פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על יחזקאל יד


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויבא אלי אנשים מזקני ישראל" יש הבדל בין זקני יהודה שישבו לפניו [למעלה ח] שהיו צדיקים וזקני ישראל היו רשעים:


ביאור המילות

"ויבוא, אנשים". יחיד על רבים, שלא באו בפעם א', כפי הכלל באילת השחר (סי' קס"ו):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האנשים האלה העלו גלוליהם על לבם" ר"ל שעבודת האלילים אינו אצלם במעשה לבד כי הם מצויירים אצלם בציור הלב שמאמינים ודבוקים בם בכל לבבם, "ומכשול עונם נתנו נכח פניהם", שגם בחטאים שחוטאים בפועל לא לבד שחוטאים כי גם נתנו נכח פניהם את המכשול שמכשיל אותם בחטא והמסבב אותו, עד שמשתדלים שימצא תמיד הסבה שמביאה אותם אל החטא, וכיון שדבוקים כ"כ בחטאים בין במחשבה בין במעשה "האדרש אדרש להם", הלא אחר שהם מומרים לעברות בפועל וכופרים מצד מחשבת ע"ז לא יש תקוה עוד שישובו:


ביאור המילות

"האדרש". י"א שהוא כמו ההדרש בה', וי"א שהוא מבנין התפעל ומשפטו האתדרש:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן דבר, איש איש" וכו' "אני ה' נעניתי לו", ר"ל הוא אינו בא אל הנביא לדרוש ולדעת האמת, רק רוצה לעשות מזה עסק וענין, כי "בא ברב גלוליו" אינו בא ע"ד לעזוב את גלוליו, בהפך ע"י רוב גלוליו בא אל הנביא להתוכח עמו ולהכחיש דבריו:


ביאור המילות

"נעניתי לו". א"א לפרשו מענין עניה ותשובה שאיך בא בנפעל, והלא ה' הוא הפועל והעונה? וכבר נלחץ בזה הרד"ק, רק הוא לשון ענין והתעסקות כמו ענין רע נתן אלהים לבני אדם לענות בו (קהלת א') נעשיתי לו ענין והתעסקות לענות בו. ומלת בה במקצת ספרים בא' ובמקצת ספרים בה' בלא מפיק, ונחלף הא' בה"א ובמק"ס בה כתיב בא קרי:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למען תפש את בית ישראל בלבם", שעד עתה כבר "נזרו" בית ישראל "מעלי כולם בגלוליהם" במעשה הגלולים, והזקנים האלה רוצים לתפוש אותם גם בלבם שגם במחשבתם יתרחקו מעל ה', ועי"ז באים אל הנביא להתוכח אתו, וי"ל שבזקנים האלה היו בעצמם נביאי שקר ובאו לשמוע דבר הנביא ולהפוך אותם כפי רצונם כמ"ש (ירמיהו כ"ג) מגנבי דברי איש מאת רעהו:


ביאור המילות

"למען תפש את בית ישראל בלבם". יל"פ שמלת בלבם מוסב על הזקנים, שהזקנים חושבים בלבם לתפוש את בית ישראל. ור"ל את בית ישראל אשר נזורו מעלי רוצים לתפוש כולם בגלוליהם, שבלבם לתפשם כולם אל ע"ז:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן אמר אל בית ישראל" אחר שהשיב אל הזקנים צוה לו נבואה ואזהרה אל בית ישראל.

"שובו" בעצמיכם "והשיבו" את אחרים "מעל גלוליכם" שהוא ע"ז "ומעל כל תועבותיכם" יתר התועבות שעושים במעשה:


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי איש" וכו' "ובא אל הנביא לדרש לו בי", שהנביא "ידרוש בי" לדעת העתידות "לו" בשבילו, "אני ה' נענה לו בי", ר"ל "לו" נדמה כי "הוא נענה בי", שמתעסק בי, ועושה לו ענין לדעת על ידי עתידות, לא לשמוע אל דברי ולשוב מחטאיו כי עדן גלוליו על לבו:


ביאור המילות

"לדרש לו בי". כמו לדרש בי לו. ולו, היינו בעבורו:

"אני ה' נענה לו בי". מלת נענה ג"כ מלשון ענין ועסק, ור"ל הוא עונה בי, היינו עושה בי ענין והתעסקות וא"כ ה' הוא הנענה שיעשה ממנו עסק לענות בו, ושעורו לו אני נענה, שאני לו לענין ולעסק:
 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונתתי פני באיש ההוא" אפנה השגחתי להענישו "והשמתיהו לאות ולמשלים", בדור הזה יהיה הוא עצמו "לאות" שיראו הנגעים שעליו ויהיה לאות לבני מרי, ואחרי מותו יהיה "למשל" שימשלו שיקרה לרשעים כמו שקרה לרשע זה, ואח"כ בדורות הבאים "והכרתיו מתוך עמי" ויאבד שמו וזכרו:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והנביא כי יפותה", שיצרו או ריעיו יפתוהו "לדבר נבואות שקר ודבר דבר אני ה' פתיתי" והוא ידבר ויאמר שאני פתיתיו לילך בשליחות לנבאות, אז "ונטיתי את ידי עליו" להענישו:


ביאור המילות

"אני ה' פתיתי". כמו פתתני ה' ואפת (ירמיה כ'), הוא ידבר שאני פתיתיו. והמפרשים נלחצו שהפיתוי הוא הערת החפץ כדי שיכשלו בנבואתם, כמו מי יפתה את אחאב, או קרוי פיתוי על שלא המית אותו, ורחוק שייחס לה' פיתוי לרעה. והרי"א פירש בתמיהה וכי אני פתיתי, והמעיין יבחר:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונשאו עונם", ובכ"ז גם המקבלים נבואתו ישאו עונם, ואין להם תירוץ שהתעה אותם, כי "עון הדורש" יהיה "דומה אל עון הנביא", שלא היה להם לדרוש בנביאי שקר, וזאת אעשה.


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למען לא יתעו עוד בית ישראל" בעניני האמונה, "ולא יטמאו" בעברות ע"י נביאי השקר ולכן אעניש את נביאי השקר, וכיון בזה על אחאב בן קולי' שקלם מלך בבל באש והיו לאות ולמשלים:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ארץ כי תחטא לי", הנה בתוכחה שבת"כ חשב ארבעה סדרים של מיני רעות, וכולם כלולים בארבעה שפטים הרעים שחשב פה, שבהם נכללו כל הרעות שבעולם, כי הרעות יהיו או שמיימים, והם דבר ורעב, או יבואו ע"י בעלי רצון שהם חיה רעה, או ע"י בני אדם שהם בעלי בחירה, והוא חרב, וכשתדקדק שם תראה שבסדר ראשון חשב תולדות דבר שהם מיני חולאים, ותולדות חרב ונגפתם לפני אויביכם, ובסדר שני חשב תולדות רעב ולא תתן ארצכם את יבולה, ובסדר ג' חשב חיה רעה, ואח"כ בסדר ד' חשב שנית חרב ואח"כ דבר ואחר כך רעב, הרי שרעב היא התוכחה הקשה שבכולם, ובזה התחיל פה, "ארץ כי תחטא למעל מעל" שהוא כשילכו קרי ארבעה פעמים, שאז יבואו עליהם כל סדרי המכות עד "שאטה ידי עליה ושברתי לה מטה לחם והשלחתי בה רעב" כמ"ש בסדר הד', בזה"ל בשברי לכם מטה לחם וכו', "והכרתי ממנה אדם ובהמה" כמש"ש בסדר החמישי ואכלתם בשר בניכם שהיא הקללה היותר גדולה, (וכבר אמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, אבל בפעם רביעית אין תקנה כמ"ש ועל ארבעה לא אשיבנה):


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיו שלשת האנשים האלה בתוכה", כי נח דניאל ואיוב היו בדור שהיו בלתי זכאים והם היו צדיקים בדור ההוא, נח בדור המבול, ודניאל בדור החרבן, ואיוב בדור שבא השטן לקטרג כמ"ש משוט בארץ ומהתהלך בה, וכן פגע אותם ד' שפטים אלה, המבול היה רעה שמיימית, ואיוב נענש ע"י יסודות רוח ואש שהיו ג"כ רעה שמיימית, וע"י חרב שבא וכשדים, ודניאל ניצול מחרב ומחיה רעה.

"המה בצדקתם ינצלו נפשם", פה אמר רבותא שהגם שבא התוכחה היותר קשה בכ"ז יועיל צדקתם להציל נפשם, ואין צריך לומר פה שלא יצילו בנים שזה פשיטא:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לו חיה רעה אעביר". ואף אם אביא חיה רעה שהיא קלה מרעב ובאה קודם לו, וה"א שבזה יועיל צדקתם להציל אחרים:


ביאור המילות

"לו חיה". כמו אם כמו לו החייתם אותם (שופטים ט') ובכ"ז נכלל שם וכאן גם ל' הלואי לרמז שהחיה או דבר או חרב קלים מרעב:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שלשת" ואף שיהיו "שלשת האנשים" ביחד, מ"מ "אם בנים ואם בנות יצילו", ואמר רבותא אף שיהיו בנים ובנות רבים שקל יותר שיצלו מן החיה כי אריה אבי תרי לא נפיל, בכ"ז "רק המה ינצלו", וכן אמר בחרב הגם שקל עוד יותר שבא תחלה בסדרי התוכחות בכ"ז לא יצילו את אחרים:


ביאור המילות

"אם בנים ואם בנות". ר"ל אפי' בניהם ובנותיהם ויל"פ של אחרים, ובנים ובנות מורים על הקטנים כמ"ש באילת השחר (סי' רס"ב) שאף קטנים שלא חטאו לא יצילו:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט-כ) "או דבר אשלח אם בן או בת יצילו" (פה תפס רבותא אף בן אחד לא יצילו כי הדבר ידבק יותר כשהרבה אנשים ביחד), "המה בצדקתם יצילו נפשם" שאפילו להציל נפשם יהיה צריך להביט על רוב צדקתם כי כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואף כי ארבעת שפטי הרעים" כמו שהיו בירושלים ששלח כל ארבעה שפטים בפעם א' (ותפס הסדר חרב רעב חיה רעה דבר, שכסדר זה באו לירושלים, שע"י חרב האויב נעשה רעב בעיר, וחיה רעה אכלה ההרוגים בחוץ, ודבר בפנים).


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והנה נותרה בה פלטה" והם "בנים ובנות המוצאים" לגולה, ומדוע נותרו אלה? אמר שזה היה בההשגחה מפני שני טעמים

  • א) להצדיק דין שמים שלא יאמרו בני בבל מדוע שפך ה' חמתו עליהם כ"כ, ולכן "הנם יוצאים אליכם וראיתם את דרכם" ואז "ונחמתם על הרעה אשר הבאתי" כי תראו שהיה בדין ובמשפט, (טעם ב') שבני גלות יכניה היו מצטערים על שהגלה אתהם קודם לכן, אבל עתה.


ביאור המילות

"דרכם, עלילותם". הדרך היא תכונת הנפש ומנהגיה שהוא שורש אל הפעולות. והעלילות הם הפעולות היוצאים מהם, כמ"ש (ירמי' י"ח) וכן הוכפל לקמן (סי' כ' וסי' ל"ו), ולמעלה (סי' ז'), ולקמן (ט"ז מ"ז). דרכיך תועבותיך ג"כ על כוונה זו:

"אשר הבאתי, אשר הבאתי". הוא מגביל נגד מ"ש אחר כך לא חנם עשיתי את כל אשר עשיתי, שר"ל שעשה עם גלות יכניה לטובה, אבל לגלות צדקיה הבאתי את כל אשר הבאתי. שהיתה ההבאה כדי להביא עליה רעה לא לעשות טובה:
 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונחמו אתכם כי תראו את דרכם וידעתם כי לא על חנם עשיתי", כי היה זה לתועלת גדול שהוציא אתכם קודם לכן, שאם היו נשארים בארץ היו גם הם משחיתים דרכם כי דורו של צדקיהו היו רשעים, כמ"ש חז"ל שהיה לטובה מה שהוציא גלות יהויכין והחרש והמסגר קודם לכן: