התורה והמצוה ויקרא ה כג-כה
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן שעט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יג:
[א] "והיה.." - מיד מה יעשה? "והשיב".
והיה כי יחטא: כבר בארתי למעלה (סימן שיח) גדר מלת "והיה" לדעת רבותינו שמורה על התכיפות. לכן אמרו מיד מה יעשה? "והשיב", שתיכף שיחטא ואשם (היינו שיכיר חטאו), המעשה הראשונה יהיה שישיב הגזלה. כי השבת הגזילה קודם להבאת הקרבן. ואם הביא קרבנו קודם - לא יצא (כנ"ל סימן שנז).
ולדעת הרמב"ם [שלא הביא בהלכותיו הא דרב חסדא שמוקי לתשומת יד ביחד לו כלי], בא לתרץ מדוע לא חזר פה "תשומת יד"? כי פה התנה שמיד ישלם. וזה בכולם, לא בתשומת יד. שאם עדן לא הגיע זמן ההלואה - די בשמודה וישלם כשיגיע זמן הפרעון.
סימן שפ
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יג:
אי "והשיב...ושלם" (ויקרא ה', כ"ג-כ"ד) - יכול יהיה משיב ומשלם? ואל תתמה! שהרי הגנב משלם תשלומי כפל! אם טבח ומכר משלם ד' וה'! תלמוד לומר 'גְּזֵלָה'-- גזילה הוא משלם ואין משיב ומשלם.
והשיב את הגזילה וכו' ושלם: כבר בארתי למעלה (סימן מה) ששני פעלים הבאים על פעול אחד -- אם שני הפעלים נעשים רצופים כאחד, זה אחרי זה, יכתב שני הפעלים ביחד והפעול יכתב לבסוף. אבל אם הפעלים מחולקים ובלתי שייכים זה לזה - יכתב הפעול בין שני הפעלים. ומזה הוכיחו שם ממה שכתוב "והפשיט את העולה..ונתח את העולה" שהם פעלים מחולקים -- שתחלה יפשיט כולה ואחר כך מנתחה.
וכן פה. אם היה כתוב "והשיב ושלם את הגזלה" הייתי אומר שיעשה שני הפעלים ביחד -- שישיב וגם ישלם. רוצה לומר, שישיב הגזלה עצמה וגם ישלם דמי הגזילה כמו שהגנב משלם תשלומי כפל. אבל אחר שכתוב הפעול "את הגזילה" באמצע שני הפעלים, מבואר שהם מחולקים -- תחלה אמר "והשיב את הגזלה" עצמה כשהוא בעין, ואחר כך אמר שיוכל לשלם גם דמיה. [כי זה ההבדל בין השבה ותשלומין]. ובאר איכות התשלומין -- "ושלם אותו בראשו וחמישיתו וכולי".
- (בגירסת הספרים כתוב אי והשיב תלמוד לומר "ושלם". ובילקוט גרס אינה שב תלמוד לומר "ושלם". ואין לגירסא זו ביאור. ואיך מוכיח מן "גזילה"? ועוד, הלא "את הגזילה" צריך לדרוש אחר במשנה.)
סימן שפא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יג:
[ב] "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" -- מה תלמוד לומר "אשר גזל"?
- שיכול ישלם חומש ואשם על מה שגזל אביו... תלמוד לומר "אשר גזל".
- [ג] יכול לא ישיב כל עיקר? תלמוד לומר "את הגזלה".
מה תלמוד לומר "אֲשֶׁר עָשָׁק"?
- שיכול ישלם חומש ואשם על מה שעשק אביו?... תלמוד למר "אֲשֶׁר עָשָׁק"-- על מה שעשק הוא משלם ולא על מה שעשק אביו.
- [ד] יכול לא ישיב כל עיקר? תלמוד לומר "אֶת הָעֹשֶׁק".
"אֶת הַפִּקָּדוֹן..." - מה תלמוד לומר "אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ"? כל זמן שעמו - ישיבנו. אין עמו - משיב דמיו.
[ה] ועדיין אני אומר אימתי אינו משלם חומש ואשם על מה שגזל אביו - בזמן שלא נשבע, לא הוא ולא אביו; נשבע - הוא ולא אביו, אביו ולא הוא, הוא ואביו - מנין? תלמוד לומר "אשר גזל..אשר עשק..אשר הפקד אתו..אשר מצא".
[ו] עדיין אני אומר עד מתי הוא משלם קרן על גזל אביו - בזמן שנשבע הוא ואביו. הוא ולא אביו, אביו ולא הוא, לא הוא ולא אביו מנין? תלמוד לומר 'הגזל..עושק..והפקדון..והאבדה ישתלמו' [ובגמרא גרס יש תלמוד] -- מכל מקום.
והשיב את הגזלה אשר גזל: מה שכפל בכל המאמר השם (הגזלה והעושק וכולי) עם הפעל (אשר גזל אשר עשק וכולי) פירשוהו רבותינו משום דיש הבדל בלשון בין השם ובין הפעל. שהפעל "אשר גזר" "אשר עשק" מציין שהוא עשה המעשה שגזל ועשק - שאז ישיב; אבל אם אביו גזל ועשק - אינו צריך להשיב. אבל השם - "גזלה" ו"עושק" - מציין שכל שיש גזלה ועושק, יהיה הגוזל מי שיהיה, צריך להשיב.
וכל לשון שיש סתירה בעצמו בהכרח נשים פשר דבר. והסברה נותנות שלענין ההשבה - כל שנמצא אתו גזלה ועושק, אף שגזלה אביו, צריך להשיב לבעליו. ולענין שישלם חומש ואשם, שהוא עונש על החטא, אין לחייב את הבן בעון אביו. ובזה צריך שהוא גזל ועשק.
ואחר שפה מדבר בשני ענינים: ( א ) והשיב ושלם את הגזלה, ( ב ) וחמישיתו יוסף ואת אשמו יביא, לכן לענין ההשבה תפס "את הגזלה....את העשק"; שאף שגזל אביו - ישיב. ולענין החומש והאשם התנה "אשר גזל..אשר עשק" - דוקא אשר גזל ועשק בעצמו.
וזהו שאמר ספרא "אשר גזל"-- ולא שגזל אביו. יכול לא ישיב כל עיקר? תלמוד לומר "הגזלה". [וזה כוונת משנה ב' ג' ד’] ( ויש איזה חסרון בדפוס, ותקנתיו).
[וגם הנקוד מורה על זה. שנקדו גָזָל עָשָק בקמץ, ואין כאן לא אתנח ולא סוף פסוק. וידוע שבזה על כרחך יש כאן הפסק בכח. כי באמת מה שכתב "אשר גזל..אשר עשק" הוא מאמר מוסגר ונבדל מן מה שכתב "את הגזלה..את העשק". שפירושו והשיב את הגזלה את העשק. ואשר גזל ואשר עשק (בעצמו) - חמישיתו יוסף. וכל מאמר מופסק כזה דינו לבא בו הפסק גדול. ולכן נקדום בקמץ.]
ומה שכתב מה תלמוד לומר "אשר הפקד" יתבאר למטה.
[ביאור משנה ה' ו'] ועדיין לא היה צריך להכפיל השם עם הפעל ד' פעמים. שאם היה אומר "והשיב את הגזלה אשר גזל", מזה נדע הלימוד הנ"ל ובהנותרים יכתב השם לבד -- "ואת העושק ואת הפקדון". או יכתב הפעל לבד -- "ואת אשר עשק ואת אשר הפקד אתו".
משיב בספרא שבין לענין המיעוט (שאין צריך לשלם חומש ואשם על מה שגזל אביו) ובין לענין הריבוי (שצריך להשיב הקרן שגזל אביו) - יצויר בד' אופנים:
- ( א ) שאין צריך להשיב חומש ואשם בזמן שלא נשבע, לא הוא ולא אביו
- ( ב ) אף שנשבע אביו ולא הוא
- ( ג ) אף שנשבע הוא ולא אביו
- ( ד ) אף שנשבע הוא ואביו.
וכן צריך ד' רבוים לענין שישיב הגזלה שגזל אביו: ( א ) אם נשבע הוא ואביו, ( ב ) הוא ולא אביו, ( ג ) אביו ולא הוא, ( ד ) לא הוא ולא אביו.
(ומאמר זה מובא בבבא קמא (דף קד:) ומסיק "יש תלמוד קאמר" - רצונו לומר, שיש לימוד מן המקראות שישתלמו מכל מקום).
ומה שאמר [במשנה ד'] מה תלמוד לומר "אשר הפקד אתו"-- כל זמן שעמו ישיבנו, אין עמו משיב דמיו -- רוצה לומר, כי שימוש מלת "אתו" אצל פקדון לא יתכן מצד תחלת הפקדון, כי בזה היה לו לומר "אשר הפקד בידו" כמו "בידך אפקיד רוחי" "וכל יש לו נתן בידו". כי מלת "אתו" מורה על הצירוף בשנים עוסקים כאחד (כמו "וילך..וידבר..ויתיצב אתו") או היות דבר אצל דבר (כמו "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים" "לשכב אצלה להיות עמה"). ומצד הכוונה השניה יצדק אצל פקדון מצד שהדבר נמצא אצל הנפקד. ומזה הוכיחו כל זמן שעמו ישיבנו, אין עמו משיב דמיו - שזה רומז במלת "אתו".
ואחרי ההסתכלות הראוי ראיתי בזה ענין נפלא. כי הבנין שלא נזכר שם פועלו מהנוסף(?) יבא על שני תמונות -- לפעמים הה"א בקמץ, ולפעמים בשורק. והמדקדקים לא שמו לב להבדיל ביניהם.
ומצאנו זה בעבר מן השלמים כפי דברי הבחור (מ"ב עיקר ג) כמו "הָכְרת מנחה ונסך" (יואל א, ט), "והֻשלך מכון מקדשו" (דניאל ח, יא). אבל בנחי פ"י ונחי העין בא הה"א עם וי"ו שרוקה -- "ויוסף הוּרד מצרימה". והמקור תמיד בקמץ חטף(?) וכן העתיד. עכ"ד.
וכן בחסרי מן יבא בשורק כמ"ש (עיקר ד ס"ה). וכן בכפולים כמש"ש (עיקר יב ס"ד וס' ?) עכ"ד.
ובנחי פ"א נין(?) מצאנו "הָנְתְּקוּ מן העיר" (שופטים כ, לא) שבא בקמץ ע"ד השלמים. ובכפולים מצאנו המקור בקמץ -- "כל ימי הֳשַׁמָּה".
אמנם על מה בא העבר בשני תמונות לא נתנו שום טעם, לבד זאת מצאנו במגילה (דף יג.) "אשר הָגלה מירושלים" אמר רבא שגלה מעצמו. ופירשו התוס' מדלא כתיב "אשר הוגלה"; רוצה לומר, "הֻגלה" בשורק. מבואר שהם הבדילו בזאת, שהתמונה בשורק הה"א מורה על פעולת פועל, ובקמץ הה"א (הָגלה) מורה שגלה מעצמו.
והנה העבר בשלמים שבאו בקמץ הם אלה:
- הָטְבְּעוּ (ירמיהו לח, כב) (משלי ח, כה) (איוב לח, ו); בושו וְהָכְלְמוּ (ירמיהו יד, ג), ולא הָכְלַמְנוּ (ש"א כה, טו); הָכְרַת מנחה ונסך (יואל א, ט); וְהָפְדֵּה (שמות, כא) (ויקרא יט, כ); הָשְׁלְמָה לך (איוב ה, כג); אשר הָמְלַךְ (דניאל ט, א); 'זאת העיר הפקד' (ירמיה ו, ו עי"ש), אשר הָפְקַד אתו (פה); הָשְׁבָּרְתִּי (ירמיהו ח, כא); הָנְחַלְתִּי לי ירחי שוא (איוב ז, ג); הָשְׁלַכְתָּ מקברך (ישעיה יד, יט), הָשְׁלַכְתִּי מרחם (תהלות כב, יא)
ובשורק:
- וְהֻשְׁלַךְ מכון מקדשו (דניאל ח, יא); לא הֻמְלַחַתְּ (יחזקאל טז, ד); וְהֻשְׁכַּב בתוך ערלים (שם לב, לב).
והמעיין יראה שהכלל שנתנו התוספות בזה לא יספיק לבדו אם לא נוסיף בו עוד הבדל הנמשך מהבדל שנתנו הם ז"ל. והוא, שההפעל בקמץ, גם אם היה על ידי פועל, יציין פעל ממשיך. כמו "אתה הָשלכת מקברך" "אשר הָמלך" וכדומה. רוצה לומר שנשאר משלך מקברו, שבצד זה שיציין המשכת הפעל לא ישקיף על הפועל; שהפועל מקושר עם הויית הפעול, לא עם התמדתו בזמן.
למשל, אמר "והֻושכב בתוך ערלים" (יחזקאל לב, לב) ושם "רדה וְהָשְׁכְּבָה בתוך ערלים" (שם, יט). במה שכתב "והֻשכב" מדבר מעת השכבתו ובמה שכתב "והָשכבה" מדבר שישאר מושכב שם. וגם כיון שאומר "רדה" אינו מדבר בבחינת פועל.
וכן במה שכתב "והשלך מכון מקדשו" (דניאל ח), "לארץ השלכה" (יחזקאל יט), "והשלכו ארץ אחרת" (ירמיהו כב) -- מדבר בבחינת הויית הפעולה. וזה המבדיל בינם ובין "השלכת מקברך" "השלכתי מרחם" כנ"ל.
- [עוד נתנו בזה כללים שהבינוני תמיד בשורק - מֻפקד, והעתיד תמיד בקמץ - תָקטר. וכן המקור. וכן אותיות הגרון בקמץ תמיד.]
על פי הדברים האלה נתבונן מדוע כתוב "הָפקד אתו"? שאם היה כתוב הֻפקד בשורק, שאז היה מדבר מעת נתינת הפקדון, היה אומר "הֻפקד אליו" או "הֻפקד בידו". אבל אחר שכתוב "הָפקד" בקמץ -- מבואר שמדבר מהמשכת הפעל; רוצה לומר, אשר נשאר מופקד אצלו. לכן אמר "אתו" כי על המשכת הפועל שנשאר הפקדון אתו יצדק מלת "אתו". ושפיר הוציאו חז"ל במה שאמרו
מה תלמוד לומר "אשר הפקד אתו"? כל זמן שעמו ישיבנו, אין עמו משיב דמיו. שקשיא להו מדוע תפס לשון זה ולא אמר "הֻפקד" בשורק על עת הפקדון. והיה לו לומר "הֻפקד בידו". לזה אמר שלזה תפס פעל ממשיך ללמד שרק אם נשאר אתו ברשותו - אז ישיבנו. לא אם אינו אתו בהמשכת הזמן, שאף שהפקד בידו תחלה.
סימן שפב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יג:
מנין ליתן את האמור למעלה למטה? תלמוד לומר "מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר".
או מכל אשר ישבע עליו: כולל דברים שלא החזירם פה. והם:
- תשומת יד, שלא הזכיר בהשבה כמ"ש בשם רב בבבא מציעא (דף מח.)
- ושקר שאינו ניכר שלמד (בסימן שעה) מן "ונשבע על שקר"
- היזק אדם והיזק קנין שלמד (בסימן שעו) מן "אשר יעשה האדם" "אשר יעשה"
- דברים שיש בהן תשלומי כפל שלמד (בסימן שעז) מן "תמעול מעל".
ורב בבבא מציעא תפס אחד מהן. ומימרא זו מובא בגמרא (שם) בשם ר"ש.
סימן שפג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יג:
"מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר"-- עד שיהא מתכוין לו.
מכאן אתה אומר שחייב על זדון שבועה ועל שגגתה. מה הוא חייב על זדונה? אשם בכסף שקלים.[1]
אשר ישבע עליו: מלת "עליו" היינו על הדבר, ומורה שיתכוין על הדבר עצמו לשקר עליו. שהזיד בפקדון. בין שהיה בשבועה שוגג (שאינו יודע שחייב קרבן) ובין מזיד; דלא כתיב ביה "ונעלם". לאפוקי אם סבור לשבע באמת דליביה אנסיה. כן פרש"י.
והתוספות שבועות (דף לא:) פירשו בדרכים אחרים. עיי"ש.
סימן שפד
עריכהוְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא.
אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ.
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יג:
[ח] "עליו לשקר..ושלם"-- ואין משלם אלא לאחר שבועה.
- והלא דין הוא! ומה אם הטוען טענת גנב --שמשלם תשלומי כפל-- אין משלם אלא לאחר שבועה, זה --שאין משלם תשלומי כפל-- אינו דין שאינו משלם אלא לאחר שבועה?!
- לא! אם אמרת בטוען טענת גנב - שאינו משלם חומש ואשם! תאמר בזה שמשלם חומש ואשם! הואיל ומשלם חומש ואשם -- ישלם לפני שבועה ולאחר שבועה!
- תלמוד לומר "עליו לשקר..ושלם"-- ואין משלם אלא לאחר שבועה.
מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אותו וכולי: הלא כבר אמר "ונשבע על שקר"? ולמה אמר זה שנית? והיה לו לומר "או מכל אשר חטא" וכדומה.
רק אחר שמה שכתב "והשיב את הגזלה" אינו תלוי בתנאי אם נשבע, שגם אם לא נשבע צריך להשיב. [ומטעם זה הוה גזל לאו הנתק לעשה כמ"ש (מכות טז חולין קמא ובכמה מקומות)]. והוא קל וחומר מאבידה הקלה מכולם שמבואר בתורה שצריך להשיבה. ופירושו: והשיב את הגזלה תמיד (אף אם לא נשבע). או מכל אשר ישבע עליו לשקר (אז) חמישיתו יוסף ואת אשמו יביא. ולכן הוצרך לכתבו שנית קודם יזכיר תשלומי חומש ואשם שזה נתלה בתנאי השבועה. ועיין עוד כיוצא בזה באילת השחר (כלל קנח).
ובארו דאין לומר קל וחומר מטוען טענת גנב שאין משלם כפל (אם נמצא שהוא בעצמו גנבו (בבא קמא קח:, סג:)) אלא לאחר שבועה כמ"ש "ונקרב בעל הבית אל האלהים". וכל שכן בזה שאין משלם כפל, אלא ישלם רק לאחר שבועה. שיש לדחות. דכיון דזה יש לו חומרא שמשלם חומשו אשם - ישלם גם קודם שבועה. לכן צריך קרא.
סימן שפה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יג:
[ט] "וְשִׁלַּם אֹתוֹ"-- אותו הוא משלם ואין משלם תשלומי כפל.
- והלא דין הוא! ומה אם הטוען טענת גנב --שאין משלם חומש ואשם-- משלם תשלומי כפל, זה --שמשלם חומש ואשם-- אינו דין שישלם תשלומי כפל?!
- תלמוד לומר "וְשִׁלַּם אֹתוֹ"-- אותו הוא משלם ואינו משלם תשלומי כפל.
[י] אוציא את תשלומי כפל ולא אוציא את תשלומי ד' וה'?... תלמוד לומר "בְּרֹאשׁוֹ"-- בראשו הוא משלם, ואינו משלם תשלומי כפל ולא תשלומי ד' וה'.
ושלם אתו בראשו: כבר בארנו באילת השחר (כלל קן) שמלת "אותו" תופס רק גוף הפעול וממעט דבר שחוץ ממנו. ולכן אמר פה מלת "אותו", שהוא מיותר, בל נלמד מקל וחומר מטוען טענת גנב שישלם כפל. לכן אמר שישלם רק אותו. לא כפל. שזה נקרא משלם משנה או משלם פי שנים.
אמנם מזה לא נוכל למעט עדיין שאם טבח ומכר את הגזילה שלא ישלם ד' וה'. שאחר שזה משלם בעד פעולה אחרת (שהיא הטביחה או המכירה) לא ממועט מן "אותו" אחר שעל מעשה הגזילה עצמה אין משלם יותר מן הקרן, ותשלומי ד' וה' הם תשלומין מיוחדים בעד מעשה אחרת.
לכן אמר "בראשו" -- שלא ישלם רק תשלומין הראשונים בעד מעשה הגזילה, לא תשלומין שנים בעד מעשה הטביחה והמכירה.
סימן שפו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יג:
[יא] קל וחומר לטוען טענת גנב שישלם חומש ואשם! ומה זה --שאין משלם תשלומי כפל-- משלם חומש ואשם, הטוען טענת גנב --שמשלם תשלומי כפל-- אינו דין שישלם חומש ואשם?! תלמוד לומר "בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו"-- המשלם בראש מוסיף חומש, ואין המשלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' מוסיף חומש.
ושלם אותו בראשו וחמשותו יוסף עליו: ממה שכתוב "יוסף עליו" דהיינו על התשלומין הנזכר, שמשלם אותו בראשו, מבואר שאינו מוסף חומש על דבר חוצה לו. והיינו - הטוען טענת גנב שמשלם תשלומין אחרים חוץ מן הקרן (כפל וד' וה') -- לא יוסיף חומש, שזה מוסיף תוספת על תוספת.
ובבבא קמא (דף סה:) פליגי בזה ר' שמעון ורבנן. לרבנן חומש לא מייתי אבל אשם מביא. ור' שמעון סבירא ליה דגם אשם אין מביא במקום שיש כפל. ואמר שם:
- לרבנן מאי שנא חומש דלא משלם דכתיב "בראשו וחמישיתו", אשם נמי לא ישלם דכתיב "בראשו וחמישיתו..ואת אשמו". אמרי לך רבנן "את" פסקיה קרא. ור' שמעון? "ואת" ערביה קרא. ורבנן אמרי לך לא לכתוב לא וי"ו ולא "את". ור' שמעון אמר לך "את" לא סגי דלא כתב לאפסוקי בין ממון גבוה לממון הדיוט. הלכך אתה וא"ו ערביה קרא. עד כאן.
ביאור דבריהם הקדושים על פי הכלל הנודע שדרך הלשון העברי להקדים תמיד את הפעל אל השם. ולא יקדים את השם רק במקומות שיש שם איזה דיוק בהשם או גדר והפוך וסתירה וכיוצא [כמו "ויהי הבל רעה צאן וקין היה עובד אדמה", "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפלגשים נתן מתנות", "וישב את שר המשקים על משקהו ואת שר האופים תלה", וכיוצא]. וכמ"ש באילת השחר (פרק יב) באורך. ואם כן במה שכתב "ואת אשמו יביא" בקדימת השם אל הפעל, ולא אמר "והביא את אשמו" -- על כרחך יש בין הבאת האשם ובין החומש איזה הפוך וסתירה.
ולכן דעת רבנן שהתנאי שהתנה - "וחמישיתו יוסף עליו" ולא על ממון שאין משתלם בראש - הוא רק גבי חומש, לא גבי אשם. ולכן אמר אבל את אשמו יביא מכל מקום, אף במקום שהוא ממון הבלתי משתלם בראש.
ודעת ר' שמעון שממה דכתיב "ואת אשמו" בוי"ו החבור משמע ששניהם מדברים בענין אחד. שבמקום שמשלם בראשו אז יוסף חומש ואשמו יביא. ובמקום שאין מוסיף חומש אין מביא אשם. ומה שהקדים אצל אשם את השם אל הפעל הוא מפני ההפך והסתירה שיש ביניהם במקבל התשלומין. שאצל החומש התנה "לאשר הוא לו יתננו", אבל "ואת אשמו יביא להשם", ולא לבעלים כמו החומש. וזהו שאמר "את" (ר"ל "את אשמו" שמקדים השם) לא סגי דלא כתב לאפסוקי בין ממון גבוה לממון הדיוט, שזה ההפך שביניהם. הלכך אתא וי"ו ערביה קרא לענין ששניהם ישתלמו בענין אחד.
סימן שפז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יג:
[יב] "וַחֲמִשִׁתָיו"-- מלמד שמוסיף חומש על חומש; עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה.
"יֹסֵף עָלָיו"-- שיהא הוא וחומשו חמשה.
וחמישיתיו יוסף עליו: בודאי אינו משלם רק חומש אחד כמ"ש בפר' נשא בגזל הגר "וחמישיתו" (במדבר ה, ז) בלשון יחיד. ולמה אמר פה "וחמישיתיו" בלשון רבים? ואשר כתב הראב"ע כי בפר' נשא מדבר בשהודה, לכן אינו משלם רק חומש אחד, ופה מדבר שבאו עדים לכן ישלם שני חומשין על שכפר -- אינו כדת כי גם פה מדבר כשהודה ככתוב "והיה כי יחטא ואשם" שפירוש "ואשם" שמכיר חטאו וחיובו(כמו שכתבנו סימן ?).
ופירשו חז"ל שבא ללמד שלפעמים יוסיף כמה חומשים והוא אם כפר אחר כך בחומש ונשבע עליו. שאז שב החומש להיות כקרן ומשלם עליו חומש כמו שאמרו במשנה דבבא קמא.
והנה כפי הדקדוק היה ראוי לכתב חֲמִשִיוֹתָיו בשני סמני הריבוי (כמ"ש הרד"ק בשער השמות דף ר"י ע"ב). אך מצאנו כמהו -- "נלאית ברוב עֲצָתָיִךְ" (ישעיהו מז, יג), "ונשאו את זְנוּתֵיכֶם" (במדבר יד, לג), "למען אספרה כל תְּהִלָּתֶיךָ" (תהילים ט, טו), "מִשִּׂנְאָתֶיךָ בם" (יחזקאל לה, יא). ??? מפשט (כמ"ש הרד"ק דף קסה). והטעם לזה כי תכונת שם המפופשט היא לשון יחיד מצד עצמו, אך מצד האדם שמספר התהלה לאחרים וייעץ פעם אחר פעם נעשה מיחיד רבים.
וכן פה. אם היה כדעת הראב"ע, שני חמשיות, היה ראוי שיבוא בשני סימני הריבוי. אבל על ידי שמוסיף חומש על חומש וכל אחד בפני עצמו היא רק חומש אחד -- בא השם כדינו בלשון יחיד.
ומה שאמרו "יוסיף עליו"-- שיהיה הוא וחומשו חמשה פרשת [?].[2]
סימן שפח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יג:
"לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ"-- ולא יתננו לשלוחו שיולך לו.
יכול לא יתן לשליח בית דין וליורש?... תלמוד לומר "יִתְּנֶנּוּ".
לאשר הוא לו: באר שישלם לאשר הגזלה שלו; ר"ל לידו, לא ליד שליח (שלא עשאו המפקיד והגזלן עדן חייב באחריות. כ"פ בבבא קמא (דף קד.)).
והיה די שיאמר "ושלם לאשר הוא לו". ולמה הוסיף "יתננו"? פירשו חז"ל שבכ"מ די אם הולך לבית דין והבית דין ממנים שליח או כשמחזיר ליורש הנגזל (כשמת). וכבר בארנו למעלה (סימן רלט)[3] שכל מקום שכפל הפעל שלא לצורך בא ללמד שבדיעבד אין צריך התנאי שהזכיר בפעל הקודם. כמו שאמרו "ישרף"-- אף אל פי שאין דשן וכדומה. והוא הדין פה הוסיף "יתננו" -- אף שאינו מוסרו ל'אשר הוא לו'.
סימן שפט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יג:
[יג] "ביום אשמתו" :
- בית שמאי אומרים ילקה בחסר ויתיר
- ובית הלל אומרים כשעת הוצאה
- רבי עקיבא אומר כשעת התביעה.
יתננו ביום אשמתו: הנה יתבאר אי"ה בפר' צו (סימן מ) כי בכל מקום שיציין הזמן במלת "ביום" ירצה לפעמים שיהיה ביום ולא בלילה. ובמקום שאין הבדל במעשה זו בין יום ולילה, יכוין שיהיה באותו יום - לא קודם ולא אחרי זה. כמו "ביום הכותי כל בכור", "ביום אכלכם ממנו מות תמות", וכדומה.
וכן פה מציין שחל עליו חיוב התשלומין ביום אשמתו. כי פה אמר "והשיב את הגזלה..ושלם" שפירושו שישיב הגזלה עצמה, ואם לא - ישלם דמיה. והנה אם משיב הגזלה עצמה, פשוט שיכול להשיבה כמו שהיא, כמו שאמרו גזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת אומר לו הרי שלך לפניך. אבל אם משלם דמים, בזה יפול השאלה איזה מחיר ישלם אם הוזלה או הוקרה בינתים?
לכן באר "ושלם ביום אשמתו". שביום האשמה חל חיוב התשלומין וישלם כפי שהיה שוה אז. ובזה פליגי בית שמאי ובית הלל עם רבי עקיבא. כי כבר בארנו באילת השחר (כלל שסה) שפעל "אשם" יציין לפעמים את החטא ולפעמים יציין את העונש והחיוב.
