מלבי"ם על מלכים ב ב

(ב) השאלות (ב - יט) למה השתדל אליהו שישאר אלישע בבית אל או ביריחו ואל ימצא עמו בעת הלקחו, והלא ידע שישתלם בהלקחו, ולמה רצה למנוע הטוב ממנו? מאין ידעו בני הנביאים כולם שאליהו ילקח ביום ההוא? ואם בא להם ע"ז נבואה מאת ה', מלבד מה שיפלא למה הודיע להם זאת, יפלא איך הסתפקו אם אלישע יודע מזה, איזה הדרך עבר רוח ה' מאתו לדבר אותם? ולמה השיב להם אלישע גם אני ידעתי החשו, מהו החשו, למה יחשו, והלא נגלה הסוד לכולם איש לא נעדר? למה הלך אליהו לבית אל וליריחו ביום ההוא, ומשמע שלבית אל לא נכנס תוך העיר כמ"ש ה' שלחני עד בית אל, וכתיב ויצאו בני הנביאים אשר בית אל, ולמה? איך בקש אלישע מאליהו שיתן לו פי שנים מאשר יש בכחו, וזה דבר שא"א? ומה היתה התשובה אם תראה אותי לוקח מאתך, הלא היה אתו ובודאי יראהו בעת שילקח? ועל מה רמזו האש והסערה אשר הפרידו בין שניהם? ועל מה היה מורה אדרתו שנפלה, ולמה נפלה? ולמה אמר איה אלהי אליהו אף הוא, מלת אף הוא אין לו מובן כלל? ולמה הלכו בני הנביאים לבקשו והם ידעו תחלה שילקח מאתם ואיך עתה נסתפקו בדבר?:

"ויאמר". דרך השלמים ותשוקתם להשפיע משלמותם לזולתם באופן היותר שלם. והנה בעוד שהיה אלישע אצל אליהו לא היו בני הנביאים שהם התלמידים יכולים לקבל מאליהו רק באמצעות אלישע, כי דרך האור האלהי להתפלש דרך המאורות הגדולים על הקטנים, וכל שימצא מאור יותר גדול יתפלש האור עליו, עד שהוא יעשה צינור ואמצעי להריק על ידו על הככבים הקטנים, כמו שתקבל הארץ אור השמש בלילה באמצעות הירח. ואליהו רצה שישאר לא אלישע לבד מקבל האור ורוחו של אליהו, רק כל בני הנביאים, וכמו שאמר רבו (במדבר יא, כט) מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, שבעוד משה חי לא היה אפשר שיקבלו הנביאים השפע הנבואית מאת ה' אם לא באמצעות משה, ואחר שהאציל מרוחו על שבעים איש הזקנים קבלו באמצעות הזקנים הקרובים אל משה והיו הם הצינור להגרת השפע אל העם, כמ"ש (עירובין נד ב) כיצד סדר משנה, משה שנה לאהרן ואח"כ אהרן לזקנים ואח"כ הזקנים לישראל, וכשנתרעם יהושע על שאלדד ומידד מקבלים השפע בפ"ע, ורצה שמשה יכלא את השפע מהם כמ"ש (שם, כח) אדוני משה כלאם, ר"ל מנעם מקבלת השפע, אמר מי יתן שכל עם ה' יהיו נביאים לא על ידי, רק כי יתן ה' את רוחו עליהם בלי אמצעי, ולכונה זו רצה אליהו ללכת לבדו לבית אל וליריחו שבשני מקומות אלה היו נמצאים בני הנביאים (ואולי היו בני הנביאים שהחביא עובדיה חמשים חמשים במערה, כמ"ש אח"כ הנה יש את עבדיך חמשים אנשים בני חיל), ולכן א"ל "שב פה כי ה' שלחני עד בית אל" (ואמר עד בית אל, כי לא רצה לכנוס לעיר שהיה מקום העגל, רק עד המקום, ולכן כתיב "ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל אל אלישע", משא"כ ליריחו נכנס, ולכן אמר "ה' שלחני יריחו", וכתיב "ויגשו בני הנביאים" וכו', לא ויצאו), ואלישע שהרגיש מה בדעתו לא רצה לעזבו, כי חשב מחשבות להשיג פי שנים ברוח אליהו, שלא ישיג אם יעזבהו בעת ההיא המוכשר לכך:

