מלבי"ם על בראשית לח כד
<< | מלבי"ם על בראשית • פרק ל"ח • פסוק כ"ד | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • יח • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃
(כד – כו) "זנתה תמר". היתה השאלה אם פטר אותה מן היבום ודינה כפנויה, ויהודה השיב שלא פטרה מן היבום וצוה לשרפה, וכפי מנהג בני שם אז היתה הזקוקה כאשת איש, והיה ביד יהודה ליבמה בעצמו או ליתנה לשלה ליבמה להקים זרע להמתים, וע"כ אמר "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", ר"ל שמה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפ"ז היתה זקוקתי לא זקוקת בני, ומה שאחרתי הדבר ולא לקחתיה תכף, היה עולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת, ועז"א "צדקה ממני":
<< · מלבי"ם על בראשית · לח כד · >>