מלבי"ם על ישעיהו י
<< · מלבי"ם על ישעיהו · י · >>
פסוק א
"החקקים", השופטים הניחו נימוסים של און, וההמון מכתבים של עמל כתבו:
ביאור המילות
פסוק ב
ביאור המילות
"מדין, משפט". דין ומשפט שניהם מציינים ענין הבעלי דינים לפני השופט, כי זה הבדלם מן ריב, שמציין מצות ומריבות הבע"ד בעצמם. וההבדל בין דין ומשפט. הדין, הוא הטענות, או של הבע"ד, או השקפת השופט על טענותיהם זכיותיהם וחובותיהם. והמשפט מציין השקפת השופט על פסק הדין, ובא לרוב בדבר שמשפטו גלוי ומבואר. (עי' תהלות ט ט', קמ יג, איוב לו יז, ומש"ש). ע"כ אמר להטות מדין, ומוסיף גם לגזול משפט המבורר:
"שללם, יבזו". כבר בארתי למעלה (ח' א') ההבדל בין שלל לבז. ומציין פה בנפול הבעל על ידם, ידמו האלמנות בעיניהם כשלל הנשאר בעצמו מן הנופל במלחמה, ומהם יבוזו עולליהם לעבדים, כבוזז הבוחר מן השלל את הראוי אליו:פסוק ג
- א) שתהיה בו שואה שהיא צרה פתאומית שלא תדעוה תחלה לבקש הצלה ממנה,
- ב) שתבא ממקום רחוק, עד שלא תרגישו מהות הצרה וענינה כלל "על מי תנוסו":
ביאור המילות
"יום פקדה", יום מוכן על גמול העון, שנת פקודתם (ירמיה יא כ"ג כ"ח), עת פקודתם (מ"ו נ'):
"שואה", חשך פתאומי (משלי א').
"ועל מי", כמו אל מי, וכן הרמתה על ביתו (ש"א ב'):פסוק ד
ביאור המילות
"כרע", מקור בדמות פעל עבר ענינו לכרוע.
"ואסיר", כמו אסורים ובא הכלל בל"י כמו ויהי לי שור וחמור:
"הרוגים יפלו". נטמן מלת אשר, הרוגים (אשר) יפולו:פסוק ה
"ומטה", מוסיף לאמר, שגם השבט והממשלה שלו אינה בלתי מוגבלת, רק "המטה אשר הוא בידו הוא זעמי" וקללתי, לא יוכל להכות רק ע"י קללתי, ועם אשר לא זעמתי ולא קללתי אותו אין לו רשות עליו. עתה מבאר דבריו, (נגד "הוי אשור שבט אפי" אומר).
ביאור המילות
"אפי, זעמי". אף משתתף עם שמות המורים על הקצף. וזעם משתתף עם השמות המורים על הקללה, ונרדף עם ארה קבה (במדבר כג ז' ח', משלי כד כד). וגדרו, הקללה והגיעול שיגזור הקוצף בעת קצפו, וכן ואיפת רזון זעומה (מיכה ו' י'), מאוסה וגעולה וקללה שורה עליה, ועי' מ"ש (יחזקאל כא לו, תהלות סט כה, עח מט, קב יא):
"שבט, מטה". במקום שיציינו ההכאה, יהיה מטה יותר מכאיב משבט (לקמן כד), ואם יציינו המשרה יהיה שבט ציון המשרה (בראשית מט י', במדבר כד יז, תהלות מה ז', עמוס א' ה' ח'). ומטה, יציין הנוגשים והשוטרים (מיכה ו' ט', יחזקאל ז' ט') ואמר (יחזקאל י"ט י"ח) מטה עוז שבט למשול, ר"ל שופטים ושוטרים:פסוק ו
ביאור המילות
"בגוי, ועל עם". בארתי למעלה (א' ג') כי בגוי אחד ימצאו כמה עמים, כי עם יציין לפעמים חלק מן הקיבוץ שהוא הגוי:
"חנף". אין תוכו כברו, אבל לא יעשה רע בגלוי כנ"ל (ט' טז), והבדל בין לשלול ולבוז בארתי למעלה (ח' א'):
"מרמס כחמר חוצות". זה מובדל מאד ממ"ש (מיכה ז' י'), למרמס כטיט חוצות, כי הטיט הוא האדמה הלחה הנמצאת בבורות ואצל שפת הימים והנחלים, והאדמה הנרפשת בעת הגשמים, ואינו ראוי לכלום, אבל החומר, הוא העפר המתרכך במים ויתקשה באש כאבן, יעשו ממנו לבנים או כלי חרש או החותם, או טיח הבתים, כי יש בו כמה מינים ואינו נרמס דרך השחתה רק דרך תיקון לעשות ממנו כלי, וע' לקמן (מ"א כה) מש"ש:פסוק ז
- א) שלא ילך ע"מ להשמיד רק ע"מ לתקן ולהחזיר החוטאים בתשובה כמ"ש ולשומו מרמס כחומר חוצות.
- ב) שישלוט רק על ממונם לא על נפשותיהם, כמ"ש לשלול שלל.
- ג) שלא יריע רק לחוטאים לא להצדיקים כמ"ש ועל עם עברתי אצונו. אבל הוא לא כן יחשוב, כי
- א) "להשמיד בלבבו", לא לתקנם בתשובה רק להשמידם מן דתם ואלהיהם.
- ב) "להכרית גוים", לא לשלול נכסיהם לבד רק להכרית הגוים בעצמם.
- ג) "גוים לא מעט", שלא יחשוב שנשלח רק על עם עברתי, כי בלבבו להכרית גוים רבים וגדולים לא להכרית מעט, כי בעיניו שוה כצדיק כרשע:
ביאור המילות
"ידמה, יחשב". הבדל שני הפעלים האלה כהבדל שני הכחות אשר יסתעפו מהם, הכח הדמיוני והכח המחשביי. הדמיוני לוקח ציוריו מן החושים, ומדמה דבר אל דבר לפי משפט החושים ותנאיהם בזמן ובמקום, ויטעה ג"כ בדמיוניו לרוב. והמחשבי לוקח ציוריו מן כחות השכל והבינה המוטבעים בנפש עצמה. אמר, אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך (אסתר ד' יג), ר"ל אל תצייר ממה שאתה שופט בהשגת החוש, כי החוש יכזב לרוב. וכן דמית היות אהיה כמוך (תהלות נ' כא), ר"ל והוא דמיון מתעה, ומזה בא פעל דמה על הערך. אדם להבל דמה, אמר (שופטים כ') אותי דימו להרוג. אבל (אסתר ט') אשר חשב על היהודים לאבדם. כי במעשה הגבעה לא להרגו רצו רק נדמה כן, שאם היה מוחה בידם היה זה סבה לשיהרגוהו. ופה אמר ידמה על הדמיון, שדמהו לשבט, והוא מדמה את עצמו בדמיון וערך אחר. ואמר יחשוב על מחשבתו בפעולותיו ובתכליתם:
"להשמיד ולהכרית". הכרתה הוא ביטול העצם לגמרי, והשמדה הוא ביטול המקרים שלו, שבעבורו הוא מה שהוא, כמו ביטול הדת, ביטול שם הכבוד, כמו שבארתי זה (ש"א כד, ויקרא כו, לקמן מח יט, כו יד, תהלות לז לח), ופעל להכרית נמשך לשתים, להכרית גוים (להכרית) לא מעט:פסוק ח
פסוק ט
פסוק י
"ופסיליהם", של הממלכות האלה היו יותר "מפסילי ירושלים ושמרון", וא"כ אם כבשתי הממלכות האלה, שהתמידו וגם הרבו בעבודת האלילים כ"ש שאכבוש את ירושלים:
ביאור המילות
פסוק יא
"הלא כאשר עשיתי לשמרון ולאליליה", שגם הם מעם ישראל והאל לא הצילם "כן אעשה לירושלים", לכן:
ביאור המילות
פסוק יב
ביאור המילות
פסוק יג
- א) כח וגבורה
- ב) עצה ותחבולה בתכסיסי מלחמה, כמ"ש עצה וגבורה למלחמה. ומלך אשור התפאר כי הוא מצא שני הענינים האלה ביתר שאת עד שאין צריך לעזר מה'. נגד הגבורה אמר "בכח ידי עשיתי", לא הייתי צריך לכח זולתי ועזר אלוהי רק כח ידי, ונגד החכמה אמר "בחכמתי" עשיתי "כי נבנותי" מעצמי, ולא הייתי צריך לעצת ה'. (עתה מתחיל לבאר שני ענינים אלה, תחלה מבאר אופני החכמה ותחבולותיו).
"ואסיר גבולות עמים", לא נהגתי כמו המלכים לפני, שכבשו ארצות ולא הורישו יושבי הארץ מגבולם רק הכניעום למס עובד, וגבולות עם ועם נשארו כמקדם, ועת מצאה ידם מרדו ופרקו עול, אבל אני הסרתי הגבולות, כי הגליתים מארצם והושבתי שם עמים אחרים, ולא זאת לבד כי גם "ועתודותיהם שושתי", שלקחתי מהם גם הזכות שיוכלו לטעון על ארצם בעתיד, לאמר הארץ הזאת שלנו היתה, כי התחכם להחליף את יושבי הארצות באופן שהתבלבלו הגבולות ונתערבו עד שלא ימצא להם זכות בעתיד, ולא לבד שהגליתי עמים שישבו בארצם מימים לא כביר ולא החזיקו כ"כ בארצם, כי גם "אוריד כביר יושבים", גם היושבים בארץ מזמן כביר הורדתים והגליתים, ובזה באר החכמה והעצה שלו שישארו העמים תחת ממשלתו למס עובד. (עתה יתחיל לבאר הכח והגבורה שלו):
ביאור המילות
"בכח ידי". המיוחד לידי לא לסבה אחרת, וכן כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל:
"ובחכמתי כי נבנותי". החכמה לפעמים מקובלת, אבל הבינה רק בכח המבין, עז"א חכמתי אינה מקובלת רק נבונתי בה מעצמי:
"ועתודתיהם", כמו ועתדה בשדה לך (משלי כד), וגדרו מבין יתר נרדפיו, שמורה הכנה לזמן עתיד שיבא אחר הימים, וחש עתידות למו, כמלך עתיד לכידור:
"שושתי". כמו שוסתי וגדרו בוזז דרך השחתה, עי' לקמן (מ"ב כב):
"יושבים". אינו תואר רק בינוני, היושבים מזמן כביר:פסוק יד
ביאור המילות
"לחיל העמים". כתב הרד"ק שבא הלמ"ד תחת את הפעול כמו הרגו לאבנר. ואינו נכון, כי מציאה עם יד, אינו מציאת הנאבד, רק השגה, אם לא תמצא ידה די שה (ויקרא יב ד', וכן ש"א י' ז', כה ח'), ונקשר בלמ"ד תמיד, כאשר מצאה ידי לממלכות האליל (למעלה פסוק י'), תמצא ידך לכל אויביך (תהלות כט ט'), ומלת לחיל נמשך לשתים, (חיל) כל הארץ אספתי:
"נדד כנף". יוצא:פסוק טו
"היתפאר הגרזן על החצב בו", לאמר כי בכח עצמו חצב העץ, וכן אתה הלא ה' הרימך ונתן לך כח, מוסיף "לאמר אם יתגדל המשור", כי הגרזן יוכל להתפאר עכ"פ במה שעקר החציבה שנעשה ע"י הורדת הגרזן על העץ נעשה מעצמו, והגם שהתחלת הפעולה שהיא ההרמה מיוחס אל האדם, מ"מ הגמר ייוחס אל הגרזן עצמו, וכן תאמר במשל שהגם שה' הרים אותך ונתן לך ממשלה על העמים, מ"מ גמר הפעולה מה שכבשת ארצות וגרשת עמים רבים זה יתיחס אל כחך בעצמך, אבל "האם יתגדל המשור על מניפו", המשור המנסר בארזים, גם גמר הפעולה נעשה בכח האדם שמוליכו ומביאו בכחו ומנסר בו, וכן גם גמר הפעולה והכיבוש הכל היה רק בכח ה', (וזה נגד מ"ש ומטה הוא בידם זעמו).
"כהניף", ר"ל וק"ו הוא שלא יצוייר שהגרזן והמשור עוד יתפארו לאמר שלא לבד שהם עשו הכל בכחם, עוד הם הרימו יד מרימם, כאילו יתפאר השבט לאמר שהרים את עצמו ואת יד מרימיו, כי כן הסכלת אתה להתפאר שלא לבד שהכל עשית בכחך, עוד אתה מרים את מרימך, שאתה תכריח כח ה' וגבורה העליונה כפי רצונך, וכי תכבוש את ישראל ותתגבר על אל מעוזם.
"כהרים", ויותר מזה "אם יתרומם המטה" לאמר "שאינו עץ", רק יש בו נפש חיונית מתנענעת מעצמה, כי כן הוספת סרה להתרומם שאינך בן אדם כלל כי תאמר אל אנכי ולא איש ואדמה לעליון. (בזה הגדיל סכלותו בארבעה דברים,
- א) שכפר שכל כחו ופעולתו היא פעולת ה',
- ב) שכפר גם בזאת שעכ"פ הממשלה וראשית אונו מה' ניתן לו, (וזה נגד שני הענינים שאמר אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי),
- ג) שחשב כי עוד יתגבר גם על אל אלים,
- ד) שנתטפש כ"כ עד ששכח שהוא בן אדם ויאמר אדמה לעליון):
ביאור המילות
"הגרזן". כלי ברזל המבקע עצים, נגרזתי מנגד עיניך (תהלות לא):
"ומשור", מגרה, וחברו וישר במגרה, מפעלי הכפל ע"מ מעוז:
"מניפו". מוליך ומביא, וזה ההבדל בינו ובין מרים (עיין לקמן יג א'):פסוק טז
- א) בכחה הפנימי היינו גבורת הגבורים ואבירת לב ההמון,
- ב) בכבודה החיצון, ריבוי העם וכבוד עשרו, והמליץ צייר הממלכה כאיש פרטי, שתפארתו תלוי ג"כ בשני דברים,
- א) כחו הפנימי שיהיה איש שמן וגבור ובריא,
- ב) כבודו החיצון, עשרו ורוב בניו. והמשיל מפלת מחנה סנחריב כי נהרס תחלה כחם הפנימי, ונאבד גבורתם ואבירת לבבם מפחד ה', והמשיל זה כאיש גבור שמן שחלה חולי הרזון (אבצעהרונג), ועל זה אמר "לכן ישלח ה' במשמניו רזון", והמשיל כי ביטול כחם הפנימי בא להם מצד עצמם לא מסבה חיצונית כחולי הרזון שבא ע"י חלישות האוצטומכא וכח העיכול,
- ב) שאח"כ בטל גם כבודם החיצוני ע"י סבה חיצונית כאיש שבאה שריפת אש ואכלה כל כבודו ורכושו, ועז"א "ותחת כבודו יקד יקד כיקוד אש", וזה מליצה על אש בשמים שאכלה את מחנהו, וכן נראה מדברי חכמינו ז"ל שתחלה נפל עליהם פחד ה' והרגו זה את זה ואח"כ נשרפו ע"י אש מן השמים, וכן נראה לקמן :
ביאור המילות
"במשמניו". הגבורים, ויהרוג במשמניהם (תהלות עח), כל שמן וכל איש חיל (שופטים ד'), ואמר וישלח רזון בנפשם (תהלות קו). (וע"ל יז ד'):
"יקד יקד". יקד נבדל מנרדפיו, שגדרו מדורה גדולה במקום מכונס:פסוק יז
- א) בזמן, כי לכל צרה יש זמן מוגבל, ובכלות זמנה תסור בהכרח כמו שתסור הלילה בהאיר השחר,
- ב) בהטבת מעשים, שאחר שהעונש י"ל סבה והוא החטא, אם יסירו הסבה וייטיבו מעשיהם יסור המסובב בהכרח, ויושעו גם קודם הזמן (כמ"ש זכו אחישנה לא זכו בעתה). ומבואר כי אם יושעו ע"י מעשיהם תהיה התשועה יותר שלמה ומופלגת משאם יושעו ע"י הזמן. עפ"ז אמר כי פה במפלת סנחריב נתקבצו שני הענינים,
- א) מצד הזמן, שכבר הגיע עת תשועה וסוף הלילה, (כמ"ש בפסוק והיה כי יבצע ה' את מעשהו), ועז"א "והיה אור ישראל", הוא אור הבוקר שהגיע זמנו להאיר לישראל את הלילה, היה "לאש" אל סנחריב לשרפו, (והמליצה כי האור פועל שני דברים מאיר ושורף, ואמר האור עצמו שיאיר לישראל בכח שבו יאיר, ישרוף מחנה סנחריב בכח שבו ישרף),
- ב) מצד טהרת המעשים וקדושתם, ועז"א "וקדושו" של ישראל יהיה "ללהבה" שהיא גדולה יותר מאש, כי היא לוהטת גם נראית למרחוק, כן ע"י זכיות ישראל גדלה התבערה במחנה אשור, גם נודע הנס למרחוק.
"ובערה", ע"י האש.
"ואכלה", ע"י הלהבה.
"שיתו ושמירו", הקוצים שלו וזה משל על מחנהו (ובמה שנקרא ה' אור ישראל וקדוש ישראל עפ"י מעשיהם עי' למעלה א' ד', ה' ט"ז):
ביאור המילות
פסוק יח
"מנפש ועד בשר", תפס משל יער הנשרף שלפעמים לא ישרף המצבת, רק יחרו מני אש עד שיעדר כח הצומח, וזה במשל שנשרף הנפש הצומחת לא הגוף, ובנמשל שתתפרד המחנה עד שיעדר ממנה רוח החיים שהיא המלוכה וההנהגה, אבל הגוף שהם האישים הפרטים של המחנה ישארו קיימים, אומר כי מנפש ועד בשר יכלה, שיכלו כולם.
"והיה כמסס נסס", גם הנוסס הוא סנחריב הנושא נס לעמים למלחמה, גם הוא יהיה בסוף כמסוס ודבר הנימס:
ביאור המילות
"יער". צומח עצים:
"וכרמל". ישא תנובה, (ע"ל כט יז):
"כמסס". לשון המסה כדבר הנמס.
"נסס", הוא הנושא הנס והדגל, לשון נופל על הלשון:פסוק יט
ביאור המילות
פסוק כ
"לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב", (עיין ביאור המלות).
"להשען על מכהו", לא יבקשו עוד עזר מאשור או מאומה אחרת, שלא די שלא עזר לו עוד הכה אותו (כמ"ש במ"ב ט"ז), (וימליץ כי המטה משמש שני דברים להכאה ולמשענת, והם בהסמכם על האומה להשען עליה נהפכו למקל חובלים). רק "ונשען על ה'", כי הוא יהיה להם משענת, אחר שישענו עליו "באמת" לא ברמיה, ואף שעתה בית יעקב שהם בית אפרים ועשרת השבטים עע"ג הם, מ"מ:
ביאור המילות
פסוק כא
פסוק כב
ביאור המילות
פסוק כג
פסוק כד
" כי מטהו רק ישא עליך", ויפחידך בו בעת שילך בדרך מצרים, להלחם שם עם תרהקה מלך כוש ועם מצרים אז יפחידך במטהו ע"י רבשקה [לקמן ל"ז], אבל לא יוכל להכותך בו בפועל, כי במהרה יפול וישבר:
ביאור המילות
פסוק כה
"וכלה זעם", הזעם שהוא קללתי אשר היא היתה המטה בידו להכות עמים, כמ"ש ומטה הוא בידם זעמי, יכלה, כי לא אזעום עוד, וא"כ לא יהיה בידו מטה להכות, "ואפי" אבל האף שלי לא יכלה עדיין, אך לא יהיה האף על בני תבל, רק "על תבליתם" ותועבתם של בני אשור:
ביאור המילות
"מעט מזער". מעוטא דמעוטא, פחות מן זעיר, זמן קטן מאד:
"תבליתם", מעשים מגונים, תבל עשו (ויקרא כ'):פסוק כו
"ומטהו", ואח"כ יעורר ה' עליו את מטהו שבו הכה את מצרים על הים, שזה היה כולה ע"י ה' לבד, וכן הרג בם מלאך ה' אח"כ ושרף אותם, (וזה מסכים עמ"ש למעלה פסוק ט"ז).
"ונשאו בדרך מצרים", הוא דיבור מליציי, כאילו בעת ילך מלך אשור בדרך מצרים, בחזירתו מן תרהקה מלך כוש על ירושלים, (כמו שהביא רש"י לקמן ל"ז ל"ו מסדר עולם), ועבר אז דרך ים סוף, נשא מן הים סוף את המטה הזה, שהוא המטה של ה' על הים, והביאו אתו עד לא"י ושם נלקה בו מה'. והנמלץ כי מאז שב ממצרים וישם פניו על ירושלים מאז היה מוכן שילקה ע"י מלאך ה' כמו שלקו המצרים:
ביאור המילות
פסוק כז
"וחבל עול מפני שמן" תפס המשל, עת צואר השור עב ושמן, והעול צר מלהקיף את הצואר, אז שוברים העול ומשחיתים אותו מפני שמן בל ישחית הצואר, כן זכות חזקיה גדולה מאד, ועולו של אשור קטן מהכיל ולעצור כח נגד זכות הזה, ובהכרח ישבר העול מפניו ולא יקום נגדו:
ביאור המילות
פסוק כח
ביאור המילות
פסוק כט
ביאור המילות
"מעברה". מעבר מכמש בין שני סלעים מצד א' גבע ומצד אחר מכמש (ש"א יד ד' ה'):
"הרמה". היתה אצל גבע בנימין (שופטים יט יג, מ"א טו כב). וגבע בנימין אינו גבע הנזכר שהיתה עיר הלוים (יהושע יח כד כא יז):
"גבעת שאול". מקום מולדתו ועיר מלכותו (שמואל א' יא ד', טז א'):פסוק ל
ביאור המילות
פסוק לא
ביאור המילות
פסוק לב
ביאור המילות
"נב". עיר הכהנים סמוך לירושלים (ש"א כב יא יט):
"לעמד". פעל עמד ישמש לפעמים על הפסקת הדבר, והנה הנגע עמד בעיניו, ותעמוד מלדת:
"ינפף ידו". המליצה תשאיל ידים וכל איברי הגויה גם לעצמים בלתי בעלי איברים, נתן תהום קולו רום ידיהו נשא (חבקוק ג'):פסוק לג
ביאור המילות
"מסעף". בבנין הכבד יורה עקירת הסעיפים, כמו שרש סקל בכבד:
"פארה". ראש האילן עם ענפים הדקים, שהם נקראים סעיפים, שהם כפאר וכובע עליו. כמו פארי המגבעות:
"מערצה". כלי כבד וחזק מברזל ששובר ע"י כבדו, ומשתתף עם עריצות על הכח המופלג ועם שבירה.פסוק לד
ביאור המילות
"ונקף". גדרו כריתה או שבירה סביבות מכל צד, ומשותף עם פעל בעל הנו"ן נוקף זית, ועם בעל היו"ד יקיף. וכן תחת חגורה נקפה (למעלה ג'), מנוקף סביב, כמו שתחלה חגור סביב:
"בברזל". מושך אחר והלבנון (בברזל) אדיר יפול:<< · מלבי"ם על ישעיהו · י · >>