פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על יחזקאל טז


תוכן עניינים

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הודע" את ירושלים, ימשיל את ענין ה' עם ישראל כמי שמצא אסופי ילדה נעזבת מאבותיה אשר השליכוה בגועל נפשה למדבר שממה, ונדיב אחד עבר שם וחמל על הילדה ושם עיניו עליה לטובה עד שגדלה, ואז נשא אותה לאשה והטיב לה בכל מיני טובות, והיא שכחה את כל תגמולוהי עליה וזנתה תחתיו להכעיסו, כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר וכו' יצרנהו כאישון עינו וכו' ירכיבהו על במתי ארץ וכו' וישמן ישורון ויבעט וכו':


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מכרתיך", מצייר ענינה במצרים כאילו הושלכה הילדה הזאת מארץ נכריה, שמקום "ומגורת אבותיה היה מארץ הכנעני", וגם אביה ואמה לא היו מעם אחד, כי "אביה היה אמורי ואמה היתה מבנות חת", שע"י שהיו מעמים שונים לא חסו על הילד הנולד להם, וצייר שאביה היה אמורי שהאמוריים היו רעים יותר מיתר עמים, ושאמה היתה חתית, שבנות חת היו רעים יותר מנשי האמוריים במדותיהם, כמ"ש קצתי בחיי מפני בנות חת, והנמשל שאז לא הובררו עדיין לגוי מיוחד רק דבוקים בתועבת אביהם ואמם שמהם נולדו, שלמדו דרכי האמוריים עד שהאמורי היה אביהם ומוריהם, והיה בם תכונת הארץ שנולדו שם שהיא ארץ חת, כי חברון ששם גרו אברהם ויצחק היתה לבני חת, והמליצה תצייר את העם הכללי כאב לאנשים הפרטיים של האומה, כי האנשים ילמדו דרכי העם אשר יצאו מהם, ואת הארץ ששם יולד האיש תצייר כאם, כי ממנה יונק מזונו, ותכונת הולד ידמה לתכונת האדמה ופירותיה ואוירה, שמן שדיה חפר אוכל, שע"ז כפל "מכרתיך ומולדתיך" נגד האב והאם, שהם העם ששם נולדו ומקום מכורתם ששם גרו, ור"ל שעדיין לא הובדלו מטומאת הכנענים ומעשיהם:


ביאור המילות

"מכרתיך". כמו מגורותיך חילוף גימ"ל בכ"ף, רק מגורה דרך עראי ומכירה היא בקביעות, כמו שנראה לקמן (כ"א ל"ח, כ"ט י"ד):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ומולדותיך", עתה צייר איך נולדה, שעז"א ומולדותיך, ומה נעשה עמה ביום לדתה, שעז"א "ביום הולדת אותך לא כרת שרך", המנהג לעשות להנולד ארבעה תקונים

  • א) שכורתים הטבור, שעד עתה ענק מזונותיו דרך הטבור והיה במדרגות הצומח שיונק מזונו דרך שרשו, וכשנולד כורתים הטבור וקושרים אותו כי מעתה יקח המזון דרך פיו, וכשלא נכרת טבורו הוא עדין במדרגתו הראשונה, והנמשל שהאומה כאשר תולד להיות גוי מיוחד צריך שתתפרד מן האומה שבאה משם והיתה דבוקה שם בשרשה, אבל את "לא כרך שרך", כי עדן דבוקה בשורש מעשה הכנענים.
  • ב) אח"כ רוחצים אותו במים להסיר הדמים והגיעול, ובנמשל של האומה, שחכמי לב ירחצו מדותיהם הנשחתות ע"י מי החכמה והדעת שיקבעו ביניהם נמוסים טובים ומשפטים ישרים, "ואת במים לא רחצת".
  • ג) אחר כך מולחים אותו לחזק הבשר,
  • ד) וחותלים אותו לישר האיברים, כי במעי אמו היה הבשר ספוגיי, והאיברים כפופים ראשו בין ברכיו. ובנמשל האומה, שישתדלו לחזק האישים הפרטיים בגבורה ואומץ הלב, ולישר את הכלל לשום עליהם ראשים שופטים ושוטרים, עד שיהיה כגוף נצב הקומה אמיץ וחזק ואיבריו מיושרים, וכ"ז לא נעשה לך:


ביאור המילות

"הולדת אותך". מקור מההפעל. כמו יום הולדת את פרעה, ושם בא הדגש תמורת הנח, ופה בא דגש עם הנח שלא כמשפט:

"שרך", הוא הטבור, כמו שררך אגן הסהר:
"למשעי". לנקות הבשר, ובלשון משנה שעטנז שוע טוי ונוז:
 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא חסה עליך עין", יש הבדל בין חוס ובין חמל, שהחס הוא מפני צרכו אל הדבר, והחומל רוצה בקיום הדבר מצד עצמו כי הוא טוב בעיניו, ר"ל שלא חסה עליה עין אביה מצד צרכו להקים לו זרע, ולא אחר מצד החמלה שלא תשחת. עד כאן פירש איכות ההולדה שעז"א ומולדותיך, עתה יפרש מ"ש ביום הולדת אותך, כי תיכף "ביום הולדת הושלכת אל פני השדה בגעל נפשך", ובנמשל שהושלכה מארצה לשדה ארץ מצרים ושם עבדו בם בפרך בכל עבודה בשדה:


ביאור המילות

"לא חסה עליך עין לחמלה עליך". החס הוא מפני צרכו אל הדבר, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, אתה חסת על הקיקיון, והחומל הוא מצד טוב הדבר בעצמו, כמו כי חמל העם על מיטב הצאן והבקר ולא אבו החרימם:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואעבר עליך", אז עבר הנדיב העליון וראה אותה "מתבוססת בדמיה" שעל ידי ההשלכה נפצעה בפצעים ויצאו ממנה דמי המכה חוץ מדמי הלידה, והיא מלוכלכת בשני מיני דמים, והאיש בעל החסד עבר בכל פעם והשגיח אליה מידי עברו "והיה אומר לה שתחיה בדם הפצעים" ולא תמות, והנמשל שה' השגיח עליהם בעת גלותם והגם שפרעה הרג ילדיהם והכה ופצוע בם, השגיח ה' עליהם שיחיו ולא יסופו:


