מלבי"ם על איוב לו
<< · מלבי"ם על איוב · לו · >>
המשך המענה השמונה עשר מענה אליהוא - המענה הרביעית
המענה הרביעית נחלקה לשתי דיברות:
- בדיבור הראשון הודיע אמתת הדבר מה שגרם את ייסוריו, שהיה עניין נסיון, וביאר לו את העניין היטב, איך צדקו דרכי ה' בזה, עד שמה שנכתב בתחילת הספר מעניין קטרוג השטן, גילה אליהוא לבסוף, ובזה נשלם הויכוח.
- בדיבור השני הוכיחו על פניו על אשר נשא לבבו לחקור בגדולות ובנפלאות ממנו בעניין הישארות הנפש, ובעניין הידיעה והבחירה וכדומה, והראה לו כי אין האדם משיג חכמת ה' אף בדברים הטבעיים המצויים לנגד עיניו, ואף כי שסגר הדלת בעדו מלהיכנס אל הקודש פנימה להביט אל האלהים ולחקור בעניינים שאחר הטבע, שהיה ראוי לו להסתיר פניו ולבל יעלה בהר ה' לנגוע בקצהו.
ובזה נשלם הויכוח בכללו.
פסוק ב
ביאור המילות
"כתר". המתן, ולתורתו איים ייחלו (ישעיה מ"ב) ת"י יכתרון.פסוק ג
ביאור המילות
"דעי", כבר התבאר למעלה (ל"ג י'). כביר, העוצם וההגדלה בכמות ובאיכות:פסוק ד
פסוק ה
- א) "הן אל", שיש אל בורא כל, שזה טבוע בנפש כל אדם שנמצא אל מחולל כל,
- ב) שהוא "כביר" ורב, ר"ל שהוא כולל כל השלמיות וכל הכחות והוא מקור לכולם,
- ג) "שלא ימאס כביר כח לב", האל לא ימאס את מי שכח לבו הוא כביר, את האיש שלבו חזק בכח כביר לעמוד בכל נסיון ולא יתמוטט משלימותו וצדקתו, איש כזה לא ימאסהו ה', באשר הוא מתהלך נכח ה' ומתדמה לשלמותו הבלתי ב"ת, והדומה יאהב את הדומה, וגם זאת היא דעה טבועה בתולדה בנפש האדם:
פסוק ו
- ד) גם דעה זו טבועה בנפש האדם, שה' "לא יחיה רשע", שאחר שהדעה טבועה בנפש שה' הוא מקור הטוב, בהכרח שונא את הרע, וא"א שהרע ימצא מאתו חיות וקיום, שזה דבר הסותר אל האמת הטבוע בנפש,
- ה) טבוע בנפש האדם "שמשפט עניים יתן", כי אחר שדעה טבוע בנפש שלא ימצא חסרון בחק ה' שהוא בתכלית השלמות, אם נאמר שלא יתן להעניים משפט על ענינם הוא עול בחקו, והוא חסרון כי חלילה לאל מרשע ושדי מעול:
פסוק ז
- ו) עוד טבוע בנפש האדם לאמת "שלא יגרע מצדיק עיניו", שהשגחת ה' הפרטית נמצאת תמיד עם הצדיק ולא תסור ממנו רגע, שהשגחה נמשכת לפי המעשה, וכפי שיוסיף בצדקותיו ודבקותו בה' כן יחולו בו עיני ההשגחה על כל פרטי פעולותיו, אולם מן ההשגחה הזאת המתמדת יסתבב ענין הנסיון הנזכר, שאחר שישגיח ה' על כל פרטי פעולת הצדיק כמי שמשגיח על בנו יחידו אשר אהבו אהבת נפש, כן יוסיף לבחון ולנסות את צדקותיו על כל הצדדים, ויבחנהו במצרף הבחינה עד כמה תגיע שלימותו ועד כמה יעלהו מעלה מעלה, ומזה נתהוה ענין הנסיון, כי יצוייר לפעמים "ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו", שבאם ינשא את הצדיק לשבת על כסא הגדולה את מלכים בגדולה וממשלה, ישבו לנצח בצדקתם, ויגבהו תמיד מעלה מעלה, כי יגבה לבם בדרכי ה', ויהיו תמימים ויתהלכו מחיל אל חיל, ויהיו מעבדיו ואוהביו, ובכל זה יצוייר כי.