ודעת בית שמאי ובית הלל שפירוש "ביום אשמתו" - ביום שחטא, והוא בעת שגזל או ששלח יד בפקדון. "וילקה בחסר" - ר"ל שאם אחר כך נחסרה הגזלה כגון שהיתה רחל טעונה צמר או מעוברת, וגזזה וילדה אחר כך - משלם גם דמי הגז והולדות. והוא הדין אם הוזלה בדמים - משלם כפי שהיתה שוה בעת האשמה. וכן "לוקה ביתיר" - והיא לדעת בית שמאי, אם נתעברה או טענה צמר אחרי זה - ישלם אותה כמות שהוא עכשיו. כי הם סבירא להו דשינוי אינו קונה ואם היתה הגזלה קיימת היה מחויב להחזיר אותה לבעליו כמות שהוא, ואם כן אם הוציאה הוא אשם שנית בעת הוצאה וגם לענין זה קרוי "ביום אשמתו".
ובית הלל מודה בזה לבית שמאי אם נתיקרה בדמים אחרי זה כטעמו של בית שמאי, אבל ב’יתיר’ (שהוא אם נתעברה וכדומה) סבירא להו דאזלינן בתר שעת הוצאה מבית בעלים. דסבירא להו דשינוי קונה, וקנאה הגזלן, ולא מקרי "יום אשמתו" רק בעת שגזל.
ודעת רבי עקיבא, דפירש "אשמתו" גם מענין עונש וחיוב -- ביום שנתחייב בבית דין, שהוא כשעת התביעה, וצריך לשלם כפי שהיה שוה בעת ההוא לחומרא.
כן מבואר מדברי הגמרא ב"מ (דף מג:).
ויונתן תרגם ביומא דתהא על חובתיה", וכן פירש ראב"ע ורשב"ם -- "ביום אשמתו" ביום שובו מאשמתו. ואינו כפי הקבלה. ותרגם אונקלוס ביומא דחובתיה כדעת חז"ל.
סימן שצ
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יג:
[יד] 'והביא את אשמו'-- אף לאחר יום הכפורים.
"איל"-- קשה, בן שתי שנים.
'צאן'-- לרבות כל משמע; 'צאן' - אף חרש, אף שוטה, אף ננס. "מן הצאן"-- ולא הפלגס.
"בערכך"-- מה 'ערכך' האמור להלן (ויקרא ה, טו) בכסף שקלים, אף 'ערכך' האמור כאן - בכסף שקלים.
"לאשם"-- שיהיה מפריש מעות לשם אשם.
מלבי"ם:
"והביא את אשמו" אף לאחר יום הכפורים בארתי למעלה (סימן רט).[4]
ומה שאמר "איל"-- קשה וכולי התבאר למעלה (סימן שנ).
ומה שאמר צאן לרבות כל וכולי התבאר למעלה (סימן שכג).
ומה שאמר "בערכך" מה ערכך וכולי התבאר למעלה (סימן שסד / סימן שנא).
ומה שאמר "לאשם" שיהיה מפריש מעות לשם אשם התבאר למעלה (סימן שנב).
- ^ הטקסט הוא כמו שמופיע בטקסט הספרא בדפוס בוקרשט של המלבי"ם.
אולם, זה שונה משאר כל גרסאות הספרא. שמה כתוב מכאן שהוא חייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון. ואינו חייב על שגגתה. מה הוא חייב על זדונה? וכולי. כאשר הכוונה לומר (אמנם בלשון קצת מסורבל לדעתי) שכל עוד שהזיד בפקדון חייב, בין אם הזיד או שגג בשבועה. ומאידך, אם שגג בפקדון פטור, בין אם הזיד או שגג בשבועה. וזה תואם לדברי המלבי"ם בפירושו שהדרשה נלמד ממלת "עליו", עיי"ש.
לכן, היות וקיים כמה השמטות שגויות בדפוס בוקרשט של המלבי"ם (כמו שהבאתי בהקדמת העורכים של ספרא ויקיטקסט), מסופקני אם השמטה זו הינה באמת מכוון מצד המלבי"ם, או שאיננה רק טעות הדפוס בלבד. והמעיין יבחר. - ויקיעורך - ^ ברור שחסר כאן טקסט. וסביר להניח שכוונתו להפנות אל ביאור דרשה זו לעיל (ויקרא חובה פרק כ מ"ח) - ויקיעורך
- ^ בדפוס חסר מספר ההפניה. והשלמתי כראות עיני - ויקיעורך
- ^ כל סימני ההפניות כאן היו חסרים בדפוס. והשלמתי כראות עיני - ויקיעורך