ביאור המילות

"מתבוססת", כמו מאלהים היתה תבוסת אחזיהו (דה"ב כ"ב ז'), ובדברי חז"ל דם תבוסה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רבבה", ובמשל הזה שמצא אותה בשדה מדמה אותה שתהיה "רבבה כצמח השדה", וכן היה "שרבתה" בריבוי "וגדלה" עד שהגיע עת הפרח שאז "יבואו הצמחים בעדיים", פרחים יפים וציצים מקושטים אשר יקשטו זרעם בם, ומה היו העדיים, מפרש "שדים נכנו ושערך צמח" שזה זמן הפרח אצל האשה וצבי עדיה, רק "שהיתה ערום ועריה" ר"ל ערותה מגולה ובנמשל שה' השגיח שיפרו וירבו כמ"ש כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ, עד שהגיע עת התור וזמן הגאולה והיו שדים נכונו שהם משה ואהרן כמ"ש חז"ל שהם השדים המוכנים להניק דבש וחלב, רק שהם היו עדין ערומים שלא היה בידם תורה ומצות וזכיות שהם הבגדים המליציים בגדי הנפש:


ביאור המילות

"ותבאי בעדי עדיים". כמו בא בימים, ותבואי עד שנותיך, בעת וזמן שראוי לעדות עדים, ועדי מקור:

"ערום ועריה". עריה הוא גלוי בית הערוה, שהוא יותר מערום שיבא גם על המכוסה קצת, כמו כאשר הלך עבדי ישעיה ערום ויחף:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואעבר עליך", אז עבר הדוד שנית, וראה "שהגיע עתה עת דדים", שראה שהגיע עת הגאולה "ויפרש כנפיו עליה", והמליצה כמו ופרשת כנפיך על אמתך היינו שיחד אותם לשמו כמ"ש בני בכורי ישראל, "ואכסה ערותך" ע"י מצות מילה שנתן להם, "ואשבע לך ואבוא בברית אתך", כמ"ש ואזכור את בריתי, "ותהיי לי", כמו שכתוב ולקחתי אתכם לי לעם:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וארחצך במים", נגד מ"ש במים לא רחצת "רחצתי אותך ואשטף דמיך", ונגד מ"ש והמלח לא המלחת, "ואסכך בשמן" לעדן הבשר, ונגד מ"ש והחתל לא חתלת אמר "ואלבישך רקמה", ובנמשל שהעביר מהם דעות הכוזבות ע"י רחיצה במי ים סוף שאז ויאמינו בה', ואח"כ סך אותם בשמן משחת קדש, כמ"ש שם שם לו חק ומשפט, ואח"כ הלבישם רקמה במעמד המובחר שנתן להם תורה ומצות והחליפו שמלותם ויהיו לו ממלכת כהנים וגוי קדוש:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואלבשך רקמה" נגד ד' בגדי כהונה, "הלבוש" התחתון שהוא הכתונת היה "רקמה" ונגד המכנסים באיש והם הנעלים באשה "אנעלך תחש", ונגד האבנט "אחבשך בשש", ונגד המצנפת באיש "אכסך משי", כיסוי העוטה הראש והגוף:


ביאור המילות

"ואלבשך ואכסך", כשבאו ביחד, יהיה הכיסוי על הלבוש, כמו וכסה חמס על לבושו, וכולל גם כיסוי הראש, ותכס בצעיף:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואעדך עדי" על המלבושים, שהם התרי"ג מצות שנתן להם, על המצות התליוית בפעולות הידים, אמר "נתתי צמידים על ידיך", ועל מצות התלויות בקול ודבור, אמר "רביד" על "גרונך":


ביאור המילות

"ורביד על גרונך", יש הבדל בין גרון ובין צואר, שצואר היא חיצונית הצואר, והגרון הוא הגרגרת מבפנים, קרא בגרון, וגרונך מצמאה והיל"ל כמ"ש (בראשית מ"א) רביד הזהב על צוארו, מזה מבואר שלפי המליצה מדבר מן הגרון הפנימי המוציא קול, וכן (משלי א' ט') וענקים לגרגרותיך. תכשיטי הקול והדבור בחכמה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואתן" על המצות התלויות בעינים וחוש הריח, אמר "נזם על אפך", שחוש הריח מציין הראיה הרוחניית כמ"ש והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט, ועל מצות התלויות בשמיעת האזן, אמר "ועגילים על אזניך":


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותעדי", ואחר כך "עדית" מעצמך "זהב וכסף" כאשה המושלת בבית (והנמשל על התקנות שעשו הזקנים והנביאים) עד כי "ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה" בימי דוד ושלמה:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויצא לך שם בגוים" כמ"ש ויצא שם דוד בכל הארצות, וכל העמים מביאים מנחה לשלמה, ובאמת היופי לא היה מצד עצמך רק ע"י "הדרי אשר שמתי עליך", ר"ל שהיתה השגחיית על ידי הופעת כבוד ה' עליהם:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותבטחי", אולם את "בטחת ביפיך" כאילו היופי היא טבעיית לך מצד עצמך לא ממני, "ותזני על שמך", ר"ל תחלה לא זנית עדיין בעצמך רק זנית על שמך כמ"ש רחב בשמה זנתה, "ותשפכי את תזנותיך על כל עובר" שכל העובר וראה אותך בוערת בו אש התשוקה לזנות, באופן שתזנותיך "לו יהי", שהגם שלא זנית עמו נשארה תזנותיך לו, הינו שחשק בך והתאוה והחשק נהיה אצלו ונקבעה בלבו:


ביאור המילות

"ותשפכי את תזנותיך". יש הבדל בין זנות ותזנות, שתזנות היא שמעוררת העוגבים להתאוות לה, ולפעמים יחזור התזנות אליה שמזנה עמה, ופה אמר לו יהי כי לא תזנה עמו רק ישאר התאוה אצלו:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותקחי", אח"כ "לקחת מבגדיך" וקרעת אותם לטלאים וחתיכות, "ותעשי מן הטלאים במות", ר"ל כרים וכסתות גבוהות לזנות עליהם בצנעה, "לא באות ולא יהיה", ר"ל הגם שהבגדים האלה לא יבואו עוד ולא יהיה לך אחרים תחתיהם בכל זאת קרעת אותם לזנות עליהם:


ביאור המילות

"טלאות". כמו נעלות בלות ומטולאות (יהושע ט' ה') לא באות ולא יהיה. לא יבואו בבגדים האלה אליך הגם שיהיה במציאות ומוסיף שלא יהיה עוד במציאות כלל כי לא ירד ה' עוד על הר סיני להשמיע תורתו ומצותיו לבני אדם עוד הפעם:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותקחי כלי תפארתך", מן כלי הזהב והכסף עשתה צלמי זכר שעמהם זנתה, צייר שעוד לא זנתה עם איש, רק עם צלם הנעשה כתבנית איש, ושלא זנתה עדיין בגלוי רק בצנעה על הכרים שעשתה מן הבגדים (לא על גב ורמה ברחובות כמו שיאמר אח"ז) ועם אנשים לא זנתה עדיין רק ששפכה תזנותה עליהם להכניס בהם רוח תאוה, וכ"ז משל על הע"ז שעבדו מימי רחבעם עד ימי אחז שעדיין לא עבדו ע"ז בפרהסיא רק בצנעה, ולא עבדו לע"ז לשם אלהות רק היתה אצלם כעין טלמסאות להמשיך על ידם השפע מלמעלה שזה ימליץ שזנתה עם צלמי זכר שאינו זנות ממש רק נראה כזנות, וצייר שעשה הצלמים מן בגדי תפארתה, ר"ל עם עשותה אז מצות ה' ושומרת התורה שהם בגדי תפארתה עבדו העבודות האלה ג"כ בחשבם שה' ירצה בם ושיהיה כעין אמצעי בינם לבין ה', אבל בזה השחיתה בגדי תפארתה, כמ"ש לא באות ולא יהיה, והגם שהיא לא זנתה ממש כי היו רק צלמי זכר, בכל זאת כבר זנתה על שמה, כי יצא השם שהיא עובדת ע"ז ככל גויי הארצות, ושפכה תזנותה על כל עובר ללמוד ממעשיה:


ביאור המילות

"ותזני בם". לא מצאנו פעל זנה שאחריו ב'?, וע"כ פירוש שתזני על ידי כמו ויזנו במעלליהם, כי לא יזנו עם הצלם רק על ידו:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותקחי את בגדי רקמתך", מצייר שאחר שעשתה מן כל בגדיה במות טלואות, לא נשארו לה רק בגדי רקמתה שאמר ואלבישך רקמה שהוא הכתונת כנ"ל, לקחה אח"כ גם הכתונת שהוא הבגד המכסה את בשרה וכסתה בו את הצלמים, וגם נתנה לפניהם את השמן והקטורת של ה':


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולחמי", וגם "הלחם שנתתי לך" לאכלה וגם "הסלת ושמן ודבש אשר האכלתיך הוכרחתי לתת לפניהם לריח ניחח", ומפרש איך נתן אותו ה' לפניהם, כי "ויהי" אחר שהלחם היה ולא נשבת, שעדיין נתתי לך הלחם ויהי ולא נבטל. הרי כאילו אני נותנו לפני הע"ז שאתה מקריב אותו לפניהם, (ונגד מ"ש אצל הבגדים לא באות ולא יהיה שהבגדים לא יהיו אחרים תחתם אמר שהלחם היה גם אח"ז), וכ"ז ממליץ מה שעשו עד ימי אחז שלא נתפקרו עדיין לגמרי ובכל זה כבר עבדו ע"ז בימי רחבעם ובימי אביה שאשתו אם אסא עשתה מפלצת לאשרה שהוא צלם זכר לזנות עמו, שעז"א ותעשי צלמי זכר ותזני בם, ובימי עתליה שכתוב כי עתליה המרשעת בניה פרצו את בית האלהים וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים, שעז"א ושמני וקטרתי נתת לפניהם וכן אמציה שהקטיר לאלהי שעיר ובכ"ז היה כ"ז בצנעה ועבודת בית ה' היה עדיין על מכונו:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותקחי", עתה יספר מה שעשו בימי אחז שעבד ע"ז בפרהסיא והעביר את בניו באש למולך, ועז"א "ותקחי את בניך", ר"ל תחלה לא לקחת את בני רק "את בניך ואת בנותיך" ר"ל הבנים שהיו שלך באמת לא שלי, רק "אשר ילדת לי", שאת יחסת אותם לי על שגדלו בביתי, "המעט מתזנותיך" ר"ל לקחת בניך המעט שילדת לי מתזנותיך שילדת לי בזנות, והם היו מעט ולא הספיקו, ולכן הוספת עוד.


ביאור המילות

"ותקחי את בניך". מגביל נגד מ"ש ותשחטי את בני, ושעורו ותקחי את בניך אשר ילדת לי מתזנותיך. ותזבחום להם לאכול, המעט ותזבחי את בני:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותשחטי את בני" שהיו שלי שנולדו ממני, "ותתנים" לכומרים "בהעביר אותם להם" לע"ז, כי הדין הוא שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויקח אותו מידם ויעביר בעצמו (עמ"ש בס' תו"ה קדושים סי' צ') ועז"א ותתנים לכומרים בהעביר, שאח"כ העברת אותם בעצמך שכן דרך עבודתה:


ביאור המילות

"ותתנים". כמו ומזרעך לא תתן להעביר למולך:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואת כל תועבתיך", ע"י כל תועבותיך באת לידי מדה זו "שלא זכרת" כלל מעמדך הקודם "בהיותך עירם ועריה", שאם היית זוכר מעמדך במצרים ואת הנסים שעשיתי עמם היית ירא מעונשי השם, שיחזיר אותך לעבדות כמו שהיית במצרים, אבל ע"י זנותך שכחת את ה' לגמרי ותלית הכל במקרה, והראיה כי הלא.


ביאור המילות

"ואת כל". כמו ועם כל:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויהי אחרי כל רעתך אוי אוי לך" שאחז נלקה במכות שונות ואם היה זוכר שיש אלהים שופט ומשגיח הי"ל לשוב בתשובה והוא הוסיף למעול כמ"ש (בדה"ב כ"ח) ובעת הצר לו ויוסף למעול בה' הוא המלך אחז, שכל שהוסיף ה' להכותו הוסיף במעלו, ואחר שראה שאוי אוי לו אז.


 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותבני לך גב", הוסיף לעזוב את ה' לגמרי ולעבוד ע"ז בפרהסיא, והיית דומה כזונה הקדשה בעינים עלי דרך מופקרת לכל עד שתבנה לה גב מקום לשכב עליו, "ועשית" ג"כ "רמה" מקום שמיוחד למשכב היה מקום רם, שיראהו הכל וידעו שכאן מקום זנות וזה עשית תחלה "בכל רחוב" לזנות עם אנשי העיר, ואח"כ.


ביאור המילות

"גב". מקום בולט שי"ל שטח למעלה, כמו לגבי שומר גביכם, ורמה הוא מקום רם דוקא:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"את כל ראש דרך בנית רמתך". שיראוהו גם האורחים עוברי דרך לזנות גם עם הזרים העוברים ושבים, והיא מליצה על שבנו במות ומסכות על ההרים הרמים ועל הדרכים ועבדו אלילים שונים, "ותתעבי את יפיך", היית כקדשה שמרוב הניאוף נתעב יפיה ובלו פניה ואז תכסה פניה "ותפשקי רגליך לכל עובר" ר"ל שכבר סר מעליך הדרך האלהים והיית כגוים הבזוים נכנעים לכל, וגם "ותרבי את תזנותיך" להתמיד בעבודת נכר:


ביאור המילות

"ותפשקי". הרחבת הרגלים דרך גנאי, וכן פושק שפתיו (משלי י"ג):

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותזני", אז הוספת לזנות "אל בני מצרים גדלי בשר" כינוי לאבר התשמיש, וגם "הרבית את תזנותיך להכעיסני" שהתחילו לעבוד ע"ז להכעיס את ה', וזה ספור מה שהלכו אז למצרים לעזרה וכ"ז היה בימי אחז כמ"ש (ישעיה סי' ל' וסי' ל"א):


ביאור המילות

"גדלי בשר". כינוי לבשר הערוה, כמו רר בשרו את זובו. ואמר אשר בשר חמורים בשרם:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והנה נטיתי ידי עליך" כי אז הכהו מכה אחר מכה כמ"ש בדה"ב (סימן כ"ח), ולבסוף פשטו פלשתים בערי השפלה והנגב ליהודה וישבו שם, וז"ש "ואגרע חקך", שלקח מהם ערים בא"י, "ואתנך בנפש שנאתיך בנות פלשתים" שהם היו תמיד שונאים לישראל, והם "הנכלמות מדרכך זימה", שהם לא הרעו מעשיהם כ"כ כמו ישראל:


ביאור המילות

"חקך". דבר הקצוב לך, כמו כי חק לכהנים מאת פרעה:

" ואתנך בנפש". ברצון, כמו אל תתנני בנפש צרי:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותזני אל בני אשור" שאז שלח אחז אל מלכי אשור לעזור לו, "ותזנים וגם לא שבעת", כמ"ש ויבא עליו תגלת פלנסר מלך אשור ויצר לו ולא חזקו:


ביאור המילות

"ותזני אל", ותזנים, זנה אל, הי הסרסרנות והעיגוב לזנות, ותזנים הוא הזנות ממש שזה נקשר עם מלת את:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותרבי את תזנותך אל ארץ כנען כשדימה", זה נמשך עד ימי מנשה, שאז התמידו ג"כ בכל המעשים האלה ואז התחילו לזנות אל בני בבל, ור"ל זנותך אל ארץ כנען הרבית לארץ כשדים לעשות עמהם כתועבות הכנעני, "וגם בזאת לא שבעת" כי לכדו את מנשה בחוחים ויביאוהו בבלה:


ביאור המילות

"אל ארץ כנען כשדימה". יל"פ שקורא כשדים ארץ כנען ע"ש המסחר הגדול שהיה שם, וכן לקמן (י"ז ד') ויביאהו אל ארץ כנען בעיר רוכלים שמו:

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מה אמלה לבתך", ר"ל כי הזונה בפרהסיא ובהפקר לכל עד שתעשה לה גב ורמה בכל רחוב ועלי דרך לזנות עם כל אדם, הלא תעשה זאת בעבור אתנן שתקבל מהזונים, והמנאפת בצנעה תחת רשות בעלה ואינה מופקרת לכל רק תיחד לה איש אחד שתזנה עמו, היא תקח נדה ומתנה מאהובה, (כי זה ההבדל בין "אתנן" שתקח הזונה בעד שכיבה פעם אחת, ובין "נדה" שתקח המזומנת לזנות בקביעות עם איש אחד) עז"א ראו "איך לבך אמולה" וחלושה מאד, כי הלא "בעשותך את כל אלה" לזנות בפרהסיא, הלא זאת היא "מעשה אשה זונה שלטת", זאת תעשה אשה המופקרת לזנות ואשר אין בעלה שולט עליה כלל, רק היא שלטת בעצמה ואין אדם מושל עליה, ומפרש כי הלא עשית מעשה הזונה.


ביאור המילות

"מה אמולה לבתך". בא הלב בלשון נקבה לגנאי וי"ל שקורא הלב לבת, ע"ש לבת אש התאוה הבוער בו. ואמר איך אמולה ואומללה הלהבה הזאת אשר בלבך:

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בבנותיך גבך בראש כל דרך", שהלא זאת לא תעשה רק זונה שלטת שאין לה יראה מבעלה, ושכוונתה בשביל אתנן, שאז תפקיר עצמה לכל ותפרסם זנותה כדי שירבו הבאים אליה וירבו אתנניה, וא"כ "למה לא היית כזונה לקלס אתנן?" מוסיף עוד לאמר, הלא גם.


ביאור המילות

"לקלס". הוא המאמר שעושים לצחוק ולגנאי כמ"ש (ירמיה כ' ח'), ר"ל שהיא צוחקת על האתנן שהוא מעט ומבקשת אתנן יותר גדול:

(לא-לג) "זונה מנאפת". מנפאת תקרא ע"ש פעולת הניאוף, ובשם זונה תקרא מצד ההפקר והיציאה מרשות בעלה, (כמ"ש באילת השחר כלל תקכ"ח), וכשבאו נרדפים תקרא מנאפת אם היא בצנעה ותחת רשות בעלה. וזונה, אם היא בפרהסיא וביציאה מרשות בעלה:

"אתנן, נדה". האתנן שרשו נתן, המתן שיתנו להזונה בעת הבעילה. והנדה והנדן, היא מה שיתנו להאשה המיוחדת למשכב:

 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האשה המנאפת" האשה שאינה זונה מופקרת לצאת מתחת רשות בעלה בפרהסיא, רק שהיא מנאפת לתאותה, באופן "שתחת אישה תקח את זרים" שהיא עדיין תחת רשות אישה, ותקח זרים למשכב דודים בצנעה הלא גם היא הגם שלא תבקש אתנן, הלא.


 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכל זנות יתנו נדה", גם לזונה כזאת הלא יתנו לה נדן קבוע אחר שהיא מתיחדת לאיש אחד בקביעות, ואיך היית את בהפך כי "את נתת את נדניך לכל מאהביך", וחוץ ממה שנתת להם נדן קבוע בעבור שיאהבו אותך, "ותשחדי אותם לבוא אליך מסביב", ובמה שחדת אותם! "בתזנותיך", מה שקשטת עצמך ועשית תחבולות שיתאוו אליך, באופן שאת רדפת אחריהם לא הם אחריך:


 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויהי בך הפך מן הנשים" ומצד זה היה בך דבר הפוך מיתר הנשים בשני דברים,

  • א) "בתזנותיך ואחריך לא זונה", שדרך העולם שיזנה האיש אחרי האשה ר"ל שירדוף אחריה ויפתה אותה, ואת היית בהפך שאת שפכת תזנותיך ותאותך עליהם והם לא זנו אחריך לבקש אותך למשכב,
  • ב) "בתתך אתנן ואתנן לא נתנו לך". וחוץ ממה שהיה בך הפך מן הנשים "ותהי להפך", את מצד עצמך (גם בזולת ההשקף על יתר הנשים) היית להפך, כי הוא דבר שהוא הפך הטבע, שהאיש ירדוף אחרי האשה לא בהפך:


ביאור המילות

"ואחריך לא זונה". הנו"ן דגושה והזיי"ן במלאפום, ואינו שם רק מבנין פועל, אין זונה אחריך, שאף שתשפך תזנותך עליו לא יקבל הפעולה להיות זונה אחריך, שע"ז בא הבנין שלא נזכר שם פועלו מהכבד:

 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן זונה", כבר פי' הרי"ע שר"ל כי הזונה בשביל אתנן שעקר כוונתה היא הממון לא תקרא בשם זונה בעצם וראשונה רק בשם נבלה חומדת ממון, אחר שעקר מגמתה היא האתנן לא הזנות, אבל את שאת נותנת אתנן, א"כ עקר מגמתך הוא הזנות בעצמו את זונה באמת:


 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יען השפך נחושתך" היינו שנשפך הארס וחמת נחש שלך, או מענין נחושים וכשופים, "ותגלה ערותך" ע"י הזנות, ומפרש (נגד ותגלה ערותך) "בתזנותיך" וכו', כי היה לה שני מיני זנות,

  • א) "על מאהביך", שהם האוהבים הקבועים שזנתה עמהם בקביעות
  • ב) "על כל גלולי תועבותיך" הם אלה שזנית עמהם בדרך הפקרות עם כל עובר בענין מגואל ומתועב, כמ"ש אל כל ראש דרך בנית רמתך ותפשקי את רגליך לכל עובר, (ונגד מ"ש יען השפך נחושתך מפרש) "בדמי בניך אשר נתת להם". ששפכת הארס וכח נחש ונחושים וכשופים כדמי בניך ששפכת בריבוי שכפי רוב הדמים ששפכת נשפך נחושתך בריבוי:


ביאור המילות

"נחושתך". מענין נחש וניחוש:

"מאהביך". מורה תמיד על אוהבים הקבועים לזנות:

 

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן הנני מקבץ",

  • א) את כל מאהביך היינו האוהבים הקבועים שלך שזנו עמך תמיד, "אשר ערבת עליהם" שהיית יושב ומצפה להם בכל ערב וערב (כענין ועין נואף שמרה נשף),
  • ב) "ואת כל אשר אהבת" גם יתר האנשים שאהבת לפרקים, "על כל אשר שנאת" עם השונאים שלך, "וגליתי" ר"ל שאגלה להם מומים וניול שבך, עד שכולם יראו את ערותך ומומים שלך ותמאס בעיניהם:


ביאור המילות

"ערבת". כמו נעימות ומתיקות כמו ושנתי ערבה לי (ירמיה לא):

"על כל", עם כל וכן ויבואו האנשים על הנשים (שמות לה):
 

פסוק לח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושפטתיך משפטי נאפות ושפכתי דם" נגד (מ"ש פסוק ל"ו) "בתזנותיך ובדמי בניך, ונתתיך דם חמה" על שפיכת הדם, "וקנאה" על הניאוף כי קנאה חמת גבר:


ביאור המילות

"דם חמה וקנאה". עיין למעלה (ה' י"ג), ותרגומו ואמסרינך לקטול ברגז ובחמה:

 

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונתתי אתך בידם", ר"ל אני אשפוט אותך, היינו שאפסוק את הדין, ואז אתן אותך בידם שהם יעשו לך העונש כפי המשפט שחרצתי, "והרסו גבך" היא הגב והרמה שהכינות לזנות שם, והנמשל על חורבן הערים והבתים והמבצרים, "והפשיטו אותך בגדיך", והנמשל על שישללו ויבוזו כל כלי חמדתך וכל אשר לך עד שתשאר עירום ועריה:


ביאור המילות

"והרסו גבך ונתצו רמותיך". נתץ הוא יותר מן הריסה. שנותץ גם החלקים, כמ"ש בס' התו"ה שמיני (סי' קל"ט), הוסיף שכפי הוספת החטא שהרמה היא יותר מן גב, כן יוסיף הנתוץ על ההירוס:

 

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והעלו עליך קהל", אח"כ ידונו אותך משפט מות וימיתו אותך בקהל עם, וחושב כי ימיתו אותה בכל ארבע מיתות שנמסרו לב"ד שהם סקילה שריפה הרג וחנק, "ורגמו אותך באבן" היא מיתת סקילה "ובתקוך בחרבותם" היא מיתת סייף:


ביאור המילות

"ובתקוך". ענינו בקיעת הגוף בחרב:

 

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושרפו בתיך באש" היא שריפה, "ועשו בך שפטים לעיני נשים רבות" הוא המשפט הכולל לכל אשת איש שזנתה שהיא מיתת חנק, "והשבתיך מזונה" שלא ירצה איש עוד לזנות אתך, וגם לא יזנו אתך בעבור האתנן כי "אתנן לא תתני עוד", והנמשל שמאז יבוטל עבודת אלילים שאחר החורבן בטל יצרא דע"ז:


ביאור המילות

"מזונה". מהיות זונה. כמו ונכחידם מגוי. הנה דמשק מוסר מעיר:

 

פסוק מב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והנחתי חמתי בך", החמה שהיה לי על העבר תנוח ע"י העונש שתקבלו, "וסרה קנאתי ממך", מה שהיה לי קנאה על ע"ז שעבדת תסור כי יבטל יצרא דע"ז, ועי"ז "ושקטתי ולא אכעס עוד" כי לא יחטאו עוד:


ביאור המילות

"חמתי ולא אכעס". הבדל בין כעס ובין חמה ויתר נרדפיו. שהאף והקצף והחמה יוצאים לפעול על זולתו שהוא כועס עליו, אבל הכעס מורה התעוררות הכעס ורגשו בלב לבד, כמו כל ימיו מכאובים וכעס ענינו, וכעסתה צרתה גם כעס, וכשיבואו בהפעיל, הקצפתם את ה', היינו גרמתם שיקצף עליכם להרע לכם, הכעסתם, גרמתם שיתעורר כעסו בעצמו. ושקט, הוא הפך הכעס, שהנפש שוקטת מזעף הכעס ועז"א ושקטתי ולא אכעוס עוד:

 

פסוק מג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יען" באר שהעונשים האלה אשר היו בחמה שפוכה היו על שלא זכרו טובות ה' שעשה עמהם בימי נעורים אשר בעבור זה התחייבו לשמור מצותיו ותורותיו, "ותרגזי לי בכל אלה" התועבות שהזכיר למעלה, "וגם אני הא דרכך בראש נתתי" שהעונשים שוזכרו מגיע לה כפי דין תורה, כי הרגיזה בכל אלה שעשו עבירות שהיו חייבי עליהם ארבע מיתות ב"ד (שחשב בפסוק מ' ומ"א), כי מה שעבדו ע"ז ועבודת המולך מגיע ע"ז עונש סקילה, ועל זנות א"א מגיע עונש חנק, ועל רציחת הבנים מגיע עונש סייף, וכן אחר שנדונו כעיר הנדחת הדין הוא שממונה אבד ואנשיה בסייף, אולם מיתת שריפה לא ימצא בבת ישראל שזנתה, רק על הבא על אשה ועל בתה, שזה נקרא זימה, כמ"ש זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן (וכמ"ש הטעם לזה בחבורי התו"ה שם), עז"א "ולא עשית את הזמה על כל תועבתיך", הלא גם את הזימה עשית, ומגיע לך גם עונש שריפה, ובאר הדבר איך עשתה את הזימה שהיא תועבת אשה ובתה, כי:


ביאור המילות

"ותרגזי לי". הרוגז מובדל מן הכעס, שהוא הפך מנוחת הנפש, שהנפש תתרגז ותצא ממנוחתה בעבור איזה דבר, אם ע"י פחד, אם ע"י ריב, אם ע"י יתר דברים הסוערים בנפש, וכן יצייר כשיעשה האדם דברים מתועבים נגד האלהות (כמו ובטוחות למרגיזי אל) כאילו ירגז ה' ממקומו להענישו:

"דרכך בראש נתתי", כמו לתת דרכו בראשו (מ"א ח' ל"ב) ר"ל כפי תגמולו הראוי לו:

"הא", כמו הנה, כמו הא לכם זרע:

"הזמה". שם זימה מורה על השתקעות המחשבה בזנות, ולא נמצא בתורה רק על מחלל בתו להזנותה ועל ערות אשה ובתה. ושניהם אחד כי המוציא בתו לזנות, מורה השתקעות הזימה מאב לבתו, וערות אשה ובתה היא מן האם אל הבת, שראוי שהאב והאם ישמרו תולדותם מהשחית, וכן אמר ואיש ואביו ילכו אל הנערה, שזה מורה העזות וההשחתה בתכלית, וזה מיוחד בשם זימה:

 

פסוק מד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה כל המשל עליך ימשל לאמר כאמה בתה", ר"ל מי שירצה לעשות משל מן עונש השריפה שבא לך בעבור זימה שהיא ערות אשה ובתה, ימצא הנמשל על כלל האומה שהאם והבת זנו כאחד וכאמה בתה שתיהן זנו. וזימה היא ובאש ישרפו:


 

פסוק מה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בת אמך את", ר"ל שאת דומה לאמך, "געלת אישה ובניה" כמו אמך, וכן את דומה לאחותך, עד שמצד זה את "אחותה", שגם היא עשתה כן, ומפרש "אמך חתית" כי נולדת בארץ חת שהיא האם המליציית:


 

פסוק מו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואחותך הגדולה שמרון, שהיא יושבת משמאל" ליהודה, כמ"ש יהודה יעמוד על גבולו מנגב ונחלת יוסף היה מצפון ליהודה, "ואחותך מימינך סדום", שערי הככר היו בדרום א"י:


 

פסוק מז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולא בדרכיהן הלכת", הדרכים הם דרכי הנפש שמהם צומחות הפעולות, ואומר הגם שלא הלכת בדרכיהן, כי בדרכי הנפש נבדלו בני יהודה מסדום ושבט אפרים, כי בני יהודה האמינו בה' והתמיד ביניהם המקדש ועבודת האל, ואפרים וסדום כחשו לאל ממעל ופקרו בעקרי האמונה, בכ"ז "כתועבותיהן עשית", המעשים והתועבות שעשית היו דומים לתועבת סדום ושומרון, כי גם את עבדת ע"ז, הגם שכונתך היה שיהיו כעין טלמסאות וסגולות להוריד השפע ממעל, והאמנת בה' וביכלתו ובעבודת המקדש ג"כ שהוא דרך נבדל מדרך שומרון וסדום, הלא המעשים היו דומים, מוסיף לאמר "כמעט קט ותשחתי מהן בכל דרכיך", שנוכל לומר מצד זה שגם בהדרכים היה דרכך משחת יותר מדרך סדום ושומרון, כי דרכך שהיה לשתף שם שמים ודבר אחר, ולעבוד את האל במקדשו ולשתף עמו פסל הסמל לריע לו ולעזר בהנהגה, דרך זה היא אמונה נפסדת ודרך גרוע יותר מדרך סדום ושומרון שהיו אומרים עזב ה' את הארץ לגמרי וכחשו בו לגמרי ולא העמידו לו צרה לשתף עמו אלילים אלמים ביחד (כמ"ש חז"ל על כי קצר המצע מהשתרע):


ביאור המילות

"בדרכיהן, וכתועבותיהן". כבר התבאר למעלה (סי' ז' וסי' י"ד), שהדרכים מציינים דרכי הנפש שהם שורש אל הפעולות היוצאים מהם:

 

פסוק מח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חי אני נאום ה' אם עשתה סדם", ר"ל כי סדום לא היו ראוים לעונש על ע"ז, כי המה לא קבלו דת אלהי ולא היה בידם עקרי האמונה, וכמ"ש אשר חלק ה' לכל העמים, כי הם היו תחת מערכת השמים ואין ראוים לעונש על ע"ז ועל מצות שבין אדם למקום, רק:


 

פסוק מט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה זה היה עון סדם אחותך" העון שעליהם היו ראוים לעונש היה על מצות שבין אדם לחברו, "מה שיד עני ואביון לא החזיקה" וזה היה עון סדום שהעון הוא מה שמעוה במזיד בעצת שכלו, כי לא עשו זה מפני הדוחק כי היה להם "גאון שבעת לחם", ולא מפני שלא היה להם שלום שאז יאצרו אוצרות בר ולחם ליום קרב ומלחמה וימי מצור, כי "שלות השקט היה לה", ובכ"ז "יד עני ואביון לא החזיקה" מפני שהיו להם נימוסים רעים ומשפטים בל יחיו בהם, שהיה הנימוס אצלם שלא להטיב עם דל וחסר לחם:


ביאור המילות

"ושלות השקט". שלו, הוא השלום הפנימי (שזה הבדלו מן שלום), ולפעמים תהיה השלום ע"י בטחון בגברותם, גוי שלו יושב לבטח (ירמיה מ"ט ל"א) אבל שלותם היה ע"י שקט, שלא היה מי שיפריעם כלל, וכן ושוקטת ושלוה (דה"א ד' מ'):

 

פסוק נ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותגבהינה" ומפני גבהות לבם "עשו תועבה לפני", ועי"כ "ואסיר אתהן כאשר ראיתי", בעת ראיתי מעשיהם כמ"ש ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו, שהוא ע"מ ששלח מלאכיו לראות, ואז עשו תועבה לפני מה שרצו לבא עליהם במש"ז שקרוי תועבה, אז הסירותי אותם והפכתי משורש ערים:


ביאור המילות

"כאשר ראיתי". רעתם, כמ"ש ארדה נא ואראה:

 

פסוק נא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושמרון", הגם שהם קבלו דת ותורה אלהית כמו יהודה והיו ראוים לעונש על ע"ז, בכ"ז לא הגיעו מעשיהם למעשה יהודה מפני ג' טעמים,

  • א) כי "כחצי חטאתיך לא חטאה", כי הם לא חטאו, רק בע"ז ובמצות שבין אדם למקום, לא בגזל ועושק ורציחה ועברות שבין אדם לחברו, וכשתמנה חטאי ירושלים שחשב לקמן (סי' כ"ב) שמנה שם מצות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום, תראה שרוב החטאים הנמנים שם, כמו למען שפך דם, אב ואם הקלו בך וכו', לא היו בשומרון,
  • ב) "ותרבי את תועבותיך מהנה" כי חטאי אחז ומנשה היו מרובים בכמות ובאיכות מחטאי מלכי יהודה[1],
  • ג) "ותצדקי את אחותיך בכל תועבותיך" כי כבר יחשבו הם צדיקים נגדך, באשר בך היה המקדש והשכינה והסנהדרין ונסים מתמידים, מה שלא היה להם, שלא היו להם נביאים רבים מוכיחים אותם, ומקומות המקודשים ששם ילמדו ליראה את ה':


 

פסוק נב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם את שאי כלמתך", יאמר כי ירושלים תכלם ותבוש עתה בשלש ענינים, וזה יתבאר ע"פ משל, שופט אחד משופטי ארץ הובאו לפניו שני אנשים מדלת העם שמצאו עונם שהיה להם מאזני מרמה ואבן ואבן, ויחרץ משפטם ליסרם ולגרשם מן העיר בחרפה, אח"ז נודע כי השופט עצמו גנב וגזל ועשק עשק, וכבא המשפט לפני המלך צוה תחלה לעשות אל השופט את העונש שחרץ על שני האנשים אשר עונם היה קל מעונו. אח"ז חשב המלך למחול על עון השופט, ויצו עליו שישפוט שנית משפט שני האנשים, ואחר שעתה היה השופט מוכרח לזכותם היה לו מזה בושה וכלימה רבה, שמוכרח לשנות את המשפט אשר חרץ, מפני שהוא פשע ואשם, אח"ז צוה המלך להחזיר את שני האנשים שיצאו עתה זכאי בדינם אל העיר, ועמהם יחזירו ג"כ את השופט, וזה היה לו לחרפה שלישית, שהם קדמו להצטדק להשיב שבותם, ואגבם הושב הוא ג"כ והם יותר צדיקים ממנו, בשלשה השקפות אלה גלה עתה כלימות יהודה וחרפתה, כי תחלה שפטה היא את שומרון וסדום לחוטאים וראוים לעונש, ואחר שנודע כי היא חטאה יותר מהם, עז"א "גם את שאי כלמתך אשר פללת לאחותך", א"כ המשפט שפללת לאחותך תשאי את, "כי בחטאתיך אשר התעבת מהן תצדקנה ממך", והרי לך בושה וכלימה רבה, זאת שנית אחר שיחשוב ה' להשיב שבותך יעביר לפניך משפט שומרון וסדום ותצטרך להצדיק אותן, ומזה יהיה לך בושה שנית וז"ש "וגם את בושי ושאי כלמתך בצדקתך אחיותך", היינו מה שאת בעצמך תפלל עליהם עתה שהם צדיקים במשפט, וזאת שלישית שכאשר ארצה להשיב שבותך אשיב תחלה שביתהן, וז"ש:


ביאור המילות

"אשר פיללתי". מענין משפט, כמו ונתן בפלילים:

"בושי ושאי כלמתך". הבושה היא בעצמו, והכלימה היא מאחרים:

 

פסוק נג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושבתי את שביתהן את שבות סדום" וכו', שהם יהיו העיקר בהשבה כי הם צדיקים ממך, ועל ידם "אשיב שבות שביתך בתוכהנה", שאת תהיה טפל להם ונגרר אחריהן, וכדי בזיון וקצף, ועתה מפרש שלשה הכלימות שתשיג:


ביאור המילות

"ושבתי". היא השבת המדרגה, ושבית מענין השבה כמ"ש בירמיה (כ"ט י"ד, ל' ג'):

 

פסוק נד (כל הפרק)(כל הפסוק)


  • א) "למען תשאי כלמתך" הכלימה שלך על מעשיך הרעים,
  • ב) "ונכלמת מכל אשר עשית בנחמך אותן", שבעת שתצטרך לנחם אותך ולהצדיק אותן במשפט בזה תכלם מכל אשר עשית, כי זה מסובב ע"י מעשיך הרעים ממעשיהם שעי"כ תצטרך לנחם אותם:


 

פסוק נה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואחותיך סדום תשבנה לקדמתן",

  • ג) יהיה לך כלימה ע"י שסדום ושומרון תשובנה ביחד עמך והם יהיו העקר בהשבה ואת טפל להם, ותשוב על ידיהן:


 

פסוק נו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(נו-נז) "ולוא היתה", מפרש מ"ש (בפסוק נ"ב) שאי כלמתך אשר פללת לאחותך, מתי פללו ושפטו הם כלימה על סדום, עז"א "וכי ביום גאוניך בטרם תגלה רעתך לא היתה סדם אחותך לשמועה בפיך", וכי לא היית תמיד מבזה את סדום, ובכל אלה וקללה היית אומר מי שפרע מאנשי סדום יפרע מפלוני, עד שנשמע תמיד בפיך כלימת סדום, "כמו עת חרפת בנות ארם" וכו' כמו שאח"כ בעת נגלה רעתך יחרפו אותך בנות ארם ובנות פלשתים, שהיית דומה כסדום במעשיך ובענשך. כמ"ש וראו את מכות הארץ וכו' כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה. ור"ל סדום היתה ביום גאוניך לשמועה בפיך כמו שאתה לשמועה בפי בנות ארם ופלשתים, אחר שנתגלה שעשית כמעשה סדום, ונגזר עליך עונש כמו על סדום:


 

פסוק נז (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק נח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"את זמתך", ר"ל ובזה נתכפר עונך כי "את זמתך ותועבותיך" כבר "נשאתים" וקבלת עונש עליהם בשלמות:


 

פסוק נט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כה אמר ה'", יאמר כי הברית הראשון שכרת עמהם בהוציאו אותם מא"מ שהיה על תנאי שישמרו חקיו ועדותיו ינצורו, הנה בטלוהו הם ע"י שעברו על ברית ה', וכן יבטל ה' את הברית הזה ג"כ מצדו, כי מתנת א"י ובהמ"ק והמלכות הכל היה תלוי בברית הזה וע"י עונותיהם בטל הברית הקודם, וז"ש "ועשיתי אותך כאשר עשית אשר בזית אלה" ועי"כ גרמת "להפר ברית":


 

פסוק ס (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וזכרתי" אבל בכ"ז "אזכור שכרתי אתך ברית בימי נעוריך" שהוא בעת שהוצאתי אותך מא"מ, וכן הברית שכרתי עם האבות, ומעשה ה' אי אפשר שיבוטל לגמרי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, וכל מדה טובה שיצאה מפי הקב"ה אפי' על תנאי אינו חוזר בו, ולכן "והקימותי לך ברית עולם", יקים להם ברית חדשה אשר לא יהיה תלוי בתנאי והוא יתקיים לעולם, וזה כמ"ש בירמיהו (סי' ל"א) וכרתי את ב"י ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם אשר המה הפרו את בריתי כי זאת הברית וכו' ונתתי תורתי בקרבם וכו' כי כולם ידעו אותי וכו'. ר"ל שע"י רוב הגליות והצרות שהיה להם, וע"י הנפלאות הגדולות שאעשה עמהם יתחקה תורת ה' על לוח לבם, בענין שלא ישלוט היצר בלבם ולא יהיה להם עוד שום ספק בהשגחת ה' ודבוקו עמהם תמיד עד שלא יהיה מציאות לחטא כלל:


 

פסוק סא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וזכרת את דרכיך ונכלמת", ר"ל שעם זה אעשה דבר אחד שעל ידו תזכרו תמיד מעשיכם הקודמים להכלם עליהם, וזה כפי המשל שהזכרתי תחלה, שאחר שהושב השופט על כנו, רצה המלך שיהיו חטאתו תמיד נגד עיניו, וצוה ששני האנשים שהושבו עמו אל העיר יהיו תמיד אצלו והוא מחויב להחזיקם כבניו, ובם יזכור תמיד שחטא כמוהם, ושהושב על כנו על ידם ויכלם תמיד מחטאו, וכן אעשה סימן לך "בקחתך את אחותיך הגדולות" וכו' "ונתתי אתהן לך לבנות" ששומרון וסדום יהיו לך לבנות ועל ידם תזכור שחטאת כמוהן. עתה מפרש דבריו, נגד מ"ש "והקימותי לך ברית עולם" אומר "ולא מבריתך" ר"ל שהברית הזה לא יהיה מבריתך, דהיינו מצדך כברית הקודם שנעשה הברית בין שניהם, הם כרתו ברית בל יסורו מן התורה ועפ"ז כרת עמהם ברית להקים אותם לו לעם, עתה יהיה הברית לא מצדך ומבריתך, רק.


 

פסוק סב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והקימותי אני את בריתי אתך" שיהיה הברית רק מצדי, ע"י מה שתדע כי אני ה', עי"ז יהיה ברית חדשה קיים לעד כמ"ש (ירמיה שם) כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, ונגד מ"ש "ונתתי אתהן לך לבנות" מפרש שזה יהיה:


 

פסוק סג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למען תזכרי ובשת בכפרי לך", שתבושי ע"י הכפרה, כי עי"ז תראה שנתכפר לך על ידי סדום ושומרון, שהם קדמו בכפרה כי הי' חטאתהן קלים לערכך, ועי"ז תבושי ממעשיך הקודמים ולא תחטאי עוד:


ביאור המילות

"ובשת כלמתך". הבדל בפסוק נ"ב:

 
  1. ^ נראה שזו ט"ס [הגם שכך אכן מופיע בדפוסים], וצ"ל מחטאי מלכי ישראל, כפי שמורה הענין. שהרי אחז ומנשה ממלכי יהודה, והנביא מוכיחם שחטאיהם גדלו על חטאי מלכי שומרון - ישראל.