(ג) "הידעת". כבר בארו חכמי האמת כי האיש האלהים הוא בין תלמידיו כלב המחיה את הגויה וכל האבר הקרוב יותר אל הלב מקבל יותר חיות ושפע, ובעת ההסתלקות ירגישו האיברים הרחוקים סילוק הנפש והחיות תחלה טרם ירגישו האיברים הקרובים אליו, ולכן בני הנביאים הרגישו תחלה כי יסתלק הלב והנפש מהם, ושאלו אם גם הוא כבר מרגיש בזה שזה סימן שהדבר קרוב מאד, והשיב גם אני ידעתי. ויש עוד לאלוה מלים, כי האסף איש הרוח מתוך העם יהיה לפעמים מחטא הדור כשאינו ראוי שעליהם יזרח שמש האלהית ורוצה להאפיל עליהם ולהשקיע אור בל יהל, ואז יעלים הדבר מבני הנביאים ומהמקבלים מאתו כדי שלא יוכנו לקבל האור מאתו בעת מותו, ויקחהו פתאום למען יתנגפו רגליהם על הרי נשף, ולפעמים יהיה זה מפני שלמות הנביא שכבר הגיע זמנו להפטר ולעלות למעונו ושיירשו תלמידיו את כתרו, ואז יודיע הדבר לתלמידו הממלא מקומו למען יסמוך את ידיו עליו. וזה היה הספק של בני הנביאים אם הלקח אליהו הוא מפני שרצון ה' לאסוף השפע ולהאפיל האור, ובזה בודאי העלים הדבר מאלישע לבל יכינהו למלא מקומו כמו שהיה באמת שהאציל את רוחו עליו, ובזה הצד צריך שיתפללו ויבקשו על זאת למען ישוב מחרון אפו עליהם, וז"ש "הידעת" וכו', והשיב "גם אני ידעתי", וזה הסימן שהוא לשלמות אליהו, לא למען תאבד עצה מתלמידיו, ולכן "החשו" ואל תתפללו, כי אינו מפני קצף וחרון אף, ובהפך, סילוק זה נקרא הלולא שמחה, כי ישיג שלמותו:

(ו) "ויאמר". אחר שראה כי לא רצה לעזבו רצה עכ"פ שלא ימצא אתו לבדו בעת הפרדו, כדי שיאציל מרוחו על אלישע במעמד בני הנביאים, שאז יקבלו גם הם חלק מרוח אליהו, לא כן בהתרחקו מאתם והתבודדו עם אלישע לבדו (ולא היה באפשר לקחת בני הנביאים עמו כי הם לא היו ראוים להיות במעמד הגדול הזה), ואלישע לא רצה גם בזה:

(ח) "ויקח". על דרך הרמז, הנה כבר בארו החכמים כי אליהו נזדכך גופו ונפרדו ממנו שני יסודות הכבדים מים ועפר, ונשאר גוף מורכב מאש ורוח שיכול לעלות למעלה, כמ"ש והנה רכב אש ויעל בסערה, ונשאר גופו בעליונים. וכבר כתבתי (מ"א יט, ו) כי בעת שהאכילו המלאך עוגות רצפים וצפחת מים נפרד יסוד העפר מגופו, ועתה רצה להפריד גם יסוד המים היורד הוא למטה. ומבואר אצלי, כי הנס אשר יעשה האדם בעולמו הקטן, יגדל עוז לעשותו גם בעולם הגדול, שאם יכניע את טבע גופו לענינים אלהיים נגד טבעו, כן גם הטבע הכוללת תמשך אחריו, וברצות אליהו לבטל יסוד המים מעולמו הקטן שהוא גופו, "לקח אדרתו", שהוא משל אל לבושו החומרי: "ויגלום", עשהו גולם, כמ"ש (תהלים קלט, טז) גלמי ראו עיניך, שהוא החומר המוכן להשתנות ולהעשות כלי כאשר יושר בעיני היוצר לעשות, ובזה "הכה את המים", ובטל יסוד המים שבגופו, וכן גם הטבע הכוללת נמשכה אחריו: "ויחצו הנה והנה". שביטול הטבע בעולמו הקטן תחייב ביטול הטבע בעולם הגדול כשני כלי זמר הנערכים זה מול זה כנודע:

(ט) "ויהי כעברם". ואז ראה אליהו כי קרוב זמן הסתלקותו: "ויהי נא פי שנים". בקש (לפי הפשט) שרוח אליהו תנוח עליו, כמ"ש נחה רוח אליהו על אלישע, ושבכ"ז תשאר לו גם ההשגה הקודמת שהיה לו עד עתה, בזה יהיה לו פי שנים, רוח עצמו, ורוח אליהו המצטרף עמו, וז"ש "ויהי נא פי שנים ע"י שרוחך נצטרף אלי". וגם יל"פ שאמר "פי שנים הנמצא ברוחך יהיה אלי", כי אליהו היה ברוחו פי שנים מיתר הנביאים, ובקש שיגיע הוא עתה למדרגה זו. וגם המקובלים כן דרכם באמרם שאליהו זה פנחס שהושתלו בו נשמת נדב ואביהוא, ומליצתם כי פנחס נתכהן תחת נדב ואביהוא ולקח את מדרגתם, ומזה ניתן לו ברית השלום והחיים, ובזה היה פי שנים ברוחו, ובקש שתעבור מדריגה זו אליו. אולם דעת חז"ל שבקש פי שנים ממש, כי הגם שא"א שיאציל הנביא יותר מאשר בכחו, חשב כי בעת יעלה השמימה ויפשיט שמלת החומר מעליו אז תהיה מדרגת אליהו גדולה מאד מאשר הוא עתה, ואם יאציל עליו אז את אורו ושפעו יספיק מה שיושפע ממנו עד שמדרגת אלישע תהיה גדולה כפי שנים ממדרגת אליהו עתה בעודו בחומר, ולכן אמר לו תנאי שרק אם יראה אותו בעת הלקחו שיהיה במדרגה הזאת, ואם יראהו יוכל להאציל רוחו עליו ברגע ההוא, ואם לאו לא יהיה:

(י) "ויאמר". למה שפרשתי שבקשת אלישע היה שרוח אליהו תנוח עליו, באופן שיתעלה מאשר הוא עתה במדרגת מקבל מאליהו וכדמיון אור הירח, יהיה עתה כאור שמש שאורו עצמי, השיב שזה לא יהיה רק אם יסתלק מן העולם לגמרי, לא כן אם יהיה לו גם אח"כ איזה חיבור אל העולם הזה, כמ"ש (שבת קנג א) אחים בהספדאי דהתם קאימנא, שאז לא יהיה, וז"ש "אם תראה אותי לקח מאתך", ר"ל אם אתפרד לגמרי אז לא תהיה עוד במדרגת מקבל, כי כן גם אחרי מות משה אמרו זקנים שבדור פני יהושע כפני לבנה (ב"ב עה א), יען שעדן קבל מציורו של משה שלא נפסק ולא נסתלק גם אחרי מותו כידוע:

(יא) "והנה רכב אש". זה מליצה על שהתפשט מן החומריות ולא נשארו רק שני יסודות הקלים אש ורוח, שנגד האש נדמה לו רכב אש ונגד הרוח ראה שעלה בסערה, ששני יסודותיו הקלים נשאו גופו לשמים, הנה כל עוד שהגוף מורכב מארבע יסודות יש להנפש חיבור עם הגוף ולא יוכל לפשוט את השמלה רק ע"י המות, אבל אחר שהאש לחכה שני יסודות הכבדים עפר ומים, כמו שאש השמים לחכה את העפר והמים בהר הכרמל (למעלה א, יח), אז "הפרידו גם שניהם", רצוני שני המתדבקים שהוא הנפש והגוף, כי אז נעשה פירוד ביניהם עד שגופו נהיה כבגד אשר ברצונו ילבשנו וברצונו יפשיטנו, ואז עלה בסערה השמים. והנה כמו שבמרכבה העליונה סערה ואש מתלקחת מקיפים את הנוגה, כן טרם עלה לנוגה העליון הקיפוהו אש וסערה, והענן הגדול כבר סר מעליו כי כבר חצה את המים בעודו בירדן:

(יב) "ואלישע". התנאי שהתנה אם תראה אותי בעת הלקיחה נתקיים, כי "אלישע היה רואה" בעת שנשאו ברוח, והתחיל לצעוק "אבי אבי רכב ישראל", כאומר הנה ברכב אש ופרשי אש האלה רוכבים כל ישראל, כי אליהו שקול נגד כולם. גם כי השיג שהרכב והסוסים האלה היה רכב ישראל מן המרכבה האלהית, שבו מנהיג ומשגיח על ישראל: "ולא ראהו". כי אז נעלם מעיניו: "וקרע בגדיו". כפי הדין כדברי חז"ל במ"ק:

(יג) "וירם". האדרת הזה בו לט פניו במערה, והיה ציור אל המסך שבינו ובין הרוחניות, ובו עשה נס הירדן, ועתה נפלה מעליו כי התפשט מן המסכים והלבושים, ולבש קדש:

(יד) "ויקח ויכה". שיעור הכתוב כי אליהו היה לו כח להכניע את יסוד המים ולהבקיעו בעברו בירדן, אולם אז הלא היה אליהו ואלישע, וזכות השנים מרובה מן האחד. אך הלא בארנו שהבטיח לו שיהיה פי שנים ברוחו אליו, שישאר לו רוח אלישע הקודם ויתחבר עמו רוח אליהו, וז"ש "איה ה' אלהי אליהו אף הוא", שהלא ראוי שאף הוא יבא אלי, מלבד האלהות השוכן עלי כבר. וספר שכן היה, "כי אף הוא" היה אליהו "ויכה את המים":

(טו) ובזה הכירו בני הנביאים כי נחה רוח אליהו עליו:

(טז) "הנה". חשבו שגופו ג"כ נפל מעליו כמו שנפלה אדרתו והרוח נשאו לאיזה מקום ורצו לקברו, כי לא ציירו לעצמם שגם הגוף יעלה השמים:

(יט - כב) "והמים רעים". המים הרעים הם שמתערבים בתוכם חלקים זרים מלחיים עד שבלתי ראוים לשתיה כמי הים, ורפואתן הוא אם יזדככו ויסור המלח, ואלישע לקח צלוחית מלח והשליך והראה כי המלח הזה עצמו שהוא סבת רוע המים נהפך לרפואתם, כמו שהשליך משה רבינו ע"ה עץ הרדופני והמתיק את המים (מכילתא ויסע פ"א), וישעיה מרח דבלת על השחין (ישעיה לח, כא), כי הנס הוא הפך הטבע, המלח הטבעי ממרר המים והנסיי ממתיקו. וע"ד הרמז, המים רומזים ללמודים זרים שהיה שם ממינות ודעות זרות, כמ"ש (אבות א, יא) פן תגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים וימותו, שהוא מיתת הנפש, ומצד זה בא גם חולי המים ומיתת הגוף על ידה מדה במדה, ואלישע השליך מלח, שמרמז על דבר השכלי הקיים שהוא למודי התורה אשר ברית מלח שם לה, וישלך אל מוצא הלמודים האלה שתהיה יסודתם בהררי קדש על התורה ואמונה ונרפאו המים:

(כג) "ויתקלסו בו". הם ידעו כי המשח תחת אליהו, ומבזותם את הנבואה והנביאים חרפו אותו לאמר איך תהיה במקום רבך והוא בעל שער ואתה קרח, וז"ש עלה קרח, ר"ל איך תעלה למדרגתו וטבעך הפוכה מטבעו, כי טבע הקרח הפוכה מטבע בעל שער. ויפה אמרו רז"ל (סוטה מו ב) שהיו מנוערים מן המצות וקטני אמנה, שלכן בזוהו. וגם י"ל שאמרו בלעג עלה לשמים אתה קרח כמו שעלה רבך בעל שער לשמים, ומפני שבית אל היה מקום העגלים למדו אבותם אותם להתלוצץ על נביאי ה', ולכן קללם למחות שורש פורה ראש ולענה מכרם ה' צבאות: