פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל דרך, אם לא תלמדו אל דרך הגוים" ללכת בדרכיהם, אז "מאותות השמים לא תחתו ע"י שיחתו הגוים מהמה", כי אתם נתונים תחת השגחת ה' לא תחת המערכה רק בעת שתלמדו דרך הגוים אז תצאו מן הנהגת ההשגחה, וכן אל תחשבו כי הפסילים מועילים להפיק רצון מן הכוכבים:

ביאור המילות

(ב-ג) "אל דרך הגוים". חקות העמים עם חשוב מן גוי (ישעיה א' ד'), ומוסיף שגם חקות העמים הבל:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי חקות העמים" לעשות פסילים וכונים למלכת השמים, "הבל הוא", כי עץ הוא ובלתי פועל על העליונים, "כי עץ" יספר גנאי הפסל מצד החומר והצורה והפועל והתכלית, נגד החומר, אומר "כי עץ" שהוא חומר של עץ, ואינו איזה עץ מיוחד, רק "עץ מיער" ככל העצים, ונגד הפועל, אומר "מעשה ידי חרש", ולא ע"י כלי מיוחד רק "במעצד":

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בכסף", נגד הצורה החיצונית, אומר "בכסף ובזהב" רק "ייפהו" מלמעלה לנוי ואין הכסף מגופו רק "במסמרות יחזקום שלא יפיק" מן העץ:

ביאור המילות

"ולא יפיק". שלא יצא העץ המחופה ממסגרו (עי' ש"א כ"ה ל"א):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כתומר", ונגד הצורה הפנימית, אומר שאין בו צורת הנפש המדברת כי הם "כתומר מקשה ולא ידברו", ולא צורת הנפש החיונית שהיא התנועה, "כי נשוא ינשוא ולא יצעדו" מעצמם. ונגד התכלית שתחשוב שיש בידה להרע או להיטיב, אמר אל תחשוב שירעו בבחירתם ולכן תירא מהם, "אל תיראו כי לא ירעו", וגם לא תחשוב שיושג על ידם איזה טוב והצלחה מצד הסגולה ככל דברים הסגוליים, כי "גם היטיב אין אותם":

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מאין כמוך ה'", ר"ל אבל אתה ה' כולל כל השלמיות עד שלא נמצא שלם כמוך, "כי גדול אתה", הגדול הוא מאמר המצטרף, שהוא גדול נגד הקטן ממנו ויצוייר ג"כ גדול ממנו, אבל אתה "גדול אתה" בעצמך לא בערך מצטרף, וכן רק "אתה גדול", מצד שאתה ראשית הסבות ואחרית המסובבים, "וגדול שמך בגבורה", ר"ל יש מי שהוא גדול בעצמו אבל אין פעולות יוצאות ממנו לחוץ, כמו חכם גדול המשיג כל הדברים אבל אין לו יכולת להמציאם, ויש שגדול שמו ואינו גדול בעצמו, כמו גבור גדול ששמו גדול ע"י גבורתו ויכלתו עם היותו בלתי גדול בעצמו כי אינו משכיל על הדברים כמו שהם, אבל אתה גדול מצד עצמך וחכמתך שאתה מקור החכמה, וגדול שמך ע"י הגבורה והיכולת, (ור"ל כי יש שהיו מציירים את ה' כחכם אשר סדר את כל הדברים בחכמתו, אבל לא יחסו לו היכולת להוציא הדברים אל הפועל, ולכן יחסו לו עוזרים רבים בהנהגה, ובחרו אלהות הרבה שהם לדעתם הפועלים והמנהיגים לפי החכמה שיסד הוא, עד שה' הוא כחכם המסדר ופוקד הכל והם הגבורים המביאים הכל אל הפועל, ויש שאמרו בהפך שלו הגבורה ולא החכמה ר"ל שלו היכולת להוציא הכל אבל הוא צריך ליועצים, ושאותות השמים הם מורים על העצות והגזרות שיוצאות מאת יועציו, ומצד שני הפנים האלה היו מתיראים מאותות השמים ועובדים אלהים אחרים, אם בחשבם שלהם הכח לגמר ההנהגה, אם בחשבם שלהם עצת ההנהגה בעצמה, נגד זה אמר כי "גדול אתה" בחכמת סידור כל הדברים וגם "גדול שמך בגבורה" להוציא את הכל ולהנהיג את הכל לבדך ואין עוזר לך לא בעצה ולא בגבורה), וא"כ.

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי לא יראך מלך הגוים", אחר שהכל יוצא מאתך א"כ היראה רק "לך יאתה" כי בין לענין החכמה ובין לענין הגבורה והיכולת יודעים זאת "בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם שאין כמוך", החכמים משיגים חכמתך, והמלכים יכלתך:

ביאור המילות

"לך יאתה". גדר פעל יאות שא' מתרצה לחברו ע"פ תנאים שביניהם, בזאת יאותו לנו האנשים, (איבער איין קאמען) וישתתף עם פעל אתא שמתקרב אל חברו, ור"ל כל יראה מכל עצם תגיע היראה לך, כי כח כל דבר הוא מאתך, כמו המתירא מחרב שביד גבור לא מן החרב מתירא רק מן הגבור האוחז החרב:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובאחת יבערו ויכסלו", מה שהם עובדים פסל העץ, אינו מצד שמכחישים חכמתך ויכלתך, שכולם יודעים זאת, כמ"ש כי בכ"מ מוקטר מוגש לשמי ושמי נורא בגוים, רק עושים זה מצד סכלות אחת מה שהם אומרים, כי "מוסר הבלים עץ הוא", ר"ל שהגם שהנהגה המוסריית הכללית יוצאת מאת המנהיג העליון וחכמתו הבלתי ב"ת, בכ"ז ההנהגה המוסריית של העולם השפל הזה שהוא עולם ההבלים. עולם השינוי והתמורה והבליה וההפסד, והנהגה המוסריית שבה א"א שתהיה שלמה אחר שהעולם הזה בלתי מוכן לקבל שלימות, א"א לומר שהמוסר שלה ר"ל הנהגה המוסריית יוצאת מאת השלם בתכלית, ולכן יחסו אותה למנהיגים גרועים ופחותים, כמו שההנהגה שבה מתנהגים צאצאי עולם השפל הם הבלים ואין בם ממש, ולכן אמרו שמוסר של דברים ההבלים הוא פסל העץ ואליו יתיחס, כי אין העה"ז ראוי למוסר יותר שלם:

ביאור המילות

"יבערו, ויכסלו", הבערות הוא מחסרון מדע, והכסיל הוא לפעמים חכם ויודע רק נרדף מן התאוה, כמו שבארתי בפי' משלי, ור"ל שילכו אחרי ע"ז או מצד חסרון ידיעה, או למלא תאות לבם:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כסף מרוקע", משיב להם, איך תאמרו שהפסל מעץ הוא יהיה למוסר והנהגה, הלא גם מה שהם רוקעים על העץ בכסף אין בו חשיבות "כי יובא מתרשיש, והזהב המאופז" על הכסף הוא "מעשה חרש", ואין לו מעלה לא מצד מקומו ולא מצד הפועל, וגם "תכלת וארגמן של לבושם הם מעשה חכמים", מעשה בני אדם, ואין להם שום מעלת אלהות, אבל.

ביאור המילות

"מעשה חרש, וידי צורף". הצורף מתיך המתכת ומסיר ממנו הסיגים, והחרש עושה כלי למעשהו, (כמ"ש ישעיה מ' י"ט), ונגד כסף מרוקע אמר מעשה חרש, ונגד זהב מאופז אמר וידי צורף, כי יצרף ויזקק את הזהב עד שישוב להיות כפז:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וה' אלהים אמת", גדר האמת הוא הסכמת הנאמר על הדבר אל מציאת הדבר עצמו בפועל, ור"ל האלילים הם שקר, כי התוארים שיחסו להם אינם מסכימים אל המציאות, אבל התהלות הנאמרים על ה' הם מסכימים אל מציאותו, ומפרש "הוא אלהים חיים ומלך עולם", ר"ל מצד עצמו אינו כאלהי הגוים שהם פגרים מתים כי הוא מקור החיים, ומצד ההנהגה היוצאת ממנו הוא מלך עולם, כי הוא מנהיג ושולט על הכל.

