פתיחת התפריט הראשי


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יג:


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)



נה. א

את כל הדבר. לומר שכל מצות התורה שוות בחביבותם (כנ"ל ראה נא ).

ומ"ש, תשמרו לעשות - ששמירה מציין ל"ת, הוא ליתן ל"ת על כל האמור. וכבר הובא כזה בילקוט משפטים [נדפס במכילתא משפטים רכ ], הנוסף על המכלתא בשם ראב"י, על פסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו.

ומ"ש לא תוסף עליו - לפי המשך הכתובים מזהיר שלא יעבוד בבהמ"ק בעבודות שלהם, כמ"ש הרמב"ן, ובזה נמשך למ"ש לא תעשה כן לה' א-להיך. וחז"ל פירשו שקאי על תוספת במצוה, כמו אם נתערב מתן ד' במתן א' - לא יתן במתן ד'. וזה כר' יהושע, ושאין מוסיפין על הציצית.

ומשה"ק בזה למאי דקיי"ל לולב א"צ אגד - עיין מ"ש בזה בארץ יהודה ס, שם הארכתי בזה ואכ”מ (=ואין כאן מקומו) .

וכבר בארתי בהתו"ה שכ"מ שכתב לשון "דבר" - תפשו חז"ל גם הוראתו מענין דבור עיי"ש. וע"כ אמרו, "מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים", וכמ"ש כ"ז בר"ה כח.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


נו.

כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום . למה מזכיר חולם חלום? אם אין לשמוע לנביא, כ"ש לחולם חולם? ופי', שלפי שכתוב נביא מקרבך כמוני; ופי' שידמה בעניני נבואתו כמשה:

  • א) שלא יקבל נבואתו מהשפעת כוכב או גלגל או מלאך, רק מה' לבדו. שעז"א כה אמר ה', וכן אמרו הנביאים.
  • ב) שמשה קיים מקצת דברי נביאים הקודמים, שהחזיר להם כל הנבואות שנבאו האבות ומה שדבר ה' עם אדם ונח. והוסיף מקצת נבואות שנבא להם על העתיד בדורות העתידים, כן הנביאם קיימו נבואות נביאים הקודמים והוסיפו נבואות חדשות.
  • ג) שמשה אמר כלל ופרט. היינו נבואות שהם לצורך הכלל ונבואות לאנשים פרטים. וכן היה ביתר נביאים, שנבאו על עניני הכלל ועל עניני אנשים יחידים.

ושאל תאמר שצריך שישוה גם בזה למשה - שיהיה זקן בן שמונים ונביא בן נביא כמשה, שעז"א כי יקום נביא. שמשמע אף שאינו בן נביא שיורש סגולה זו מאבותיו, רק שקם מעצמו.

וכן לבל תאמר שידמה בנבואתו למשה שהיתה נבואתו פה אל פה, ר"ל שהיה ער ועומד על רגליו - לזה הוסיף או חולם חלום , כי מדרגת יתר הנביאים היתה בשוה אל המשיגים נבואתם בחלום, דרך כח המדמה. כי כולם בטלו הרגשת גופם ונפלו על פניהם.

נז.

ונתן אליך אות או מופת. כבר בארתי בפי' ישעיה ח ובהתו"ה וארא ( שמות ז 3 ), שאות אינו מציין דבר היוצא חוץ מטבע, רק מציין שנותן סימן על דבר; כמו קריאת שם הילד עמנואל. והמופת הוא דבר מפליא עיני רואים.

ויצויר שני הלשונות על דבר אחד - למשל מה שנתהפך המטה לנחש, קוראהו אצל ישראל בשם אות ואצל פרעה בשם מופת. כי ישראל האמינו בה' ולא היה זה אצלם מופת ,רק אות שה' שלחו. ופרעה שלא האמין שיש יכולת בידי ה' לשנות טבעי הדברים, קראהו מופת, ולא היה אצלו אות, כי לא קבל הדברים. וכן בהחזרת השמש אצל חזקיה, אמר מה אות כי אעלה בית ה’, ובד"ה אומר, ששרי מלך בבל שעלו לדעת המופת אשר היה בארץ. ועתה ראיתי שכבר קדמני הרמב"ן בחלוק זה. וע"כ אמר בספרי ( נשא פו ) - "אות הוא מופת, ומופת הוא אות". ר"ל שיצויר שיפול על דבר אחד בין לשון אות בין לשון מופת, כפי כונת המדבר.

אולם מ"ש פה, שאות הוא בשמים ומופת הוא בארץ, מפני שזה רחוק שנביא השקר יחדש מופת בשמים, רק יצויר שיתן אות. למשל שיאמר שלמחר יהיה גשם, או לקוי איזה כוכב, שהוא ענין טבעי, והאות הוא מה שיאמר אותו קודם בואו. ולא יצויר שיעשה מופת, רק בארץ, כמו שהחרטומים הפכו גם הם מים לדם, ומטה לתנין בלהטיהם. (בשמים -תחזית, בארץ - שינוי הטבע). [והגי' הנוספת בפנים הוא עפ"י הילקוט וכ"ה בס"א ברש"י, ויש עוד גרסות קשות להבין].

ולפ"ז משמע שמפ' שהוא נביא שקר כריה"ג בסי' שאח"ז ( ראה נח ), וס"ל כסברת ר"ע, שא"א שיתן מופת בשמים, רק שיצויר שיתן אות. וזה כמ"ש הרמב"ן, שירמוז הכתוב למה שהוא אמת. כי בנפשות קצת האנשים כח נבואיי, ידעו בו עתידות לא ידע האיש מאין יבא לו; אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר, ככה יהיה לעת"ל בדבר פלוני. ויקראו לו הפילוסופים "כהין", ולא ידעו סבת הענין; אך הדבר נתאמת לעיני רואים; אולי הנפש בחדושה תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא נביא, כי מתנבא הוא, וע"כ יבא האות והמופת אשר יאמר עכ"ד.

וכבר נזכר כן בתשובות הרשב"א תקמח, על דברי נביא אוילא. והאריך בכמה מעשיות מן הצופים הנקראים "כהים" שיראו חזיונות אמתיים. וגם בזמנינו (נ) תחדשו ענינים כאלה אם ע"י מלאכת המאגנעטיזמוס שקראום אותם "רואה מלב", וכן תעשה הטבע לפעמים מנפשות המוכנות לכך כנודע ממעשים רבים, ואכ"מ לבאר זה.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)



נח.

ובא האות והמופת. משמע אף שבא האות והמופת ביחד, דהיינו שמשנים איזה דבר בשמים, ג"כ לא ישמע לו. כי ה' עשה המופת הזה כדי לנסות אתכם, אם אתם שלמים באהבתו.

ור"ע השיב שא”א שיעשה ה' נס, שעי"ז יטעו שיש ממש בע"ז, ומפרש שהיה תחלה נביא אמת. ופי' ונתן - שכבר נתן אות או מופת בעודו נביא אמת, וכ"ז מובא בסנהדרין פט.

וכבר כתב הרי"א שכ"ז רחוק שיעשה ה' נס לנביא שקר, או שנביא אמת ישוב להדיח לעבוד עכו"ם, רק שהכתוב דבר דרך הפלגה. אך שיעשה נס בשמים, לריה"ג, או אף שהיה תחלה נביא אמת (=לר"ע) - בכ"ז אל תשמע לו, כי זה מן הנמנעות שיסכים ה' שתעבד ע"ג (=עבודת גלולים)אף לשעה. וע"כ לא יועילו ע"ז לא אותות ומופתים ולא עדות נביא מוחזק. והוא דרך הפלגה, לאמת שדבר זה שקר ומן הנמנעות.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



נט.

לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. פי' בספרי שאין פירושו שלא תקבל דבריו לעשות כן, שע"ז היל"ל "לא תשמע אליו"! אבל לשון שמיעת הדברים, היינו שאסור לו לשמוע הדברים פעם שנית. וכ”כ הרמב"ם (במל"ת כח): "שהוזהרנו משמוע למתנבא בשם ע"ז". ר"ל שאנחנו לא נחקרהו ולא נשאלהו לאמר, מה האות שלך ומה מופתך ע"ז המאמר, רק נקיים בו העונש (=מיתת בית דין) .

וז"ש "לא תחזור בו" - ר"ל שלא תחזור על דבריו לשמעם שנית. והרמב"ן השיג עליו, ופי' שר"ל שלא תקבל דבריו לעשות כן, כמ"ש בת"א (=תרגום אונקלוס) "לא תקבל לפתגמי נביא הדין". ויפה השיב במג"א, שעל הקבצו ושמעו בני יעקב, ת”א "קבילו אולפן" - שהוא רק קבלת הדברים בלב. כי לרוב, שמיעת דברים היינו שמיעת האזן לבד.

ומ"ש מלת ההוא - ר"ל רק החלום ההוא והנבואה ההיא של עתה, אבל אינו נעשה חשוד למפרע. כמ”ש ביו"ד סי' א' וכמ"ש הז"ר.

והמפרשים הגיהו כאן - "ולא החוזר בו ולא החשוד למפרע", ואין צורך.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)



ס.

אחרי ה' א-להיכם תלכו . חושב שש בחינות:

  • א) אם תבחנו אחרי מי תלכו לעשות רצונו במ"ע - הלא ראוי שתלכו אחרי ה' שהוא א-להיכם, וי"ל קשר עמכם בטובותיו שהפלא עמכם, שזה הוראת "א-להים" הבא בכנוי אל ישראל - " ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ". והליכה אחרי, מורה אחרי מדותיו ודרכיו - ג"ח (=גמילות חסדים) הלבשת ערומים בקור חולים כמ"ש בסוטה יד.
  • ב) מצד היראה - הלא ראוי שתהא מוראו עליכם, לא מורא ע"ג שהיא כאין נגדו.
  • ג) מצד מל"ת - הלא הזהיר ע"ז לא יהיה לך א-להים אחרים, וראוי שאת מצותיו תשמורו.
  • ד) מצד הנביא השקר - הלא ראוי שבקולו תשמעו, שהלא נביאי האמת מזהירים אתכם מזה.
  • ה) מצד העבודה - ראוי שרק אותו תעבודו בעבודת המקדש, לא זולתו על כל הר וגבעה ועץ רענן.
  • ו) מצד שאתם דבקים בה' מצד נשמתכם, שהיא חלק אלוה ממעל. וכשתעבדו ע"ג יופסק הדבוק הזה, ונפשכם תכרת משרשה עליון אל הטומאה והגלולים; וראוי שבו תדבקון.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



סא.

והנביא ההוא או חולם החלום ההוא . כ"מ שדייק לכתוב כנוי הרומז: " ההוא " אצל כרת ומיתה - מדייק ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. וציינתי מקומותיהם בהתו"ה ( צו קלב ), וכן בספרי קמט.

ומ"ש כי דבר סרה על ה' וכו' , היינו שזייף דברי המקום, לאמר (=ואמר) דבר סרה בשמו. כמו לענות בו סרה (לקמן יט, יז), כי סרה דברת על ה' (ירמיה כח).

ובא להודיע טעם שראוי לעונש:

  • א) מצד שזייף דברי המקום, אף שלא היית מחויב לעבדו מצד טובתו.
  • ב) שאתה מחויב בעבודתו מצד טובותיו.

והנה תחלה לא שעבדו בהם המצריים, רק שלא הניחום לצאת, ואם היה מוציאם בעת ההיא היה די וטובה רבה. ואח"כ שעבדו בהם, והיה הטובה גדולה יותר, שפדם מבית עבדים.

סב.

להדיחך מן הדרך. ת"ק קבל גז"ש להשוותו עם מ"ש גבי מסית - " כי בקש להדיחך", שמיתתו בסקילה. ור"ש לא קבל גז"ש זו.

ומובא בסנהדרין פט, ושם מבואר שלכ"ע בע"ז אפי' בבטול מקצת וקיום מקצת פליגי ר"ש ורבנן, דכתיב " מן הדרך" - אפי' מקצתו. ועז"א “ מן הדרך" - אפי' מקצתו. ופי' שאם היה כתוב רק " אשר צוך" הייתי אומר שרק במל"ת דע"ג, שמצאנו צווי על ל"ת, שעז"א בספרי ( נשא ב ) "רבי אומר אין צווי אלא אזהרה". אבל כשאמר “ צוך ללכת בה" - כולל גם אם מדיח ממ"ע דע"ג, כגון עשה ונתצתם אם מזבחותם. ותקנתי הספרי עפ"י גירסת הגר"א.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)



סג.

כי יסיתך אחיך . כבר בארתי (ישעיה לו יד) גדר פעל "מסית” - שמראה לו איזה תועלת או הנאה בדבר הזה (=ע"ז) .

ודעת הת"ק, שמטעה אותו שישיג איזה תועלת מע"ג, שהוא טעות באמת. ואחרים אומרים שמגרה אותו ומראה חסרון בהנהגת ה', לומר שאינו משגיח. כמ"ש (מלאכי ג) אמרתם שוא עבוד א-להים , ועפ"ז יאמר שההנהגה נתונה תחת משטרי השמים והמזלות.

ור"מ כשטתו בב"ר לו - “דרש ר"מ, והוא ישקיט מעולמו ויסתר פנים לעולמו, כדיין שמותחים כילה על פניו וא"י (=ואינו יודע) מה נעשה מבחוץ. א"ל דייך מאיר וכו'".

סד.

כי יסיתך אחיך וגו' בסתר. והלא אלה פסולים לעדות, כמו שלמדו בספרי רפ ובסנהדרין כב מן " לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים"! וא"כ מי מעיד בו, אחרי שאמר כי יסיתך בסתר? מזה מבואר שמכמינים לו עדים.

סה.

כי יסיתך אחיך בן אמך. פי' בספרי שאם יאמר " אחיך" לבד, נפרש שר"ל "בן אביך " , שהוא שונא לך ע"ד הירושה. לכן פי' " בן אמך " - שאינו שונא לך.

ומוסיף אף " בנך" - שהוא קרוב יותר מן האח. ובקדושין פא למד מזה, דמותר להתיחד עם אמו ובתו, שמפני שאמר " בסתר".

אמר " בן אמך" - שהוא דר אצל אמו, ששם מקום סתר, שאין איש בא שם.

וממ"ש " בתך ... בסתר" - מבואר שמותר להתיחד עמה. וז"ש כמו שבנך מ"מ כן בתך מ"מ - אף במקום יחוד.

ואם יאמר " אשתך " - נפרש על הארוסה שקרויה אשתו סתם, לכן מוסיף אף " אשת חיקך " - זו הנשואה.

ומוסיף " רעך אשר כנפשך " - שהוא אביו, שנפשם קרובים זל"ז. ואיך יצויר שאביו יקרא " רעך " - זה יצויר בגר, שאין אביו ידוע.

ומפ' שתפס לשון " בסתר " כי אין דרך שיסיתו בפרהסיא, ונדמו כזונה שמעשיה בצנעה, שכל זנות האמור במשלי הוא משל על המינות והעכו"ם.

סו.

אשר לא ידעת. לא יתכן שיהיה זה מדברי המסית, שהוא בודאי ירצה להודיע לך מהותה. רק זה מדברי הכתוב, כאומר ראה הגנאי הרצוף בהסתה זו, שתעזוב א-להיך וא-להי אבותיך לעבוד דבר שלא ידעת אתה ואבותיך. שזה לא יעשו גם העמים, כמ"ש ההימיר גוי אלהים, והמה לא אלהים וגו' .

וזאת שנית, שיפתוך לעבוד אלהי העמים אשר סביבותיכם , שכבר ידעת כי הבל המה ואין בם מועיל , ולא הציל את עובדיהם מידו, ומזה תדין גם להרחוקים.

ומ"ש " מקצה הארץ" הוא למותר, שראוי לאמר "הרחוקים ממך עד קצה הארץ", וגם שהאתנחתא ראוי לבוא על מלת " סביבותיכם ”! מזה למדו עוד כונה שניה, שמזה תלמד שלא תשמע אף שיסית אותך לעבוד לשמש או לירח, שמהלכים מסוף העולם ועד סופו.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)



סז.

לא תאבה לו. רש"י ז"ל פי' על פי הספרי - לא תאהבנו. וכתב עליו הרמב"ן, אבל בגמ' אמרו "הא אם אבה ושמע - חייב". וכן הדבר, כי אבה הוא מענין רצון. וכן תרגם אונקלוס - "לא תקבל מניה".

ונראה שדרשת הספרי יוצא ממה שהיל"ל "לא תשמע אליו ולא תאבה", כי הכתוב ידבר תמיד בדרך לא זו אף זו, לא בהפך; שזה רבותא יותר שלא יאבה אף בלב. וגם כלל אזהרות אלה מיותרים, אחר שמצוה להרגו, פשיטא שלא ישמע אליו. וע"כ דרשו שהם אזהרות מיוחדות איך יתנהג עם המסית. כי אנו מצווים על אהבת ריעים ושלא לשנאותם, ואף בעובר עברה שמותר לשנאותו, אנו מצווים לעזוב השנאה כי יתן קולו בעת ירבץ תחת משאו. ויותר מזה הצווי לא תעמד על דם רעך . ומזהיר בהדרגה שלא יאהבנו.

וגדר פעל "אבה" שמתרצה בלב לחברו. ומשתתף לדעת חז"ל עם פעל אהב, ששרש שניהם אב. שע"י אהבתו יאבה בלב לדבריו. ואמר לא תאבה לו, ומוסיף - גם (=אפילו) במקום שצריך לשמוע קולו גם כשמותר לשנאותו - לא תשמע אליו למחול לו. ואף לא תחוס עינך כשטובע בנהר להצילו. והרמב"ם במנין המצות (יז , יח) מנה כדרשת הספרי, ובחבורו (ע"ז ה ה) כתב גם כדברי הגמ'. דאבה ושמע לדברי המסית, אפי' בדבור בעלמא - חייב. והרמב"ן במנין המצות נח תפס כדברי הגמ'. אבל במה שלא סלק בסוף הספר שני אזהרות מחשבונו של הרמב"ם, משמע שאין הדבר ברור לו, ואכמ"ל בזה.

סח.

ולא תחמול ולא תכסה עליו. התבאר אצלי ההבדל בין "חוס” ובין "חמל". שחוס הוא מה שאינו רוצה להשחית דבר שיש בו תועלת, וחמל הוא מצד טוב הדבר בעצמו.

וע"כ מפרש לא תחוס עין - אם טובע בנהר. שבזה יחוס מהשחית בן אדם כמוהו, שיש בו צורך לקבוץ המדיני. וחמל הוא אם רואה לו זכות, שאז הוא עצמו דבר טוב, כי י"ל זכות שלא יהרג.

ומ"ש לא תכסה - מבואר שהוא בשיודע לו חובה ומכסה הדבר ואינו מגלהו.

וממ"ש כי הרג תהרגנו - ר"ל שתהרגנו בכל אופן. למד שמחזירין אותו לחובה ולא לזכות, שהוא חלוף של כל חייבי מיתות, שמחזירין לזכות ולא לחובה. וכמ"ש בסנהדרין לג.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)



סט.

וסקלתו באבנים . יכול באבנים מרובות, התבאר בפ' קדושים צב .

ומ"ש "נאמר כאן הדחה” התבאר למעלה ( ראה סב ), וסתמא פה כרבנן דר"ש.

ומ"ש המוציאך - אפי' אין לו עליך, למעלה ( ראה סא ).

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)



ע.

וכל ישראל ישמעו ויראון. מזה אמר ר"ע שצריך להשהותו עד הרגל, שאז ימצאו שם כל ישראל. ור"י מדייק מדלא אמר "יראו וייראו", שדי אם מכריזים אח"כ, כמ"ש בסנהדרין פט.

ומ"ש ולא יוסיפו לעשות, פי' בסנהדרין שהוא אזהרה למסית עיי"ש ברש"י. וכן תפס הרמב"ם (ע"ז ה ד).

והפר"ח תמה בזה ממ"ש במכות ד ע"ב גבי עדים זוממים לרבנן, שממ"ש ישמעו וייראו - לא ידעינן הכרזה, דלשון הנשארים אינו כולל כל ישראל, רק העומדים במעמד. אבל במסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא, דכתיב וכל העם , וכל ישראל (כמ"ש בסנהדרין פט) ילפינן מיני' הכרזה. ונשאר ולא יוסיפו לאזהרה. והראיה, דהא בבן סורר ומרה לא כתיב "ולא יוסיפו", ובכ"ז צריך הכרזה, משום דכתיב וכל ישראל ישמעו.

ופי' בספרי שמ"ש ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה - לא הזהיר לענוש, רק על עבודות שחייב סקילה בכל אופן שהסית, אעבוד או אלך ואעבוד וכו' כמ"ש בסנהדרין. אבל המגפף והמנשק וכו', ע"ז אינו חייב כי אינו בסקילה, ואין זה "כדבר הזה".

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)



עא.

כי תשמע. . מלשון זה מבואר, שאין מצוה עליך לחזור אחר הדבר לשמוע, ועז"א שהחיזור אינו מן המצוה. רק אם תשמע אז אתה מחויב לדרוש ולחקור, ולא לרטוש ולעזוב הדבר. וכן אמר במדרש רבה (צו פרשה ט), כל המצות כתיב בהן " כי תראה ”, " כי תפגע ", " כי יקרא ", אם באת מצוה לידך - אתה זקוק לעשותה, ואם לאו - אי אתה זקוק לעשותם. ובארתי בארך ( ויקרא יב ).

ומ"ש "ודרשת מן התורה וכו' עד מן התלמוד” - מחקו הגר"א. ויל"פ (=ויש לפרש) שר"ל שתדרוש תחלה אם הוא עבודת גלולים שחייב עליה כפי משפטי התורה. וחקרת אם יש עדים. ואם יסופק לך - תשאל מן התלמוד, ר"ל תשאל לב"ד הגדול.

עב.

באחת עריך. . משמע רק עיר אחת ולא שתים? אבל כבר בארתי באילת השחר ע , שיש הבדל בשם המספר " אחת " בין כשבא אחריו שמוש המ"ם, ובין כשבא אחריו ה"א הידיעה או כשבא בסמיכות:

  • שאם יכוין על האחדות להוציא הריבוי - בא אחריו שמוש המ"ם. ואנקמה נקם אחת משתי עיני (שופטים טז), בחר לך אחת מהנה (דה"א כא). שר"ל אחת ולא שתים.
  • אבל אם יכוין על הכללות, ר”ל כל אחת שיהיה, בא אחריו ה"א הידיעה או הסמיכות.

ואם היה הכוונה רק אחת ולא שתים, היל”ל "באחת מעריך"! משא"כ לשון " אחת עריך" - ר"ל כל עיר שתהיה. ואינו מוציא רק (=אלא) שלש, שמעוט לשון רבים הוא שנים. וז"ש “יכול אף לא שתים - ת"ל באחת עריך ". ר"ל מדלא אמר “באחת מעריך".

וממ"ש אשר ה' א-להיך נותן לך - ממעט ח"ל [כן גריס הגר"א].

וממ"ש לשבת שם - ממעט ירושלים, שסובר שלא נתחלקה לשבטים, כמ"ש למעלה ( ראה ט ). שכן סובר ר"ש סתמא דספרי.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)



עג.

יצאו אנשים בני בליעל. שם " אנשים " מיותר, ובא לדייק ולא נשים ולא קטנים.

וכן ממ"ש לשון רבים, ידעינן שלא פחות משנים.

וממ"ש " את יושבי עירם " - ידעינן שלא יושבי עיר אחרת.

וא"כ מ"ש " בקרבך ” מיותר, שא"צ להודיע שיהיה מקרב העיר! וע"כ פי' מקרב הארץ, ולא מן הספר. וכ"ז מובא בסנהדרין קיא.

עד.

לאמר נלכה נעבדה. בש"ס סנהדרין קיא ע"ב "לאמר שצריכים עדים והתראה לכל או"א". ופרש"י לאמר נלכה נעבדה - משמע שצריכים לומר לפנינו שכך אומרים " נלכה ונעבדה ", ואין אמירה אלא בעדים, אלמא שצריך עדים לכל או"א שיעידו עליהם מה שאמרו. וה"נ - "צריך התראה לכל אחד מהם", מבואר שבא על המדיחים, שהם חייבים סקילה אע"פ שלא עבדו, ע"מ (=על מה) שאמרו " נלכה ונעבדה ", כמ"ש הרמב"ם (ע"ז פ"ד).

וצריך דוקא שיאמרו בלשון רבים - " נלכה ונעבדה" (כמש"ש ה"ה). וע"ז צריך עדים, וממילא צריך התראה כדין כל חייבי מיתות. ואינו דומה למסית, ששם כתוב כי יסיתך בסתר . ולפ"ז אין לזה ענין עם התראה שצריך אל הנדחים, שבזה משמע מדברי הרמב"ם, שאם הנדחים נסקלים - שאין שם תנאי עיר הנדחת, צריך התראה לכל א' וא' על מיתת סקילה.

אבל כשנודע לב"ד שהודחה כל העיר או רובה, ויש שם התנאים שצריך לעיר הנדחת - אז חוץ מהתראה שהתרו לכל א' וא' על מיתת סקילה, ישלחו לשם שני ת"ח להתרות בהכלל התראה כוללת. ויודיעום דין עיר הנדחת, שיהרגו כולם במיתת סייף אנשים ונשים וטף, והיתה העיר וכל שללה כליל . וכמו ששלחו לבני ראובן ובני גד ע"ד המזבח, שחשבו שעשאוהו לעכו"ם, את פינחס ונשיא מכל שבט להתרות התראה כוללת.

ואם חזרו בהם דינם כיחידים - מי שעבד במזיד בהתראת עדים יסקל. ואם לא חזרו - נלחמים עמהם. ואז אם ימצאו רוב שעבדו בהתראה של סקילה - יעלו אותם לב"ד הגדול, וידונו כדין עיר הנדחת, הגם שלא התרו לכל א' וא' על מיתת סייף [וי"א שמותרה לדבר חמור לא הוה מותרה לדבר הקל], הלא על מיתת סייף באה ההתראה הכוללת, כן למדתי מדברי הרמב"ם (ע"ז פ"ד ה ו). שיש שם גמגומים רבים שהתקשו בזה גדולי המפרשים, ולא מצאו בו כל אנשי חיל ידיהם, עיין היטב ותבין, כי קצר המצע מהשתרע פה אריכות דברים.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)



עה.

ודרשת וחקרת ושאלת היטב. הנה בסנהדרין מ למד ז' חקירות, בדרכי הלמודים ע"י גז"ש " היטב”, " היטב" עיי"ש. וזה עפמ"ש ב אילת השחר כט , איך היו דרכי חז"ל בלמודים אלה, עיי"ש בכל הפרק ההוא.

ובכ"ז כפי הנראה מלשון הספרי כאן, ובפרשת שופטים קמט ו בשופטים קצ , שלמד בדיקות מן - והנה אמת נכון הדבר, מבואר שהוציאו זה גם בדרך הפשט. כי עיקר החקירות הוא על הזמן ועל המקום, שאם א"י (=אינו יודע) באיזה זמן או באיזה מקום, הוא עדות שאי אתה יכול להזימה. ובמקום, לא יש רק (=אין אלא)חקירה אחת - "באיזה מקום". ובזמן שיש שש חקירות, ועז"א ודרשת וחקרת ושאלת - שכ"א מוסיף על חברו, הרי שלש חקירות; ומוסיף היטב , ר"ל - ודרשת היטב, וחקרת היטב, ושאלת היטב. הרי יש בכל א' שתי חקירות, שהם שש חקירות בשאלת הזמן. ועם שאלת המקום, שלא תמצא בה רק חקירה א' - הם ז' חקירות.

ולבל תאמר שמלת היטב אינו מוסב רק על " ושאלת" הסמוך לו, למדינן ממ"ש גבי יחיד העובד כו"ם (=כוכבים ומזלות) - ושמעת ודרשת היטב, וגבי עדים זוממים - ודרשו השופטים היטב , הרי שגם הדרישה צ"ל היטב. וביחוד בעדים זוממים - א"א להזימם בזולת ז' חקירות אלה, ולכן אם אמר "איני יודע” - עדותם בטלה.

ובדיקות למד הספרי, מן והנה אמת נכון הדבר , שלא כשטת הגמרא, שלמד מן ושאלת. וע"כ חפשו בגמ' דרכים אחרים ללמודים אלה.

עו.

נעשתה התועבה הזאת בקרבך . לקמן ( ראה יז ) אמר נעשתה התועבה הזאת בישראל . וכן אמר בכ”מ (=בכמה מקומות) כי נבלה עשה בישראל , רק מפני שבמקום דכתיב: " בישראל” יש להוציא גרים, כמ"ש בפי' ויקרא קצו . לכן תפס לשון " בקרבך”, ור"ל שהגרים מצטרפין להיות רוב העיר, שיהיה דינה כעיר הנדחת.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)



עז.

הכה תכה. כבר התבאר שהמקור הנלוה אל הפעל, מורה שיעשה הפעל בכל אופן. ר"ל תכהו בכל מה שתוכל, כמ"ש בבבא מציעא לא.

ומ"ש “מנין שלא ירד ויצא" פי' בז"ר, שר"ל אף אם ברח מן העיר לא נפטר ממיתה. והנה לכאורה לא צריך לאשמועינן זאת דכבר אמר במשנה דמכות ז, דמי שנגמר דינו וברח אין סותרין את דינו, אם לא כשברח מח"ל לא"י, ועיר הנדחת לא משכחת בח"ל.

ונראה מפני שעל מיתת סייף לא התרה כדין התראה, שצריך שיתרה בו ביחוד ובשעת מעשה. ועל מיתת סייף שהוא מדין עיר הנדחת, לא היה רק התראה כוללת ותוכחת מוסר מאת ב' ת"ח שנשלחו מהסנהדרין. וה"א (=והוה אמינא) שהריגה זו לא תחול רק כשהוא שם, אבל אם ברח - נדין אותו כדינו במקום אחר, והרי אינו מותרה למיתה זו! בפרט שנראה שאם עבד עכו"ם אחר שהודחו רוב העיר, די בהתראה זו לבד, כי מאז א"צ התראה למיתת סקילה. ולפ"ז י"ל "אם ירד ויצא מן העיר - פטור", לכן אמר " הכה תכה " מ"מ.

עח.

את יושבי העיר ההיא . מלת " ההיא ” בא תמיד למעט זולתו, כמ"ש באילת השחר תקצט . ובא למעט יושבי עיר אחרת שהודחו עמהם. ועד שלשים יום לא נקרא בשם יושבי העיר, כמ"ש בבבא בתרא ח ובסנהדרין קיב.

עט.

החרם אותה ואת כל אשר בה ואת כל שללה . כבר בארתי ( ישעיה ח ובכ"מ) ששם "שלל" נופל בעצם (=מהות) על הנשאר אחרי נפול הבעלים במלחמה, אז הכל נקרא "שלל". ועת בוזזים אותו יאמר " לבוז שלל " " לחלק שלל " וכדומה. וא"כ שם " שללה " מציין נכסי הרשעים הנהרגים, ונכסיהם הנשארים נקראים בשם "שלל".

אבל במ"ש החרם אותה ואת כל אשר בה - מציין כל נכסי העיר אף נכסי הצדיקים, שהם חרם מצד שנמצאים בעיר הזאת. ומזה מבואר שכל הנמצא בעיר הם אבודים, אף נכסי הצדיקים מצד שהם בתוך העיר. ושהשלל, דהיינו נכסי הרשעים הנהרגים - אבודים מצד שהם השלל הנשאר מן הנהרגים, בין שהם בעיר בין שהם חוצה. שע"ז אמר תקבץ אל תוך רחובה - שיקבץ אותה מן החוץ, כל שהם קרובים שיוכלו לקבצם אל תוכה.

ובמ"ש ואת כל בהמתה - היינו בהמת העיר לא בהמת הקדש, שהם לגבוה לא לעיר, וכ"ז בסנהדרין שם.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)



פ.

אל תוך רחובה . הרחוב הוא מקום הקבוץ.

וברייתא זו כר"ע בסנהדרין שם, דאם אין רחוב עושין לה רחוב.

והיל"ל "אל רחובה " ! ולשון " אל תוך " - מציין שמקבץ מן הצדדיים אל התוך והאמצע. ועז"א, "היה רחובה חוצה לה וכו'".

פא.

ואת כל שללה - ולא ההקדשות, אף של הרשעים, כי הם שלל שמים וצריכים פדיון.

"ותרומות", מיירי בתרומה ביד כהן, שחל עליהם איסור עיר הנידחת, רק אין מזלזלים בה.

ותרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת.

וכן מעשר שני יגנז, משום דאקרי "קדש". ועיין בגמרא (סנהדרין קיב).

פב.

כליל לה' א-להיך . שדבר זה מרוצה לה'.

ובמ"ש והיתה תל עולם וכו' - למד יהושע להחרים את יריחו, ושיהיה תל עולם; וה' הסכים על ידו, כמ"ש ב (מדרש) רבה במדבר כג, וכמ"ש כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע . ר"ל, ואחר שהיה בדבר ה', הי"ל לדייק הלשון - “ את העיר את יריחו ", שאפילו עיר אחרת ע"ש יריחו אסור, וא"כ מזיד היה. ועיי"ש בסנהדרין קיג שבנה עיר אחרת ע"ש יריחו. וז"ש "יכול שוגג? ת"ל כדבר ה'".

פג.

לא תבנה עוד . לדעת ר"ע פי' " לא תבנה ” - כמו שהיתה, אבל מותר לעשות גנות ופרדסים, שע"ז מורה מלת " עוד ".

והספרי סותם כדעת ריה"ג, שאפילו גנות ופרדסים אסור. ופי' בגמ' דס"ל " עוד ” - לגמרי משמע. ר"ל, שע"ז שלא תבנה בבנין לבד א"צ מלת "עוד", שלשון בנה בדיוק הוא רק בנין. ודי שיאמר והיתה תל עולם לא תבנה . וע"כ שמלת "עוד” מציין כמלת "לעולם ועד" - שלא תבנה לנצח, ע"י שישאר שם חורבה לגמרי, עד שלא יבא לידי כך לבנות שם שום בנין. וכמ"ש גבי צור (יחזקאל כו יד) ונתתיך לצחיח סלע וגו', לא תבנה עוד .

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)



פד.

ולא ידבק בידך . הוא ל"ת על הנאת עכו"ם.

ומ"ש "מכאן אמרו בע"ז מט, ואמר למען ישוב ה' מחרון אפו ", שכבר באר במו"נ (=במורה נבוכים), שלא תמצא חרון אף רק על עכו"ם. ועי"ז שתעשה משפט בעכו"ם - יסתלק החרון אף.

פה.

ונתן לך רחמים ורחמך . מפני שיעלה על הדעת שהוא משפט אכזרי, בפרט למ"ש הרמב"ם שהורגים גם הנשים והטף, הבטיח להם שיתן ה' בלבם מדת הרחמנות. כי יעשו כ"ז לא ממדת האכזריות, רק מפני מצות ה', כמ"ש כי תשמע בקול ה' א-להיך . וה' מלא רחמים, ואכזריות הזה נצמח ממדת רחמנותו, לבער הרע מן הארץ ולהשיב חרון אפו. עד שמשפט הזה תעשה מצד הרחמים, וכן עי"כ ירחמו עליך מן השמים, כי במדה שאדם מודד מודדים לו.

ובתוספתא פליגי בזה ר"א ור"ע. שר"ע ס"ל שקטני בני עיר הנדחת אין נהרגים, ושעז"נ (=ושעל זה נאמר) ונתן לך רחמים , ר"ל כאשר תהרוג הנדחים ישארו בניהם יתומים, ואתה תרחם עליהם לגדלם ולהיות אבי יתומים אלה. ור"א ס"ל שהקטנים נהרגים, ומ"ש ונתן לך רחמים , היינו שקרוביהם לא ישאו שנאה עליך, רק אהבה ורחמים.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)



פו.

כי תשמע בקול . מאמר זה התבאר למעלה ( ראה נא , ראה נב ) עיי"ש.


קיצור דרך: mlbim-dm-13