התורה והמצוה ויקרא יז י-יב
ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ז:
[א] "ישראל"-- אלו ישראל. "גר"-- אלו גרים. "הַגָר"-- לרבות נשי הגרים. "בתוכם"-- לרבות נשים ועבדים. [ב] אם כן למה נאמר "איש איש"? אמר ר' אלעזר בר' שמעון להביא ולד בת ישראל מן העכו"ם ומן העבד.
איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם: יש במשמע לשון זה גרים ונשים ועבדים כמו שבארתי זה למעלה סימן עה באורך, ולפי זה קשה למה כתוב "איש איש"? שכפל השם מורה על הכללות ובא לרבות כל איש, והלא כבר חשב את כולם?!
ואמר ר' אלעזר בר' שמעון שבא לרבות גם איש הנולד מבית ישראל ר"ל שאמו מישראל ואביו עכו"ם שאזלינן בתר אימיה, לא בתר אביו.
סימן קז
עריכהכִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם.
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.
כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ז:
[ג] "אשר יאכל כל דם"-- מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "כי נפש הבשר בדם וכולי" שיכול אין לי חייבים אלא דם הנפש במוקדשים. מנין על דם הנפש בחולין, ועל דם התמצית בחולין, ועל דם התמצית במוקדשים? תלמוד לומר "אשר יאכל כל דם", דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים על כולם אינן חייבים אלא על דם הנפש בלבד.
אשר יאכל כל דם: מלת "כל" מרבה תמיד. ובדם נמצא ג' כריתות: אחד בפר' צו, ושנים בפרשה זו כמו שאמר רבא בכריתות (דף ד:) ובכולהו כתב "כל דם". וסבירא ליה לר' יהודה שבא לרבות ג' דברים-- ( א ) דם הנפש בחולין, ( ב ) דם התמצית במוקדשים, ( ג ) דם התמצית בחולין כי יש לטעות שמ"ש "כי נפש הבשר בדם...ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" הם שני תנאים-- דוקא דם הנפש ודוקא הניתן לכפר דהיינו מוקדשים. ובגמרא שם אמר רבא ג' כריתות האמורות בדם, עיי"ש.
ולר"י שלמד דם חולין מן "כל דם" דריש בספרא שמ"ש "כל אוכליו יכרת" בא למעט שאין המאכיל נכרת, ושני כריתות-- אחד לדם קדשים ואחד לדם כיסוי.
עוד אמר רבא שם חמשה לאוין האמורים בדם למה? אחד לדם חולין, ואחד לדם קדשים, ואחד לדם כיסוי, ואחד לדם איברים, ואחד לדם התמצית וכשתעיין תמצא בג' לאוין כתוב "כל דם" [והם: אחד בויקרא (ג יז) "כל חלב וכל דם לא תאכלו", ואחד בצו את אהרן (ז כו) "וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם", ואחד כאן "דם כל בשר לא תאכלו"] ומרבה מן ג' "כל"-- דם הנפש בחולין, דם התמצית בקדשים, דם התמצית בחולין. והג' לאוין בעצמם צריכי לדם קדשים ולדם כיסוי ולדם האיברים, ונשארו ב' לאוין דפ' ראה ואזיל ר"י לשיטתיה שדרש להו (בספרא (ויקרא נדבה פרק כ , ו'-ח')) למעט דם פסולי המוקדשים ולמעט דם בכור משני לאוין, עיי"ש.
סימן קח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ז:
[ד] "ונתתי פני"-- פונה אני מכל עסקי ועוסק בה.
"בנפש"-- ולא בצבור. "האוכלת"-- ולא המאכלת. "מקרב עמה"-- ועמה שלום.
ונתתי פני בכם: הפנים יציירו ההשגחה העליונה שהוא פונה אל ברואיו לראות בעניניהם והשם יתברך ישגיח לתכלית הטוב וקיום העולם כמו שכתוב "ישא ה' פניו אליך" "נסה עלינו אור פניך ה' ". וכשאין הדור ראוים מסלק השגחתו ונזכר בשם הסתרת פנים כמו שכתוב "ואנכי הסתר אסתיר פני...ומצאוהו רעות רבות" כי הם נעזבים אל המקרים.
אולם לפעמים יהיה העונש השגחיי ואז יצויר העונש על ידי פני ה' והשגחתו והם פנים של זעם כמ"ש בברכות (דף ז) על "פני ילכו והניחותי לך". והעונש ההשגחיי מכרית הנענש לגמרי וכמ"ש בתנחומא ריש נצבים כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה. ויש הבדל בין הפניה לטובה ובין הפניה לרעה בשימוש הלשון. שלטובה בא אחריו מלת "אל"-- "ופניתי אליכם". ולרעה בא אחריו שימוש הב' תמיד, כי עסקי ה' והשגחתו הם רק להשפיע מציאות וטובה והם עסקיו התמידים, וכשפונה לענוש הוא פונה את עצמו מכל עסקיו. והנה הרעה לא תיוחס אליו רק אל המקבל ואל מעשיו הרעים שעל זה אמר תמיד "ושמתי פני בכם" "ונתתי פני בכם" ר"ל לפי הכנתכם ומעשיכם. וז"ש בספרא (כאן ובפר' קדושים פרשה י משנה ה ומשנה יג) פונה אני מכל עסקי ועוסק בה. וביתר ביאור בספרא בחוקתי (פ"ד מ"ד), עיי"ש. וכן הוא (בסוטה דף ט) על ישב בסתר פנים ישים עיי"ש. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל.
ומ"ש בנפש ולא בצבור התבאר בפר' צו (סימן קלב)
ומ"ש האוכלת ולא המאכלת התבאר שם (סימן קכד).
סימן קט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ז:
[ה] "כי נפש הבשר בדם הִוא"-- להגיד מה גרם.
"ואני נתתיו"-- ואם נתנם במתנה אחת, כפר.
"לכם"-- ולא לאחרים.
"על המזבח"-- כל מקום שיתן על המזבח יכפר. "על המזבח"-- ולא על קרקעו של מזבח.
"כי הדם הוא בנפש יכפר"-- הא אם נתן מדם התמצית לא עשה כלום.
כי נפש הבשר בדם הוא: הנה לדעת חכמים (במשנה ג) שאין חייב כרת אלא על דם הנפש יאמר שטעם העונש מפני שנפש הבשר הוא בדם ר"ל שהנפש תתקיים בגוף באמצעות הדם ותנועתו ומרוצתו בגוף, והנפש החיוני היא נשוא בחלק האדיי והדק שבדם ולכן חייב כי הדם הוא הנפש. אמנם לר' יהודה, סתמא דספרא, שחייב גם על דם התמצית על כרחך מה שכתוב "כי נפש הבשר" הוא הודעת הסיבה שבעבורה אסר הדם, מפני שהוא נושא הנפש בהיותו בחיים, לכן נאסר כולו --אף דם התמצית-- כי כולו היה עוזר לקיום הנפש בגוף וזה שכתב להגיד מה גרם.
ומ"ש "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" רצונו לומר ואין לכם שום רשות על הדם כי הוא כלי הנפש ואין לכם רשות רק על דברים ארציים חומריים, לא על נפשות הבעלי חיים. ומה שנתתי לכם רשות על הנפש שהוא הדם הוא על המזבח, שבבוא הדם על המזבח אז נתתיו לכם לכפר על נפשותיכם, נפש תחת נפש. זה פשט הכתוב.
ואמנם במה שכתב "ואני נתתיו..לכפר" והלא הדם הנזרק בעולה ושלמים אינו דוקא לכפר? רק מתיר הבשר להעלות או לאכילה. וגם מ"ש "על המזבח" מיותר. וכן מה שכתב "לכם" שמורה ולא לאחרים, והלא גם העכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל, והרי ניתן הדם גם להם?! על זה אמר שמואל (זבחים דף כו:) על מה דתני במשנה נתן את הניתנים למטה למעלה ואת הניתנים למעלה למטה וכולי פסול ואין בו כרת שר"ל פסול בשר אבל הבעלים נתכפרו. מאי טעמא? דאמר קרא "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר"-- כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים. אי הכי בשר נמי?! אמר קרא "לכפר"-- לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר. ובזה דייק היטב שנתתי הדם לכם לבדכם לכפר על נפשותיכם וזה על המזבח כשהגיע על המזבח שלא כהלכתו, הגם שאז אינו מועיל לענין הבשר ולצורך הקרבן עצמו (שזה מתיחס אל ה' כמ"ש תמיד "אשה ריח ניחח לה' "), בכל זאת יועיל לכם לכפר, גם בלא הבשר. וז"ש בספרא שזה מועיל אף במתנה אחת ואף בכל מקום שיתן על המזבח [ולדעת הרמב"ם אף על הכבש כמ"ש בסדר ויקרא (סימן קמב)] חוץ מקרקע המזבח שאינו בכלל "מזבח" [ופירש הראב"ד דהיינו על היסוד שצריך שיתן בזקיפת המזבח במה שזוקף ועולה מן היסוד]. ובזה שפיר אמר "לכם"-- ולא לאחרים שזה אין מועיל בקרבן עכו"ם שאין מביאין רק נדבה, לא לכפרה, ולא שייך אצלם כפרה.
ומ"ש "כי הדם הוא בנפש יכפר" פירושו שהדם יכפר על ידי הנפש שהיתה קשורה בו, לכן יכפר על עון הנפש, וכן פירש הראב"ע. ומזה הוציאו שאין מכפר רק בדם הנפש, לא מדם התמצית, וכמ"ש בכריתות (דף כב:).
סימן קי
עריכה
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.
כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ז:
[ו] "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם"-- להזהיר גדולים על הקטנים. יכול יהיו נכרתים על ידיהם? תלמוד לומר "האוכלת"-- האוכל נכרת.
[ז] יכול לא יהיו נכרתים על הקטנים, שאין הקטנים נכרתים על ידי עצמם, אבל יהיו נכרתים על ידי גדולים שהרי גדולים נכרתים על ידי עצמם?... תלמוד לומר "כל אוכליו יכרת"-- אינם נכרתים לא על ידי קטנים ולא על ידי גדולים.
על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם: כפל דבריו לומר שבני ישראל הוזהרו להשגיח על כל נפש מהם שלא יאכל דם, ובכלל "נפש" גם הקטן שזה ההבדל בין "נפש" ובין "איש". הרי הוזהרו גדולים על הקטנים [ופירשו ביבמות (דף קיד) שהאזהרה הוא שלא יאכילו אותם בידים].
אמנם במה שכתב "ואיש אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם" שהיה די לומר "ונתתי פני בו" ופירשו שבא לדייק רק בנפש האוכלת, לא המאכלת לאחרים. וכן במה שכתב (פסוק יד) "כל אוכליו יכרת" שהוא מיותר לשיטת ר' יהודה כנ"ל (סימן קז) ובא ללמד שרק האוכל יכרת, לא המאכיל ופירשוהו שאחד בא למעט המאכיל את הקטנים ואחד בא למעט המאכיל את הגדולים.