מלבי"ם על משלי יג ב


(משלי יג ב): "מפרי פי איש יאכל טוב" -

כבר אמר למעלה (משלי יב יד): "מפרי פי איש ישבע טוב", ושם בא על בחינה אחרת.

ופה בא לאמר, כי פיו הוא עץ הדעת טוב ורע. שכבר ביארנו שהפה מרמז על החכמה, והשפה מרמז על הדעת, והלשון מרמז על הבינה (ובאו כולם לקמן (משלי יח כ): "מפרי פי איש... ותבואת שפתיו... ביד הלשון...", עיינו שם).

ורוצה לומר, שפרי הפה הוא פרי עץ הדעת טוב ורע, כי בחכמה יש שני דרכים, למשל גאוה וענוה, רחמים ואכזריות, וכדומה, וצריך להנהיגם בחכמה, והאיש המשתמש בהחכמה לטוב יאכל את הטוב מן העץ;

אבל הבוגד, המשתמש במידותיו להיפך מדרך החכמה, מפרי פיו יאכל חמס, וישתמש בכל מידותיו לרוע על-ידי הנחש המפתהו לרוע, וזה הנקרא בוגד, שהבוגד אינו שומר מוצא פיו והבטחתו, ובנמשל, שאינו משתמש בדרך החכמה כפי שהוטבע עליה.

וכבר ביארנו, שהחמס הוא עניין כולל בכל שיחמוס את הראוי, בין בממון בין במידות.

וכבר ביאר לקמן (שם) ההבדל בין החכמה ובינה ודעת, שמרומזים בפה ושפתיים ולשון, במה שאמר:

  • "מפרי פי איש תשבע בטנו",
  • ו"תבואת שפתיו ישבע",
  • "החיים והמוות ביד הלשון ואוהביה יאכל פריה",

ש:

  • החכמה היא עץ הדעת טוב ורע, ומזה "תשבע בטנו", אם טוב ואם רע, כפי ההכנה;
  • והדעת היא התבואה הנגמרת, כי היא הידיעה הברורה, וממנה ישבע לחם לשובע;
  • אבל הלשון, שהיא הבינה, שבה יבדיל בין האמת והשקר, בו אין תלוי טוב ורע (כי הטוב והרע הוא רק במפורסמות), רק שבה תלוי חיים ומוות, והוא העץ החיים, ואוהביה יאכל מפריה וחי לעולם.

ועל-דרך הפשוט, תחילה (משלי יב יד) דיבר בפרי פי איש שמדבר בתורה ותפילה, ופה מדבר בהדיבור שמדבר בדרך ארץ:

  • שצריך לשמור דיבורו ולא יחלל מוצא שפתיו, ואז יאכל טוב, כי יהיה נאמן ויאכל מעמלו, ועל-כל למעלה אמר ישבע ופה אמר יאכל, שהשביעה תציין שכר הנפש, כמו (ישעיהו נח יא): "והשביע בצחצחות נפשך", והאכילה מציין שיהיה לו לאכול בטוב;
  • והבוגד, שאינו שומר אמונתו, שזה גדר הבוגד, נפשו תאכל חמס.


ביאור המילות

"פי" - מציין את החכמה, כנ"ל י כ.