פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ולכן נתן אתה למרטה" ולהסיר החידוד בצד האחד, כדי שיוכל "
לתפשה בכף" ולאחזה בצד הזה שנמרטה והוסר החידוד, וא"כ אין לשמוח על מה שנמרטה בצד האחד, אחר שצדה האחר היא חדה, ומוכנת לטבוח, א"כ "
היא הוחדה חרב" ר"ל הצד ששם הוחדה הצד הזה היא חרב מוכנת לטבוח, "
והיא מורטה" ר"ל והצד ששם היא מורטה והוסר החדידות, הוא כדי "
לתת אותה ביד הורג", כדי שבצד הזה יוכל ההורג לאחזה ביד, אחר שא"א לאחזה ע"י קתא של עץ כי היא מואסת כל עץ, והדבור הזה הוא משל נמרץ על מה שנעשה בירושלים בעת המצור, שידוע שנ"נ צר על ירושלים ימים רבים, ואם לא היה ביניהם ריב ומדון ומלחמת איש באחיו לא היה יכול לכבשה, רק שהם עצמם לחמו איש באחיו והיה ביניהם מלחמה בין המלך והעם ובין הכתות זל"ז, כמ"ש
(ירמיה כ"א) הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם אשר אתם נלחמים בם את מלך בבל ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת, וכמ"ש לא האמינו כל מלכי ארץ וכו' כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים, מחטאת נביאיה עונות כהניה השופכים בקרבה דם צדיקים, באר כי מה שהרגו זא"ז עי"ז כבש אותם נ"נ, וידוע שכן היה גם בחורבן בית שני שהיה ע"י הרומיים, שראה טיטוס שא"א לו לכבש את ירושלים ובעת שהחל ללחום אתם בעד החומה נתאחדו כל הכתות ויצאו כאיש אחד נגד האויב וישחיתו בעם הרומיים, לכן נסתלק מן החומה כפעם בפעם וסר מעליהם, ואז התחילו הכתות והפריצים בפנים ללחום זא"ז ולהרוג זב"ז, ועי"ז כבש אותם, עד שעקר ההחרב שאכלה בהם היה חרב של עצמם, שהם עצמם השחיתו זה את זה, וכן עשה נבוכדנצר, שאחר שראה שא"א שינצח אותם כל עוד ילחמו אתו כאיש אחד, נסתלק מעל המצור באמצע, ועי"כ נתחלקו העם והשחיתו זא"ז ונעשה ביניהם הרג רב, ועפ"ז צייר שחרב נבוכדנצר הוחדה בצד אחד לטבוח טבח, ובצד אחד היא מרוטה והוסר החידוד ועמד רק להפחידם ולא לטבוח טבח, כי עשה א"ע כמתרשל מן המלחמה וכדורש להשלים אתם, ואמר להם הנביא לבל ישישו וישמחו ע"ז, כי כל זה הוא עושה בערמה באשר החרב של נבוכדנצר המוכן ליסר את ישראל היא מואסת כל עץ ר"ל שנבוכדנצר אינו יכול לאחוז בהחרב כי אין לה קתא ובית יד שבו אוחזים החרב, והמליצה שהכרים ודיק וכלי המצור שבו כובשים את העיר והוא הבית יד שעל ידם יאחז הכובש את החרב לטבוח טבח, אינם מספיקים לכבוש בם את ירושלים, (ולכן קראה שבט בני, שהחרב הזאת היא בעיניהם רק כשבט לא כחרב כי חזקים הם לערכו, ולכן כמו שהשבט, הבית יד שאוחזים אותה היא ממין השבט, כן צריך לעשות אל החרב הזה בית יד ממין החרב של ברזל) ולכן נתן את החרב למרטה ולהסיר החדידות בצד אחד כדי שיוכל לתפשה בכף, היינו שלכן עושה את עצמו כמתרשל מהמצור וכמבקש שלום, שעל ידי כן ילחמו בני העיר זה בזה והמלך ושריו ישחיתו בעם, ועל ידי כן יוכל לכבוש את העיר ויהיה לחרבו הטובחת בית יד שיוכל לאחזה, כי על ידי כן כבש את ירושלים והיה יכול לאחוז חרבו ולטבוח טבח, ואם כן הגם שיאריכו ימי המצור ונבוכדנצר יתרשל ויתראה כדורש שלום, בכ"ז ידעו כי היא הוחדה חרב, שזה מגמתו לטבוח בחרבו החודדת, ומה שהיא מורטה ונראה שמתרשל ומבקש שלום הוא רק כדי לתת אותה ביד הורג, שעי"כ כבש את העיר והיה ההורג יכול לאוחזה ביד, נמצא שצד המורט היה הבית יד של החרב, שע"י שהאריך ימי המצור ונדמה להם שחרבו מורטה ואינה מסוכנת, עי"כ לחמו זה בזה, ועי"כ נכבשה העיר ואחז החרב בידו, ועז"א חרב חרב כי היו שם שני מיני חרבות:
ביאור המילות
"
היא הוחדה חרב". ר"ל להיות חרב, כי בצד שמורטה אינה חרב רק בית יד של חרב:
פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
זעק והילל בן אדם", צוה לו שיזעק על צד החרב מחודד לטבוח טבח, ושיליל על צד הנמרט שבו אחז את החרב והיא היתה הסבה לכבוש אותם, דהיינו חרב של ישראל עצמם שהרגו זב"ז שהיא הסבה לכל הרעה, ועז"א "
כי היא היתה בעמי" שעקר החרב היתה בעמי, שהיה ביניהם מגן וחרב ומלחמה והכתות הרגו זה את זה וכן "
היא (היתה) בכל נשיאי ישראל" שהיא החרב שהיתה בין המלך ושריו ובין השם, כי "
מגורי אל חרב היו את עמי" הנשיאים ושרי העם היו הפחד והמגור של החרב, שהם הרבו להרוג בעם והי' ביניהם פחד של חרב הפנימי שהשחיתה בהם יותר ממה שהשחית האויב החיצוני ע"י המצור, "
לכן ספוק אל ירך", ר"ל שעקר החרב שתספוק ותכה כף עליה, היא החרב הנתונה על הירך ששם תולה החרב (כמ"ש חגור חרבך על ירך גבור), דהיינו חרב של ישראל עצמם שתולה על יריכם היא היא שהשחיתה בם ועליה תספק כפים לקונן וליליל, לא על חרב האויב:
ביאור המילות
"מגורי". מענין מגור ופחד:
"
ספק". כבר בארתי
(ירמיה ל"א) שהספוק המורה על הכאת כף משתתף עם ספק מענין ספק. שבא בדבר שהיה מסופק בו תחילה ונתחדשה לו ידיעה:
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי בחן", ר"ל למה אני מצוה שתספוק על ירך כי זה יהיה הבחינה כשתבחון ותנסה לספוק על ירך תמצא שם את החרב המשחתת, ותבחון שעל ירכם נמצא המשחית לא חרב של נבוכדנצר שהיא מבחוץ, "
ומה אם גם שבט מאסת לא יהיה", ר"ל וא"כ מה ירויחו גם אם לא יהיה שבט של נבוכדנצר שהיא שבט המואסת כל עץ, הלא לא השבט אכלה אותם רק החרב שתלו על ירכם, שהם משחיתים א"ע, אם בפועל ע"י ש"ד, אם ע"י עונותיהם שמחריבים את העיר:
ביאור המילות
"
בחן". מענין בחינה ונסיון:
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ואתה בן אדה הנבא והך כף אל כף", לסימן הצער, "
ותכפל רחב שלישתה", ר"ל שחרב של נבוכדנצרר היא אינה מוכנת לאכול רק את שליש העם, אבל שני חלקים מהעם שהם כפל של השליש יושחתו ע"י החרב הפנימי שישחיתו א"ע בתוך העיר, וזה מבואר במ"ש למעלה
(סי' ה') שצוה לו ה' לגלח שער ראשו וזקנו ולחלקו על ג' חלקים, ובאר לו הנמשל ששליש העם ימותו בעיר בדבר ורעב בימי המצור, ושלישית יפלו בחרב ע"י נבוכדנצר, ושלישית יזרו לכל רוח וחרב יריק אחריהם, נמצא שע"י נבוכדנצר לא נפלו רק שליש, ושני שלישים נפלו ע"י עצמם, אם ברעב ודבר וחרב בתוך העיר בימי המצור, אם אח"כ שנהרג גדליהו בן אחיקם והם הלכו למצרים נגד אזהרת ה' ושם ספו תמו מן בלהות, ועז"א "
שחרב שלישתה" היינו חרב נבוכדנצר שתהרוג שליש, תכפל ששני שלישים מוכנים עוד לפול, ומפרש ע"י מי יפלו השני חלקים, אמר "
חרב חללים היא", ע"י החרב של החללים עצמם, שחרב של ישראל המוכנים להיות חללים, חרב של החללים היא תשחית כפל השליש, וכן "
חרב של חלל הגדול" היינו חרב של המלך שעתיד להיות חלל מה שהשחית החלל הזה את העם בחרבו, "
החודרת לכם" שהחרב הזה היא נמצאת בחדריכם בפנים, החרב הנמצא בחדריכם היא תשחית שני שלישים:
ביאור המילות
"
החדרת". שנמצאת בחדריכם:
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
למען למוג לב" וכו', ר"ל "
מה שנתתי אבחת חרב" של נבוכדנצר ופחדו עליהם, היה רק כדי למוג את לבבם, וכדי "
שירבו המכשולים גם על כל שעריהם" כי חרבו נתפשטה בכל שערי המדינה והערים שסביב ירושלים רק לתכלית זה נתתי אבחת חרב של נבוכדנצר, אבל לא שיעשה עקר הטבח על ידי חרבו של נבוכדנצר, "
כי אח עשויה לברק מעוטה לטבח" אח הוא לשון שמחה כי החרב שעשויה לברק ולהפחיד, דהיינו חרב של נבוכדנצר, היא מעוטה לטבח, היא לא תטבח רק המעט, שהוא השליש, ויש לשמוח על עשייתה לברק כי טביחתה יהיה מעט נגד שני שלישים שתאכל חרב חללים שהיא חרב ישראל עצמם:
ביאור המילות
"אבחת". י"מ כמו אבעת, וי"מ כמו טבחת א' תמורת ט' בחילוף א"ט ב"ח:
"
אח". מענין שמחה, כמו האח האח ראתה עינינו:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
התאחדי" עתה יתחיל לצייר ביאת החרב על ירושלים שכאשר יצא מלך בבל עמד על אם הדרך והיה מסופק אם ילך לימין על ירושלים, או ילך לשמאל אל רבת בני עמון, וכמ"ש
(בפסוק כ"ו), וידבר אל החרב שתבחר את דרכה אנה תלך, או "
התאחדי הימיני", שתאחד כל מחנותיך ללכת לצד ימין אל ירושלים, או "
השימי השמילי" או תשימי דרכך לשמאל לרבת בני עמון, "
אנה פניך מועדות", ר"ל הלא את עומדת בספק ואינך יודעת אן תשימי פניך ללכת:
ביאור המילות
"מעדות". ענין זימון:
"
מארץ אחד". מארץ מלך אחד:
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
וגם אני אכה אל כפי", ה' יאמר שהוא יגזור אז שתלך ירושלים ואז יכה כף על כף על גזר הדין, "
והנחתי חמתי" לכלות החמה שי"ל על ישראל, "
כי אני ה' דברתי" וגזרתי שיבחור דרכו ללכת ירושלים, כמ"ש
(ירמיה י' כ"ג) ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו וכו' עמש"ש):
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויהי דבר ה' אלי" אחר שראה איך החרב מסופקת לאן תלך, בא אליו הדבור לציין לי איך הפיל נבוכדנצר גורל אנה ילך וע"פ גזרת ה' נפל הגורל על ירושלים,
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
שים לך שנים דרכים", צוה לו שיצייר שנים דרכים מחולקים המוכנים "
שיבא בם חרב של מלך בבל", ושיצייר ששני הדרכים יוצאים מארץ אחד שהוא ארץ כשדים, "
ויד ברא", שבסוף כל דרץ יצייר מקום פנוי, "
בראש דרך עיר ברא", שבראש כל דרך משני הדרכים יפנה עיר אחת ויכרות אותה להיות מקום פנוי אל מחנה נ"נ, לסימן שבכ"מ שיבא באחת משני הדרכים יכרית ויברא את העיר ויעשה שם יד ומקום למחנהו:
ביאור המילות
"ויד". מקום כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה:
"ברא". מופנה ע"י כריתה, כמו וברא אתהן בחרבותיו:
"
עיר ברא". עיר שנכרתה והופנה מקומה, וברא ציווי, שתפנה יד ותפנה עיר:
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
דרך תשים", מפרש שדרך אחד תשים "
שתבא החרב אל רבת בני עמון", ודרך אחד תשים "
שיבא את יהודה בירושלים, בצורה", ר"ל "
דרך תשים בצורה" שבצורה שתצייר תצייר בצורה אחת הדרך לרבת בני עמון, ותצייר בסוף הדרך את עיר רבת בני עמון, ובסוף דרך השני תצייר צורת עיר ירושלים, ותציירם כעיר ברא, היינו כעיר שפנו אותה והכריתוה:
ביאור המילות
"
בצורה". הב' הוא ב' השימוש, ר"ל כן תצייר בצורה הזאת:
פסוק כו
• לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי עמד", ר"ל וצורות אלה ירמזון על מה "
שעמד מלך בבל על אם הדרך" שמשם יתחלקו שני הדרכים, שם עמד "
לקסם קסם" לאן ילך, והיה הקסם בג' דברים,
- א) ע"י "שקלקל בחצים" לראות לאיזה צד יפלו,
- ב) "שאל בתרפים",
- ג) "ראה בכבד" של בהמות הנשחטים והיה זה מין קסם אצלם:
ביאור המילות
"
קלקל". השליך החצים בקלות. כמו וכל הגבעות התקלקלו, וי"מ מענין נחושת קלל לוטש החצים שיהיו קלל ומביט בהם והוא מין קסם כמו תרפים:
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בימינו היה הקסם" ובכל פעם בא הקסם בצד ימיו שילך "
על ירושלים", שהוא לימין, ובא הקסם על שבעה דברים,
- א) "ירושלים" שילך לירושלים לא לרבת בני עמון,
- ב) "לשום כרים" שבם לוחמים להפיל החומה,
- ג) "לפתוח פה ברצח" שלא לפתוח בדברי שלום ונחת רק שיפתח ברציחה,
- ד) "להרים קול בתרועה" שהיה אצלם סימן נצחון,
- ה) "לשים כרים על שערים" שאחר כך ישים הכרים בצד ששם השערים לשבור את השער,
- ו) "לשפך סוללה" שמשם יורו חצים אל העיר,
- ז) "לבנות דיק" שבונים חומה סביב חומת העיר לבל יכולו העם לצאת מן המצור:
ביאור המילות
"
כרים. סוללה, דיק". עי' פי' למעלה
(ד') והסדר הוא דיק, ואח"כ בונים סוללה, ואח"כ משימים כרים, כמ"ש למעלה שם ולקמן כ"ו ח', רק הקסם בא להפך שיתחיל בכרים, וגם ישימם על השערים כאילו א"צ לסוללה להגיח משם עם הכרים, וא"צ להקדים הדיק לסגור בעד בני העיר, כי חלשים המה, וכן אמר
(י"ז י"ז) בשפוך סוללה ובנות דיק, כי נבוכדנצר שפך סוללה תחלה כפי שעלה בידו הקסם:
פסוק כח
• לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והיה להם הקסם שוא בעיניהם", ולאנשי ירושלים היה כ"ז בעיניהם כקסם שוא שאין בו ממש, "
שבועי שבועות להם" ר"ל הגם שבא הקסם על ז' דברים שהזכיר פסוק הקודם ועל כל דבר השליך הגורל שבע פעמים (כי מספר השביעית היה נוהג אצלם במעשים כמו אלה כנודע) והגם שבא הקסם מכוון שבע פעמים שבעה בכ"ז היה בעיניהם כקסם שוא, "
והוא מזכיר עון להתפש", ר"ל ובאמת מה שבא הקסם במספר שבעה בזה הזכיר עונם שבטלו שבת ושמטה וחללו את מספר השביעית, שמצד זה נתחייבו גלות שבעים שנה, כמ"ש בתוכחה אז תרצה הארץ את שבתותיה וז"ש שהקסם הזכיר עון השביעית שבו יתפשו. גם יל"פ עפמ"ש בסי' שאחר זה, והנה הכיתי כפי על בצעך ועל דמך, מבואר שהכאת הכף שהוא גמר הגזירה היה בעבור עון הבצע והגזל ובעבור ש"ד, וא"כ מ"ש למעלה וגם אני אכה כפי על כפי והניחותי חמתי שהוא גמר הגזרה שיפול הקסם על ירושלים היה בעבור גזל וש"ד, וכשתמנה תראה שמן העונות שחשב בסימן שאחר זה בתועבות ירושלים יש שבעה שהם מסוג גזל וש"ד,
- א) נשיאי ישראל וכו' למען שפך דם (פסוק ו'),
- ב) עושק גר (פסוק ז'),
- ג) אונאת יתום ואלמנה (שם),
- ד) אנשי רכיל היו בך למען שפך דם (פ"ט),
- ה) שוחד לקחו בך למען שפך דם (פסוק יב),
- ו) נשך ותרבית (שם),
- ז) ותבצעי רעיך בעושק (שם), ובכל קללות התו"כ חשב שבע שבע שבע על חטאתכם, ובארתי בפי' שם איך באו הסדרים ז' פעמים ז', כנגד ז' עונות ועז"א "שבועי שבועות להם והוא מזכיר עון להתפש":
ביאור המילות
"
שבעי שבעות", שבע פעמים שבע, ובא המספר במשקל נקבה
(לקמן מ"ה כ"א) שבועת ימים:
פסוק כט
• לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לכן כה אמר ה', יען הזכרכם עונכם", ר"ל שאתם אינכם כמודה ועוזב, בין מן העונות שהם בסבת הכפירה וההכחשה, שרובם הם נסתרים בלב ואתם מזכירים אותם, וכן "
פשעיהם" שהם המרדים הם "
נגלות" שאתם מורדים בפרהסיא, וכן "
החטאים" שהם בסבת התאוה הם "
נראות" לכל "
בכל עלילותיכם", שהם הפעולות היוצאות ע"י תכונות הנפש המוסריות, שהמדות והתכונות שלכם שהם שורש לעלילות אלה כולם רעים חטאים, ולכן "
יען הזכרכם", כמו שאתם מזכירים עונכם כן אתם נזכרים לרוע במעשה הקסם שבא על מספר השבעה כנ"ל, ולכן "
בכף תתפשו" ובא הקסם בכף נבוכדנצר על ירושלים:
ביאור המילות
"עונכם, פשעיכם, חטאיתכם". העון בסבת עוית השכל והכפירה, והפשע הוא המרד, והחטא בסבת התאוה, (אילת השחר כלל שס"ג) עיי"ש:
"הזכרכם". מקור מבנין נפעל:
"
עון קץ", עון האחרון המחייב הקץ והכליון, וכן לקמן
(ל"ח ה'):
פסוק ל
• לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ואתה חלל רשע", עתה ינבא על צדקיהו וקראו חלל ע"ש סופו (כמ"ש חרב חלל הגדול), "
אשר בא יומו בעת עון קץ", שהעון האחרון שבו נתמלא הסאה הוא קץ למלכותו, ועל ידו בא יומו לקבל ענשו:
פסוק לא
• לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כה אמר ה'", הנה בעת שהיו מלכי ישראל צדיקים היו מרימים כבוד המקדש וכבוד הכ"ג העומד לשרת בבית ה', והיו מוסרים את הכהונה ביד איש צדיק הראוי לכך וכבודו היה גדול כמו המלך, אבל בעת שהיו רשעים היו משפילים כבוד הכהונה וכבוד המקדש ועבודת ה' בו, ובאמת כבוד המלכות היה תלוי בכבוד הכהונה, שאם הרימו כבוד הכהונה וכבוד בית ה', היה ה' משגיח גם על כבוד המלכות שירים ונשא ויגבה מאד, ובעת בזו כבוד הכהונה בוזי ה' יקלו והיה ה' משפיל כבוד העטרה שלבש המלך, והנה המצנפת היה נתון בראש הכ"ג ומורה על כתר הכהונה הגדולה, והעטרה היתה נתונה בראש המלך, ובזמן שהיה המצנפת בחשיבות בראש הכ"ג היתה העטרה בחשיבות בראש המלך,
(כמ"ש חז"ל בגיטין דף ז'), אומר אליו, "
הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "
זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "
השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':
ביאור המילות
"
הרים". פי' המפ' כמו הסר, ולא נמצא לשון הרמה על הסרת הדבר, כי וירם את המחתות ודומיהם הוא מלשון הרמה, וכן לשון תרומה שמרים הקדש מן החול, ולמ"ש הוא כפשוטו הרמת המעלה והכבוד:
פסוק לב
• לפירוש "פסוק לב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
עוה עוה עוה אשימנה", לכן אשים את העטרה עוה שלש פעמים שג' פעמים העוה נבוכדנצר את העטרה מיהויקים ויהויכין וצדקיהו, עד "
שגם זאת לא היה" עד שגם העטרה לא יהיה עוד כי תפסוק המלכות ולא תהיה עוד, "
עד בא אשר לו המשפט" עד שבאחרית הימים יבא האיש המיועד שלו המשפט לישא את העטרה והוא המלך המשיח, "
ונתתיו", לו אתן את העטרה בחזרה, שהוא ילבשנה במשפט באשר הוא יהיה ראוי לה:
פסוק לג
• לפירוש "פסוק לג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ואתה בן אדם הנבא אל בני עמון", ינבא על בני עמון ששמחו על שנסתלק נבוכדנצר מללחום אתם ונפל הקסם על ירושלים, וחרפו את ישראל, כמ"ש שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון, ומלבד זה שלח בעליס מלך בני עמון את ישמעאל בן נתניה להרוג את גדליה בן אחיקם כדי שלא תהיה שארית בא"י, אבל זה עצמו גרם לו שבא נבוכדנצר אח"כ ונקם מהם והחריב את בני עמון, "
ואמרת חרב חרב פתוחה", ר"ל אל תחשבו שלא תבא חרב נבוכדנצר עליכם, כי החרב כבר יצאה מתערה והיא פתוחה ולא תשוב עוד אל תערה, "
לטבח מרוטה", והגם שהיא עתה מרוטה שהוסר החידוד שלה, כי לע"ע לא יבא עליכם, בכ"ז מרט אותה שתהיה מוכנת אח"כ לטבח, שבעת יכבוש ירושלים תשוב צור חרבו עליכם, והיא "
מרוטה להכיל למען ברק" הוא כשני טעמים שאמר למעלה שמרט החרב
- א) "להכיל" כדי שצד הממורט יהיה בית יד שבו יכיל ויחזיק החרב, כמ"ש ויתן אותה למרטה לתפוש בכף,
- ב) "למען ברק" שע"י שמרטה יש לה ברק ומפחדת את הרואים כמ"ש למען היות לה ברק מרוטה, ור"ל שע"י שנסתלק עתה מבני עמון יהיה לו כח אח"כ לאחוז החרב אחר שינצח את ירושלים,
- א) שאם היה לוחם בתחלה עם בני עמון וישראל ביחד לא היה לו כח ללחום עם שני אומות,
- ב) שעי"כ נפל פחדו על כל שכני א"י וכבשם בנקל יותר:
ביאור המילות
"פתוחה". היא הוצאת החרב מתערה שהיא סגורה בו:
"
להכיל". להחזיק בה ולישא אותה, וכן נלאיתי הכיל, לישא הדבר, וכן מי יכלנו
(יואל ב'), ישאנו:
פסוק לד
• לפירוש "פסוק לד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בחזות", אמנם ממה ששלחת את חרבך להרוג את גדליה, וזה בא ע"י שקוסמך חזו לך שוא, "
לתת אותך אל צוארי חללי רשעים", הם אמרו לך שחרבך מוכנת להרוג יתר הפליטה, שנשאר מישראל, שהם כבר חללים וראוים למות ברשעם, כי כבר "
בא יומם בעת עון קץ", שנתמלא סאתם ואינך צריך רק לתת חרבך על צוארם בלא מלחמה כלל, כי כן הרגו בערמה בלא מלחמה:
פסוק לה
• לפירוש "פסוק לה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
השב" אני אומר לך שהוא מחזה שוא ואני מצוה שתשיב חרבך אל תערה, וישמעאל ואנשיו ישבו בחזרה לרבת בני עמון, "
ושם אשפט אתך" על הרצח הזה כי בעבור זה יבא נבוכדנצר אל ארצך שהוא "
במקום אשר נבראת", שם יהרוג את בני עמון ששם נברא החרב, וגם את ישמעאל ואנשיו ששם ארץ מכורתו שגר שם:
ביאור המילות
"
מכרותיך". כמו מגורותיך, מקום שדר שם בקביעות כנ"ל
(ט"ז ג'):
פסוק לו
• לפירוש "פסוק לו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ושפכתי", שם אשפך עליך זעם העונש על החוטאים, "
ואפיח עליך באש עברתי" להאביד את כלל העם, "
ונתתיך" מצייר שימסור את החרב ביד אנשים בוערים, שעת יפיח עליה אש העברה ישחיתו את החרב, שהם אומנים להשחית ולקלקל, עד כי.
ביאור המילות
"
זעמי, עברתי". הזעם משתתף עם השמות שמורים על הקללה והעונש, והעברה משתתף עם השמות המורים על הקצף והחרון,
(ישעיה י' ה'), וגדר עברה, שע"י כעסו יעביר הגבול לשפוך חמתו גם על הבלתי חוטא
(ישעיה י"ג ט'):
