסיטו של זב שלא מצאנו לו חבר בכל התורה כולה, שכללו בדבריהם עוד כוונה שלא מצאנו חבר ללשון זה שיתפס שנגע הטמא בטהור, כי תמיד יצייר שנגע הטהור בטמא.

אולם יקשה על מה שכתבנו בפר' חוקת "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" שנמצא עוד מקום אחד שתפס הלשון שנגע הטמא בטהור, ובספרי (שם סוף חוקת) או שמטמא בהיסט קל וחמר הוא, ומה נבלה קלה הרי מטמא בהיסט, מת חמור אינו דין שיטמא בהיסט?! ת"ל "וכל אשר יגע"-- במגע הוא מטמא ואינו מטמא בהיסט שלכאורה נהפוך הוא שממ"ש "כל אשר יגע בו הטמא" משמע שמדבר בהיסט כמו פה. אך באמת ההיסט דשם הוא שהסיט הטהור את הטמא, שהוא טומאת משא וכמש"ש (ספרי פסקא קכז) ומנין שהמת מטמא בהיסט אמרת קל וחמר מנבלה עיי"ש, והוה אמינא שגם טמא מת מטמא בהיסט כמת וכנבלה, דהיינו אם הטהור הסיטו, ואם היה כתוב "וכל אשר יגע הטמא בו" הייתי דן בקל וחמר שהוא הדין לטומאת משא כמו שבמת הגם שתפס נגיעה מטמאם במשא מקל וחמר. לכן שינה ואמר "כל אשר יגע בו הטמא" שנגיעה כזו לא משכחת במשא כלל, דכשהטהור נוגע בטמא יצויר שיסיט אותו בנגיעה זו, לא כן כשהטמא נוגע בטהור, ובזה בא לדייק דוקא נגיעה ולא היסט. ולענין שלא יטמא בהיסט כמו בזב אם הסיט הטמא את הטהור אין צריך קרא כי זה אין מטמא גם במת וכ"ש בטמא מת, והוא רק בזב ולא נמצא לו חבר.

סימן קמב

ויקרא טו יא:

וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ד:

"וידיו לא שטף במים" מה ת"ל? לפי שנאמר "ורחץ את בשרו במים" יכול אף בית הסתרים? ת"ל "וידיו"-- מה ידיו בנראה פרט לבית הסתרים אף כל בנראה פרט לבית הסתרים.

[ז] מנין לעשות אחר ספרו של זב כימי גמרו? ת"ל "וידיו לא שטף במים"-- אפילו לאחר מאה שנים. אמר ר' אלעזר בן ערך, מכאן סמכו חכמים לטהרת ידים מן התורה.

וידיו לא שטף במים: ר"ל בעוד שלא טבל מטומאתו דהא אמר אחר כך "ורחץ בשרו במים חיים" הרי שצריך טבילה וגם הנוגע בו צריך טבילה ואיך יועיל להזב שטיפת ידים? רק רצונו לומר שידיו שנגעו בטהור לא שטף במים עם יתר גופו. ומה שהוציא הטבילה בלשון שטיפת ידים דרשו שבא ללמד שאין צריך לטבול רק מקומות המגולים מגופו כדוגמת הידים, לא בית הסתרים. (וכמ"ש בקידושין דף כה) ופירשו שכל שנגע הזב בטהור בעוד לא שטף ידיו, היינו שלא טבל, אפילו שספר שבעה ואפילו לאחר כמה שנים-- מקבל טומאה.

ור' אליעזר בן ערך אמר שלכן תפס "ידיו" מפני שהידים עקסניות הן ונוגעות במקום הטנופת ונדבק עליהם הזיבה וצריך לשטפם היטב קודם טבילה להעביר הלכלוך (ועל זה בא לשון "שטיפה" שנאמר על העברת הלכלוך כמו "ומורק ושוטף במים") ומזה סמכו לטהרת ידים אחר שמבואר בתורה שהידים עסקניות הן וצריכים שטיפה ביחוד, ומובא בחולין (דף קו:).