התורה והמצוה ויקרא יז ג-ז

סימן צד (המשך)

ויקרא יז ג-ד:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ט:

[א] או יכול שאני מוציא עולה מחוסר זמן בבעלים, ואשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן? תלמוד לומר "שור" מכל מקום. "כשב" מכל מקום. "עז" מכל מקום.

(המשך דברי הסימן מפרק הקודם בספרא)....ומ"ש או יכול שאני מוציא עולה מחוסר זמן וכולי מובא בזבחים (דף קטו) והיה גרסתם אשם נזיר ואשם מצורע ופירשו בזה שני פירושים, עיי"ש. ולפי הגירסא דהכא ששחטן שלא לשמו ואם כן ר' אליעזר הוא, דמקיש אשם לחטאת דפסול שלא לשמו בפנים ואפילו הכי מחייב עליו בחוץ דאף על גב דעיקר מיני' שם אשם, אכתי אי הוה מעייל ליה לפנים הוה כשר למשחטיה סתמא וכשר לשם אשם ועולה לשם חובה דמשום דבורי' לא מעקר שמיה מיניה וכל כמה דלא שחט ליה בעקירת שמו עדיין קאי סתמא לשמו, הלכך כי שחיט ליה ראוי לפנים לשמו היה. והוא הדין בחטאת כן. ולמד לה ממ"ש "שור או כשב או עז" ולא אמר "אשר ישחט זבח" ובא ללמד אפילו שלא שחטו לשם הזבח שהיה מיוחד אליו, כי שחטו שלא לשמו, חייב.

סימן צה

ויקרא יז ד:

וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ט:

"דם יחשב לאיש ההוא"-- ולא לשולחיו.

"דם שפך"-- אחד ששפך חייב, שנים ששפכו פטורים. והלא דין הוא! ומה אם במקום שהמעלה להדיוט פטור-- חייב שנים שהעלו, מקום ששוחט להדיוט חייב אינו דין שנחייב שנים ששחטו?! תלמוד לומר "דם שפך"-- אחד ששחט חייב, שנים ששחטו פטורים.

"ונכרת האיש"-- ולא הצבור. "ההוא"-- לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. "מקרב עמו"-- ולא עמו, ועמו שלום.

דם יחשב לאיש ההוא: במלת "ההוא" דקדק להוציא שלא יחשב זה לשולחיו, כי בכל הקרבנות הכהנים הם שלוחי הבעלים ועומדים במקומם, ולא כן בשחוטי חוץ שאין שליח לדבר עבירה. [ועיין בסוגיא דקדושין (דף מג) דלר' יהודה דסבירא ליה שני כתובים הבאים כאחד מלמדין צריך גם "ונכרת האיש ההוא" למעט שולחיו, עיי"ש, ואם כן סתמא דספרא פה שאמר "ההוא"-- לא אנוס וכולי דלא כר' יהודה]

וממה שכפל "דם שפך", דרשו רק אחד ששפך ולא שנים, בל נלמד לה קל וחמר מהעלאה שיש בו קולא, שהמעלה להדיוט פטור דכתיב "לעשות אותו לה' " למעוטי המעלה להדיוט (כמ"ש בזבחים דף קח) ואף על פי כן חייב בשנים שהעלו (כמו שנראה לקמן סימן קא), וכל שכן בשחיטה שהשוחט להדיוט חייב, שיתחייבו שנים ששחטו. ובזבחים שם מבואר שעיקר המיעוט ממלת "ההוא" --"ההוא דם שפך" אחד ולא שנים-- וצריך עיון דהא מבעיא ליה "ההוא" ולא לשולחיו".

ומ"ש "ונכרת האיש"-- ולא הצבור וכולי התבאר בפר' צו (סימן קלב), עיי"ש.

סימן צו

ויקרא יז ה:

לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ט:

[ג] עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבם בשעת איסור הבמות בחוץ, שהרי עונשם אמור. אזהרתם מנין? תלמוד לומר (דברים יב) "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום".

[ד] מכאן ואילך הוא מדבר בקדשים שהקדישם בשעת היתר הבמות והקריבם בשעת איסור הבמות שנאמר "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים"-- זבחים המותרים להם כבר.

"על פני השדה"-- מלמד שכל הזובח בבמה כזובח בשדה.

למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם וכולי: הכתוב הזה מיותר לגמרי. ופירשו חז"ל (בספרא מובא בעכו"ם דף נא: ובזבחים דף קו:) שבא לומר שלא לבד שלא ישחטו קדשים בחוץ מהיום והלאה שכבר נאסרו הבמות והם בעונש כרת וגם באזהרה ממ"ש "פן תעלה עולותיך" (ועי' בתוס' זבחים שם מ"ש בזה), כי גם מצווים להביא את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה היינו זבחים שיש בידם מכבר משעת היתר הבמות, שהיו מוכנים לזבחם בבמה. וז"ש "אשר הם זובחים" צריכים גם כן להביאם לעזרה.

ומה שקרא זביחת הבמה בשם "על פני השדה" כי השדה היא אמצעי בין העיר והבית ובין המדבר, ועל כן בדרך המליצה יקרא כל היוצא ממחיצתו בשם "שדה"-- "בשר בשדה טריפה" היוצא חוץ למחיצה. וכן ימליץ בשם "שדה" כל שהיא אמצעי בין שני קצוות כמ"ש בסוטה (דף מד), ובמדרש אחרי (פרשה כב), ומדרש קהלת (על פסוק "מלך לשדה נעבד") שם "שדה" על למוד המשנה שהוא אמצעי בין מקרא והגמרא. ובמדרש ילמדנו (פר' תצא) "ויבא עשו מן השדה"-- שבא על נערה המאורסה שהיא אמצעי בין הפנויה והנשואה. וכן אחר שהקדושה תשכן בבית מועד והשעירים ישכנו במדבר ציה קורא הזביחה בבמה בשם "שדה", שהוא אמצעי בין הבית והמדבר. וזה שאמר מלמד שכל הזובח בבמה כזובח בשדה.

סימן צז

ויקרא יז ה-ז:

לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם.

וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ט:

[ה] "והביאום לה' " -- מצות עשה. מצות לא תעשה מנין? תלמוד לומר "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם".

והביאום לה': למה כפל שנית פעל "והביאום"? שמה שבארו המדקדקים בכפולים כאלה שהוא ליפות המליצה אין זה הדרך הנכון לדבר דביר מותר. וחז"ל דייקו זאת תמיד, לא לבד במאמר הספורי, כי גם במאמר השירי דרשו כפולים כאלה כמו שאמרו בברכות (דף ד) "עד יעבר עמך ה'"-- זו ביאה ראשונה, "עד יעבר עם זו קנית"-- זו ביאה שניה, ובמדרש ילמדנו דרש מ"ש "אנכי לה' אנכי אשירה" ב' פעמים "אנכי", וביבמות (דף קג) שבע בעילות בעל אותו רשע שנאמר "בין רגליה כרע נפל וכולי, ובברכות (דף לג) סנהדרין (דף צב) "אל נקמות ה' אל נקמות" שתי נקמות הללו למה?, ובסוטה (דף י) הני תמניא בני בני, שבעה דאסקיה מז' מדורי גיהנם וכולי, ובברכות (דף ט) "ענני ה' ענני" למה אמר ענני ב' פעמים וכולי וכן יש על זה דרוש בירושלמי (פרק ג דתענית), וכן דרשו בסנהדרין (דף צט) "יעשה שלום לי שלום יעשה לי", ובשבת (דף פט) "כי אתה אבינו וכולי אתה ה' אבינו", ובראש השנה (דף לא) גלו שש גליות שנאמר "ישפילנה ישפילה עד ארץ וכולי", וכן במקומות לא חקר, וכל שכן במאמרים פשוטים. ועל כן פירשו חז"ל שכפל הפעל "והביאום לה' " למצות עשה.

ובמ"ש "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" הגם שדרשו מזה בזבחים (דף קו) ובעכו"ם (דף נא.) אזהרה לזובח למרקילוס, בכל זאת במה שכתב מלת "עוד" משמע שזבחו כן עד עתה [שזה גדר מלת "עוד" בכל מקום כמו שאמרו בבראשית רבה (פרשה פ) "וירא עוד" כבראשונה, ובסוטה (דף מא:) מותר להחניף את הרשעים בעוה"ז שנאמר "ולא יקרא עוד לנבל נדיב" מכלל דבעולם הזה שרי] ובזה פירשו שרצונו לומר שזביחה בבמה ידמה לזביחה לשעירים שהוא חוץ למחיצה. וז"ש בגמרא (שם ושם) קרי ביה 'ולא יזבחו' וקרי ביה 'ולא עוד'. ומה שפירש הראב"ע שמלת "עוד" תורה שכן היו עושים ישראל במצרים הוא נגד מקרא מלא-- "יזבחו לשדים...חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם" ופירש בספרי שם שהאומות לא היו עובדים לשדים, עיי"ש.

סימן צח

ויקרא יז ה:

לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ט:

איני יודע אילו קדשים קרבים בבמה. תלמוד לומר-- "שלמים". אין לי אלא שלמים, מנין לרבות את העולה? ת"ל "זבחי". או יכול שאני מרבה חטאת ואשם?... תלמוד לומר "אותם".

מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו? אחר שריבה הכתוב מיעט! תלמוד לומר "שלמים"-- מה שלמים מיוחדים שהם באים בנדר ובנדבה אף איני מרבה אלא את כל שהוא בא בנדר ובנדבה.

אף המנחות והנזירות, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אין לך קרב בבמה אלא עולה ושלמים בלבד.

וזבחו זבחי שלמים לה' אותם: כבר בארנו (באילת השחר כלל צה) שכל מקום שכתוב "זבח שלמים" יש בו דרוש כי די בשם "שלמים" לבד שהוא שם העצם, ולמה הוסיף שם הסוג "זבח"? וחז"ל דרשו תמיד שבא לרבות גם זבח אחר הדומה לשלמים. ופירשו שבא לרבות זבח הבא בנדר ונדבה כשלמים שהוא העולה. [ודעת ר' מאיר שמרבה גם מנחות ונזירות שבאים גם כן על ידי נדר ונדבה וחכמים פליגי עליה כי מנחה אינו בכלל שם "זבח" ונזירות הוא חובה ואין דומה לשלמים].

אמנם כבר נמצא פעמים רבות שכשהוסיף שם הסוג "זבח" כולל אף חטאת ואשם [כמו שראינו בספרא ויקרא דבורא דנדבה פרק טז מ"א, פרשת צו פרק יב מ"א, ושם פרשה יא משנה ו] ולכן בא פה הכתוב מסורס, שכפי חוקי הלשון היה צריך לומר "וזבחו אותם זבחי שלמים לה' " [כי שם הפעול או מלת "אותו" דינו להכתב תיכף אחר הפעל, ולא יפסיק ביניהם בשמות שהם מצדדי המשפט. וכבר חשב הרד"ק במכלול (דף ק:) פסוק זה בין הכתובים המסורסים, עיי"ש]. ומבואר אצלינו (בסדר ויקרא סימן יא) שסירוס כזה יבארו חז"ל שבא המלה לבאר את המאמר כולו ורצונו לומר מה שיזבחו זבחי שלמים יהיה אותם דוקא, לא זולתם. היינו, רק שלמים, לא חטאת ואשם.

סימן צט

ויקרא יז ו:

וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ט:

[ז] "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' "-- זריקת כהן במזבח ואין זריקת כהן בבמה; אלא אף הגרים, אף הנשים, אף העבדים כשרים בבמה.

"מזבח ה' פתח אהל מועד"-- אין מזבח ה' בבמה אלא אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב, דברי ר' מאיר. ר' ישמעאל אומר לעולם אינו חייב עד שיבנה כמין מזבח ויעלה עליו.

"והקטיר את החלב לריח ניחח לה' "-- ואין ריח ניחוח בבמה.

וזרק הכהן את הדם: פסוק זה מיותר לגמרי. והלא ידענו זאת שהכהן זורק הדם ומקטיר החלב על המזבח?! ופירשוהו חז"ל שבא לומר שלכן יביאנו לעזרה כי שָם יזרק הכהן הדם, מה שאין כן בבמה אין צריך כהן. וכן שם הוא זורק על המזבח שהוא פתח אהל מועד, ולא בבמה. וכן שם יקטיר לריח ניחח, ולא בבמה.

ודעת ר' ישמעאל שגם בבמה צריך מזבח דכתיב "ויבן נח מזבח לה' ", ועיין לקמן (סימן קה) מ"ש בזה.

סימן ק

ויקרא יז ז:

וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ט:

[ח] "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים"-- אין שעירים אלא שדים שנאמר "ושעירים ירקדו שם".

"אשר הם זונים אחריהם"-- לרבות שאר עכו"ם.

[ט] "חקת עולם"-- לבית עולמים. "תהיה"-- אף בזמן הזה. "זאת להם"-- ואין חייבים עליהם כרת. "לדורותיכם"-- שינהוג לדורות.

ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים: ביאר טעם איסור שחוטי חוץ שעל ידי כן יבדלו מטומאת העמים שהיו זובחים בשדה ובמדבריות אל השעירים והשדים שוכני המדבר. וענין השדים וטעם קריאת השם "שעירים" עיין ברמב"ן באורך. והרלב"ג כתב מפני שיחסו ענין השדים לשבתאי כמו שהתבאר במשפטי הכוכבים והי' גדי בית שבתאי לכן נקראו השדים "שעירים", ועיי"ש עוד.

וכבר באר הר"ע ספורני שלא היו מקבלים השדים לאלוק בשום פנים אבל היו חפצים בחברתם להיות השדים להם משרתים ומסייעים בעסקיהם או שליחותם אל ארץ רחוקה, והאריך בזה, עיי"ש. ואם כן לא יצדק לשון "אשר הם זונים", ועל כרחנו שמה שכתב "אשר הם זונים" כולל כל העכו"ם, כי כל זנות המוזכר אצל כלל הכנסיה הוא על עבודת כוכבים ומזלות, שהכתובים ידמו הכנסיה הנאמנה לאלקיה כאשה נאמנה לבעלה, והפונה ממנו אל עבודת זולתו כזונה העוזבת ברית אלקיה ואת אלוף נעוריה שכחה.

ומ"ש "חוקת עולם"-- לבית עולמים, "לדורותיכם"-- שינהג לדורות יתבאר בפרשת אמור סימן סו באורך.

ומ"ש "תהיה"-- בזמן הזה הוא כמאן דאמר שכיון שנאסרו הבמות לא הותרו עוד.

ומ"ש "זאת להם"-- ואין חייבים עליהם כרת היינו על הקדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות וכמו שבארו בזבחים (דף קז:)