מלבי"ם על ישעיהו יט
<< · מלבי"ם על ישעיהו · יט · >>
פסוק א
"ובא למצרים, האלילים ינועו מפניו, ולבב האומה ימס". וטעם הציור הזה, כי המצרים בימים הקדמונים היו עובדים לנהר נילוס ומיחסים לו אלהות בצירוף יתר אליליהם, והיו מהבילים כי האלילים הם המונעים את העננים מבוא בארצם, כי הענן והגשם סימן רע להם, וגם עוד היום אבל כבד הוא למצרים, יען שבתיהם בנוים מעפר וטיט, ובבוא הגשם תמס יהלוכו, ומצד זה עת קרה להם גשם בימי קדם, היו מיחסים אותו אל לקות אליליהם העוצרים בעד הגשם, ומצד זה צייר ביאת השם ותנועת האלילים ממקומם, לשיבא ה' על העב וישים עבים רכובו:
ביאור המילות
"רכב על עב". משתתף עם מליצת בחיר ה' השם עבים רכובו (תהלות קד):
"ונעו". יבואר תנועה מחמת יראה, וירא העם וינועו (שמות כ' יח), או תנועת ירידת המעלה והמדרגה, הניעמו בחילך והורידמו (תהלות נט יב), ע"ד ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים:פסוק ב
"ונלחמו איש באחיו", הנה דרך הנהוג בעת ילחמו ממלכה בממלכה, ישלימו כל הערים העומדות תחת פקודת הממלכה ביניהם, ויהיו לאגודה אחת ללחום נגד מתקוממיהם בלב אחד, וכן עת תלחם עיר בעיר, ישלימו בני העיר להיות כאיש אחד נגד העיר העושה עמה מלחמה, וכשילחמו משפחה עם משפחה אחרת, איש ברעו, אז יצטרפו כל האחים והקרובים אשר במשפחה ההיא להיות בקשר אחד. אבל פה "תחלה ילחמו איש באחיו", עד שתהיה פירוד בין האחים בני המשפחה, ואח"כ "איש ברעהו", אשר אינו ממשפחה אחת, ילחמו משפחה במשפחה, ואח"כ ילחמו "עיר בעיר" אחרת ואח"כ "ממלכה בממלכה אחרת", ובאופן זה תהיה המלחמה עליהם מבית ומחוץ, מלחמה פנימית של האחים והמשפחות והערים, ומלחמה חיצונית של הממלכות:
ביאור המילות
"וסכסכתי". בארתיו למעלה (ט' י')מענין מצור משורש סוך או סכך עיי"ש, והבי"ת של במצרים היא ב' הכלי. ומצרים הראשון הוא שם המדינה, והשני הוא שם אנשי המדינה, ר"ל אנשי מצרים יצורו על מדינת מצרים:פסוק ג
"ועצתו", גם העצה הנמצאת אצלם מכבר בעניני המלחמה והנהגת המדינה, "אבלע" ואשחית אותה.
"ודרשו", וכשיהיו ריקם מכל עצה וגבורה ידרשו אל הבלים לבלתי הועיל:
ביאור המילות
"ונבקה". ענין ריקות, כמו הבוק תבוק הארץ (לקמן כד ג'):
"רוח". כולל רוח העצה והמחשבה החכמה והבינה הגבורה וכל כחות הנפש כמו שבארתי במק"א:
"אבלע". ענין השחתה (עיין לעיל ג' יב):הערות
א חוזק העם תלוי בשני דברים,
- א] בהאחדות אשר ביניהם שיהיו כולם כגוף אחד.
- ב] בעצה וגבורה למלחמה, וע"כ צייר סהת ירידתם בשני דברים אלה, א] במלחמה אשר בין איש לריעו, ב] בשאבדו גבורתם ונסרחה חכמתם:
פסוק ד
"ומלך", ר"ל וגם לא יהיה להם שום תקוה לפרוק עול האדונים מעל צואריהם, יען שמלך עז ותקיף ימשול בהאדונים האלה, והוא יחזיק את ידם בממשלתם.
"נאם ה'", עד כאן דברי ה' שאמר בעת לכתו, ומעתה יתחיל הנביא את דבריו בפני עצמו:
ביאור המילות
"וסכרתי". נמצא מענין סתימה, כל עושי שכר (להלן י'), ובנינו נפעל ויסכרו מעינות תהום, ומענין מסירה ביד אויב בבני פועל, ומשתתף עם פעל סגר שיש בו ג"כ שני ההוראות האלה:
"קשה, עז". ההבדל אשר ביניהם, עז, מצטרף עם השמות המורים על העזוז והכח והאומץ והגבורה והאון והתוקף. ושם קשה, יצטרף עם השמות שמורה על הקישוי והכובד, חומר קשה, עבודה קשה, קשה לב ואכזר, (בראשית מט ז') ארור אפס כי עז ועברתם כי קשתה, מבואר במ"ש למעלה (יג ט'). אף הוא הכעס היוצא לנקום נקם ולהעניש את החוטא כמדתו, מצייר כי האף הזה עז היא, וידיו רב לו ליסר ולהעניש. ועברה, הוא מה שעובר את הגבול מתוך כעסו לשפוך את חמתו על כל מי שפוגע בדרכו גם על מי שלא חטא, וזה מצד אכזריותו, כי קשתה מאד:פסוק ה
- א) הנה טוב ארץ מצרים היה ע"י נהר הנילוס שעלה בכל שנה והשקה את אדמתם, ובזה היה תלוי כל הצלחתם, וע"כ צייר חורבנם ביבושת הנהר ההוא. ויען שלדעת הקדמונים כל הנהרות מתמלאים ממי הים, והנילוס כאחד מהם, מצייר כי המים נעתקו ונכרתו מהים וממילא נתייבש נהר הנילוס ג"כ:
ביאור המילות
"ונשתו". שרשו נשת, ענין העתקה, או הפסד, כמו נשתה גבורתם (ירמיה נא ל'):
"הים". כן נקרא העומק בו יתקבצו המים הרבים, ולמקוה המים קרא ימים, והעד ים הנחושת אשר עשה שלמה (ע"ל יא ט'):
"ונהר". נהר, נחל, יאור, יקראו ע"ש התחלפות איכותם, נהר, הוא הנהר המושך, והוא קטן מן הים בעומק אורך ורוחב. נחל, הוא המתפשט ברוחב ואינו עמוק וזועף כנהר. ויאור, הוא קטן משניהם ועקר שמו נלקח ע"ש שעולה ומתמלא ממי גשמים, שנקראים אור, על כפים כסה אור, ולכן נמצא שם זה לרוב על נחל מצרים, מצרים כיאור יעלה, ועלתה כיאור כולה וכו', ולא נמצא רק שתים ושלשה מקומות שם יאור על נהר אחר חוץ מיאור מצרים, כי הנילוס עקר גדלו ממי גשמים, הנובעים מן ההרים הרמים היורדים ממדינת אביסיניאן, ומצאנו על נהר נילוס, שם נהר פעם אחד (בראשית א') שם נחל בכ"מ, וצ"ל כי היה נחל בצורתו, נהר ע"ש התפשטותו ונביעתו (ע"ל ב' א') ונהרו אליו כל הגוים, ושם יאור ע"ש התמלאותו ממי גשמים:
"יחרב ויבש", ההבדל בין חורב ליובש, ידוע, חורב יאמר בבחינת הלח המתיבש, ויובש אחר שמתיבש, וע"כ אמר יחרב תחלה מלחותו, אח"כ יתיבש לגמרי, ועיין (יהושע ד' כב ומ"ש שם):הערות
א רבים עמדו ע"ז, מה ענין הים למפלת מצרים, וגם אשר כתבתי בפנים אינו עולה לפי דעות רבים, המיחסים סבת עליית הנהר, על ידי ריבוי הגשמים, אשר במדינת אביסיניאן. ועלה בדעתי לבאר הים הנאמר פה על הבריכה הגדולה שעשו שיזובו המים לתוכו בעת עלותו, ומן הבריכה הזאת עשו חפירות והמשיכות נהרות ויאורים להשקות השדות, והבריכה הזאת נקראת (מעריס), אולם יען שמליצה זאת מתאחדת עם מ"ש (איוב י"ד) אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, ואיוב לא היה מגורתו במצרים רק בארץ עוץ. ויתכן לבאר על פי מה שנודע כי קדמוני מצרים היו מאמינים בהבליהם כי האליל המקודש אצלם המיוחס אל הנילוס, יש לו מלחמה עם האליל אשר הים מיוחס אליו, ובשיתמלא הים ויתגבר יחסר הנילוס, כי בנפול זה יקום השני, וע"כ היו בני מצרים הקדמונים נמנעים מלעבור דרך ים באניות מפחד הים וזעפו, ע"ז הליץ עליהם לפי דעתם שהגם שנשתו מים מהים, מכל מקום לא יתמלא הנהר, כי מיד ה' יהיה זה לא מצד כח האלילים בהבליהם:פסוק ו
"דללו", וגם היאורים הנמשכים בידי אדם לתוך החפירות שכרו בעומק להקוות שם מים לעמוד זמן רב שיהיה להם לתועלת בעת המצור, שא"א לשאוב מן הנהר, והם עמוקים מאד, נתדללו וגם חרבו לגמרי.
"קנה", ולא לבד שחרבו המים, אלא גם הקנה וסוף הגדלים אצל היאורים נתיבשו מרוב היובש שלא נשאר שום ליחות אף להחיות הקנה וסוף שאין גדלים רק במקום מים:
ביאור המילות
"והאזניחו". פעל זנח, נבדל מן פעל עזב נטש, במה שזנח מורה על התיעוב והריחוק לגמרי, וכשבא בהפעיל מורה שעשה בו איזה רושם בל יצלח עוד למלאכתו, כמו וכל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו, כמ"ש חז"ל (ע"ז דף מג) שטמא את הכלים במה ששרת בהם לע"ז, וכן (דה"ב יא) כי הזניחם ירבעם ובניו, ושם (א' כח ט') ואם תעזבנו יזניחך לעד, היינו שיעשה בך רושם ההרחקה, אבל בקל מורה רק התיעוב והשיקוץ שהדבר הנזנח מתועב אל הזונח, במ"ש זנח ה' מזבחו, הלא אתה אלהים זנחתנו, ר"ל הרחקתנו תעבתנו:
"דללו". פעל דלל, מורה על המעטת איזה דבר, אם על עוני שנתמעט עשרו, אם על חולי שנתמעט בריאת גופו, מדוע אתה ככה דל בן המלך, המעטת הכבוד ידל כבוד יעקב, הנה אלפי הדל במנשה, ר"ל הפחות, ופה ר"ל נתמעטו תחלה מכמותם ואח"כ יבשו לגמרי:
"יארי מצור". יאורים המכונסים בחפירה לצורך המצור למצוא מים לשתות, וכן לקמן (לו כה).
"קנה וסוף", סוף הוא מין גומא הגדל על שפת היאור, והיה מצוי בשפת יאורי מצרים, כמ"ש ותשם בסוף על שפת היאור, והוא לח יותר מן קנה. ור"ל לא לבד קנה, אלא גם סוף שלח יותר קמל ונכרת.
"קמלו", ענין כריתה ע"י יובש, וכן (לקמן לג ט') החפיר לבנון קמל:פסוק ז
- (ענין הב') היו מצרים מתפרנסים, מרוב התבואה הגדלה בארצם, עד שהיתה נקראת אוצר הדגן, כי לשם היו באים מארצות רחוקות לשבור בר ולחם, אומר בין הזרעים הגדלים מעצמם ע"י היאור ובסבתו, ואפי'.
"על פי יאור", הגדלים על שפת היאור ששם לא יחסרו המים לעולם.
"וכל מזרע יאור", מוסיף שלא לבד הזרעים הגדלים מעצמם, אלא אף הנזרעים ע"י אדם, ששרשם חזק יותר ומתקיים, מ"מ יבש וגם נדף ונדחף ממקומו ע"י הרוח והיה כאין ואיננו:
ביאור המילות
"ערות". לשון ומתערה כאזרח רענן, התפשטות השרשים והסתבכותם סביב.
"על יאור", על ידי היאור ובסבתו, כמו אשריכם זורעי על כל מים, "על פי יאור", כמו על פי הבאר, על פי המערה, ר"ל במקום התחלת היאור ובשפתו. ולא רחוק הוא לפרש על פי יאור, כמו על פי אהרן ובניו, על פי פרעה, ומוסב למעלה ר"ל בין הזרעים הערות על היאור על פי היאור ופקודתו, דהיינו שגדלו שם מעצמם כאילו היאור צוה להם שיצמחו שם וידי אדם לא עמלו בם, ובין וכל מזרע יאור בידי אדם.
"נדף", נדחף ע"י הרוח כדבר שנתיבש ונשחק לעפר שהרוח נושאו, כמו אל ידפנו (איוב לב), ולקמן (מא ב') כקש נדף קשתו:פסוק ח
- (ענין הג') היו מתפרנסים ע"י צידת דגים שהיה שם לרוב וגם זה נשבת ביבוש הנהר.
"הדיגים", הם האנשים שפרנסתם ע"י צידת דגים יתאוננו כי חסר לחמם.
"ואבלו", אח"כ יתאבלו ג"כ גם אותם שהיו צדים הדגים הגדולים ביותר שלא יצודו רק ע"י חכה אחד אחד, כי אח"ז ימותו גם הדגים הגדולים.
"ופרשו", וגם אותם שצדים ע"י רשת ומכמורת שפורשים ע"פ המים, ובו רגיל להתאסף דגים רבים, וגם בעת שהדגים מועטים ולא יוכלו לימצא ע"י חכה, לא ימלט שימצאו איזה מהם במכמורות, מ"מ גם הם אומללו, כי ימותו כולם:
ביאור המילות
"ואנו, ואבלו". ההבדל ביניהם, האונן הוא בלב וזה תיכף במות המת והאבלות הוא בפרהסיא וכן אמר במדרש איכה אנינות מבפנים ואבלות מבחוץ שהוא אחר שנקבר המת שחדל האינון בלב ומתחיל האבלות, וע"כ המליץ פה כי הדייגים בכלל יתאוננו תיכף ביבוש היאור, שנתמעט פרנסתם, ומשליכי חכה לצוד הדגים הגדולים אחד אחד לבדו, הם לא ירגישו תיכף החסרון, כי הדגים הגדולים לא ימותו תיכף, ולהם יתיחס האבילות שהיא אחר שנתישן הצער והורגלו בו.
"חכה", הוא הברזל הכפוף שבו צדים הדגים הגדולים אחד אחד לבדו ע"י שתוחב הברזל בין לחייו ומושכו מן הנהר, וכן התמשוך לויתן בחכה (איוב מ"ם כה), וכחכי איש גדודים (הושע ו' ט'):
"מכמרת". היא הרשת הגדולה שמניחים אל המים והדגים מתקבצים בתוכו הרבה בפ"א, ועי' חבקוק (א' טו) שם בארתי זה:פסוק ט
- (ענין הד') היו המצרים מרויחים ע"י הפשתה שגדל לרוב במצרים, שש ובד וחטובות אטון מצרים כנודע בקורות ימי קדם, עתה גם זה יכרת מהם, ויבושו העובדי עבודת הפשתים, והעובדים הפשתים המשורק והאומנים האורגים הבגדים הלבנים:
ביאור המילות
"עבדי". נמשך לשנים, עובדי פשתים ועוברי שריקות. ודע שפעל עבד לא מצאנוהו על מלאכת חרש וחושב רק על עבודה כבדה שמשועבד לה, עובד אלהיו, עובד אדוניו, עובד אדמתו, כרמו גפנו וכדומה. ולכן המפרשים פה שריקות לשון מסרק שסורקים הפשתים, או שריקות שצובעים הפשתים, לא ישר בעיני, כי היה ראוי לומר עושי שריקות. והעקר כי שריקות הוא מין פשתים מובחר, מסתעף בגדולו לשריגים רכים רבים, כמו ויטעהו שורק, או כהרד"ק שהמשי המובחר נקרא בערבי אל שורק, ויתכן שהוא מין בוץ המשובח מאד שלבשו אנשי מצרים מקדם הנקרא ביססוס, "חורי", הפשתים הלבן ביותר, ואולי הוא המין הנקרא באשכנז (בוימוואללע) שגדל במצרים לרוב והוא לבן ביותר. וי"מ חורי שאורגים בגדים נקובים. ולא רחוק לפרש חורי פעל מענין ולא עתה פניו יחורו (לקמן כט) ומגביל עם ובושו, עובדי פשתים יבושו, והאורגים יהיה חורי, כלימה תכסה פניהם:פסוק י
- (ענין הה') היו רבים מתפרנסים על ידי עבודת הבנינים שהיו עושים להגיר המים מן הנילוס אל החפירות המיועדות להם, ומקצתם היו עושים בנינים לסתום המים שיעמדו שם לעת הצורך. אומר שתותיה הם העושים במלאכה להגיר המים בעת רבוי המים ועלייתו הם יהיו מדוכאים בעוני, וכן העושים סתימות של אגמים שינפשו שם המים וינוחו ולא יגירו לחוץ, יהיו אגמי נפש מחוסר לחם:
ביאור המילות
"שתותיה", מבארים היסודות, ויל"פ המיסדים היסודות מענין כי השתות יהרסון, ויותר נראה מענין הזלת המים, וכן בדברי חכמים שותת ויורד:
"שכר", מענין סתימה כמו ויסכרו מעינות תהום, והוא סמוך אל אגמי נפש לרוב מפרשים, אגמים שמימיהם נחים מלשון שבת וינפש, וי"מ אגמי נפש כמו עגמי נפש בעי"ן, עגמה נפשי לאביון:פסוק יא
"שרי צוען", מדבר,
- א) נגד השרים המנהיגים הנהגות המלכות,
- ב) חכמיו ויועציו בדברי עצה בין בדבר חכמת בינה, בין בדבר חכמות אלהות כענין חרטומי מצרים. אל החכמים אומר.
"איך תאמרו אל פרעה", להתפאר לפניו לאמר.
"בן חכמים אני", החכמה מקובלת אצלי מאבותי, ואל השרים אומר איך תאמרו אל פרעה אני "בן מלכי קדם", ומקובל אני מאבותי ענין הנהגת המלוכה:
פסוק יב
ביאור המילות
"אים אפוא". ההבדל בין איה ואיפוא, איה שואל אם העצם פה, כמו איה שרה אשתך, כי צריכה להיות בבית. איה הקדשה היא בעינים, ואיפוא שואל על עצם העומד במקום רחוק ומורכב משתי מלות אי פה, אי המקום שיאמר שם כי פה הוא, איפה הם רועים, איפה לקטת היום. שואל על מקום רחוק:פסוק יג
"והתעו", ר"ל ולכן פנת שבטיה, שהם הראשים שבה, התעו את העם ההמוני ויתעם בתהו לא דרך:
- א)
ביאור המילות
"נשאו". מפרשים לשון הסתה ופיתוי, ומבואר (לקמן לח) ההבדל בין השיא פתה הסית, כי השיא מציין שהמשיא מבטיח את המושא בל ירא מן הרע שדואג מפניו, כי שלום יהיה לו בעשותו הדבר ההוא, ובזה מתאחד עם נשא מלשון רוממות, שמתנשא בלבבו לאמר שלום יהיה לי:
"פנת שבטיה". כמו ויתיצבו פנות כל העם, (שופטים כ' ב'), הם הראשים המובדלים שבעם:הערות
א נודע כי קוטב הנבואה הזאת, חזה על המהומה והמבוכה הגדולה אשר היתה במצרים בעת ההיא אחרי מות (סעטהאס) מלכם, שאז התפרדו לשנים עשר מושלים ושבטים, עד מלוך עליהם (פזאמטוכעס) כנודע מקורות ימי קדם, וזה סבב השחתת הארץ שנלחמו עיר בעיר ממלכה בממלכה (כמ"ש בפסוק ב'). והנה צוען, שהוא העיר (טאנעס) הנודעת בספרי קורות העתים למצרים הקדומה, משם יצא תמיד שבט מושלים מלכים ושרים על ארץ מצרים, ובעת ההיא הרימו ראש שרי נוף (מעמפיס) ומרדו בראשיהם שרי צוען, ומשם יצא הרעה והמבוכה לחלק את הארץ לגזרים שנים עשר נשיאים לאומותם. וזה שכתוב על ידי שנואלו שרי צוען, ולא ידעו הנהגת המלוכה, נשאו שרי נוף. לבטוח בל ייראו מאימת שרי צוען ומרדו בם, ובזה והתעו את מצרים, ובמה התעו אותם? אומר פנת שבטיה, במה שהניחו שרי נוף לאבן פנה, להקים פנת השבטים שמזה נצמח ראש ולענה, והשחתת המדינה:פסוק יד
"כהתעות שכור בקיאו", כמו שהשכור תועה לשוב ולשתות את קיאו, אשר פלט ממעיו ומבטנו הורישתהו הטבע, שאינה יכולה לסבלו, והוא בדמיונו כי יין הוא שותהו, כן התעו אותם לעשות מעשים נגד טבעם, מעשים אשר תקיא הארץ אותם ולא תוכל להכילם:
ביאור המילות
"מסך". ענינו עירוב. ועקר הנחתו על מזיגת היין שמוזגים אותו במים שיהיה טוב לשתיה ומשתתף עם מזג אל יחסר המזג, הזיי"ן מתחלף בסמ"ך והכ"ף בגימ"ל:
"עועים". בודד בתנ"ך, ולדעתי שרשו עות, שמורה על הערבוב וטרוף הדעת, עוה עוה אשימנה (יחזקאל כא), והוא מן המכופלים שנכפל פ"א ועי"ן הפעל, שמורה על ריבוי הדבר, כמו שעשועים, רק בראשון נשמט ה' למ"ד הפעל שנופל ברוב ובשני נשמט גם הוי"ו אשר גם הוא יפול בנופלים:פסוק טו
ביאור המילות
"ראש וזנב כפה ואגמון", בארתי למעלה (ט):פסוק טז
"וחרד ופחד", חרדה היא הבהלה הפתאומית מפגע חדש אשר פגעו, והפחד הוא הפחד הנמשך ימים רבים מעצם שאינו נגד עיניו. והנה יקרה לפעמים שהאדם יתבהל פתאום ויחרד גם לדבר קטן פתאומי אשר פגעו, אבל אחר שראהו כבר כי אך דבר קטן הוא לא יפחד עוד אח"כ, וכן יצוייר שיפחד האדם גם מפני דבר שאין בו ממש, וזה בא מסבת שלא השיג את הדבר שהוא מפחד ממנו, ונדמה לו כי הוא עצם נשגב שביכולתו להרע לו, אבל אחר שחרד מפני הדבר ההוא ע"י שפגע בו, א"א שיפחד אח"כ ממנו, כי הלא כבר היה לנגד עיניו וראה שהוא דבר קטן. לעומת זה אומר, כי מצרים יהיו רכי לבב כ"כ עד שגם רק מפני תנופת יד ה', שזה מורה הנפה קטנה ורמיזה קלה שיורה לו בידו, (כי זה המבדיל בין הרמה לתנופה), ור"ל ע"י רמיזה קטנה שידמה להם שהוא להם אות לרעה, יתחרדו פתאום בעת יראו הרמיזה והאות הקטן ההוא, וגם אחר כך יפחדו ממנו בתמידות כדרך הנשים המהבילות והמלאות מורך לב:
ביאור המילות
"וחרד ופחד". ההבדל בין חרדה ופחד, חרדה, היא הבהלה הפתאומית, כמו ויחרד יצחק חרדה גדולה, ויחרד האיש וילפת. ופחד, הוא הפחד המתמיד, ופחדת לילה ויומם, אשרי אדם מפחד תמיד, ותפחד תמיד כל היום. חרדה, היא מן הרע העומד נגד עיניו, חרדה הרמה. ויחרד כל העם אשר במחנה. פחד, הוא מדבר אשר אינו לפניו, כי פחד פחדתי ויאתיני, אשרי אדם מפחד תמיד, ג' הפחד לא יהיה רק מדבר שיש לדאג מפניו שירע, והחרדה יבוא על דבר פתאומי שיחרד האדם לקראתו, ויחרדו זקני העיר לקראתו (ש"א טז ד'), ויחרד אחימלך לקראת דוד (שם כא ב'):
"תנופת". ההבדל בין הרמה לתנופה ע"ל (י"ג א'),פסוק יז
ביאור המילות
"עצת ה' צבאות". עי' לעיל (ה') בארתי פעל יעץ הנזכר אצל השי"ת, הוא גזרת דינו החרוצה:פסוק יח
- א)
ביאור המילות
"ונשבעות לה'". שבועה הנקשרת אל השם שאחריו ביחוס שבו, מורה על השם שבו ישבע שבועתו, אתה נשבעת בה'. שבועה שאחריו יחוס שאליו, מורה שהתקשר אל העצם ההוא לעשות לו איזה דבר בשבועה, כמו אשר נשבע לאבותיך, אשר נשבעת להם בך, להם העצם שאליו נשבע בך, העצם שבו נשבע. ולפ"ז יבואר פה שנשבעו לה' לקיים לו איזה דבר ולא כמפרשים שישבעו בשם ה':הערות
א מתי נתקיים זאת נחלקו המבארים, י"מ נבואה זו עתידה, וי"מ על מזבח שבנה חוניו בן ר' שמעון הצדיק באלכסנדריא של מצרים כמ"ש במנחות (ק"ט ע"ב), ובירושלמי יומא (פרק טרף בקלפי), ודעת חכמינו זכרונם לברכה במנחות (ק"י) שהיה זה בימי חזקיהו שהאוכלסין שמצא חזקיהו מבני מצרים עת נפל אשור קבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה. וכן משמע בפסיקתא דרב כהנא (פרשה י"ז) ושם חשב החמש ערים בתוכם אלכסנדריא שהוא נוא אמון, כמ"ש בבראשית רבה (פ"א) ונוף (מנפוח) ט"ס וצ"ל (מענפוס), ותחפנחס, ועיר השמש אילופילוס, היא העליאפאליס, עיר השמש בלשון יון, וכן בירמיה (מ"ג י"ג) בית שמש אשר בארץ מצרים, ובה היה מושב הרבה מכהניהם וחכמיהם כידוע, יאמר כי עיר הזאת תהיה גם כן מן המקבלים עליהם עבודת ה':פסוק יט
פסוק כ
"כי יצעקו", עתה מבאר דבריו מ"ש "והיה לאות לה' צבאות", הוא "כי יצעקו אל ה' מפני לחצים", עת יבואו אויבים למדינתם, וע"י האות הזה שהיא המצבה יזכר ה' וישלח להם מושיע ויריב ריבם והצילם:
ביאור המילות
"לאות ולעד", אות מורה על ציון דבר העבר, וקשרתם לאות על ידך, לדעת איזה דבר ולזכרו. ועד מורה על העתיד להעיד בל יעשו איזה פעולה או שיעשהו בהבא מפני העד המעיד ומתרה בם עד הגל הזה ועדה המצבה. ורב שרשו ריב כמו הוי רב את יוצרו:פסוק כא
ביאור המילות
"ועבדו זבח ומנחה", חסר בי"ת השימוש בזבח ומנחה, כמו כי ששת ימים עשה ה'. וכענין גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות וגו' כי ממנו נקח לעבוד את ה':פסוק כב
ביאור המילות
"נגף ורפוא", לא נמצא רפואה אצל מגפה זולת במקום הזה, כי נגף הוא המכה המביאה המות בהכרח.
"ונעתר", עתר הוא הריצוי ברוב תחנונים ודברים הרבה. וגדרו רבוי תחנונים ודברים, והנפעל מורה שנעתר ונרצה ע"י רוב דבריהם ובקשתם:פסוק כג
"ועבדו", כמשמעו, וי"מ ועבדו לה' בזבח ומנחה מצרים עם אשור:
פסוק כד
פסוק כה
<< · מלבי"ם על ישעיהו · יט · >>