"מקצפו", כפי הנראה פתרו הוברי שמים את האותות שנראו בעת ההיא (כמ"ש מאותות השמים אל תחתו) על רעש הארץ שהיה אז בכמה ארצות, ועז"א הנביא דעו כי לא בכח האותות העליונות תרעש הארץ רק "מקצפו תרעש הארץ":

ביאור המילות

"מקצפו, זעמו". קצף משתתף עם השמות המורים על הכעס והחרון, וזעם משתתף עם השמות שמורים על הקללה והעונש שבא בסבת הקצף (ישעיה י' ה'), מצייר את הרעש בקצף ה', ואת האש והגפרית שתפלוט הארץ בעת הרעש מציין בזעם ה' וקללתו, וזאת לא יכילו גוים כי חרב יחרבו:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כדנה תאמרון להום", אחר שהם מודים שה' הוא ברא את השמים ואת הארץ א"כ איך תכנו את האלילים בשם אלהים, אחר שלא בראו דבר?, ואף אם תאמרו שבראו עולמות אחרים, מ"מ אחר "ששמיא וארקא לא עבדו", ר"ל השמים והארץ שאנו בם, א"כ "יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה", ר"ל מה להם בשמים וארץ אלה שלא בראו, ישכנו בשמים וארץ האחרים שבראו אותם, לא במקום שאינו שלהם?:

ביאור המילות

"ארקא, ארעא". תרגום של ארץ הוא ארעא, שהוא מענין תחתית, כמו ומלכותא אחרא ארע מנך (דניאל ב' ל"ט), והעתק של ארץ מענין מרוצה הוא ארקא, כמו ערק ואזל לאגמא, וכן בלה"ק העורקים ציה (איוב ל"ו), שהוא לפירושי מרוצה סבובית:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עושה", אבל ה' הוא עשה ארץ ושמים אלה, "הארץ" בכלל "עשה בכחו" וגבורתו, "והתבל" שהוא חלק הארץ המיושב "הכין בחכמתו" שיהיה ראוי לישוב בני אדם, ושכולם ימצאו בם כל צרכיהם, ואת "השמים נטה" עליהם כאהל "בתבונתו", (ואמר עושה ארץ בלשון הווה כי הוא עושה ומכין תמיד ומחדש בכל יום מעשי בראשית על ידי השגחתו התמידית):

ביאור המילות

"עושה ארץ, מכין תבל". ארץ הוא כלל הארץ, ותבל הוא חלק הארץ המיושב וההכנה הוא אחר העשיה שהכין אותו אל הישוב, כמ"ש יוצר הארץ ועושה הוא כוננה (ישעיה מ"ה י"ח):

"בחכמתו ובתבונתו", וכן אמר (משלי ג' י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, ושם התבאר מדוע יחס החכמה אל עשיית ארץ והתבונה אל השמים ע"ש:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לקול", וביחוד התבאר חכמתו והשגחתו הפרטיית מן ירידת הגשם והתהוות העננים, (כמו שבאר באורך באיוב סי' ל"ו ל"ז) "מן הקול" הקורא ומפרסם השגחתו, "מה שיתן המון מים בשמים", שהוא באויר הנשימה, שהוא מקום עליית האדים (שנקרא רקיע ושמים במעשה בראשית כמש"ש), "ויעלה נשיאים מקצה הארץ" שהם האדים המתנשאים מן הארץ ומתקבצים במקום סגריר העננים, ואשר האדים האלה וטפות מים העולים מלאים רוח ואויר שעל ידם הם מסוגרים ומתעלמים והאויר זך וצלול ע"י העלעקטרי ויסוד האש אשר יפוצץ האדים על כנפי רוח, והיה מחכמת ה' כי "ברקים למטר עשה", בעת ירצה שירד המטר יפרד מהם יסוד האש והעלעקטרי ויתהוה הברק, ועי"ז "מוצא רוח מאוצרותיו", יוציא יסוד הרוח האצור באדים, ועי"כ יתהוה המטר כנודע בחכמת הטבע:

ביאור המילות

"המון מים". כמו כי קול המון הגשם (מ"א י"ח), "ויעלה נשיאים" וכבר העלה קודם לכן, ויל"פ שמתמיד להעלות נשיאים גם אחרי ירד הגשם, כי הגשם חוזר לעלות באדים למעלה ונשיאים נקראו ע"ש האדים המתנשאים מן הארץ לעיגול הנשימה, "מאוצרותיו", הכינוי שב על הרוח, ממקום שהוא אצור ועצור שם:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נבער", וכל חוקרי הטבע הם "נבערים מלדעת" איך ערך את החקים האלה שיהיו מתמידים וערוכים בערך משוער שעי"כ ירד תמיד הגשם בעתו לפי צורך הארץ במדה במשקל, והנה כשהיו מעיינים על תהלוכות הטבע, אז החוקרים השתדלו לתת על כל דבר חק טבעיי, ואלה שלא השיגו לתת חקים טבעיים תלו הדברים בדברים נעלמים וכחות עליונים, והגיעו מזה אל עבודת הפסילים, אבל כשיראו חכמת ה' ויכלתו בענינים הכוללים ומתמידים כמו התהוות המטר והרעמים והברקים שם "נבער כל אדם מלדעת" זאת ע"פ החקירה, וגם המהבילים לא יוכלו לתלות זאת בפסיליהם, כי הגשם ירד תמיד בעתו, אבל "הוביש כל צורף מפסל", שאם יתפלל אליו על הגשמים אז ידע כי "שקר נסכו" ר"ל שיראה בו ג' חסרונות,

  • א) שאין לו לצפות שימלא תפלתו כי מה שיבטיחו נביאי הבעל בשמו הוא שקר,
  • ב) שאין בו אף איזה רוח חכמה או חיים שישפט עי"ז שיש בו כח אלהות, כי "אין רוח בם",
  • ג) שלא ימצא בו אף איזה כח טבעיי סגוליי כמו שנמצא בכמה דברים כחות סגוליים כמו באבן המאגנעט וכדומה, כי.
 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הבל המה מעשה תעתועים", וחוץ מזה "בעת פקודתם יאבדו" ואז יתברר שאינם כלום, (וזה מקביל, נגד מ"ש וה' אלהים אמת, אמר כי שקר נסכו. נגד אלהים חיים, אמר ולא רוח בם. נגד מלך עולם, אמר הבל המה. נגד מקצפו תרעש הארץ, אמר בעת פקודתם יאבדו):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא כאלה", שב למ"ש בתחלת הענין אל דרך הגוים אל תלמדו, כי חלק יעקב אינו דומה לאלה, הם גם לדעת עובדיהם אינם יוצר, וה' הוא "היוצר", הם גם לדעת עובדיהם אין ממונים רק על דבר אחד פרטי, "וה' יוצר הכל", וכן אין לירא מפניהם מפני שנחשב שה' מסר אותנו תחת רשותם והשגחתם, כי "ישראל שבט נחלתו", שאין נתונים תחת המערכה, "ושמו ה' צבאות" שהוא מושל על כל הצבאות לעשות בהם כחפצו, ולכן.

ביאור המילות

"חלק יעקב וישראל". ישראל מדרגה גדולה מן יעקב (ישעיה ט' ז') ומורה על הגדולים שבהם, או על שבט יהודה נגד עשרת השבטים המכונים יעקב, השבט הזה הוא נחלתו ביחוד, שהנחלה מורה על הקדושה וההשגחה הפרטיית יותר כנ"ל (ב' ז'):

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אספי מארץ כנעתך", ר"ל למה תכנע לעמים אחרים, ואל צבא השמים, אספי ההכנעה שלך מן הארץ את בת יהודה "היושבת במצור":

ביאור המילות

"כנעתך". מענין הכנעה, ויל"פ ג"כ יושבת במצור על ההכנעה, מצייר ההכנעה כעצם מופשט יושב במצור:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כה אמר ה'", מה שבא עליך רעה אינו מן המערכה רק מה', הוא אמר "הנני קולע" אזרוק אותם בכף הקלע חוץ מגבולם, ושם "אציר להם, למען ימצאו" את ה' בבקשתם אותו, כמ"ש והפיץ ה' אתכם בעמים וכו' ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת:

ביאור המילות

"קולע". מענין יקלענה בתוך כף הקלע (ש"א כ"ה כ"ט):

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אוי לי", עפ"ז יצעק הנביא על שבר עמו, אחר שהוא השגחיי ע"י ה' וע"י שסרו מאתו, "אוי לי על שברי", ר"ל שיש להשבר שלי שני חסרונות,

  • א) השבר החיצון,
  • ב) מה "שנחלה מכתי" שנלוה אליה מכה פנימית והיא נחלה מאד.

"ואני אמרתי אך זה חלי" ר"ל אני חשבתי שאין לי רק חלי זה לבד, ר"ל חולי אחת פרטיית, "ואוכל לישא" ולסבול "אותו", אבל ראיתי כי יש לי חליים רבים ונאמנים כי.

ביאור המילות

"שברי. מכתי". המכה פנימית נגד השבר, ואם נתוסף מכה על השבר קשה לרפאות (ועי' לקמן ל' י"ב):

"אך זה חלי". כמו אך חלי זה לבדו:

"יצאוני". יצאו ממני, ותפס לשון זה כי גם הוא יצא עמהם:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אהלי שודד", וגם אם ארצה לטעת אהל אחר "כל מיתרי נתקו" המיתרים הקושרים את האהל, ואם אמצא גם מיתרים, הלא "בני יצאו ממני ואינם" עוד במציאות עד "שאין נוטה עוד אהלי", כ"ז מפרש השבר החיצון. עתה מפרש מ"ש נחלה מכתי, שהסבה לזה היא מכה פנימית:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי נבערו הרועים ולא דרשו את ה'", וזה הסבה "שלא השכילו" את מעשיהם לשמור האהל והצאן וע"כ "מרעיתם נפוצה", (ויען דמה אותם לצאן ורועים תפס לשון אהל שנופל על אהל רועי):

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קול שמועה", מבואר ביחזקאל (כ"א כ"ד) כי נבוכדנצר יצא מארצו ועמד על אם הדרך לקסום קסם ולהפיל גורל אם ילך על בני עמון או ירושלים, ונפל הקסם על ירושלים, זאת רואה הנביא בחזיונו ומתפלל אל ה' שישים פניו אל בני עמון לא אל ירושלים, וז"ש "הנה באה קול שמועה" שנ"נ יצא ממקומו, ואח"כ בא "רעש גדול" שמגמת מהלכתו הוא "לשום" את "ערי יהודה שממה", והלא.

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ידעתי ה', כי לא לאדם דרכו", ר"ל בין בחירת הדרך לאיזה דרך ילך אינו לאדם רק לה', וגם אם יבחר בדרך, "לא איש הולך והכין את צעדו", גם ההליכה והצעד הוא מה', וא"כ תוכל לעכבהו שלא יבחר דרכו לירושלים רק לרבת בני עמון, ואף שבחר כבר בדרך זה תוכל לעכב צעדיו שלא יוכל ללכת, וא"כ אבקש.

ביאור המילות

"לא לאדם, לא לאיש". מבואר אצלנו (התורה והמצוה ויקרא סי' י') שיש הבדל בין איש ובין אדם, ששם אדם מציין מין אדם לבדו מצד שהוא אדם בוחר ומשכיל ומצד בחירתו יבחר הדרך, אמר לא לאדם דרכו, ואיש מציין יש ונמצא וכולל כל נמצא אשר הוא חי, ומצד ישותו ינוע רגליו וצעדיו וילך בדרך אשר בחר, עז"א לא לאיש הולך והכין את צעדו ועי' תהלות (ל"ז כ"ג, משלי ט"ז ט'):

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יסרני ה' אך במשפט", אחר שאתה רוצה ליסר אותנו על עוננו יהיה היסור רק כפי המשפט וכמדת החטא, "ולא באפך", כי האף אינו מבחין בין טוב לרע, ותחת שילך לירושלים ילך לרבת בני עמון, ושם.

ביאור המילות

(כד-כה) "אל באפך, שפוך חמתך". אף הוא הקצף החיצוני, וחמה היא פנימית שמורה בלב והיא קשה מאף. הוסיף שעל הגוים אשר לא ידעוך תשפוך גם החמה עם האף החיצוני:

"גוים", משפחות בגוי אחד ימצאו כמה משפחות:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שפך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך" שהם רבת בני עמון, וגם "על משפחות" הפרטיים שנמצאו בהם שידעו שיש אלהים, מ"מ "בשמך לא קראו", כי יקראו בשם הבעל.

"כי אכל את יעקב" פעם אחר פעם, "אכל" ושוב "אכלוהו" שנית, ואחר שאכלו להנאתו "כלה אותו" לגמרי "והשים את נוהו", ויל"פ זה על רבת בני עמון שהיו ג"כ מצוררי יהודה, או על נ"נ שבא ג"פ על ירושלים כמ"ש גלו בשבעה גלו בשמונה גלו בשמונה עשר, ולכן שלש דבריו ג"פ: