מלבי"ם על מלכים ב ג

(א) "ויהורם". זה היה בעת שבא אלישע לשומרון, כי במות אחזיה לוקח אליהו ואז בא אלישע ואז היה המלחמה:

(ב - ג) "ויעש". במה שדבק בחטאת ירבעם שהיה מפני יראת נזק וז"ש לא סר ממנה, ולא כאביו וכאמו שהיו עושין להכעיס:

(ד) "ומישע". שהיה נוקד צאן לתכלית זה, כי "השיב" שכל שנה ושנה היה נותן מס הזה, ולכן אמר לשון השבה, וכן הלשון בד"ה ב' (כז, ה). ובמות אחאב פשע בימי אחזיהו כנ"ל (א, א):

(ו) "ביום ההוא". שבא אלישע:

(ז) "כמוני". כי בעת פשע מואב התחבר עם העמונים ומקצת יושבי שעיר ולחמו על יהושפט ונפלו (כמבואר בד"ה ב' עי"ש), ולכן אמר כמוני כמוך, כי גם בי התגרו:

(ח) "ויאמר". מלך ישראל שאל ומלך יהודה השיב שיעלה דרך מדבר אדום, כי אדום היה תחת רשות יהודה (כנ"ל מ"א כב, מח ובדה"ב כא, ח) ורצה שמלך אדום ילך ג"כ עמהם:

(ט) "ומלך אדום". הוא הניצב מלך, כמ"ש (מ"א כב, מח) ומלך אין באדום: "ויסבו". באמת היה להם דרך קרוב אל מואב שהיתה במיצר א"י, והם סבבו סביב הר שעיר דרך המדבר בדרך שסבבו ישראל בהכנסם לארץ, ושם לא היה מים גם בימי משה וגם עתה:

(י) "ויאמר אהה כי קרא ה'". ראה שהסכיל עשו במה שנטה מדרך הקרוב והישר, וראה שה' נתן בלבם עצה נבערה למען יפלו, כי מדרך הטבע לא היה להם לבחור דרך עקלתון, וגם ידע שאם לא היה קורא מלך יהודה לעזרה לא היה הולך דרך אדום, שאדום לא היה תחתיו, וזה בעצמו "שקרא ה' לשלשת המלכים", שמזה נסבב שילכו בדרך המדבר הוא סבה מה' להאבידם, כי על מואב היה יכול ללכת בעצמו והיה מנצחם בלא עזרת שני המלכים:

(יא) השאלות (יא - יד) למה הזכיר שיצק מים? מאין ידע שיש אתו דבר ה'? ואמר אותו תחת אתו. מז"ש מה לי ולך? ומה התשובה אל כי קרא ה'? ומ"ש לו לולי פני יהושפט וכו', למה בזה אותו ללא צורך?:

"האין". רצה שהנביא יתפלל אל ה' על המים ויגד להם דרכם: "ויען" וכו' "פה אלישע שיצק מים על ידי אליהו". וע"י יציקה זו הוריד את הגשם, והוא מלומד בנס כזה להוריד המים ולהציקו על צמא:

(יב) "ויאמר". אז אמר יהושפט כי הוא לא לבד שיתפלל, כי בהכרח "יש אותו דבר ה'" (כתב אותו תחת אתו, ר"ל ממה שיש אותו ר"ל שנמצא פה, מבואר שיש אתו דבר ה'), כי תלמידו של אליהו לא ילך לחנם אל המחנה אם לא בשליחות: "וירדו".

ממרכבתם לכבודו: "ויהושפט". פי' שלבש בגדי הדיוט בל יתהדר לפני הנביא בשגם בעת צרה, לכן לא אמר ומלך יהודה: (יג) "מה לי ולך". ר"ל הנה תפלת הנביא לא תועיל רק למאמינים בה' ובנביאיו, שבזה יש קשר בין הנביא ובין האיש אשר הוא מתפלל בעדו, לא כן אתה "לך אל נביאי אביך, ויאמר לו אל", ר"ל הדבר הזה אינו טבעי רק השגחה: "כי קרא ה'". ובזה עליך לבטל את הגזרה, ובשגם שאינו עלי לבד, רק "לשלשת המלכים":

(יד) "ויאמר כי לולי". כי מתנאי חלות שפע הנבואה על הנביא הוא בשהוא בין אנשים צדיקים ואנשי הרוח, כמ"ש (ש"א י, ו) והתנבית עמהם, ואם הוא בין רשעים זה מונע השפע מלירד עליו, אמר, הנה אתה סבה לשלא אשיג שפע הנבואה, רק הלא יהושפט פה והוא בצדקתו יעזר שתחול הנבואה, והדבר שקול, ולכן צריך עוד איזה פעולה להזדמנותה שהוא הניגון, משא"כ אם לא היה יהושפט לא היה הניגון מועיל, ואם לא היה הרשע פה לא היה צריך לזה, וז"ש "ועתה קחו לי מנגן":

(טז) "גבים". חפירות, צוה לחפור חפירות שיתמלאו מן המים שיבואו שמה, כמו באו על "גבים" (ירמיה יד, ג):

(יח) השאלות (יח) מה רצה באמרו ונקל זאת בעיני ה', וכי יעלה על הדעת שבעיניו יפלא כל דבר?:

"ונקל". ר"ל כי הטובה הנסיית שיעשה ה' לצורך עם או אדם אחד ובהכרח תבא בעצם וראשונה לא בשניה ובמקרה, ואחר שהמים האלה היו בשביל ישראל היה צריך שירדו פה שהוא מקום הצורך לא בארץ אדום, עד שידמה שעקר המים באו בשביל ארץ אדום להשקותה וישראל קבלוה במקרה, ע"ד (ישעיה מד, ג) כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה, כמש"פ שם. ואין לומר שבזה יגדל הנס במה שלא יראו רוח וגשם ואעפ"כ ימלא הנחל מים, לז"א כי בהפך היה הנס גדול אם היה הגשם בא במקום ההוא שלא היה מטבעו לגשם, כי היה מדבר וצמאון, לא כן בארץ אדום היה הגשם רגיל, ושיפוצו נחליו חוצה הוא דבר מורגל, לכן אמר שבאמת "נקל זאת בעיני ה'", נס הזה הוא דבר נקל וקרוב לטבע, ומה שבחר ה' בדרך זה ולא בנס יותר גדול שיהיה הגשם במקום ההוא, הוא מטעם שעי"כ "ונתן את מואב בידכם", שזה התכלית אצלו, עד שהמים לא יהיו רק אמצעיים אל התכלית הזה לכבוש את מואב ושימצאו בידכם בקל וכמו שהיה, ואחר שהנס אינו מבוקש לעצמו רק לתכלית דבר אחר לא יחוש אם יהיה קרוב אל הרגיל, בשגם יש בו עוד ענין, שישראל לא היו ראוים לשני נסים בפעם אחד שהוא הגשם וכיבוש מואב, ואם היה הגשם בא בנס גדול היה זה מגרע כחם ולא היו כובשים את מואב, כי לא היה זכותם מספיקה רק לנס אחד, ולכן בחר שהמים ימצאו בנקל בדרך הטבע, וז"ש "ונקל זאת בעיני ה'", ועי"כ הנס שהיה ראוי לעשות להם היה מה שכבשו את מואב, וז"ש ועי"כ "נתן את מואב בידכם":

(כ) "ויהי". לדעת חז"ל פי' "ויהי" (דבור זה של אלישע) "בבקר" (שאז נבא והגשם התחיל בארץ אדום): "וכעלות המנחה" (מנחת ערב) "והנה מים באים". אז הגיעו המים אל הנחל. והמפרשים פירשו כעלות המנחה מנחת הבקר:

(כא) "וכל מואב שמעו". (מכבר, כי זה גדר השם הקודם אל הפעול, שאינו מקפיד על הקדימה בזמן): "ויעמדו". מכבר:

(כב) "וישכימו". (לדעת חז"ל היה זה בבקר שאחריו, ולפי המפרשים שמ"ש כעלות המנחה הוא מנחת הבקר, היה באותו בקר תיכף):

(כג) "החרב נחרבו". מענין חרב, שלחמו זה בזה בחרב:

(כד) "ויכו". אחר שנסו רדפו עד ארץ מואב "והכו בה" (במדינה עצמה), והתמידו להכות את מואב, ועז"א והכית את מואב:

(כה) "והערים יהרסו". בלי הפסק: "עד השאיר". ר"ל הרסו כל הערים, רק קיר חרשת היה מבצר גדול שהקיר בנוי מאבנים גדולות ובקיר חרשת נשארו אבניה, ר"ל אבני החומה, שלא יכלו להרסה ולכבשה מחוזק האבנים (ושם היה מלך מואב): "ויסבו הקלעים". באבנים גדולות שקולעים להרוס החומה: "ויכוה". ר"ל הכו בקלעיהם להרסו:

(כו) השאלות (כו) למה היה קצף על ישראל על שהעלה מלך מואב את בנו על החומה, מה חטאו ישראל בזה?:

"וראה מלך מואב". שהיה בפנים, כי לא יוכל לנצח מן החומה כי חזק המלחמה ושיכבשו החומה, ולכן "לקח ושלף חרב" (כי מן החומה לחמו בחצים וקשת) ורצה "להבקיע אל מלך אדום", שמלך אדום ומחנהו עמד בצד אחד והיה חלוש נגדו ורצה להבקיע לתפוס את המלך עצמו: "ולא יכלו". לתפשו, רק תפסו בנו הבכור, ולקחהו ויעלהו וישרפהו על החומה לנקום ממלך אדום (ועז"א (עמוס ב, א) על שלשה פשעי מואב וכו' על שרפו עצמות מלך אדום לסיד), ומזה נתעורר קצף ממחנה אדום על ישראל, שחרה להם שישראל לא עזרוהו בעת נבקעו מן החומה ולחמו נגדו שהניחוהו ללחום לבדו, ועל ידי כן לא נסעו מעליו כי נעשה קצף בין שלשת המלכים. זה לפי הפשט, ודברי חז"ל (סנהדרין לט ב) ידועים: