מלבי"ם על מלכים ב ד
<< · מלבי"ם · על מלכים ב · ד · >>
(א) "ואשה אחת". פי' חז"ל שהיתה אשת עובדיה שהחביא מאה נביאים במערה ויכלכלם לחם ומים, ולצורך זה לוה מעות מאחאב, ויהורם לקח ממנו רבית ונשה בו ורצה ליקח את בניו לעבדים, וע"כ "צעקה אל אלישע" שע"י "שעבדך היה ירא ה'" עי"כ נסתבב "שהנושה בא לקחת ילדיו לעבדים", וכבר אמרו (ב"ק נ א) אצל בתו של ר' נחוניא אפשר דבר שנזהר בו אותו צדיק יכשל בו זרעו, כי הגם שלפעמים מה"ד פוגע בצדיק, לא יהיה זה בסבת מצוה שהיה עוסק בה תמיד להציל לקוחים למות, וגם שאמר (תהלים לז, כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, ואיך אפשר אחר שהיה ירא ה' שיקח הנושה ילדיו לעבדים. וכבר אמרו שביואב נאמר מיתה על שלא הניח בן ממלא מקומו, וע"ז צעקה "עבדך אישי מת", ר"ל שיצדק עליו שם מיתה אחר שהנושה יקח ילדיו לעבדים: (ב) "מה אעשה לך". כי אין הברכה שורה על אין, רק על דבר יש, וע"כ "הגידי לי מה יש לך בבית", שעליו תחול הברכה:
"ותאמר" וכו' "כי אם אסוך שמן". ופי' חז"ל שעובדיה היה מדליק תמיד שמן לבני הנביאים אשר בלילה לא יכבה נרם, ראוי שיהיה נס בשמן:
(ג) "לכי ושאלי לך". הנה הנס היה רק בהאסוך, שנעשה כמעין ומקור יזל שמן מדליו בשפע שובע רצון, ובכ"ז היה צריך שגם הכלים שתצוק השמן בהם יהיו מוכנים לקבל הברכה, ולכן הוסיף "מאת כל שכיניכי", שבזה הכין כלי כל השכנים אל קבלת הברכה. והנה אלישע רצה שיגמר הנס בפעם הראשון, שתרבה בכלים כ"כ עד שיהיה די לשילום החוב ולפרנסתם בעתיד, ולז"א "כלים רקים אל תמעיטי":
(ד) "ובאת וסגרת הדלת". בל יחול עין הרע, ובל יקרב איש בלתי ראוי שע"י רוע מעשיו יופסק צינור השפע, ובמ"ש "בעדך ובעד בניך", ידעה כי יש עוד תנאי. והיה בזה ג' תנאים, א] שהיא לא תזוז ממקומה, כי הנקודה שבו חל הברכה היה במקום מוגבל, שם נפתח המעין וניגר במורד, ואם תזוז ממקומה יושחת המעין, ועז"א "בעדך ובעד בניך", ואמר "הם מגישים" "אליה", כי היא לא זזה ממקומה. ב] שאחר שהפכה את האסוך ופיה למטה החזיקה אותו כן עד גמר הנס, ועז"א "ויצקתה", ר"ל בלי הפסק, וכן אמר "והיא מוצקת". ג] שרק על הכלים שהוכנו ששאלה מאת שכניה, לז"א "האלה":
(ו) "ויהי כמלאת הכלים". מבואר שלא שאלה כלים הרבה כ"כ, ועז"א "הגישה אלי עוד כלי" וכו' "ויעמד השמן", ר"ל ע"י שלא היו כלים הרבה, ולא היה השמן מספיק לפרנסתה אחרי שילום החוב עי"כ עמד השמן, ר"ל שלא יצא מן האסוך שהיתה פיה למטה, רק עמד בתוך האסוך, ובזה היה האסוך עדיין מוכן להשפיע משמן הברכה בעתיד:
(ז) "ויאמר לכי מכרי". הבטיח לה שהשמן שיצא אל הכלים יספיק לשילום החוב, וחז"ל (ב"ר לה, ג) אמרו שנתיקר השמן עד שהיה בו כדי החוב: "ואת ובניך תחיי בנותר". ר"ל בשמן הנותר באסוך זה יספיק לפרנסתה, כי יזול תמיד שמן ככל הצורך לפרנסתה. ואמרו חז"ל (שם) תחיי בנותר עד שיחיו המתים:
(ח) "ושם אשה גדולה". פי' חז"ל שהיתה גדולה במע"ט ובחשיבות: "ותחזק בו לאכל לחם". הנה חז"ל (ברכות י ב) אמרו הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, ר"ל כי אלישע לא נהנה מכל מי שיהיה רק בתנאים מיוחדים, כמ"ש ר' פנחס בן יאיר (חולין ז ב) ישראל קדושים הן יש יש לו ואינו רוצה וכתיב (משלי כג, ו) אל תלחם את לחם רע עין, ויש רוצה ואין לו, אבל אתה רוצה ויש לך, וכן בודאי נזהר אלישע מזה, והאשה הזאת היתה אשה גדולה בעושר ויש לה, וגם "ותחזק בו", ר"ל שהפצירה בו הרבה, שמזה ידע שיש לה ורוצה. והנה ר' פנחס בן יאיר כשהגיע לביתו של רבי לא רצה ליהנות על שראה כודניתא בביתו, כי היה לו ג"כ תנאי שמי שיהנה ממנו לא ימצא בו כל דבר רע. והיא היתה אשה גדולה במע"ט, וע"כ אכל לחם בביתה. והנה אמרו (ברכות י ב) כל המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו כאילו מקריב תמידין שנאמר איש אלהים קדוש עובר עלינו תמיד, באור דבריהם, כי אכילת ת"ח יש לה דמיון עם הקרבן, ושולחנו יש לו דמיון עם המזבח, כמ"ש בסוף חגיגה פתח בשולחן וסיים במזבח וכו', כי כמו שע"י הקרבן היתה השכינה שורה בישראל, ובאר בכוזרי שכמו שהנשמה הרוחנית תשכן בגוף ע"י המאכל, שהצלול והזך שבמאכל יזדכך בכבד ועליו תנשא נפש הצומחת, והזך יותר יעלה ללב ועי"ז תשכן בו הנפש החיונית, והזך יותר יעלה אל המוח ועליו תנשא הנפש המשכלת, וע"י המשכלת תשכן בו הנשמה האלהית ע"י מצועים רבים, הגם שהנשמה מצד עצמה אין לה שום קשר עם המאכל הגשמי. וכן ע"י הקרבנות הנשרפים ומתעכלים על גבי המזבח כדרך עיכול שבאצטומכא, תעלה מהם הרוחני אל מזבח הקטורת שבו תשכון עננה הריח הטוב הרוחני, ומשם אל ארון הברית שם תשכון מחשבת המקריב וטוב כוונתו בקדש, ועליו ישכון ה' אלהים. ואחר שהנביא ואיש אלהים הוא מקום מוכן להשראת השכינה ודומה לארון הברית בקדש הקדשים, נמצא ע"י המאכל המחיה גוף הנביא וע"י כוונתו באכילתו לש"ש מברר הזך שבו בירור אחר בירור מחלקי דצח"מ עד הנפש המשכלת והרוחנית והחיה ויחידה שבו ישכון ה' בו, והמאכיל אותו עם הכוונה הראויה מקריב תמידים והשולחן אשר לפני ה' הוא המזבח. ואלישע שנודע לו בפעם הראשון שאכל בבית הצדקת הלז כי הקריבה לחמה לריח ניחוח בטוב הכוונה והמחשבה הראויה, לכן "ויהי מדי עברו יסור שמה", מעצמו, לזכות אותה במצוה רבה הזאת:
(ט) "ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי". ר"ל מזה שהנביא בא מעצמו לביתי ולא כפעם הראשון שהוכרחתי להפציר בו, ומזה ידעתי שמצד שהוא "איש אלהים קדוש", מצד זה "עובר עלינו תמיד", שמגמת חפצו בעברו דרך שונם הוא רק "עלינו" ובעבורנו לסעוד אצלנו ולזכות אותנו במצוה זו, שלכן עובר תמיד, שאכילתו כקרבן והתמדת בואו כקרבן תמיד:
(י) "נעשה נא". ולכן רצתה לעשות גם משכן לארון הברית הזה שביתה תהיה מעון לשכינה השוכנת על הנביא: "ושם נשים כסא ומטה" וכו'. שהם ד' תקוני שכינתא, כדי "שבבואו אלינו יסור שמה", ויהיה שם מקום מיוחד לשכינת אל:
(יא) "ויהי היום". שהיה מיוחד אל הנביא לבוא למקום ההוא ביחוד: "סר אל העליה וישכב שמה". באופן שנעשה שם מקום קבוע אל הנביא:
(יג) "הנה חרדת". ר"ל כי אלישע בהיותו נהנה משל אחרים כן היה משפיע להם מברכתו, באופן שלא היה מקבל רק משפיע ברכה, כמ"ש (ברכות מב ב) תיכף לת"ח ברכה, כמו שהלב המקבל החיות מן האיברים חוזר ונותן ומשלח מעינות הדם אל כולם.
ואמר "הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת". (כענין שאמרו (שם נח א) ארח טוב מהו אומר כל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשבילי): "מה לעשות לך". כיון שבהכרח אעשה לך טובה בעבור זה, ויצויר שיעשה עמה טובה בדרך העולם כמו לדבר בעבורה עם גדולי המדינה, שהיה אלישע חשוב בעיניהם ויעשו כל אשר ישאל, או שיעשה עמה טובה אצל ה' ע"י תפלה או בדרך נס ושידוד הטבע. ותחלה רצה לעשות בדרך הטבע, ועז"א "היש לדבר לך", ר"ל בעבורך, "אל המלך. ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת" באין מכלים דבר. וגם למ"ש שרצה להתפלל בעדה, פי' בזוהר ששאל אם יש לדבר בשבילה אל מלכו של עולם או לפעול בעדה ע"י שרי צבאותיו המניעים את המערכת, והשיבה שאינה רוצה לפרוש מן הכלל ותפלת הרבים:
(יד) "ויאמר". ואז כאשר יצאה שאל ומה לעשות לה, והשיב גיחזי "אבל" יש לה צורך לבן, "כי בן אין לה" והיא עקרה בטבעה,וגם "אישה זקן", ואין לה הכנה להוליד לא מצד הפועל ולא מצד המתפעל:
(טו) "ותעמד בפתח". באשר בפעם הראשון לא דבר עמה בנכח, נשמרה מלכנס בחדרו, כי ראתה שנזהר מלדבר עם אשה. ורק בפעם הזאת שאמר דבר נבואה, הוצרך לומר לה בנכח, למען יתקיים:
(טז) "למועד הזה כעת חיה". פי' הרלב"ג שר"ל למועד של הרגע ההוה שאני מדבר שנקראת עת חיה, כי הזמן העבר הוא עת מתה שאינה במציאות, והעתיד לא נולד עדיין, רק זמן ההוה הוא החי: "אל תכזב בשפחתך". כאשר אמר לה את חובקת בן, שזה מורה רק שתחבוק אותו לא שיאריך ימים (כי היל"ל ולך בן כמ"ש המלאך לשרה (בראשית יח, ט) כעת חיה ולשרה בן), וגדר הכזב הוא דבר הפוסק ואינו מתקיים (כמו (ירמיה טו, יח) היו תהיה לי כמו אכזב), אמרה לו הגם שידעתי שלא תשקר ואלד בן הלא אם ימות אח"כ תהיה הבטחה כוזבת ופוסקת:
(יז) "אשר דבר אליה אלישע". ר"ל שלא היה זה ע"י תפלה רק ע"י דבר אלישע וגזרתו, הצדיק גוזר וה' מקיים:
(יח) "ויגדל הילד". מבואר שלא היתה סיבת המיתה מחולשת הילד שלא נשלם כראוי, כי גדל כדרכו, רק "ויהי היום ויצא אל אביו", והשמש קופחת על ראשו של אדם בעת שהשרב כמ"ש חז"ל (ירושלמי יבמות פט"ו ה"ב):
(יט) "ויאמר אל אביו ראשי ראשי". שהיה הכאב בראש, וכפל דבריו להורות על עוצם הכאב. ופי' הרי"א שי"ל לפי שכאב הראש יבא לפעמים משתוף האיצטומכא ופעמים יבא מהראש עצמו כשיעשה בו מורסא, אמר ראשי ראשי, שהיה החומר והחולי בראש מעצמות הראש, לא משתוף אבר אחר: "ויאמר אל הנער שאהו אל אמו". לפי שחשב שאומר כן כדי שישאהו אל אמו:
(כ - כא) "וישב על ברכיה". ספר שהתגבר החולי בחוזק מאד שמת בזמן מועט, וכתב רי"א שמאשר זכר הכתוב החולי ואחריו המות ידענו שמת בהחלט ויצאה נשמתו מגופו, ושלא היה עילוף, כי זה לא יבא לנערים, ולא אחר קדימת חולי הראש. והנה ספר בזה ג"כ בטחון השונמית שלא עשתה לו שום רפואה עד מותו, ולא השכיבתו על מטה וערש דוי עד אחר מותו, בבטחונה על דבר הנביא, וגם אחרי מותו לא צעקה ולא הודיעה גם לבעלה רק השכיבתו על מיטת הנביא:
(כג) "מדוע את הולכת אליו היום לא חודש". כי היה מנהגם ללכת אל איש האלהים בחדש ושבת, שכמו שצוה ה' על העליה ברגל ללמד שם דרכי ה' מפי הכהנים ולהמשיך עליו שפע קדושה מהשוכן בבית הנבחר, והיה מן הראוי שיעלו גם בחדש ושבת וכמו שיהיה לעתיד לבא שכתוב (ישעיה סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות, רק שבזה"ז שהוא דבר שא"א היו הולכים בחדש ושבת אצל הנביא שעליו ה' שוכן כדוגמת שישכון במקדש אל, וממנו ילמדו דרכי ה' ויקבלו שפע קדושה וברכה, ובמועד היו עולים לרגל למקדש הגדול, וע"כ תפס חדש ושבת לבד. וחז"ל (ר"ה טז ב) הוציאו מזה שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל, כי בזמן הזה שאין מקדש יהיה קבלת פני רבו במקום עליה לרגל, והגם שבחדש ושבת אין חיוב כיון שאין בו חיוב עליה לרגל, במועד יש חיוב בדבר כיון שהתחייב לעלות לרגל, ומפסוק הזה למדנו שקבלת פני הרב הוא כמקבל פני שכינה במקדש:
(כד) השאלות (כד) למה חבשה היא את האתון ולא הנער?:
"ותחבוש האתון". מפני שהיה הנער נער קטן בהכרח, שאל"כ היה אסור לה ללכת עמו בשדה לבדה משום יחוד, חבשה האתון בעצמה לזרז הדבר, ובמר לבבה הלכה רגלי: "ותאמר אל נערה בל יעצר" האתון בשבילה כדי שתרכב, "כי אם כשתאמר לו". וכן הלכה ברגלה עד שבאה אל הר הכרמל:
(כה - כו) "הנה השונמית הלז". ר"ל שהוא דבר תמוה למה באה שלא בזמן הראוי, לכן "רוץ נא לקראתה", כי בודאי חסר לה איזה דבר לה או לבעלה או לילד, לז"א השלום לך וכו':
(כז) השאלות (כז) מה רצה באמרו ה' העלים ממני?:
"ותחזק ברגליו". לרמז שלא תניחנו עד שילך אתה: "וגחזי רצה להדפה". כי אין מן המוסר שאשה תקרב אל הנביא: "ויאמר הרפה לה". שזה מצד מרירות נפשה: "וה' העלים ממני". ר"ל כי מה שיעשה ה' דרך עונש יגלה סודו תחלה אל עבדיו הנביאים למען יבקשו רחמים, וכמ"ש (בראשית יח, יז) המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, אבל הנעשה מעצמו ע"י חולי יעלם מהנביא, ומזה הוציא שלא חטאה ולא בא זה אליה בעבור חטאה:
(כח) "ותאמר השאלתי". כי המפציר בחבירו לפעמים יתן לו דבר לפי שעה למען ירף ממנו, לא כן בזה שאני לא שאלתי בן רק אתה נתת לי, ראוי שיהיה בן קיים. ובפרט שהתניתי "ואמרתי לא תשלה אותי", כמ"ש אל תכזב בשפחתך, שלא יהיה מתנה לפי שעה לבד:
(כט) השאלות (כט) אם חשב אלישע שגם גיחזי יחייהו בקל ע"י שימת המשענת איך לא נעשה כדבריו? ואיך הצטרך הוא עצמו לשכב על הילד ולשום פיו על פיו?:
"וקח משענתי בידך". אלישע חשב תחלה שהיה רק עילוף (כי ה' לא הודיע בנבואה כנ"ל), ובזה היה די שימת המשענת וע"י שלוחו, וצוהו שלא ידבר עם שום אדם שלא להפסיק הכח שנתן אלישע בידו להיות במקומו ולפעול כמוהו. וקראו בשם נער שמורה שהשפיע עליו כח ועצמה שיתעוררו כחותיו, שזה גדר שם נער. ולכן אמר לו גחזי "לא הקיץ הנער", כי לפי דעתו היה רק תרדמה ועילוף וצריך שיקיץ משנתו:
(לב) השאלות (לב) מ"ש והנה הנער מת, הלא זה דבר ידוע מקודם?:
"ויבא אלישע הביתה". ואז ראה כי "הנה הנער מת", ולא שמת עתה רק "מת מושכב על מטתו", שכבר היה מת בעת שהשכיבתו על מטת הנביא:
(לג - לד) השאלות (לד) למה שם פיו ועיניו וכפיו? ולמה שבע פעמים?:
"ויבא". לכן התבודד עמו בחדר והתפלל להחזיר נשמות לפגרים, והשתטח עליו לחום בשרו להיות מוכן לקבל התחיה. וכבר באר בעקדת יצחק שער ע"ג, כי אלישע כשבא לעשות את כל הגדולות אשר עשה בהשפעת השמן אשר באסוך, וריפוי הנזיד אשר בסיר, וריפוי המים, והצפת הברזל, לא נזכר בהם שהוצרך אל התפלה, אבל עשה בכח נבואתו מה שעשה והצליח, אמנם כשבא להחיות בן השונמית הוצרך אל התפלה, כי החזרת הרוח החיוני לפגרים לא נמסר ביד שליח והוא רק מה' לבדו, ורק הכנת הגויה לקבל החיים היה ע"י הנביא לא החזרת הנפש אל קרבו. וכפי המבואר בזוהר (בשלח) מת הילד משום שאמר את חובקת והיה מסטרא דנוקבא, ר"ל שאמו בלבד הוכנה אל הלידה ולא האב, והיה חיותו חלוש למטה שחסר כח האב המקיים, ולמעלה היה מסטרא דדינא שרגליה יורדות מות, וז"ש מת מושכב על מטתו, שהיתה אחיזתו במטתו שלשלמה, ואלישע השפיע עליו רוח אחרת מסטרא דדכורא, והאציל מחיותו עליו, ולכן סגר הדלת בעד שניהם. ואחר שהתפלל להוריד רוח חדש, הכין את גוית הילד אל שיבנה בנין חדש: "ושם פיו על פיו". להפיח בו רוח מרוחו: "ושם עיניו על עיניו". להשפיע עליו הרגשת החושים והשכל מחושיו: "וכפיו על כפיו". להכין את הנפש הטבעיית שתתגלה על כל הגוף מן כפיו, ובזה הכין שלשה חלקי הנפש לקבלת החיים: "ויגהר עליו". בכל כחו, עד "שהתחמם בשר הילד", שזה הכנה אל חום הטבעי, שלא יחול הנס על האין רק על היש: "וכן עשה ז' פעמים". אם להמשיך הקיום על גוויתו למטה בשבעים ימי חייו, שטבע האיש תתחלף בו שבע פעמים, אם להמשיך עליו מלמעלה קיום מז' ימי הבנין העליונים. וקראו כאן בשם "הילד", כי חל עליו לידה חדשה כנזכר: "ויזורר הנער". ר"ל נתעטש, כי נפתחו נקביו ועבר רוח החיים אל איבריו, ואז נשלם בחיים "ויפקח את עיניו". והיה זה הנס השביעי למנין נפלאותיו, דומה לנס שעשה אליהו רבו בבן הצרפית:
(לח) "ואלישע". עתה יספר עוד שני נסים שעשה אלישע, והם שמיני ותשיעי למנין נפלאותיו. והקדים ואמר שלא שינה הטבע בחנם רק מפני הכרח גדול, "כי הוא שב הגלגלה". שעד עתה ישב סמוך לשונם ובהר הכרמל, והיה לו שם עוזרים ותומכים בידו, ועתה שב לגלגל רחוק מהמחזיקים בידו, וזה היה בז' שני רעב שהיה בימי יהורם, שבימים האלה ישבה השונמית בארץ פלשתים (כמ"ש בס' ח). ב] שהיה "עת רעבון". ג] "שבני הנביאים יושבים לפניו", והיה מוטל עליו לפרנסם. "ואמר לנערו שיערוך את הסיר הגדולה" ע"ג האש, "לבשל תבשיל" לתת "לבני הנביאים" כולם:
(לט) "ואחד יצא אל השדה ללקט". ירקות או כמהין ופטריות: "ומצא גפן שדה". והוא מין מר וסם ממית: "וילקט ממנו הרבה וחתכו לחתיכות ונתנו אל סיר הנזיד כי לא ידעו". פי' שלא ידעו שהוא סם המות, או שלא ידעו יתר בני הנביאים ששמו אותו בסיר, שאם היו יודעים היה נמצא ביניהם מי שמכיר שהוא מזיק:
(מ) "ויאמרו מות בסיר". ר"ל, א] שצעקו על העבר, שמקצת שאכלו הזיק להם. ב] על העתיד, שיתר העם "לא יכלו לאכל":
(מא) השאלות (מא) למה צוה לתת קמח, והיה ראוי שיאמר בדברו שיבוטל הארס ולא ישחית?:
"ויאמר וקחו קמח". על תיקון העבר שלא יהיה סם ממית היה די כשיאמר הנביא שירפא המזיק, ובפרט שזה דרך הנס לרפאות המזיק במזיק כמוהו, וכמו בנס של המים שהשליך שם מלח, וכמ"ש חז"ל שהקב"ה מכה באיזמל ומרפא באיזמל, אבל על תיקון העתיד שיתהפך לחומר מזין הגוף השליך שם קמח, כי אין מדרך הנס שיברא יש מאין רק יש מיש, והסס הממית הוא ההפך מטבע המזין את הגוף כי הוא מחריבו ומהרסו, והגם שהסיר ממנו המזיק עדיין אין בו דבר שיזין הגוף, וע"י שהשליך שם קמח חל על המעט קמח הברכה עד שהיה כולו ראוי למזון, ועי"כ אמר "צק לעם ויאכלו", וגם "לא היה דבר רע בסיר", כי זה רפא מעיקרא עד שגם האנשים שאכלו מכבר לא הזיק להם כי לא היה דבר רע בסיר מעיקרא:
(מב) "ואיש". ובזמן הרעב הזה הזמין ה' "שבא איש מבעל שלישה והביא לחם שנתבכר" שם ראשונה מנחה אל הנביא, והיו מן "השעורים" שהם מתבכרים בניסן, וגם הביא "כרמל בקליפתו". והיו "עשרים לחם", והאיש חשב שיאכלם אלישע, והוא צוה לתתם לפני תלמידיו, ובא בהם ברכה בדרך נס. ודעת חז"ל (כתובות קו א) שהיו ב' אלפים תלמידים עד שכל לחם הספיק למאה איש: