פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כשלג בקיץ וכמטר בקציר", השלג והמטר שניהם יועילו אל הזרע והתבואה. השלג יוליד את האדמה, והמטר יצמיחה כמ"ש (ישעיה סי' נ"ה) ובכ"ז לא טובים המה בקיץ ובקציר שאין שם זרע, והמטר יזיק בקציר שהוא קודם הקיץ, שמרקיב התבואה הנגמרת, והשלג יזיק בקיץ שאז צריך חום השמש ליבש התאנים שמיבשים אותם בקיץ, ואם יקדים השלג בקיץ, שזמנו אחר המטר שהוא אחר הקיץ, והמטר בקציר שזמנו אחר הקיץ, יען שבא שלא בזמנו יפסיד וישחית, "כן לא נאוה לכסיל כבוד", שהגם שאם יתנו כבוד אל החכם, שהוא חרש וזרע על חלקת נפשו זרע החכמה יועיל כמטר וכשלג להוציא הזרועים האלהיים ולהצמיחם, שע"י הכבוד יעוררו כחותיו הנפשיים להוציא את כל מה שבכח אל הפועל, לא כן הנותן כבוד לכסיל שלא זרע מאומה, ישחית ויקלקל, כי יוסיף להחזיק בכסילתו והוא שלא במקומו, וישחית, ועי' לקמן (פסוק ח'):

ביאור המילות

"קיץ, קציר". ע"ל (ו' ח'):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כצפור לנוד כדרור לעוף", הצפור תקנן גם בבית, ובכ"ז דרכה לנוד ממקום למקום ואינה נשארת בקביעות, והדרור אינה מקבלת מרות ולא תמצא בבית כלל רק בקן, כמ"ש גם צפור מצאה בית ודרור קן לה, ודרכה לעוף חוץ לבית למרחוק, וכן "קללת חנם לא תבא", לפי הכתיב י"ל לא לבד שלא תשאר בקביעות ותנוד כצפור, אלא שלא תבא בבית כלל אף לפי שעה כדרור לעוף, ולפי הקרי בוי"ו "לו תבוא", שתשוב אל המקלל, כצפור וכדרור אשר אחרי ינודו ויעופו ישובו אל קנם בעצמם.

ביאור המילות

"כצפור, כדרור", הדרור אינה מקבלת מרות והיא תדור אצל ב"א, עמ"ש (תהלות פ"ד):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגו כסילים", הבע"ח הבלתי משכילים שאין להם שכל להנהיג עצמם, צריכים שוט ומתג, הסוס צריך שוט והחמור שהוא סכל יותר ולא יבין אף ע"י שוט צריך מתג, שבו יעצרו בעדם בל יסורו מן הדרך, והאדם י"ל שכל ובחירה שילך בעצמו בדרך הטוב, אבל הכסיל שנלוז מדרך החכמה מפני תאותו, הוא כבע"ח שהטבע תנהיגם לא השכל, וצריך שבט כמוהם, שע"י שבט ויסורים יהיה מוכרח ללכת בדרך סלולה:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה", כבר התבאר שהכסיל הוא הבלתי שומר חקי החכמה מפני שנמשך אחר תאותו המתנגדת לחקי החכמה, ולבעבור ישים מסוה על פניו ולהפגיע נפשו באשר חקי החכמה עומדים נגד שטף תאוותו יתור אחרי האולת, היינו להטיל ספיקות על חקי החכמה והאמונה, ואם יתוכח אדם עמו לסתור את ספיקותיו לא יפעל מאומה, כי גם הוא ידע חקי החכמה רק משליכם בחוזק יד מפני נטיית תאותו. כמ"ש ואולת כסילים מרמה, ואולת כסילים אולת, וגם אם המתוכח יערוך נגדו דברים הנודעים בחושים יאטם אזניו, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת כמש"פ שם, ולכן טוב "שאל תען על אולתו", וספיקותיו, "פן תשוה לו", כאילו גם אתה מסופק ומבקש להתיר הספיקות, אמנם בכ"ז הגם שאני מצוך בל תענהו בדרך וכוח (ויל"פ ג"כ שר"ל שבל תען כסיל על אופן מפני שיראת פן תשוה לו שאם לא תענהו יאמרו שגם אתה כסיל, ואם תען לו מצד זה תרצה להראות חכמה בהוכוח, זה לא תעשה) אבל בכ"ז.

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו", תענהו על אופן שלא ידמה לו שהוא חכם אחר שלא מצאת מענה, ועל אופן זה תענהו בדברים קלים, כי עיקר הכונה להראות שהוא כסיל, ולא תענהו בדברים חריפים להראות חכמתך, ועתה מפרש מה שיענהו.

ביאור המילות

"חכם בעיניו", עי' גדרו למעלה

(י"א כ"ט)

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מקצה רגליים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל. דליו שוקיים מפיסח ומשל בפי כסילים" - ענה אותו התשובה הזאת: החמס ששותה, אשר הוא מקצה את הרגליים, הוא שולח דברים ביד הכסיל.

ומה הן הדברים ששולח? - שהוא אומר דליו שוקיים מפיסח: מדמה במליצתו את משתה התאווה שהכסיל שותה, רוצה לומר מה שנמשך אחר תאוותו, כשיכור מיין, רק שהוא שותה חמס תחת יין; והחמס ששותה הוא מקצה רגליים, שכמו שהיין מקצה רגלי השיכור, שאינו יכול לעמוד על רגליו, כן החמס מקצה רגלי הכסיל ששותהו.

ומציין כאילו החמס הזה, אשר שתה וקיצץ רגליו, ונעשה פיסח ברגליו משכרותו, הוא שולח דברים על הפיסח שידלו גם את שוקיו, כי השוק הוא למעלה מן הרגל, ומעמיד את הגוף, שהגוף ייסמך על השוקיים והשוקיים יינשאו על הרגליים, אולם הפיסח, שאינו יכול לילך ברגליו, השוקיים הם לו למשא ולמותר, וצריך לדלות ולהגביה ולקצץ גם השוקיים היתרים.

והדברים האלה, ששולח החמס ששתה (ביד הכסיל) שידלו לפיסח המוקצץ רגליים את שוקיו, הוא המשל אשר בפי הכסילים, רוצה לומר, שהכסיל, אחר שנשתכר ביין התאווה ואינו יכול לעמוד על רגליו, רוצה לומר שאינו יכול להתנהג בפועל כפי דרכי החכמה, כי יחוג וינוע כשיכור מתאוותו, רוצה לדלות ולקצץ גם השוקיים, שהם יסודות החכמה ומכונותיה, על-ידי שיטיל בהם איוולת וספיקות, שאחר שהוא פיסח בתאוותו, בלתי עומד בתקפו נגד התאוה, השוקים שהם המכונות שעליהם יעמוד האדם, שהם חוקי החכמה, הם לו למותר ולמשא, ורוצה לקצץ גם אותם, כמו שהשוקיים הם למותר אל המקוצץ רגליים.

ביאור המילות

"מקצה" - עניין כריתה, כמו מקצץ.

החמס הוא מקצה רגליים, והוא שולח דברים.

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"דליו". הרימו שוקי הפסח כי הם לא להועיל לו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד", באר הטעם שלא תענה אותו באורך בדרך כבוד, רק תענהו דרך בזיון, כי כמו הצורר אבן בכלי הקלע שממנו רוגמים אבנים, שנראה שנותן להאבן כבוד לצוררו בצרור, והוא על-מנת להשליך אותו על אנשים ולרגמם באבנים ולהרגם, כן הכבוד שתיתן אל הכסיל במענה חכמה, ישליך אותם במרגמה להרוג בם אנשים תמימי דרך, כי יהפך את תשובותיך לאבני קלע ולמינות.

ביאור המילות

"במרגמה" - בכף הקלע, שמשם רוגמים אבנים.

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חוח עלה ביד שיכור ומשל בפי כסילים" - שהכסיל הזה, השיכור מחמת יין התאווה, אשר נקצצו רגליו ושוקיו כנ"ל, הוא שוכב והולך על ידו, עד שעלה חוח בידיו שהוא הולך עליהם, ובכל זה נמצא משל בפי כסילים, לקצץ במשל הזה את השוקיים שהם עמודי החכמה, ומבאר המשל הנמצא בפיו, הוא אומר -

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים" - הוא אומר, שה' בורא ומוליד כל האנשים הנמצאים, הצדיק והרשע, ההולך בחכמה והנמשך אחר תאוותיו, הכל מה', ואין בחירה ביד האדם, וה' שוכר כסיל, נותן שכר גם להכסיל הנמשך לתאוותיו, ונותן שכר גם לעוברים על מצוותיו, ולכל עובר בתבל, כצדיק כרשע, הכל שכורים מאיתו, לעשות כפי שבראם וכפי הכוח ששתל בם, אם לחכמה אם לתאוה, ואין מעשה ודעת וחשבון ועונש, כי אין בחירה ביד האדם, והוא מוכרח למעשיו, שכיר הוא בא בשכרו.

ביאור המילות

"רב מחולל כל" - רב תואר לה' יתברך, שהוא רב ואדון על הכל, והוא מוליד את כל הברואים.

"ושוכר" - נותן שכר.

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו", אחר שבאר מה שיענה להכסיל, בדברים קלים בדרך בזיון, באר מדוע לא יענהו בחכמה בדרך וכוח, שהוא מפני שהכסיל שונה באולתו, כמו הכלב ששב לבלוע את המאכל אשר הקיא, שהוא המאכל הרע שלא יכול לסבלו והקיא אותו ובכ"ז בלעהו שנית, כן הכסיל ישוב לשנות את האולת אשר הקיא, הגם שהוא בעצמו יודע שהוא דבר נמאס, כי כבר בארנו שהכסיל יודע שאין ממש באולת וספיקות שלו, כמ"ש ואולת כסילים מרמה, ואולת כסילים אולת, בכ"ז ישנה את האולת פעם שנית, ומה יועיל הוכוח:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו", עתה מבאר מדוע יעננו על אופן שלא יהיה חכם בעיניו, ומה יפסיד אם יהיה חכם בעיניו? אומר, כי לכסיל יש יותר תקוה מן החכם בעיניו, כי הכסיל נמשך אחר תאותיו, ובעהור שטף התאוה יפרוץ בגבולי החכמה הגם שיודע מעלתה, ולכן יש תקוה שבאחרית בסור תאותו ישוב בתשובה ויקח מוסר, אולם החכם בעיניו הוא אשר נדמה לו כי מעשיו אשר יעשה הם ע"פ החכמה, והוא חולק על החכמה בזדון שלא מפני הכרח תאותיו רק מפני שנדמה לו שדרכו הנשחת הוא ע"פ החכמה, וזה אין לו תקנה, לכן צריך אתה להשיב לו כדי שידע עכ"פ שדרכו אינו דרך החכמה ובזה יש לו עדיין תקוה:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמר עצל שחל בדרך", ביאר כי העצל, אשר מתוך עצלותו לא ידרוש בחכמה, הוא יבוא לבסוף למידה זו הגרועה שיהיה חכם בעיניו, שזה גרוע מן הכסיל, כי החכמה צריכה זריזות ועבודה רבה, והעצל, אשר מרפה ידיו ממנה, יבוא לידי כך שיהיה חכם בעיניו, עד שידמה לו כל מעשיו בחכמה ואינו צריך לדרוש חוקי החכמה מפי חכמים, כי ידמה לו ששחל הגדול מצוי בדרך, וארי קטן בין רחובות העיר, רוצה לומר:

  • שאם יצא לדרוש החכמות הרמות שאינם מצויים, כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, יאמר שיטרפנו השחל, רוצה לומר שיצא למינות;
  • וגם שידרוש בדברי חכמה המצוים, חושש שיטרפנו ארי קטן, וכמו שנאמר גם למעלה.

-

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שהדלת תסוב על צירה", כן "יסוב העצל על מטתו" מצד אל צד, ולא יזוז ממשכבו:

ביאור המילות

"צירה". רגל הדלת שהדלת תסובב עליו, ויש שאין עושין הציר מגוף הדלת אלא נוקבים הדלת וקובעים בו העץ או הברזל להכניסו בחקק המפתן כדי שיסוב, כמ"ש במשנה מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה והעליון כאן וכאן אסור (בן מלך):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טמן עצל ידו בצלחת", ר"ל שגם אם יתנו לו לאכול יושיט ידו אל הכלי שבו המאכל, "ונלאה להשיבה אל פיו" לתת אוכל לפיהו, והנמשל שגם אם יתנו לו מזון הנפש ההכרחי יטמון ידו בכלי שבו המזון ולא יקח את המזון עצמו, למשל שיתנו לו ספורי התורה ההכרחיים לדעתם, יאכל הלבוש החיצון וספורי המעשיות, ולא יקת את התוך והמוסר והחכמה אשר תחת הכלי והלבוש:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חכם עצל בעיניו", והוא החכם בעיניו יותר "משבעה" חכמים גדולים אשר "ישיבו לו טעם" הדברים ותוכיותם, כי נדמה לו שהוא חכם יותר מהם, וזה אשר תקוה לכסיל ממנו:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מחזיק באזני כלב עובר", מי שמחזיק באזני כלב שעובר לדרכו ולא נבח עליו וע"י שהחזיק באזניו ינבח עליו וינשכנו, כן המתעבר על ריב לא לו, שהריב המנבח וחורץ לשונו ככלב לא נבח עליו, וע"י שהחזיק באזני המנבח מעתה ינבח עליו וידבר עליו חרפות ובוז וגם ינשכנו:

ביאור המילות

"מתעבר". ענין קצף:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כמתלהלה", כמהתל בחברו, ותחלה "מורה זקים" של אש ששורפים הבגדים, ואחר כך "חצים" שעושים פצעים, ואחר כך חצים משוחים בסם "המות", שממיתים:

ביאור המילות

"כמתלהלה". שרשו תלה כמו התל בהפך אתוון, המהתל בחברו.

"זקים", ניצוצי אש, בזיקות בערתם (ישעי' נ'). ומות, חצי מות:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כן איש רמה את רעהו", כן איש המרמה את רעהו, שתחלה יזיק קניניו, ואח"כ גופו, ואחר כך את נפשו, וכל זה אצלו "כמשחק":

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באפס עצים תכבה אש, ובאין נרגן ישתק מדון", המדון הוא שמעוררים ענינים שבעבורם יצאו לדון לפני השופט, וכבר התבאר כי שנאה תעורר מדנים, כי אם אין שנאה לא יקפידו על נזקי שכנים ויותרו זל"ז, והנרגן הוא המתלונן תמיד שעושים לו רעות, והוא המעורר הדנים ובאין נרגן שיתלונן ישתק מדון, כמו שיכבה האש באין עצים:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כא-כב) "פחם לגחלים ועצים לאש", כמו שלהבעיר "גחלים" די "בפחם", שהם ניצוצות אש, אבל להבעיר "אש" צריך "עצים" ואין די בפחם, כן "לחרחר ריב" די "באיש מדנים", שמעורר דינים, וזה כרשף אש ופחם לחרחר ולהבעיר הריב, אבל להבעיר אש גדול הם "דברי נרגן" שהם "כמתלהמים" כאילו הולמים אותו במכות גדולות, ובאמת אינם מכות מבחוץ רק שירדו בחדרי בטנו, שנדמה לו כך, ובא במשל על המתרעם על מדותיו של השי"ת, שיש איש מדנים וגדולה מזה איש נרגן שחושב שה' ברא את האדם לרע ושהרעות רבות מן הטובות וכמ"ש למעלה (י"ח ג'):

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כסף סיגים מצופה על חרש", אולם גרוע יותר מן הנרגן, מי שמדבר אחד בפה ואחד בלב, אם "שפתים דולקים" בהתלהבות אהבה, "והלב רע", שזה דומה "ככסף סיג שמצפים אותו על חרש", שמרמה שהוא כסף, והוא חרש באמת:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשפתיו ינכר שונא", שהוא "השונא" אשר "ינכר בשפתיו", בדבורו החיצוני ינכר שנאתו כאילו הוא אוהב, "ובקרבו ישית" עצות איך "לרמאות" ולהפילו לשחת, ובנמשל מדבר מן הצבוע שחונף בשפתיו ולבו רחק ממנו, בשפתיו ינכר שהוא מאמין ועובד ה' ומרמה בלבו:

ביאור המילות

"ינכר". הפך ההכרה, כמו ויתנכר אליהם:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי יחנן קולו אל תאמן בו", לכן לא תאמין במה שבקולו נדמה שמחנן, כי "בלבו תועבות רבות", ובנמשל לא תאמין אם הוא מרבה בתפלה כי לבו מלא תועבה:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תכסה שנאה במשאון", דברים אשר השנאה תכסה אותם בחשך, (ר"ל שמכסה בלב מה שרוצה לעשות ע"י שנאתו, אח"כ "תגלה רעתו בקהל", עד שלבסוף.

ביאור המילות

"תכסה". כמו תתכסה:

"ומשאון". חשך, כמו אמש שואה ומשואה:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כורה שחת בה יפול", יפול הוא עצמו בשחת שכרה, "ומי שגולל אבן" להזיק לחברו "תשוב האבן אל הגולל", ומבאר הטעם כי.

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לשון שקר ישנא דכיו", מצייר במליצה, שהלשון שקר עצמו ישנא את הנדכאים לפניו. ימליץ, שהלשון שקר, דהיינו הרגיל לקבל לשון הרע, אוהב את הגבורים, לא את הדכים, ר"ל, המדברים לשון הרע בצנעה ובסתר כי יראים לדבר בגלוי, יישנאו מן הלשון שקר, כי זה עדות שאין ממש בדבריהם, "ופה חלק יעשה מדחה", ממליץ שהפה חלק בעצמו, שמדבר חלקות להחניף ולדבר אחד בפה ואחד בלב, הוא עצמו יעשה מדחה, לדחות בה את המשתמש בפה חלק, שהוא עצמו יחליק ויפול אל השחת:

ביאור המילות

"דכיו". משורש דכא: