מלבי"ם על מלאכי ב
<< · מלבי"ם על מלאכי · ב · >>
פסוק א
פסוק ב
פסוק ג
"וזריתי פרש על פניכם", שאחר שהקרבנות פסולים לא נשאר מהם רק הפרש שאתם מכניסים להיכל מצואת הנקרבי' ומאפרם, זאת אזרה על פניכם, וכן פרש הקרבנות שאתם מקריבים בחגיכם "ונשא אתכם אליו", יכלה וישרוף אתכם שתהיו דומים אל הפרש והאפר:
ביאור המילות
"חגיכם". הקרבנות נקראו חגים, כמו ולא ילין חלב חגי עד בקר, ומהם לוקח שם חג על המועדים שקרבים בהם חגים וקרבנות:
"ונשא". מענין שרפה, כמו וישאם דוד ואנשיו, והמשאת החלה לעלות:פסוק ד
פסוק ה
ביאור המילות
"וייראני נחת". חתת קטן מיראה, אבל יראה כולל גם יראת הרוממות כשבא ביחס הפעול כמ"ש בס' התו"ה קדושים סי' ג', וחתת הוא מפני השבר והעונש, ומלת נחת נפעל עבר מן הכפולים:פסוק ו
ביאור המילות
"בפיהו בשפתיו". שפה חיצונית נגד הפה, ומ"ש בפנים בהבדל בין פה ושפה התבאר אצלי בפי' משלי בכ"מ, פה מורה על החכמה, ושפה על הדעת, ולשון על הבינה ואכ"מ להאריך בזה, ועז"א שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי תורה הם דברים מקובלים שזה מגדר החכמה, וכ"ז התבאר בפירוש משלי באורך:פסוק ז
"תורה יבקשו מפיהו". כי הוא קבל תורה הכתובה והמסורה וממנו יבקשוה המקבלים ממנו.
"כי מלאך ה' צבאות הוא". כי הוא שליח ה' ומלאכו. אם לאצור בלבו הקבלה והתורה שנתנה מסיני. אם לשמור דעת קדושים ברוח ה' עליו:
פסוק ח
פסוק ט
"נתתי אתכם נבזים" בעיני העם. וגם אתם "שפלים" באמת "לכל העם". כי ירדתם ממעלתכם "כפי" השיעור "אשר אינכם שומרים את דרכי". (כמ"ש סרתם מן הדרך). ונושאים פנים לתורה (כמ"ש הכשלתם רבים בתורה) שכפי שהוספתם לרדת ממדרגת הלוי וכהונתו כן ירדתם במורד בבזיון ובשפלות:
ביאור המילות
"ונושאים פנים". נושאים פני הדור ואינם מוכיחים אותם:פסוק י
- א) שנשאו בת אל נכר.
- ב) שנשים הנכריות היו כגבירות ונשיהם הישראליות היו כשפחות בעיניהם להנכריות. והנה בלקחם נשים מבני עמם היה בזה זווג הגון, אם מצד קורבת המשפחה שכולם בני אבות המובחרים, אם מצד קורבת הדת והאמונה ששניהם מאמינים באל אחד. ובזה התחברו והיו לבשר אחד וילדו זרע אלהים כמוהם אבל כשלקחו בת אל נכר פגמו באחדות המשפחה. ועז"א "הלא אב אחד לכולנו". וגם באחדות האמונה, ועז"א "הלא אל אחד בראנו" ר"ל כולנו בני ישראל בני אב אחד ומאמינים באל אחד, לא כן עובדי אלילים שהם ממשפחות שונות ומאמינים באלהים שונים, ואיך תקחו בת אל נכר שבזה תפגמו באחדות המשפחה, ועז"א "מדוע נבגד איש באחיו", וגם באחדות האמונה ועז"א "לחלל ברית אבותינו" שכרתו ברית לאל אחד:
פסוק יא
