פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על ישעיהו נד


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רני עקרה", המליצה תדמה את המדינה כאם היולדת, ואת בני המדינה לילדיה, עפ"ז דמה את ציון כאשה עקרה כי אינה יולדת בנים ויושבת שוממה, ואחר כי בכל זאת יבואו לה בנים רבים מרחוק, כמ"ש (למעלה מ"ט) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה, תרון העקרה הזאת הגם שלא ילדה כי לא הפסידה מאומה כי מ"מ רבים בני שוממה אבל עוד יהיה לה ריוח מזה, כי כמו שהאשה קודם לדתה תחיל תזעק בחבליה, כן המדינה טרם לדתה, והוא טרם תהיה לגוי וממלכה, יעברו עליה מלחמות רבות ומהומות גדולות בהכרח, שהם חבלי יולדה לה, אבל ציון שיבואו אליה גוי גדול ועצום פתאום בלא חבלים וצירים, תדמה כאשה שילדה בנים רבים ולא חלה בחבלי יולדה, וז"ש "פצחי רנה וצהלי" עוד יותר על מה שלא ילדת, במה שאת דומה כאשה "שלא חלה" בחבלי יולדה, ובכ"ז רבים בני שוממה מבני מדינה אחרת שהיתה בעולה שהיה לה בעל וילדה לו בנים:


ביאור המילות

"עקרה, לא ילדה". כי יצוייר עקרה עתה, וכבר ילדה טרם נעשית עקרה. כמ"ש ותהי שרי עקרה אין לה ולד (בראשית יא), עקרה ולא ילדת (שופטים יג ב' ג'. איוב כד כא). לא ילדה, לא חלה, כי יצויר חלה בחבלי יולדה ולא ילדה, הרינו חלנו כמו ילדנו רוח (למעלה כו):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הרחיבי", להחזיק רוב הבנים, והנה האהל הוא הגדול שבו ידורו, ואם לפעמים יבואו אורחים מספחים משכנות קטנות נוספים אל האהל, אומר גם "יריעות משכנותיך" שסביב האהל "יטו" המטים, "ואל תחשכי" רגע מלהטותם ולפשטם תמיד כי תמיד יתרבו הבנים הבאים מחדש וצריך להוסיף תמיד דיורים, (משל האהל הוא ירושלים, ומשל המשכנות שאר ערי יהודה) וגם "האריכי מיתריך" הקושרים את האהל למען יהיו מזומנים לפשט את האהל תמיד בעת הצורך לאורך כי האהל לא יעמוד רגע על גבולו וגם חזקי יתדות האהל למען יסמכו אליהם אהלים אחרים, וכל זה משל את התרבות העם והתפשטותם, ומבאר הנמשל:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי ימין ושמאול תפרצי", תפרץ את הגבולים מימין ומשמאל, ותמשוך ארצך חוץ לגבולים האלה, עד "כי זרעך גוים יירש", יען שערי ישראל לא יספיקו יירשו ערי עכו"ם, וגם אלה לא יספיקו להם עד כי ערים נשמות יושיבו:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תיראי", ההבדל בין בושה וכלמה הוא, שבושה הוא המתבייש מעצמו, וכלמה הוא המקבל הכלמה מאחרים, ודלתות הכתוב מגבילים, "אל תיראי כי לא תבושי כי בשת עלומיך תשכחי. ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד", האשה הזאת המליציית שהיא כנסת ישראל, בעת עלומיה בעוד שהיה לה בעל והיא בעוד שישבה על אדמתה, ובעלה ה' צבאות אתה, היה לה בושה מעצמה ע"י רוע מעשיה, כי אז זנתה תחת בעלה ועבדה אלהים אחרים, הגם שלא נכלמה מאחרים, כי גם יתר העמים עבדו אלילים, ע"ז הבטיח הנביא להעקרה הזאת אשר ישובו בניה ובעלה אליה בעתיד, בל תירא פן תבוש ממעשיה הרעים, כי בושת עלומיך תשכחי כי ה' ימחול ויעביר החטאים האלה. אחרי זאת בעת שהיתה אלמנה שהוא אחרי עזבה בעלה ע"י חטאיה אז לא היתה לה בושה ממעשיה כי לא עבדה עוד אלילים, אבל היתה לה כלמה וחרפה מאחרים ע"י שהיתה אלמנה וגולה וסורה, מבטיח לה ה' אל תכלמי עוד מהאומות ע"י גלותך כי לא תחפירי לא תצטרכי להחפיר פניך בטמון בגלות שלא יראוך אדם, כי חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, החרפה שחרפו אותך, ע"י שהיית אלמנה, לא תזכרי (ואמר פה לא תזכרי כי לא יוכלו לשכחו לגמרי אחר שהיה זה מקרוב רק לא יזכרו אותו בפיהם, אבל בושת עלומים זה ישכח גם מלבם כי זה היה בימי קדם):


ביאור המילות

"אל תיראי", הכתובים (ד'. ה' ו'. ז'. ח'.) מגבילים בחלוקה בעלי שני איברים, ולמען תראה איך רוח האלהים אשר בפי המליץ שמר המלות בדקדוק אסדר לפניך שתי ההגבלות מלה במלה:

  • (א) אל תראי. - אל תכלמי.
    • (א) בל תירא בעצמה פן תחטא. ובל תכלם מאחרים פן תגלה שנית:
  • (ב) כי לא תבושי. - כי לא תחפירי.
    • (ב) בחטא שייך בושה בעצמה, ועל הגלות שייך חפר, כי חרפה וחפר אחת הם, חרפה גדולה מכלמה, ועל המחרף יאמר מחרף והמתחרף המקבל החרפה יאמר חפר, שכולל עוד הכונה שחופר פנים מרוב הבושה:
  • (ג) כי בשת. - וחרפת.
    • (ג) מבואר:
  • (ד) עלומיך. - אלמנותיך.
    • (ד) עלומים הם ימי הנעורים (עיין לעיל ז' י"ד). אלמנה אחרי עזבה בעלה:
  • (ה) תשכחי. - לא תזכרי. (נתהפכו הדלתות).
    • (ה) מבואר בפרושי, (וע"ל י"ז יו"ד):
  • (ו) כי בעליך. - גאלך.
    • (ו) נגד אלמנה יצדק בועליך. נגד מאוסה יצדק גואלך (ע"ל ל"ה יו"ד):
  • (ז) עשיך. - קדוש ישראל.
    • (ז) לא יעזוב אותה. מפני שהוא עושיה, ולא תמאס היא ע"י עונותיה, יען שהוא קדוש ישראל ע"י מעשיה, עי' גדר שם זה (ה' ט"ז):
  • (ח) ה' צבאות. - אלהי כל הארץ.
    • (ח) שיושיע לה כי הוא אלהי צבאות מושל בכל, ושהיא לא תחטא כי יקרא אלהי כל הארץ והכל יכירו אלהותו:
  • (ט) שמו. - יקרא.
    • (ט) שם ה' צבאות הוא שמו מעולם, ואלהי כל הארץ יקרא אז מחדש:
  • (י) כאשה עזובה ועצובת רוח. - ואשת נעורים כי תמאס.
    • (י) מבואר היטב לפי באורי:
  • (יא) קראך. - אמר.
    • (יא) שם עזובה קרא אותה בפרהסיא, כי מזה ידעו הכל, אבל המיאוס לא נודע לכל רק ה' אמר כן לעצמו:
  • (יב) ה'. - אלהיך.
    • (יב) שם ה' נקרא מצד שהוא בורא עולם. ושם אלהיך בעת שהוא בעל ישראל ושוכן אתם כנ"ל (א' ד') ובכ"מ, והדבר מובן:
  • (יג) ברגע קטן. - בשצף קצף.
    • (יג) על העזיבה היא רבותא שהי' לרגע, ועל קצף המאוס, הרבותא שהיה בשצף ומעט קצף:
  • (יד) עזבתיך. - הסתרתי פני.
    • (יד) הבדלם מבואר היטב לפי באורי, המסתיר פנים לא עזב עדיין:
  • (טו) וברחמים גדולים. - ובחסד עולם.
    • (טו) בארתי הבדלם בפרושי:
  • (טז) אקבצך. - רחמתיך:
    • (טז) אחר שעזבה ונתפזרה בגולה צריכה קיבוץ וטרם שעזבה רק מאס לא הוצרכה קיבוץ רק רחמים ואהבה:
 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי בעליך", זה מגביל נגד שני הענינים שהזכיר בפסוק הקודם, נגד חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, אומר הטעם "כי בעליך" יהיה מי שהוא "עשיך" אשר "שמו ה' צבאות" ובידו להשיבך על כנך, כי כל הצבאות תחת ממשלתו. ונגד בושת עלומיך תשכחי, אומר הטעם כי "גאלך יהיה קדוש ישראל" (שם קדוש ישראל נקרא בו ה' בעת שישראל מקדשים אותו במעשיהם) וזה מורה כי תהיה אז קדוש לאלהים, וגם אז "אלהי כל הארץ יקרא", כי אז כל הארץ וכל העמים יעבדו אותו ויכירו אלהותו ואיך יצוייר שתחטאי אז:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כאשה", שב לדבר על שני אלו הענינים שהזכיר, והוא שישראל בעוד היותם על אדמתם זונים מאחרי אלהיהם נדמו כאשת נעורים שיושבת תחת בעלה ולא עזבה עדיין, אבל הוא מואס בה ע"י חטאתיה, ובימי גלותה נדמו כאשה שבעלה עזבה וילך לו, ועז"א "כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה'" בהיותך בגלות את דומה כאשה עזובה מבעלה והיא עצובת רוח על שבעלה עזבה, אבל גם תחלה טרם שעזבך בעוד ישב עמך על אדמתך, "אשת נעורים כי תמאס" ע"י רוע מעשיה "אמר" עליך "אלהיך" גם בעת שהיה אלהיך טרם שעזבך היית מאוסה בעיניו ע"י רוע מעשיך, והנה יש הבדל ביניהם בעת שירצו לתקן עותותם ולמלא חסרונם, כי העזובה מבעלה צריך שבעלה ידע צרותיה ומורת רוחה וירחם עליה, והמאוסה שבעלה עדן אתה צריך שיעשה לה חסד למחול עונותיה, ועז"א (נגד אשה עזובה ועצובת רוח).


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברגע קטן עזבתיך", דע כי העזיבה הזאת תחשב כאילו לא נמשכה רק רגע קטן לעומת גודל התשועה אח"כ כי "ברחמים גדולים אקבצך", כי נגד העזובה צריך רחמים, עתה אומר (נגד אשת נעורים כי תמאס) ובזה אין מועיל רחמים כי קוצף עליה ע"י עונה וצריך שתחלה יסיר קצפו מעליה על ידי חסד ומחילת העון:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך", מה שהסתרתי פני רגע ממך ע"י הקצף והמיאוס היה רק מעט קצף בערך החסד של מחילת העון, כי "בחסד עולם רחמתיך", הרחמים נסבבו מחסד עולם שמחלתי עונך לעולם:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי מי נח זאת לי", אומר כמו שנשבעתי בימי נח שלא אביא מבול לעולם, כי חסתי על העולם כולו שלא תאבד, כן את חשובה בעיני ככלל העולם, והאפשריות שאקצוף עליך הוא קשה בעיני כאילו הבאתי מבול מים לשחת כל בשר, ואחר שנשבעתי מעבור מי נח עוד, כן נשבעתי שתי שבועות.

  • א) "מקצף עליך" על ידי עונך (וזה מגביל נגד אשת נעורים כי תמאס).
  • ב) "ומגער בך" להגלותך (וזה מגביל עם אשה עזובה ועצובת רוח):


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי ההרים ימושו", מוסיף לאמר כי לא לבד שקשה עלי לכלות אותך כמו שקשה עלי לכלות כלל העולם, כי גם אם יצוייר שההרים ימושו ושאמחה כל היקום אשר על פני האדמה, ושאבטל שבועת המבול, מ"מ "חסדי מאתך לא ימוש", (והנה ההרים הם הגדולים והגבעות הם הקטנות, והמש הוא המש בכונה והמתמוטט הוא ע"י חלישות כח, ואם ימושו ההרים בכונה אז הגבעות הקטנות שאצל ההרים תמוטינה ע"י חלישות כחם בשאין להם סמך מן ההרים ועפ"ז ממשיל חסדי ה' אל ההרים הגדולים וברית שלומו שכרת עם ישראל אל הגבעות הנסמכים על כח ההרים, כי כן ברית השלום הזה אינו נסמך על זכות ישראל רק על חסדי ה', ואם ימושו חסדי ה' תמוט ברית השלום מעצמו ע"י חולשתו כי הוא חלש מעצמו בלעדי חסדי ה', אבל אחר שחסד ה' לא תמוש מאתם, כי החסד הוא דבר תמידי אחר שאינו תלוי במעשה העם וצדקתם אינו משתנה ג"כ בהשתנות מעשיהם ובהכרח גם ברית שלומי הנסמך על חסדים האלה לא תמוט):


ביאור המילות

"ההרים, והגבעות". הבדלם בארתי למע' (ב' ב'):

"ימושו, תמוטינה", המש הוא בכונה. לא ימיש עמוד הענן יומם, לא ימיש מתוך האהל. והמוט הוא ע"י רפיון והעדר חיזוק. ומטה ידו עמך, במוט רגלי. ממקומו לא ימיש (למע' מו ז'), להכין פסל לא ימוט (מ"ם כ'), ומש חצי ההר צפונה (זכריה יד ד'), כהר ציון לא ימוט (תהלות קכה א'). בהחסד העליון לא שייך התמוטטות כי הוא חזק בעצמו, רק שימוש מן התחתונים ויסור מהם. אבל בברית השלום לא שייך שימוש רק אם יתמוטט ויחלש ע"י בעלי הברית שלא יחזקו קשוריו:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עניה", אחר שנבא על העקרה שירבו בניה, שזה משל על קיבוץ הגולה, מצייר כי בעת ההיא עדן לא תהיה ציון בנויה על תילה, והעניה הזאת שהיא ציון עדן תסער בחמת רוחה על שהיא עדן לא נוחמה (וכן המליץ למעלה (מ"ט) הנה אלה מרחוק יבואו ותאמר ציון עזבני ה', שממליץ ג"כ כי בעת קבוצת הנדחים עוד תשב ציון חרבה כמו שפרשתי שם) אומר העקרה כבר מלאה רנה כי רבים בני שוממה, אבל "העניה עדן סוערה" כי היא עדן "לא נחמה" (הארץ נתמלאה מבני הגולה וציון עדן לא בנויה), משיב לה ה', "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך", האבנים שעליהם ירבץ היסוד יהיה אבן נופך והיסוד בעצמו יהיה מן אבן ספיר:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושמתי כדכד", הוא אבן שוהם (לקבלת חז"ל) יהיו "שמשתיך" החלונות "ושעריך" יהיו "מאבני אקדח" (והמכוון כי האבן נפך היה אבן יהודה והוא אות המלוכה, והאבן ספיר היה אבן יששכר, והוא אות החכמה והתורה, שני אלה ייסדו את הבנין, כתר מלכות וכתר תורה, אבן שוהם היה אבן יוסף והוא אות ההצלחה והעושר זה יהיה חלון השמש, אות כי השמש תריק להם מגד תבואות שמש עושר והצלחה, אבן אקדח היה אבן לוי, אות העבודה זה יהיה השער, זה השער לה' צדיקים יבואו בו, "וכל גבולך יהיה לאבני חפץ", (כי אבני יתר השבטים יוקבעו ביתר מקומות הבנין, וכלל ג"כ הכוונה שכל השבטים יתאחדו אז ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד), והנה המחלוקת והפירוד במדינה יתהווה עפ"י ארבעה סבות, שנים פנימים, ושנים חיצונים, הפנימים הוא.

  • א) על ידי העוני, וע"ז הקדים רוב העושר וההצלחה שיהיה להם.
  • ב) יהיה ע"י מחלוקת באמונה וכתות שיתחלקו בהדת, כמו שהיה בבית שני, שעמדו אז הצדוקים וביתוסים, ועל זה אמר.


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וכל בניך יהיו למודי ה'", שיקבלו הלימוד והאמונה מה' עד שלא יהיה מחלוקת ביניהם בדברים כאלה, וממילא ורב שלום בניך. עוד יעמדו שני אויבים מבחוץ כענין הזה.

  • א) עושקים בעבור הממון.
  • ב) אויבים הבאים על הנפשות, על זה אמר.


ביאור המילות

"ורב". פעל עבר נהפך לעתיד ע"י הוי"ו, ויתרבה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בצדקה תכונני", הבנין שהזכרתי שתבנה ציון מאבני חפץ, גמר הבנין יהיה על ידי הצדקה שהם המע"ט בין אדם למקום, שבזכותה תמלט ג"כ משני מחריבים הבאים מבחוץ,

  • א) עי"כ "רחקי" א"ע "מעשק" כי עי"כ לא תירא מן העושק ממונך.
  • ב) עי"כ תרחקי גם "ממחתה" שהוא הבא על נפשך להרגך כי המחתה לא תוכל לקרב אליך:


ביאור המילות

"תכונני". פעל כונן בא על גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה (חבקוק ב' יב), בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן (משלי כד ג').

"רחקי", ציוי במקום עתיד, כמו ומות בהר, ושים בסלע קנך:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן גור יגור", ר"ל וכי יתגר מי מלחמה ויהיה זה "אפס מאותי?" היגור מי מלחמה ולא אנכי שלחתי? ואחר שבלעדי נגעל מגן גבורים, "מי גר אתך?" מי יערב לבו לגור אתך מלחמה להרגך, או "מי עליך יפול" לשלול ממונך, (הדברים מגבילים נגד רחקי מעושק מי עליך יפול, נגד רחקי ממחתה מי גר אתך):


ביאור המילות

"גור יגור". מצאנוהו מנחי העי"ן על הפחד. ויגר מואב, ונקשר עם מ"ם. ועל הקיבוץ ויקשר עם על. יגורו עלי עזים. ומצאנוהו מנל"ה על התגר ונקשר עם ב' בכל מקום. אל תתגר בם מלחמה, ופה שנקשר עם את, מי גר אתך, יהיה ענינו התגרות מלחמה הבאה משני הצדדים על ידי שמתקבצים להלחם, הגורה מלחמה הוא המתחיל, אבל הגור ומתקבץ למלחמה נועדו שניהם לקרב, ולכן נקשר עם את, שכן מלחמה נקשר עם את ברוב:

"עליך יפול", כמו ותפול שבא, אולם ממה שנקשר עם על, ולא מצאנו בתנ"ך שיקשר נפילת איש על איש עם מילת על, רק על כונה שנתקשר אל מחנהו. אשר נפלו על המלך (מ"ב, כה יד) וממנשה נפלו על דוד (דה"א, יב יט, דה"ב, טו ט') נראה לבאר מי שגר אתך מלחמה בימי קדם עתה עליך יפול להיות מעוזרך:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה אנכי בראתי חרש", את החרש שהוא הפועל החרב הלא אנכי בראתי, וכן האמצעיים שעל ידו יפעול שהוא מה שהוא נופח באש פחם ג"כ אנכי בראתי, כי מה שהאש תתלהב ע"י הנפיחה ותתיך הברזל מעשה ה' היא זאת וכן הוצאת צורת הכלי הוא על ידי ועז"א "ומוציא כלי למעשהו" וכן החומר שממנו יעשה החרב הוא מעשה ידי כי "אנכי בראתי משחית" שהוא חומר הברזל, וכן התכלית הוא מאתי. כי בראתיו על תכלית "לחבל", ואחר שהחומר והפועל והאמצעיים והצורה והתכלית כולם מעשי ידי, מבואר שאם אנכי איני רוצה להשחית, אז.


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל כלי", אשר "יוצר" ויעשה להיות מזומן "עליך לא תצלח", וכן אם ירצה מי לנצחך במשפט תרשיעי אותו, ר"ל בין מי שירצה להטותך מאמונתך בחרב וביד חזקה, בין מי שירצה להטותך ע"י וכוחים וטענות לא יצלח, "זאת נחלת עבדי ה'" (מאתי) (וזאת נחלת) "צדקתם מאתי", זאת יהיה להם שכר בעבור שהם עבדי ה', ובעבור הצדק והמע"ט שלהם: