מלבי"ם על דברים כא
פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כא:
פסוק א
• לפירוש "פסוק א" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
כי ימצא חלל . על דברים הרגילים יתפוס לשון "הויה", כי יהיה נגע , כי יהיה בך איש אשר לא טהור . ולשון "מציאה" מציין דבר הבלתי מצוי. וע"כ אמרו פרט למצוי, כמו בספר ועיר שרובה עכו"ם.
ומ"ש מכאן אמרו (סוטה מז).
קלב.
כי ימצא חלל באדמה אשר ה' א-להיך נותן לך לרשתה, נופל בשדה . הנה שם "חלל", נופל על חלל חרב וזה המבדיל בין חללים ובין הרוגים. והחנוק אינו חלל כי אין דם יוצא ממנו. ובדיוק מציין שכבר מת, לא מפרפר. וזה מודה גם ר' אליעזר, שאין לומר שבא (" חלל ") רק לדוגמא, וה"ה חנוק. ודם חלל נזכר בפרשה ד' פעמים, הרי בא בדוקא.
והת"ק מדייק שגם מ"ש באדמה נופל בשדה , שהם דברים מיותרים. מציין במ"ש " באדמה " למעט טמון, שזה ההבדל בין בארץ ובין באדמה. שה"אדמה" הוא על הארץ, ומציין שנמצא על שטח הגלוי באדמה, לא טמון, שע"ז היה לו לומר "בארץ". ומ"ש " נופל " ממעט תלוי. " ובשדה " ממעט צף על פני המים.
ומ"ש באדמה אשר ה' א-להיך נתן לך, וכלל גם עבר הירדן, ובספרא (קדושים נח אמור קנג בהר ב) ממ"ש כי תבוא אל הארץ אשר אני נותן לכם, ממעט עבר הירדן! אבל פה אינו תולה בביאה, ולא הזכיר לשון "ארץ" רק " באדמה ", שכולל כל אדמה שהיא להם נתונה מה'. ור' אליעזר ס"ל שלא בעינן בזה, קרא כדכתיב.
קלג.
לא נודע מי הכהו . הא נודע אפילו על ידי עד אחד, מקרי נודע. כמו שלמד בספרא ( ויקרא רסג ) מלשון " או הודע " - אף על ידי עד אחד, ואף על ידי אשה.
ומ"ש "תלמוד לומר וענו ואמרו ", ר"ל וסוף הפסוק, ועינינו לא ראו ; כן הוא (בסוטה מז).פסוק ב
• לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ויצאו זקניך ושופטיך . לר"ש הוי"ו הוא וי"ו הבאור, זקניך שהם שופטיך, ר"ל מסנהדרי גדולה.
ור"י ס"ל, דאם כן היה טוב יותר לכתוב בלא וי"ו. והיה פירושו, זקניך שהם שופטיך, ר"ל שופטי כלל ישראל; שהם סנהדרי גדולה, כמ"ש ואל השופט אשר יהיה בימים ההם . ומדכתב וא"ו, שמורה גם כן על החבור, מפרשינן שהוא גם כן וי"ו החבור. ובכ"ז ידעינן שהם מסנהדרי גדולה - שכמו ששופטיך הם מסנהדרי גדולה, כן זקניך.
וז"ש בסנהדרין יד, "אלא וא"ו ושופטיך ממנינא. ור"ש, וא"ו לא דריש". ר"ל שר"ש ס"ל, שהוא וא"ו הבאור לבד. כמו נבלה וטרפה לא יאכל , שפי' נבלה שיש במינה טרפה, כמ"ש ב איילת השחר תרד .
קלה.
ומדדו . שמצוה למדוד, אפילו ידוע שזו העיר הקרובה, כמ"ש (בסוטה מה) ופ"ק דסנהדרין.
ומודדים מן החלל אל הערים.
ולענין מה שמת מצוה קונה מקומו, ונמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר; ס"ל לר"א שהגוף נשאר במקומו, ור"ע ס"ל שהראש נשאר במקומו והגוף נד ממקומו. כן מפרש בגמרא (סוטה מה).
וממ"ש והיתה העיר הקרובה ולקחו זקני העיר ההיא , מבואר שלעיר שאין בה ב"ד אין מודדים, ואז מודדים לעיר הקרובה שיש בה ב"ד; כן פי' בגמרא שם (סוטה מה). ואם אין ב"ד בשום מקום, פליגי ר' אמי ור' אסי במכות יא, אם מביאים ע"ע (=עגלה ערופה) , עי' בתוס' שם.
ומ"ש "נמצא סמוך לספר", משום דבעינן כי ימצא (כנ"ל שפטים קלא ).פסוק ג
• לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
והיתה העיר הקרובה . ס"ל לחכמים דאי אפשר לצמצם - והקרובה ולא הקרובות, ולכן בה"ג (=בהאי גוונא) שתיהם מביאים עגלה אחת בשותפות, ויתנו ביניהם. ור"א ס"ל שאפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות, כן פי' בבכורות יח ובסוטה שם.
ומ"ש "ואין ירושלים מביאה", מפרש בגמרא, (סוטה מה ע"ב) דכתיב אשר ה' נותן לך לרשתה, וסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים.
קלז.
ולקחו זקני העיר ההוא . לא חמשה הזקנים שבאו מירושלים. כמ"ש במשנה סוטה מז "נפטרו זקני ירושלים והלכו להם, זקני אותה העיר מביאים עגלת בקר".
קלח.
עגלת בקר . כבר הארכתי בזה בספר התו"ה ויקרא רח , ושם בארתי טעם מחלוקת ר"א וחכמים. שלדעת ר"א בשנה השנית נקרא בשם "פר", ולדעת חכמים נקרא בשם "עגל".
ובארתי, שלדעת חכמים כל מקום שנאמר " עגל בן בקר ", אינו מציין המין, ואין פירושו עגל ממין הבקר. כי שם "עגל" או "פר", מיוחד רק במין הבקר, ולא נמצא במינים אחרים. רק פי' - עגל שהוא בקר, כי "בקר" מציין הגדלות. ר"ל עגל שהוא גדול כבקר, היינו בן שתי שנים שהוא עגל וגם בקר, עי"ש בארך.
וזה עצמו דברי הספרי הלז, שנשמטו ממני אז, וז"ש "שיהא בה שני דרכים".
ואמר שכן מ"ש ונגשו הכהנים וכל זקני העיר ירחצו , יש בו שני דרכים, רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים.
קלט.
אשר לא עבד בה, אשר לא משכה בעל . עול הוא בכלל עבודה, רק ששאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת מלאכה. ואם משכה בעול טפח, נפסלה אף על פי שלא חרש בה ולא עשה בה מלאכה. כן הוא בסוטה מו.פסוק ד
• לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
והורידו זקני העיר ההוא . חזר שנית " זקני העיר ההיא " ללמד שכן מצותו, לעכב אפי' בדיעבד (כנ"ל סוף סי' שפטים קלה ).
והגר"א גריס, "שיכול מצוה בזקני העיר ההיא? תלמוד לומר שוב " זקני העיר ההיא ", שנה הכתוב לעכב. מכאן אמרו, נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו"מ או לעיר שאין בה ב"ד - לא היו מודדין. ואין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד", ע"כ. ומחקה מן סוף סי' שפטים קלה שמקומו כאן.
קמא.
אל נחל איתן . תרגום אונקלוס ויונתן "לחקל בייר", וכן פי' רש"י. והרמב"ם פי' נחל שוטף.
והנה שם "נחל" בא על הגיא שבין ההרים, שלשם ישטפו מי הגשמים או מעינות היורדים מן ההרים, כמ"ש ואשד הנחלים, המשלח מעינות בנחלים בין הרים יהלכון . ובימי השרב ייבש הנחל, כמ"ש ויבש הנחל כי לא היה גשם בארץ , אחי בגדו כמו נחל וגו' בעת יזורבו נצמתו . ועי' בספרא (שמיני עז), וגם אז נקרא בשם "נחל".
ודעת הרמב"ם, שהוא דומה עם מ"ש ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן , אתה הובשת נהרות איתן , פי' השוטפים בחוזק. וכן וישב הים לפנות בקר לאיתנו , ובגמרא (סוטה מו) "מנין ל"איתן" שהוא קשה? שנאמר איתן מושבך ". כולל שגם הקרקע עצמה קשה, שלא יעבוד בו. [שזה בודאי מדבר על עת יבושת המים, שאז אפשר לזרוע שם, לא בעת שטף המים.] ועל שטיפת המים אין צריך להביא ראיה, שזה פשטות הלשון. ועי' בשו"ת מהרי"ק שורש קנב ובשו"ת ח"צ לב.
ובזה אין סתירה להרמב"ם, ממ"ש (=ממה שכתוב) בנדה ח "בתולת קרקע - היינו שלא נעבדה, נ"מ (=נפקא מינה) לנחל איתן". כי זה מדבר בעת יבושת המים, שאז אין לעבוד בו.
קמב.
אשר לא יעבד בו ולא יזרע . בגמרא, (סוטה מו ע"ב) "ר' יאשיה אמר " אשר לא יעבד ", לשעבר. ור' יונתן אמר להבא. רבא אמר, להבא כולי עלמא לא פליגי, דכתיב ולא יזרע . כי פליגי לשעבר - ר' יאשיה סבר, מי כתיב "ולא יעובד"! ורבי יונתן אמר, מי כתיב "אשר לא נעבד". ור' יאשיה אמר, " אשר " לשעבר משמע; ור' יונתן אמר, " אשר " רבויא הוא".
פי', שמלת "אשר" נקרא "כנוי המיחד", ובא לציין איזה סימן בהשם שבא ליחד אותו. ולא יצדק על הצווי, שע"ז היל"ל "ולא יעובד". וע"כ שר' יאשיה בא לציין את הנחל איתן, שהוא נחל אשר לא נעבד מימיו.
ור' יונתן מדייק, שא"כ היל"ל "ולא יעובד" וע"כ פירש שהוא רק ציווי לעתיד. ומ"ש מלת " אשר " מפני שי"ל ש"אל יעבד" הוא כלל, " ולא יזרע " הוא פרט. זריעה אין, מידי אחרינא לא; כמש"ש בגמרא אח"ז. ומשיב, " אשר " רבויא הוא, שע"י מלת "אשר" שבא ליחד שם נחל איתן, שלא יעבד בו שום עבודה. ומ"ש " ולא יזרע " ר"ל עבודה דומיא דזריעה, בגופה של קרקע.
ור' יאשיה ס"ל שמלת "אשר" יציין שהוא תואר לנחל איתן שלא נעבד מימיו. ובכ"ז ע"י שכתב לשון עתיד, שמשמע זמן כולל העבר וההוה והעתיד, כמו ככה יעשה איוב כל הימים , ידעינן איסור גם לעתיד.
ונראה שמש"ש "מנין לאיתן שהוא קשה, אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן", פליגי בזה, שמאן דאמר שהוא ישן, ס"ל כר' יאשיה, שלא נעבד גם לשעבר. ומאן דאמר שהוא קשה, ס"ל כר' יונתן. וסתמא דספרי משמע כר' יונתן.
קמג.
וערפו . פעל נגזר משם ע.ר.ף. ובגמרא גמר " עריפה " " עריפה " מחטאת העוף (דשם כתיב ממול ערפו ). ופטר חמור למד מכאן דאסור בהנאה, ד"כפרה" כתיב בה כקדשים (עי' כריתות ו, ע"ז כט, בכורות י).
ומ"ש " בנחל " מיותר, דכבר אמר וערפו שם , דהיינו בנחל! בא ללמד שבדיעבד כשר בנחל לבד, אף שאינו איתן.פסוק ה
• לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ונגשו הכהנים בני לוי . כבר בארתי ( ויקרא לח ), שיש הבדל בין כשאמר בני אהרן הכהנים, שאז ממעט בעל מום; וכשאמר הכהנים בני אהרן, מרבה בעל מום. וה"ה שיש הבדל זה, בין אם היה אומר בני לוי הכהנים, שאז היה ממעט בעל מום; לא כן כשאמר הכהנים בני לוי , מרבה בעל מום, עי"ש הטעם.
וצריך לזה, מפני שכתוב כי שם בחר ה' לשרתו ; ומשמע רק כהנים המוכנים לעבודה, לכן אמר הכהנים בני לוי .
וידעינן שמ"ש " לשרתו " היינו ברכת כהנים, שלשירות זה כשר בעל מום. והיה די שיאמר " כי בם בחר לברך בשם ה' "! והוסיף " לשרתו ", ללמד שברכת כהנים דינה כשירות, שצריך עמידה.
קמה.
ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע . מאמר זה נשנה בספרא תזריע מג , ושם בארתי.פסוק ו
• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
וכל זקני העיר ההוא . כי הזקנים המוזכרים למעלה, בין מ"ש זקניך ושופטיך הם ה' לר"י וג' לר"ש, ובין מ"ש והורידו זקני העיר ההיא, הם רק ב"ד של שלשה. אבל ברחיצה, אמר כל זקני העיר, אפילו הם מאה.
ומ"ש על העגלה הערופה בנחל , והיה די לומר על " העגלה "! מלמד במ"ש " הערופה " שצריך לרחוץ על מקום עריפתה. ולא להניח העגלה על מקום אחר ולרחוץ עליו, כי צריך לקברה במקומה ושם ירחצו.
ומה שכפל שם " בנחל " זה פעם שלישי, ר"ל שירחצו בנחל ושם יענו ויאמרו; שגם האמירה תהיה בנחל, וכמ"ש בסוטה מז.פסוק ז
• לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
וענו ואמרו . בלה"ק. כמו שלמד בסוטה מו, מן וענו הלוים ואמרו .
ידינו לא שפכו . פי' שלא היינו גרמא לרצח הזה. לא ע"י שלא נתנו מזון להרוצח, ועי"כ היה מוכרח להרוג את הנרצח לעשוק את לחמו, למלא נפשו כי ירעב . ולא ע"י שלא נתנו לויה להנרצח, שלא ילך יחידי במקום סכנה. וכ"ז יאמרו זקני העיר, ואז יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל .
ר"ל שתחלה חל עון הרצח הזה על העיר הקרובה, שנראה שהם היו גרמא כנזקין; ואחר שירחצו ידיהם ויודיעו שידם לא שפכו את הדם, חל העון הזה על כלל ישראל. וכמ"ש בסוף מסעי, ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה . ואמר בספרי ( מסעי לב ) "מגיד ששפיכות דם מטמא את הארץ, ומסלקת את השכינה, ומפני שפיכות דמים חרב ביהמ"ק". וצריך כפרה על הכלל.
ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו , וזה א"א (=אי אפשר) , שלא נודע מי הכהו! וע"כ לוקחים עגלה שאינו עושה פירות, ועורפין אותה בנחל שאינו עושה פירות. שבזה מעוררים ענין הרציחה, שהיתה כדוגמא זו כמ"ש חז"ל.
ונגשו הכהנים בני לוי , שהם העומדים בראש כלל ישראל, לכלא פשע ולהתם חטאת , ועל זה אמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע . שכל ריבים ונגעים הקולר תלוי בצוארם, שהיה ראוי שבזכותם תכלא כל ריב ונגע מקרב ישראל. ולכן אחרי שזקני העיר ינקו את העיר, שהם נקיים מגרמת הרצח הזה, וחלה האשמה על הכלל והכהנים בראשם; יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל , כי הם המכפרים על הכלל.פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
כפר לעמך אשר פדית . מה שהוסיף " אשר פדית ", משמע שיכפר לעם יוצאי מצרים, שהם היו הנפדים; לא עם החיים עתה, שהם לא נפדו. וז"ש " כפר לעמך , אלו החיים" [ר"ל אם היה כתוב "כפר לעמך", פי', לעמך החיים עתה]. " אשר פדית, אלו המתים", שמזה משמע שיכפר ליוצאי מצרים שפדה אותם, והם מתו כבר.
ופי' חז"ל, שמלמד שעל מנת כן פדה אותנו, שלא ימצא בשום דור מן הדורות שופכי דמים. ועתה שנמצא שופכי דמים, התגלה למפרע, שיוצאי מצרים לא היו ראוים אל הפדיון; וכל הנסים שעשה להם, היו ללא צורך. והרי על ידי חטא זה, חזר האשמה על יוצאי מצרים, שנודע שלא היו ראוים. שאם היו ראוים, היה זכותם מציל את בניהם מחטא שפיכת דמים, והם צריכים כפרה. וזה שאמר ש"המתים צריכים כפרה".
ומבאר כי השופך דמים חוטא עד יציאת מצרים, וכפרה זו שמנקה אותם מעון שפיכת דמים, מכפרת על יוצאי מצרים. [וכבר אמרו שהעושים לו נס מנכים לו מזכויותיו. ואחר שנודע שלא היו ראוים לנסים האלה ונעשו לבטלה, ממילא ינוכה להם מזכיותיהם וצריכים כפרה].
ובד"א מפרש מה שכתב, אשר פדית ה' . ר"ל הלא על מנת כן פדית אותם, שאם יחטאו תכפר עונותיהם. שאם לא כן לא היה ראוי שיגאלם, אחר שידע שאי אפשר שלא יחטאו בעתיד, והיה כלל הפדות לבטלה. כי כשיחטאו ולא ימצאו כופר, ישוב להגלותם, ולמה פדם בחנם!
קמט.
ונכפר להם הדם . בא בבנין מורכב מנפעל והתפעל. שבנין נפעל מורה, שבזה יכופר להם ולא יחול עליהם עון דם. ובנין התפעל, שמורה עשות הפעולה בעצמו, בענין שהוא הפועל והנפעל, מציין שהגם שאין כפרה לדם הנשפך כי אם בדם שופכו; אחר שיעשו מעשים האלה, הדם יכפר לכם. ר"ל דם הנרצח יעשה משפט ברוצחו, כמו שדם נבות עשה נקמה באחאב, והדם יעשה הכפרה. ועל זה בא בנין התפעל, שפועל ונפעל כאחד.
והוסיף ואתה תבער הדם הנקי, ר"ל שיש עוד אופן שני, אם תעשה הישר בעיני ה', אז תזכה שיתגלה מי הוא הרוצח; ואתה בעצמך תעשה בו משפט, לבער עושי הרעות מישראל. ועל צד זה בא גם בנין נפעל, שהדם יכופר על ידי אחר; שהוא על ידי הבית דין, שיבערו דם הנקי. וזה יהיה אם תעשה הישר בעיני ה'.פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
כי תצא . מלת "כי" יציין את הרשות, כמ"ש בזה בהתוה"מ ויקרא יב , שעל מלחמת חובה היה לו לומר "בצאתך למלחמה"! וגם שאיך אמר " ושבית שביו ", הלא מוזהר ב לא תחיה כל נשמה !
ומ"ש " על אויביך ", כי לא תעשה מלחמת הרשות כנגד עמים שאתה בשלום עמהם, רק כנגד אויבים; וכן אמר בפרשת שופטים כ"פ.
ומ"ש "אם עשית כל האמור בענין", היינו כל מה שנצטוו בפרשת שופטים, לעשות בעת מלחמת רשות.
ב.
ושבית שביו . כבר בארתי ויקרא יג שכ"מ שבא שם הפעולה נוסף על הפעל, יש בו דרוש. כי מושג השם שמשמע שכבר היא שבי, סותר אל מושג הפעל ו"שבית", שמציין שעוסק בפעולה. וע"כ דרשו מ"ש וישב ממנו שבי, ששבו שפחה אחת, ר"ל שכבר היה שבי.
וכן פה פי', שתשבה מה ששבה הוא מן הכנענים. ומלמד שהכנענים שבחו"ל, אם חוזרים בתשובה מקבלים אותם, כדעת ר"ש; כמ"ש בסוטה לה: . וכבר למד בפרשת שופטים קכג , ממ"ש למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות, שאם חוזרים בתשובה מקבלים אותם. וזה נאמר גם כן בסוטה שם אליבא דר"ש, ועיין בתוס' שם ואכמ"ל (=ואין כאן מקום להאריך) בזה.פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
וראית בשביה . חז"ל הבדילו בין שם "שבי" ובין שם "שביה". שם "שבי" בא על שהוחלט עליהם מכבר להיות בשבי. ושם "שביה" הוא בעת שמכינים אותם לכך, ולא הוחלט עליהם שם שבי. כמו שתראה (בדה"ב כח) בשבי ששבו בני אפרים מיהודה, קרא בכל הענין בשם "שביה"; כי לא הוחלט שיהיו שבי, דהא החזירום לארצם. וע"כ אמרו " וראית בשביה , בשעת שביה", מדלא אמר "וראית בשבי".
ד.
אשת יפת תאר . היה לו לומר "אשה יפת תואר" בלא סמיכות!
רק ש"אשה" כולל בתולה ובעולה, ו"אשת" בסמיכות, מורה בעולה דוקא. כמו " אשת לדה " " אשת בעלת אוב ", כבר היה לה בעל, וזה מציין השם בסמיכות.
ה.
וחשקת בה . פעל חשק, נבדל משמות אוה. חמד. וכיוצא, שכולם מציינים שחומד הדבר מפני יפיו או מעלה אחרת שמצא בהדבר. והחשק הוא בלא טעם, שלפעמים יחשק בכעורה ובעלת מום. ואמרו ש"החשק אין לו עינים". וע"כ (=ועל כרחך) ממ"ש " וחשקת ", מבואר אף על פי שהיא כעורה.
ו.
ולקחת לך לאשה . ממלת " לך " דייקו למעט, שלא יקחנה שתהיה אשה לאביו או לאחיו. וכל הדרשות האלה מובאים בקדושין כא.פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
והבאתה אל תוך ביתך . הוא כמ"ש הרמב"ם (הל' מלכים ח) וז"ל, "מנין שלא ילחצנה במלחמה? שנאמר והבאתה אל תוך ביתך, יכניסנה למקום ואח"כ יבעול".
ומ"ש ועשתה את צפרניה, פי' ר"ע שעשיה שעשתה בראש, לנוולה ע"י גלוח; תעשה בצפרנים, שבהם הגידול נוול. ור"א פי', שתעשה מעשה כזה בצפרנים לקצצם, כמו שקצץ שער הראש.
ומ"ש "וראיה לדבר", פי' בימבות מח, שהוא ראיה לר"א. ששם פי' ולא עשה - שלא קצץ צפרני רגליו, כמו ולא עשה שפמו, דהיינו שלא קצץ שער השפה. ולפי זה י"ל שלר' אליעזר, תעשה ענינים אלו לא כדי לנוולה, רק להכינה אל הקדושה והטהרה. כמ"ש הראב"ע והרמב"ן, וכמו שהיה המצורע מגלח להכנס מן הטומאה אל הטהרה, וכן גלוח הלוים.
ומטעם זה, הסירה גם הצפרנים שגדלו בגויותה, והסירה שמלת שביה, כמ"ש והטהרו והחליפו שמלותיכם . וכל אלו הענינים להכין אתה אל הגירות. ומחלפת השערות והצפרנים והשמלות שהיו עליה בגויותה, ומכינה את עצמה לפרוש מן עבודת האלילים.
וידוע שהעובדים לכוכב נוגה, היה לאליל הזה יום מיוחד בשנה, שהוצרכו הנשים לגלח שערותם לאליל הזמה, או להיות קדשה באותו היום ואתננה יהיה להאליל. ותחת זה בהיותה מכינה את עצמה לבעילת היתר, גלחה שערה לשם שמים, וזה לדעת ר"א.
ור"ע ס"ל הטעם, שהיה לנוול. וע"כ פי' שתגדל צפרניה ותסיר הבגדים שהיתה מתקשטת בהם, וכל זה כדי לנוולה. ואונקלוס תרגם כדברי ר"ע, וכן פי' רש"י וכן פסק הרמב"ם.
ומ"ש "ד"א", מחקו הגר"א.פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
והסירה את שמלת שביה . כבר בארתי ( משפטים קפז ) שגדר שם "שמלה", וההבדל בינו ליתר נרדפיו, שמורה על שמלה חשובה ומלבושי שבת ויום טוב. כמו שאמרו חז"ל (רות ג) " ושמת שמלותיך עליך", אלו בגדי שבת. ועל כן אמרו חז"ל, שיעביר ממנה בגדים נאים.
ט.
וישבה בביתך . כבר אמר והבאתה אל תוך ביתך ! ופה הוסיף " בביתך " על צד דיוק, שתשב דוקא בחדר שהוא יושב שם ביחוד, ומשתמש שם. משא"כ מ"ש " אל תוך ביתך " , כולל כל חדרי הבית.
י.
ובכתה את אביה . ר"א מפרש כפשוטו. ור"ע ק"ל (=קיימא ליה) , שבכה הנקשר עם "את", לא נמצא רק בבוכה על המת. ויבכו את אהרן , ויבכו אותו מצרים . והלא יצויר שאביה ואמה חיים! ולכן פי', שר"ל שתבכה על אביה, שהם עדיין עובדי עבודת גלולים, ועי"כ נחשבים אצלה כמתים.
ור' אליעזר לשטתו, דס"ל ביבמות מז, דגר שמל ולא טבל ה"ז גר. וה"ה בגיורת שנכנסה לדת ישראל, אף שלא טבלה, דכן נכנסו נשי ישראל לדת ישראל בלא טבילה. וא"כ אם פי' שבוכה על עכו"ם, כבר היא גיורת, ולמה אסור לבוא עליה תיכף! ור"ע ס"ל דאינה גיורת בלא טבילה, וע"כ אסור לבוא עליה.
אולם בתרגום יונתן מפרש כר"ע, וכתב שיטבילנה תיכף. ועי' בתוס' יבמות מח, שכתבו דרכים אחרים בזה.
יא.
ירח ימים . הב"ש באה"ע יג כתב, שמ"ש שמואל דטעמא דהבחנה (בין זרע ראשון לשני) , מדכתיב להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך, הוא מדרבנן; וקרא אסמכתא. ולדידיה, מ"ש כאן לר"ע שצריך ג' חדשים הוא אסמכתא.
ומדברי הרמב"ם (ה' גירושין י"א והלכות מלכים ח) משמע שלר"ע הוא דאורייתא, ומשמע שבזה פליגי ר"א ור"ע.
וי"ל שר"ע מדייק מ"ש " ואחר כן ", שכבר בארתי ב אילת השחר תקעא , שזה מציין אחר דברים רבים שמוכרחים אל דבר זה. והיינו אחר חדשי הבחנה, שכלים שני ירחים אחר חדש הבכיה.
יב.
ואחר כן תבוא אליה . ר"ל שביאה שניה לא הותר, עד לאחר כל המעשים. וזה כמ"ש הרמב"ן, דביאה ראשונה הותרה תיכף (אחר שהביאה לביתו כנ"ל תצא ז ), שעז"א בקדושין כב שלא ילחצנה (ישכב עמה) במלחמה. אבל ביאה שניה אסורה עד אחר כל המעשים.
ורש"י ותוס' (קדושין כב) האריכו בזה, ודרך זה הוא הקרוב כפי הפשט, וכן פירש הרא"ם והז"א.
יג.
ואחר כן תבוא אליה ובעלתה . היינו שאח"כ תקדש אותה בביאה. לכן כפל " תבוא ובעלתה ", היינו שתעשה לה בעל, ע"י בעילה; וה"ה שיכול לקדשה בכסף ובשטר. וכמ"ש הרמב"ם, "ואז, והיתה לך לאשה , שתתחייב בשאר כסות ועונה".פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
והיה . מלת "והיה" הנוסף, מציין שקרוב שיהיה כן, והוא דבר רגיל להיות, וזה שאמר "הכתוב מבשרך".
ומ"ש " ושלחתה, היינו בגט", שכל "שלוח" הנאמר באשה או בעבד, הוא ע"י שטר שנותן בידה, לראיה שיצאה מרשותו, וכמ"ש מכילתא משפטים צה .
ול' "שלוח", משמע שיוכל להשתלח, לא החולה שאינו יכול ללכת בעצמו. וכמ"ש בספרי נשא ז , על " מזכר עד נקבה תשלחו , אין לי אלא שיכול להשתלח". ומזה הוציא, שאם היא חולה צריך לרפאותה.
והיה צ"ל "ושלחתה למקומה" או "לארצה" או "ושלחתה" סתם, ואמר " ושלחתה לנפשה "! ר"ל שלא תחזור אל בית אבותיה, ששם עובדים עכו"ם, כמ"ש הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה ; כי היא ישראלית גמורה.
טו.
ומכר לא תמכרנה בכסף . כפל המקור לפני הפעל הבא בשלילה, מורה שלא יעשה שום דבר מן הפעל.
ושם "מכר" במובנו המדויק הוא מכירה בכסף, ובמובן הרחב, כולל שמוסר הדבר לרשות אחר. כמו ביד אשה ימכור ה' את סיסרא , וימכרם ביד כושן רשעתים . ונמצא גם על השנוי, ושדה מגרש עריהם לא ימכר, שלא ישנה; עמ"ש בהר סט . ו"מכר" שבא על המסירה לרשות אחר, משתתף עם כי נכר אותו א-להים בידי .
ואם היה אומר "ולא תמכרנה בכסף", הייתי אומר שמתנה מותר. לכן אמר " ומכור לא תמכרנה ", שזה מורה שר"ל שום מכירה ומסירה, אף שלא ע"י כסף.
ואמר " ומכר ", ר"ל מה שתרצה למסור אותה לאחר, אני מצוך שלא תמכרנה אף בכסף; וכ"ש שלא בכסף, שאין לך הנאה מזה. וכמו שכתבתי זה ב אילת השחר מ .
טז.
לא תתעמר בה . פי' רש"י בלשון פרסי קורין לעבדות ושמוש "עימראה". והרמב"ן הביא מירושלמי פרק ר"ע ופרק כל הצלמים, "תמן צוחין לפעלא טבא "עמירא" ". והביא עוד מהתרגום ארמי מגלת שושן, שבא שם לשון "עמירה" על עבדים ומשרתים.
ואמר כי יגנוב איש נפש והתעמר בו ומכרו , אמרו חז"ל, שצריך שישתמש בו; ור"ל שהשתמש בו ואח"כ מכרו. ופה אומר שלא ימכרנה, ומוסיף לאו אחר שגם לא תתעמר בה. וצ"ל כגירסת הגר"א " לא תתעמר בה, ה"ז אזהרה" והשאר נמחק.
והוא גריס "ה"ז אזהרה לכל דבר הפרשה", ואני הגהתי מלת "לבד" תחת מלת "לב"ד". ר"ל שהוא אזהרה בפ"ע על השמוש.
והוסיף תחת אשר עניתה, לומר שאיסור המכירה והעימור מתחיל תיכף אחר העינוי, שבעל אותה בפעם ראשון. לבל נאמר שלא הוזהר ע"ז, רק אחר שבא עליה פעם שני.
ויש לקיים גם גירסת הספרים שגורס " לא תתעמר בה, כדברי ר' יונתן", ר"ל שר' יונתן אמר ( תצא יד ) " ושלחתה לנפשה, ושלחתה בגט". וא"כ לדידיה מ"ש אם לא חפצת בה, הוא אחר שבא עליה ביאה שניה, שאז צריכה גט כי נעשית כאשתו. ולבל נטעה שגם מ"ש לא תתעמר בה , מדבר אחר ביאה שניה, אבל אחר ביאה ראשונה, שעדיין היא אשתו, וא"צ גט - יכול למכרה ולהתעמר בה; ע"ז הוסיף תחת אשר עניתה , שאפי' לאחר מעשה יחידי, דהיינו אחר ביאה ראשונה, מוזהר שלא יתעמר בה. וז"ש "ה"ז אזהרה לבד, תחת אשר עניתה ".פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
כי תהיין . לשון "הויה" לא יצדק בשפחה ונכרית, שאין קדושין תופסים. והגם שלרב, (יבמות יג) גם בימבה לשוק אין קדושין תופסין שם, יצויר בהם הויה אצל היבם, או אם גרושה אחר שנתיבמה. וגיר' שבפנים, גריס הז"ר.
והגר"א לא גרס מ"ש "משמע, מוציא את אלו ומוציא את היבמה". וכן נראה, דא"כ יקשה לשמואל שמסופק בזה.
יח.
כי תהיין . ר"ש דורש סמוכים. שאח"כ ישנא את היפ"ת (=יפת תואר) , ויקח אליה אשה ישראלית שתהייה אהובה לו, והיפ"ת תהיה שנואה. ובכל זה מוזהר שלא יבכר בן האהובה.
יט.
וילדו לו . אם הוא מבורר שהוא בנו. לאפוקי במי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים, ונשאת. וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני, שאינו יורש לא את הראשון ולא את השני. כמ"ש ביבמות ק.
כ.
וילדו לו . כולל אף היוצא דופן. שר"ש סתמא דספרי לשטתו, שס"ל שגם יוצא דופן מקרי לידה. כמ"ש בספרא תזריע ג , "רש"א, יוצא דופן הרי הוא כילוד". ואמר בבכורות מז ע"ב "יוצא דופן והבא אחריו, שניהם אינם בכור. רבי שמעון אומר, הראשון בכור לנחלה והשני לחמש סלעים". דר"ש ס"ל שיוצא דופן מקרי לידה.
כא.
כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה . היה לו לומר בקצור, "כי תהיין לאיש אשה אהובה ואשה שנואה, וילדו לו בנים"! פי' חז"ל שאז הייתי אומר שדוקא בשאין לו רק אחת אהובה ואחת שנואה, לא אם י"ל נשים רבות. משא"כ בל' הנאמר פה, פי' שבין נשים הרבות נמצאות שתי נשים, שאחת אהובה ואחת שנואה. כמו (ש"ב יב) שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד ראש , שאינו שולל שלא יהו בעיר רק שני אנשים לבד. או שיפרשו, שיהיו לאיש שתי כתות של נשים, כת אהובה וכת שנואה, וז"ש "מנין שאפי' הן מרובות, ת"ל נשים ".
והנה מיותר מ"ש " האהובה והשנואה ", שדי לומר "וילדו לו בנים"! ופי' חז"ל, שבזה בא ללמד שאפי' כולם אהובות. פי', כי אחר שמצייר שבן הבכור לשנואה, בהכרח שהשנואה ילדה תחלה. ואיך אמר " וילדו האהובה והנשואה "! ע"כ (=על כרחך) בא לרבות שגם אם כלם אהובות, וילדה האהובה מן האהובות תחלה. או שכולם שנואות, וילדה אחת מן השנואות תחלה. או שהיה הבן הבכור לשנואה נגד האהובה, בעת שנמצא אהובות ושנואות. וז"ש, "ת"ל האהובה והשנואה , ריבה הכתוב".
ועדיין יקשה, שא"כ היה לו לומר "כי תהיין לאיש נשים אהובות ושנואות, וילדו לו בנים האהובות והשנואות", ולמה אמר " שתי נשים "! ע"ז משיב, שאז הייתי אומר דוקא כשהם מרובות, לכן אמר " שתי נשים ", שפי' שתים ויותר משתים.
וממ"ש וילדו לו בנים האהובה והשנואה, שמלמדנו אף שאין שם רק אהובות או שנואות לבד כנ"ל, היה לו לומר "האהובות והשנואות", והיה מבורר, שפי' או האהובות או השנואות. ולמה אמר לשון יחיד, אחר שפה מציין שילדו שתי אהובות! ע"ז השיב בספרי, שבא ללמד שגם אם אין לו אלא אשה אחת אהובה או שנואה, והיא ילדה כמה בנים, לא יוכל להעביר חלק בכורה מן הבכור אל הפשוט.
כב.
ובהשקפה אחרת ישקיף על שם "אהובה ושנואה", שא"א שיכוין על אהבתו או שנאתו; וכי מפני זה תשתנה דין הבכורה! וע"כ מדבר בשהיא אהובה או שנואה לפני המקום. ואמר שלכן כתב שם "שנואה" בכפל ג' פעמים,
1. שמאחד מהם נאמר שמדבר באנוסה ומפותה, שבעל בלא קדושין ובלא ברכה.
2. ובהשני מוסיף אף חייבי לאווין.
3. ובהשלישית מוסיף אף חייבי כריתות.
ועי' בקדושין סח וביבמות מט.
כג.
וילדו לו בנים . כבר התבאר ויקרא ח , שכ"מ שבא שם "בן" ו"בנים" בדיוק, מוציא בנות. וביבמות עח " בנים אשר יולדו, ולא בנות דברי ר"ש; ר' יהודה אומר, הכתוב תלאן בלידה". וסתם ספרי ר"ש. ולכן אף דכתיב " וילדו " מוציא בנות.
ומ"ש והיה הבן הבכור, שם "בן" מיותר, שהיה לו לומר "והיה הבכור"! בא לדייק שרק ודאי בן, ולא טומטום ואנדרוגינוס.
וממ"ש בה"א הידיעה " הבן הבכור ", היינו בידוע שהוא בכור ולא ספק. וזה כמ"ש בב"ב קכז, שצריך שיהיה בן בשעת לידה, לא טומטום שנקרע ונמצא זכר. וכן שיהיה בכור ידוע בשעת לידה, לא שתי נשים שילדו במחבא, ולא הוכר הבכור בשעת לידה. אבל אם הוכר בשעת לידה, י"ל (=יש לו) דין בכור, וכותבים הרשאה זה לזה; דכתיב והיה הבן הבכור, שיהיה בן זכר ובכור בשעת הויתו ולידתו. ועי' בגמ' שם (ב"ב קכז).פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
והיה ביום הנחילו את בניו, את אשר יהיה לו . כבר בארתי בהתו"ה צו מ באורך, שדרך הלשון לציין קשור הזמן, ע"י הב' הנלוה אל המקור, או ע"י מלת "בעת". וכ"מ שציין ע"י מלת "ביום" יכוין שיהיה באותו יום, או ביום ולא בלילה. וע"כ אמרו (ב"ב קיג, סנהדרין לד) "אין מפילים נחלות בלילה" ועי' פי' בגמ' שם.
ובמ"ש " את אשר יהיה לו ", והיה לו לומר "את אשר לו", מלמד שינחיל גם אשר יהיה לו בעתיד, כי הבן נוטל בראוי כבמוחזק. משא"כ הבכור, נוטל בכל אשר ימצא לו , שכבר נמצא, לא אשר יהיה. כמו שיתבאר (תצא כט).
כה.
לא יוכל לבכר . חז"ל הבדילו פה, בין האזהרה סתמית " לא יבכר "; ובין האזהרה המצוינת במלת " לא יוכל ", שזה מציין שאין ביכלתו כלל על הדבר הזה, ואם עשה אינו כלום.
והנה יפלא, שזה ניחא לאביי דס"ל דכ"מ דא"ר (=דסבירא ליה דכל מקום דאמר רחמנא) לא תעביד, אי עביד מהני. אבל לרבא דס"ל לא מהני, למה כתב " לא יוכל ", הלא גם אם יכתוב "לא יבכר" נדע דלא מהני! מזה מוכרח שיטת הרמב"ם שס"ל שזה אינו לאו, כמ"ש במצוה רמ"ח, שהוא רק משפט ממשפטי הירושות.
והרמב"ן בסוף השגותיו למל"ת, כתב ששכח הרמב"ם מצות ל"ת של " לא יוכל לבכר ". ולפ"ז י"ל (=יש לו) ראיה מכאן, שאינו אזהרה רק משפט ממשפטי הירושה, ללמד שאם בכרו - אינו מבוכר.
כו.
על פני בן השנואה . מל' "על פני", מלמד משיצא ראשו ורובו, היינו רוב ראשו. ועי' בבכורות מז ושו"ת חתם סופר (אה"ע ח"ב ס"ס קמז) ואכמ"ל.
ומ"ש על בן השנואה , ר"ל, וכ"ש שלא יבכר על בן האהובה הבכור.פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
כי את הבכור בן השנואה יכיר . "הכרה" לא יצדק אצל האב עצמו. רק שהוא פעל יוצא, כמו כי יכיר בלהות צלמות (איוב כד), לכן יכיר מעבדיהם (איוב לד), שלפי פירושי הוא פעל יוצא. וזה גם לרבנן, לפי מסקנת הגמ' בב"ב קכז קדושין עח, בצריך להכירה, עי"ש.
רק לפסול אותו פליגי ר"י ורבנן. ועי' בתוס' שם. ושם כן היה נראה לכאורה מלשון הספרי, אולם מנוסחת הגמ' משמע, שחכמים פליגי גם בבכור. כי נאמנות לא שייך רק נגד חזקה, כשאחר מוחזק בבכורה, ובזה אינו נאמן לרבנן. וכמו שפי' הרשב"ם שם.
והגר"א גורס "יכירנו לאחרים, מכאן אמר ר"י", והשאר נמחק כגי' הגמ'.
כח.
לתת לו פי שנים יש לפרש פי שנים ממה שנותן לבניו היינו לכל בן, ויש לפרש פי שנים מן העזבון בכלל, כמ"ש בכל אשר ימצא לו, והוכיחו חז"ל ממ"ש והיה ביום הנחילו את בניו שהוא מיותר שבא לציין שיתן פי שנים ממה שמנחיל את בניו היינו את כל בן, ומפני שלר' יוחנן בן ברוקא ס"ל שמ"ש ביום הנחילו את בניו מלמד שיכול להנחיל כרצונו ואם אמר להרבות לאחד מן הבנים דבריו קיימים לכן מביא ראיה מבכורת יוסף שהיה רק פי שנים מאחד מן הבנים כן פי' בגמ' ב"ב קכב.
כט.
בכל אשר ימצא לו . לשון "ימצא" משמע שכבר ימצא ברשותו (=מוחזק) . ועל הראוי תפס תחלה הלשון, את אשר יהיה לו . והטעם, כי הוא ראשית אונו (ר"ל כחו המתגלה).
וממה שדייק " אונו " ולא אמר "ראשית און", ממעט אונה (אולי "עונה") , כ"ה בגמ'. וגם י"ל שלשון זה אינו נופל באם, שבה יתפוס לשון "פטר רחם". וע"כ אינו נוטל פי שנים בנכסי האם.
וכבר בארתי ב אילת השחר רמח , שהמלות המושאלות השתדלו חז"ל להשיבם אל הוראתם העצמית. וע"כ דרשו תמיד מלת "משפט" שבא על סדר והנהגה, מלשון משפט הנרדף עם דין, כמ"ש ( אחרי פד ). ומזה אמרו, שהבכורה יוצאה בדיינים.פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
לא.
סורר ומורה . לדעת חז"ל "סורר" קרוב עם ס.ו.ר., שסר מדרך הישרה, ועז"א סורר שוטה (בשי"ן שמאלית), וכן תרגם אונקלוס בר סטי. ו"מורה" פי' שאחר שסטה מדרך הטוב, מורה לעצמו דרך רע, ובעבור הרע הזו נדון ע"ש סופו. ועז"א "בשביל שאכל וכו' " [והגר"א מחק מכאן כל המוסגר בב' חצאי עגול, וגרסו בסי' לה].
אולם באשר כתוב שני פעמים " סורר ומורה " [ועז"א "סורר ומורה שני פעמים"] דרש,
1. שא' משמעותו שסורר מדברי אביו, שהוא מוליכו בדרך הטוב. ומורה [מלשון מרי] על דברי אמו, שהיא רואה מעשיו ומוכחת אותו. ועוד, שסורר מדרך התורה, ואף שהנביאים מוכיחים אותו, הוא ממרה ומורד על דבריהם.
2. ומ"ש עוד הפעם בננו זה סורר ומורה, נא' אחר שהלקהו בפני הדיינים. פירוש " סורר " שסר מדברי העדים, " ומורה " היינו שממרה על דברי הדיינים, שע"ז יצדק מרי ומרידה.
(ומ"ש לא בשבת מחקו הגר"א).
ומ"ש "א"ר יאשיה", מובא בסוטה כה וסנהדרין ח.
לב.
איננו שומע בקול אביו . מפרש אח"כ, איננו שומע בקולנו זולל וסובא .
ומ"ש "ר"י בר"י אומר", כן הגיה הגר"א, ממשנה דסנהדרין עא.
לג.
ויסרו . פעל י.ס.ר. במובנו המדוייק, הוא ע"י הכאה, כמ"ש (משלי כג) אל תמנע מנער מוסר וגו' אתה בשבט תכנו . ובודאי אינו מדבר ממין זה מן המוסר, שזה פשיטא, שהלא מצווים לשחרו מוסר, כמ"ש יסר בנך ויניחך ! רק מדבר ממין המוסר שנאמר במוציא שם רע, ויסרו אותו , שהוא בב"ד. ואיכותו מפורש גבי עדים זוממין, והפילו השופט והכהו לפניו . ואם אז לא ישמע אליהם, ותפשו בו וכו' , ואז נידון בב"ד של כ"ג.פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ותפשו בו אביו ואמו . כל לשון זה הוא למותר, שהיה לו לומר כמ"ש בכמה מקומות, "והוצאתם אותו אל זקני עירו". ועל כרחך שכל זה בא לתנאי. שדוקא אם יתפשו בו אביו ואמו, כי יכולים למחול לו, ואינו צווי שיתפשו דוקא. וממילא צריך שיהיו לו אב ואם, וששניהם יהיו מרוצים לזה.
ועפ"ז הוסיף ר"י, שצריך שתהא אמו ראויה לאביו. ומפרש בגמ' שר"ל, דומה לאביו בקול ובמראה ובקומה. וזה מפני שאחר שלא מצאנו כזאת, שיהרגו אותו במקום שרשות למחול, ע"כ סובר ר"י, שלא קרה זאת מעולם, והוא רק דרוש וקבל שכר. התורה גלתה שבן סורר כזה ראוי להסקל, ואם יזדמנו כל התנאים הנאמרים, יוכלו לסקל, רק שהוא דבר שלא יזדמן לעולם.
וכן ממ"ש באורך " ותפשו " " והוציאו " " ואמרו " " בננו זה ", הוציאו שלא יהיו גדמים וחגרים ואלמים, וכמ"ש כ"ז בסנהדרין שם.
וצריך שיהיה הב"ד של שלשה קיים, ונמצא עם הב"ד של כ"ג, כפי משמעות לשון הכתוב.
ומ"ש " זולל וסובא ", תרגם אונקלוס "זלל בשר וסבי חמר".פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ורגמוהו כל אנשי עירו . היינו במעמד אנשי עירו ובהסכמתם. וכמ"ש ב אילת השחר טז , שיש פעלים שיתיחסו אל האדם המצוה לעשותם, כאלו עושה בעצמו.
ומ"ש " באבנים ", התבאר בספרא קדושים צב .
ומ"ש "אר"י", סנהדרין עא.פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
וכי יהיה באיש, חטא משפט מות . התבאר ( ויקרא ח ) שמל מקום שנאמר " איש " ממעט אשה, שהיה לו לומר "כי יהיה באדם".
וטעמו דר"א מפרש בסנהדרין מו, שבא לרבות בן סורר ומורה, שדריש " איש " ולא בן סורר ומורה.
חטא . מי שעל חטאו נהרג, לאפוקי בן סורה (אולי "סורר") ומורה, שעל סופו נהרג; הוי מעוט אחר מעוט ובא לרבות. ר"ל שרק באיש צריך חטא משפט מות, אבל בבן [שבן סורר ומורה עדיין אינו "איש" שמציין הגדלו, כנ"ל תצא ל ], א"צ תנאי זה, שיהיה בו חטא משפט מות . כי בן סו"מ (=סורר ומורה), אף שנהרג בלא חטא, רק ע"ש סופו - יתלה ג"כ.
וחכמים לשיטתם, שאין נתלה אלא המגדף והעובד כו"ם (=כוכבים ומזלות) . וגם הראיה שמביא ר"א משמעון בן שטח, לא יצדק לחכמים, שלדידהו גם המכשף אינו נתלה, וכ"ש המכשפה.
ומה שהשיבו "שמונים נשים תלה", הוא תשובה שתצדק גם לשיטתו, שהמכשף נתלה; יש ראיה שהיה רק הוראת שעה, מזה שתלה שמונים ביום אחד.
לז.
ותלית אותו . מפרש בגמ', (סוטה כג) שרבנן דרשי כללי ופרטי, ור"א דריש רבויי ומעוטי, ע"ש.
לח.
והומת ותלית אותו . מ"ש " והומת ", הוא שלא נטעה שיתלה בעודו חי.
ומ"ש מלת " אותו ", והיה די לומר "ותליתו"! וכבר בארתי ( אילת השחר קן ), שכל מקום שבא הכנוי דבוק אל מלת "את" מוציא זולתו. ור"ל שיתלה רק אותו, לא זולתו. שלא יתלה אחר עמו, ולא זוממיו ולא כסותו, כמ"ש בסנהדרין מו.
לט.
על עץ . מפרש בגמ', שמ"ש כי קבור תקברנו , כפל המקור על הפעל, שיקבר עם העץ שנתלה בו. וע"כ צריך עץ תלוש, שלא יהיה מחוסר קציצה וקבורה.פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"לא תלין נבלתו על העץ". ממה שסיים "כי קבור תקברנו", מבואר שגם אם מלין אותו שלא על העץ – אסור, רק צריך לקברו תיכף. מזה הוציאו חז"ל, שכל שמלין אותו שלא לצורך המת, עובר. שמה שנאמר "על העץ", בא לבאר שכל שהוא ניוול לו כמו על העץ – אסור, ולאפוקי אם הלינו לכבודו.
ויש עשה ולא תעשה.
ומה שנאמר "כי קללת א-להים תלוי", יש בזה כמה פירושים. וחז"ל פירשו, שעל-ידי-זה מזכירים שבירך את השם, ויש חילול השם. וזה לחכמים, שאין נתלה רק המגדף ועובד כוכבים ומזלות.
ויתר המאמר מבואר ונמצא בסנהדרין.
והגר"א גרס כל זה למעלה, בסוף תצא ל"ו.
מא.
"ולא תטמא את אדמתך". כתב הרמב"ן ז"ל: "על דרך הפשט יאמר, כי יהיה באיש חטא גדול עד שראוי לתלותו, אף על פי כן לא תלין נבלתו על העץ, כי הארור מכל אדם ומקולל שבהם הוא התלוי, ואין מיתה מנוולת כמוה. ואין ראוי שנטמא הארץ, ויהיה קללת א-להים בארץ הקדושה, כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם".
והראב"ע כתב: "על דרך הפשט, כי א-להים פועל, והקללה תבוא אל מקום קרוב מהתלוי. ויש לו סוד מודבק בנפש, על כן לא תטמא את אדמתך".
וזה שאמרו "נמצא שם שמים מתחלל", כי היא ארץ אשר נקרא שמו עליה, ואין לגרום לה טומאה.
ואמר עוד, שמה שכתוב "ולא תטמא את אדמתך" היא אזהרה מיוחדת על ארץ ישראל, חוץ ממה שמוזהרים בחו"ל.
קיצור דרך: mlbim-dm-21