"ותועבה נעשתה בישראל", הוא נגד מה שנשאו נשים עובדות אלילים שחוץ מן הבגידה הוא מעשה תועבה, וזה נעשה בין "בישראל" ובין "בירושלם" שגם שם היה להם נשים נכריות, ובאר "כי חלל יהודה קדש ה' במה שאהבה ובעל בת אל נכר" שיש בזה בגידה במה שאהב, ותועבה במה שבעל בת אל נכר:
פסוק יב
פסוק יג
ביאור המילות
"ולקחת". נפל למ"ד פ"א הפעל והלמ"ד הוא לשימוש:פסוק יד
פסוק טו
"ועשה רוח לו". להאדם עם השאר הדבוק עמו היה רוח אחד. באופן ששניהם נבראו בשר אחד ורוח אחד. לא כיתר בעלי חיים שהיו שנים שנים בין בבשר בין ברוח. ולמה עשה כן. ולמה לא ברא גם את האדם תיכף מופרדים איש ואשתו? הוא ללמד שבת זוגו של האדם צריך שתהיה דומה לו ומתאחדת עמו בין בבשר שתהיה מעמו ומבית אבותיו. בין ברוח שיהיה להם דת אחת ואמונה אחת. כמ"ש הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו. כמו שהאדם ואשתו היו תחלה בשר אחד ורוח אחד. וז"ש "ומה האחד". ר"ל ומה מורה האחד והאחדות הזה שצריך להיות בין הזוג. משיב שהיא "מבקש זרע אלהים". שע"י האחדות שביניהם בבשר וברוח עי"ז הזרע שיולד מן הזוג הזה יהיה זרע אלהים לא זרע כלאים שעטנז כזרע הבהמה שאין שומרים היחס והאחדות רק כזרע אדם הראשון שהוליד בדמותו בצלמו בצלם אלהים וע"כ "ונשמרתם ברוחכם". תשמור את רוח התאוני.
"ובאשת נעוריך אל יבגד" שהרוח שלכם לא יבגד באשת נעוריך לשנוא אותה ולאהב אחרת תמורתה אחר שכונת הבריאה היה שיהיה לשניהם רוח אחד רוח אהבה ורצון.
ביאור המילות
"ושאר". היא האשה כמ"ש חז"ל אין שארו אלא אשתו, ובארתי הדבר בס' התו"ה אמור סי' ה', וי"ל שהנחת מלת שאר בראשונה נצמח מחוה, שנבראה מן הבשר שנשאר מאדם, שנברא בו יתרת פרצוף או זנב שמשם נסר את חוה, או נרדף עם בשר, כי היתה בשר מבשרו. ופי' ורוח לו, לשניהם היה רוח אחד:
"אל יבגד". מוסב על מלת ברוחכם, שהרוח שלכם לא יבגד, וכן מלת שנא הוא פעל עבר נסתר ומוסב על הרוח, אם הרוח שנא אותה:פסוק טז
"וכסה חמס על לבושו". והשלוח הזה הוא יכסה את החמס אשר על לבושו, ר"ל שהגם שגם זה הוא חמס. בכ"ז הוא חמס מכוסה ונסתר. לא כן אם מחזיקה בביתו ומתעמר בה בשנאה זה הוא חמס גלוי מאד. אבל טוב מזה ומזה אם "ונשמרתם ברוחכם ולא תבגדו" כלל. בל יצטרך לבא לידי שנאה ושלוח:
ביאור המילות
"וכסה". ר"ל והשלוח הוא יכסה את החמס אשר על לבושו של הרוח, שהגוף הוא הלבוש של הרוח, שבו יתלבש הרוח, וכשהרוח שונא והגוף שלו המתפעל ממנו אינו משלח הוא חומס בגלוי, אבל כשישלח יכסה את החמס הנראה בפעולתו הנגלית:פסוק יז
"או", אחר שזה שקר. יקשה "איה אלהי המשפט". ולמה לא יעניש את העושה רשעה כפי המשפט והצדק. (ומ"ש "ובהם הוא חפץ" ר"ל או שהרע אינו רע רק טוב בעיני ה', או אם הוא רע הוא חפץ ברע ואינו חפץ בטוב כלל או איה אלהי המשפט) כן אתם שואלים ומתוכחים. ע"ז יצא להשיב להם בסימן הבא:
<< · מלבי"ם על מלאכי · ב · >>