ביאור המילות
"ואת מלכים (ישיבם) לכסא", ואם ישיבם לנצח, אז יגבהו:פסוק ח
פסוק ט
ביאור המילות
"כי יתגברו". שעתידים להתגבר:פסוק י
ביאור המילות
"ויאמר". מוסב גם לפסוק י"א י"ב שכ"ז יאמר להם:פסוק יא
ביאור המילות
"ימיהם ושניהם". עמ"ש יחזקאל כ"ד ד', ר"ל גם השנוים שיתחדשו ע"י הזקנה והשנים יהיו בנעימות:פסוק יב
ביאור המילות
"בשלח". חרב הדוקרת:פסוק יג
ביאור המילות
"ישימו אף", יתאנפו כי אסרם, "ולא ישועו" להתפלל לישועה:פסוק יד
ביאור המילות
"בנוער נפשם". הרוחנית (כנ"ל ל"ד י"ד), "וחיתם" חיי הגוף, ע"י "הקדשים" המזומנים למשכב שימותו לרוב ביסורים קשים:פסוק טו
ביאור המילות
"יחלץ עני". היינו הנכנע מפני ה' יחלצנו ע"י עניו והכנעתו, שהוא הפך של ישימו אף:פסוק טז
ביאור המילות
"הסיתך". שפתה אותך שלא יוכל הצר לפתוח פיו עליך לקטרג, מי הסית אותך הרחב שהיו לך וגדר מוצק הצוקה הפנימית (פערצווייפלונג כמ"ש ישעי' ח' בהבדל בין צרה לצוקה, ונחת, שרשו ינח מה שמונח בשלחן, או שרשו נחת מה שיורד על שלחנך:פסוק יז
ביאור המילות
"דין, ומשפט". הדין הוא הטענות, והמשפט הוא הפסק וגמר הדין, מצייר שהשטן י"ל נגדו דין וטענות, ובין הדין והטענות ובין חקת המשפט עצמו יתמכו את דבריו וקטרוגו:פסוק יח
ביאור המילות
"יסיתך בשפק". יסית אותך שתסתפק, כמו תחת רשעים ספקם, בינינו ישפק (למעלה ל"ד), ופעל יסיתך מוסב על החמה, שהגם שהמה לשון נקבה פה בא בדרך שם מופשט, שהוא מסית ומדיח, והשמות המופשטים יבואו פעמים בל"ז ופעמים בל"נ כפי כונת המדבר כמ"ש בכ"מ:פסוק יט
ביאור המילות
"היערך". היטעון כנגד המקטרג, כמו ערכה לפני התיצבה, ולא ערך אלי מלין, "שועך" מה שאתה שוע ונדיב, או מה שאתה שועה ופונה אל ה' בעת שאתה לא בצרה:פסוק כ
ביאור המילות
"תשאף". מענין הבטה וצפוי, לעלות, שיסתלקו עמים מן העולם, כמו כעלות גדיש בעתו:פסוק כא
ביאור המילות
"השמר". להשמר לבלתי תפן.
"מעוני", מסבת העוני בחרת בזה לפנות אל און:פסוק כב
פסוק כג
פסוק כד
ביאור המילות
"שוררו". מענין שיר שהיו מחברים שירים על פעלי ה', או מענין הבה:פסוק כה
ביאור המילות
"חזו בו". שע"י פעולותיו יחזו במחזה הלב גדולת הבורא, ובכ"ז מצד שהוא אנוש (ששם זה מורה על ההקטנה) יביט רק למרחוק:פסוק כו
פסוק כז
ביאור המילות
"יגרע". מגרע אותם מן הארץ לאסוף אותם אל האויר, ופי' יגרע נטפי מים לאדו, שהם יזוקו מטר, שמן האדים יתהוה מטר ע"י הזקה והתכה:פסוק כח
ביאור המילות
"יזלו, ירעפו". הנזילה הוא בשפע והרעף טפות טפות (עמ"ש ישעיה מ"ה):פסוק כט
ביאור המילות
"מפרשי עב". נקרא בעת שהוא מפורש ואינו מצומצם, בעת שהשמים טהורים, ומצייר שהעב מבין (כי דרך המליצה להשאיל בינה ושכל לעצמים בלתי בעלי שכל כמו בטרם יבינו סירותיכם אטד):
"ותשאות". מענין חשך, אשאון והמון הגשם הסוכך באויר:פסוק ל
ביאור המילות
"אורו". האור והחום הפרוש ונעצר באדים:פסוק לא
פסוק לב
ביאור המילות
"כפים". העננים, בעת יתגלו, כמ"ש עב קטנה ככף איש, עליה על הכף שהוא הענן, ובעבור שכף יד בא בלשון נקבה אומר עליה.
"במפגיע" מענין פגישה, פגישת העננים זה בזה:פסוק לג
ביאור המילות
"רעו". מענין תרועה, "מקנה", פרשתי מענין קנה וסוף קמלו, שהקנה היה חלול ואביב והיו מתריעים בו ובא הקו"ף בלא דגש להקל כמ"ש במכלול שלפעמים יפול הדגש. ויל"פ מקנה מענין קנאה, כמו סמל הקנאה המקנה (יחזקאל ח' ג'), תרועה של קנאה ואף העולה על למעלה, והוא יגיד על המטר ויבשר הגשם:<< · מלבי"ם על איוב · לו · >>