מלבי"ם על דברים ל
<< · מלבי"ם על דברים · ל · >>
פסוק א
א) כי המשליך וזורק נעשה הדבר רחוק ממנו.
ב) שע"י השלכה יתקלקל הדבר.
ג) שמראה שאינו רוצה לדעת איפה תשכון, אבל המדיח דבר כל עת שידחה צריך להתקרב אל הדבר. וע"י הדחה לא יתקלקל הדבר. ויודע מקום הדבר ההוא, ויתכן לפרש והשבות אל לבבך בכל הגוים, בשבתך בין הגוים תשוב אל לבך אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, שהדיחך למקום מיוחד כמדיח דבר ממקום למקום, עד שמוצא מקום שינוח שם במנוחה טובה, ולזה לעד ולראיה שעיני ה' עליך רק לטובה:פסוק ב
פסוק ג
פסוק ד
פסוק ה
פסוק ו
פסוק ז
פסוק ח
פסוק ט
פסוק י
פסוק יא
פסוק יב
פסוק יג
פסוק יד
בפרשה הזאת בא להתיר השאלה העצומה למה בברית הר חורב שהיו בני ישראל אז רק עובדים מיראה כנ"ל, עכ"ז בהברכות שבתו"כ באו שם יעודים נפשיים כמ"ש שם ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם (שפירשנו שיהיו בהם נביאים) והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. וגם בהקללות באו שם עונשים נפשיים כמ"ש וגעלה נפשי אתכם והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, ובמשנה התורה הזאת שהיו הדור עובדים מאהבה כנ"ל, לא באו בהברכות יעודים נפשיים, ואף שיש גם דברים רוחנים, אבל רק התרוממות האומה בכלל שהוא ג"כ ענין הגוף, וגם בהקללות רק ענינים גשמיים ושפלות האומה ולא זכר מחרבן המקדש והסתלקות הנבואה, ויאמר להם שממה שצוה בכל משנה התורה לעבוד את ה' מאהבה בכל לב ונפש יחויב מזה היעוד הנפשי והצלחת הנפש באופן שישארו קיים באיש כמלאכים ולא כמלאכים שהם עומדין רק במדרגה אחת אלא שילכו מחיל אל חיל ויעלו מעלה מעלה, וגם תהיה להם הצלחת הגוף להיות קיים במין, ואם יעשו בהפך יהיה להם אבדן הנפש מאבדה לאבדה (ולא שיהיו רק לאפס ואין) עד"ש גיהנם כלה והם אינם כלים, וגם לא ישארו קימים אף במין, ומה שלא אמר בהברכות והקללות מענינים הנפשיים הוא מפני שמחוקי הברית להיות עדים מיוחדים בו, והעדים המה השמים והארץ ועל ידם ישלם ה' שכר המקיים שהם הברכות והעונש להעובר שהם הקללות ולכן לא בא בברית הזאת רק דברים שסבתן הם חקות שמים וארץ, (כי אף התרוממות האומה ושפלותה ע"י חקות שמים וארץ כמובן), ולכן לא נזכרו בו ענינים נפשיים, שאין קיומן והפסדן בחקות השמים והארץ:
ולמה תבואנה הברכות והקללות רק ע"י העדים, נאמר כי העדים מוטל עליהם ג' דברים.
א) להתרות בהרוצה לעבור.
ב) שאם עבר אז עליהם להגיד אל השופט.
ג) שהשופט יקיים משפטו ע"י העדים, וכן דין התורה שהעדים צריכים להתרותו ולפרש לו ענשו. וכשיעבור יגידו בב"ד. וכשישפטו הב"ד תהיה יד העדים בהעובר ראשונה, אבל שלשת התועליות לא יושלם רק בעדות בני אדם, אבל לענין כריתת ברית לארך ימים אי אפשר ליחד בני אדם לעדים מפני שהם כלים ונפסדים ובהכרח ליחד לזה איזה דבר שיקוים שלא ימצא אלא הדומם אבל לא יהיה מעדות הזה כל שלשת התועליות הנצרך בעדים. ורק תועלת אחת או שתים היינו או שע"י לא יבואו לעבור על דברי הברית כי בראותם הדבר ההוא העומד לעד יזכרו ויזהרו לקיים, ומענין הזה היה הגל והמצבה שהעמידו להם יעקב ולבן שכשיבואו עד המקום ההוא ישובו לאחריהם כמ"ש אם אנכי לא אעבור וגו', וגם היתה בו התועלת השנית שאם יעבור אחד מהם הגל והמצבה ידעו בזה שחלל הברית אבל לא היתה התועלת השלישית שיבא גם המשפט על ידם, לכן אמר אלהי אבי אברהם וגו' ישפטו בינינו ובעדות השמים והארץ על ברית התורה לא יתכן התועלת שעל ידם יזכרו דברי הברית ולא יעברו מפני שמה שהאדם רואה אותו תמיד לא יעשה בו הרגשה שבראותם יזהרו לקיים ורק התועלת הוא שעל ידי השמים והארץ ישלם ה' שכר למקיימי דברי הברית ולייסר את העוברים כנ"ל:פסוק טו
פסוק טז
פסוק יז
פסוק יח
פסוק יט
הנה ה' הטביע באדם ימי הזקנה לטובתו, שירגיש שמתקרב אל המות ויחשוב לתקנת נפשו וכי יקרב קצו יפול למשכב למען שקרוביו ומיודעיו יבואו לבקרו, וישתדלו לטובתו, וכשיראה אהבתם יתקרב לבבו גם להם, ואם יש בינו לבינם דבר, יתוקן באלה הימים, וז"ש חז"ל על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, זו מיתה, הכוונה שיש בזה מדרגות, כמעשה איש כן פקודתו, שכל שיקדם אצלו הרגשת מיתתו כן ירבה תקון נפשו, ודתן ואבירם שחלקו על משה היתה מיתתם בתכלית הרע בענין הזה, שבתחלה נתרחקו כל ישראל מעליהם כמ"ש ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם והם העיזו אחרי כן ויצאו נצבים פתח אהליהם הם ונשיהם וטפם, להראות שלרצון הוא להם התרחקותם, ומובן שלא חשבו כלל בענין מיתתם, ועתה יספר לנו הכתוב שהסתלקות מרע"ה היתה בזה באופן היותר נעלה, שידע יום מיתתו, ולא מהרגשת הזקנה שנאמר לא כהתה עינו ולא נס לחה רק על פי ה' ידע שימיו יהיו מאה ועשרים ולא יותר, ונתקרב באהבה עם אנשי דורו, ולא מפני שחלה ובאו לבקרו, רק בהפך שהוא הלך למקום אהליהם להתפרד מהם כהולך לדרך רחוקה, והודיעם ממיתתו, באופן שלא יתבהלו, ונחם אותם שלא יתעצבו כ"כ על מותו, כי מלאו ימיו, ושלא תהיה מניעה לביאתם אל הארץ, כי ה' יעבור לפניהם ויהושע יהיה מנהיגם, איש אשר רוח בו, ויודע להתהלך עם כל איש לפי רוחו, וכה יתפרשו הכתובים:
<< · מלבי"ם על דברים · ל · >>