מלאכת שלמה על תמיד ז

<< · מלאכת שלמה · על תמיד · ז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות:    בשלשה ספרי כתיבת יד הכל פרק אחד וכן נראה מהראב"ד והרא"ש ז"ל שאכתוב לקמן בסמוך דלא הוי האי בזמן פרק בפני עצמו ועיין ג"כ במ"ש בסוף המסכתא מדברי הרא"ש ז"ל וגם מפירוש הרמב"ם ז"ל ר"פ א"ל הממונה זוטא משמע שהכל פרק אחד שכתב שם אבל ברכת כהנים הידועה היא נאמרת על מעלות האולם אחר גמר עבודת התמיד כמו שיתבאר בפרק שאחר זה ע"כ. ובנו הר"ר יהוסף ז"ל מחק מלות פרק ז' וכתב כך מצאתי זה ומה שלמעלה בפרק אחד ע"כ. ובסדר המשנה שבתלמוד אין שום מפרש מפרק אמר להם הממונה זוטא עד סוף המסכתא והדפיסו שם המדפיסים ביאור הרמב"ם ז"ל בפרקים אלה:

בזמן שכהן גדול נכנס:    להשתחוות אחר הקטרה דרכן ליכנס להיכל להשתחוות ואין זו ביאה ריקנית דהשתחוואה עבודה היא הרא"ש ז"ל:

אחד מימינו ואחד משמאלו:    כך הגיה הרי"א ז"ל. ולקמן גבי באו ועמדו אצל בן ארזא הגיה אחד בימינו ואחד בשמאלו וכתב כן מצאתי ע"כ:

הגביה לו את הפרכת:    צריך למחוק מלת נכנס וכן נמחק במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. אכן הר"ס ז"ל לא נמצא לפניו מוגה ולכן כתב וז"ל שהוא יוצא צ"ע אמאי לא קתני שהוא בא והרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול מפרשה שהוא יוצא מן ההיכל אחר שהשתחוה ולפי דבריו ז"ל הא דקתני בתר הכי נכנס והשתחיה צ"ל דקאי אסגן דהיינו הממונה עיין שם ע"כ. ונלע"ד שלשון המשנה שיעורו כך והשתחוה ויצא וכיון ששמע וכו' וכמו שהוא בפ"ה דהלכות כלי המקדש:

והשתחוה ויצא ונכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו:    זה אינו על כ"ג בלבד אלא על כל כהן שהיה מקטיר בין כ"ג בין כהן הדיוט שלאחר שהשתחוה ויצא היו גם אחיו הכהנים נכנסין ומשתחוין ויוצאין הראב"ד ז"ל. וזהו פירוש הרא"ש ז"ל שלשה אוחזין בו לכבודו של כ"ג שסומכין בו עבדיו בהכנסו להיכל מלך. ואחד באבנים טובות שֶׁבָּחשֶׁן. הגביה לו את הפרכת התלוי לפני פתח ההיכל לצניעות וכן היה לפני שער האולם ע"כ. ואיתה בחוספות פרק הקומץ רבא דף כ"ז. וביד פ"ה דהלכות כלי המקדש סימן י"א. וכתב התוי"ט הפרכת פירש הר"ב ז"ל שעל האולם יפה פירש דאשתמיטתים להכ"מ שנדחק שם בהלכות כלי המקדש וכתב שצריך לומר שגם על ההיכל היה פרכת ע"כ וזה לא שמענו בשום מקום ע"כ. והנה ראיתיו בדברי הרא"ש ז"ל כמו שכתבתיו לעיל בשמו ז"ל:

משנה ב

באו ועמדו על מעלות האולם:    המקטיר והזוכה במחתה ואותו שקבל הכף:

עמדו הראשונים:    מדשני מזבח הפנימי והמנורה לדרומם של השלשה לפי שצפין חשוב הוא לקדשי קדשים לכך מקטירי הקטרת היו עומדים לצד צפון הרא"ש ז"ל. וביד פרק ששי דהלכות תמידין ומוספין סימן ד'. עמדו הראשונים להנהו שכבר עשו עבודתם קרו ראשונים כגון בעל הטנא והכוז והמחתה והבזך והכף:

לדרוס אחיהם הכהנים:    פירוש לימין אחיהם הכהנים דאלו הכהנים שלא גמרו עבודתם עדיין חשיבי טפי מהנהו ראשונים דאלו שהם עסוקים בתמיד עדיין להקטיר האברים יותר צריך לכבדם מאותם שכבר גמרו עבודתם לפיכך אותם הראשונים היו מתכבדין בזה שהיו מעמידין אותם לימין אחיהם הכהנים אלו העוסקים בתמיד עדיין ובשביל כך היו עומדין כולם בצד אחד כדי שלא יהא בל אחד יותר מחברו נראה כגדול שאם היו מקצתם עומדים לשמאל ומקצתם לימין היה כמו הטלת קנאה בין אלו של שמאל לאלו של ימין הראב"ד ז"ל:

וכף וכסויה:    נראה מהרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות תמידין ומוספין דמטוטלת שישנינו לעיל פרק ג' היתה ע"ג הכף שכתב ומכסה את הכף בבגד קטן ולא כמו שפירש הוא ז"ל בפירקין דלעיל וז"ל ולפיכך אמר שהיו ממלאין הבזך קטרת ומכסין במכסהו ונותנין על המכסה מלמעלה מפה קטנה מאד כמין חתיכת בגד ע"כ:

וברכו וכו':    ביד בספי"ד דהלכות נשיאות כפים:

את העם ברכה אחת:    נשאו את כפיהם כדי לברך את ישראל ברכה אחת יברכך יאר ישא היו אומרים ביחד בלי הפסק בינתים לפי שאין עונין אמן במקדש לכך לא היו מפסיקין ביניהם וא"ת והרי עונין בשכמל"ו י"ל כיון דברכת כהנים אינה כי אם לברך את ישראל לא היו עונין בשכמל"ו ואע"פ שביום הכפורים היו עונין זהו משום חשיבות היום שהיא יום סליחה ומחילה וכפרה הרא"ש ז"ל. ומצאתי כתוב בספר חן טוב פ' נשא דף רי"ד ורט"ו דהני ג' ברכות הראשונה ר"ל יברכך בממון וישמרך מן החטא שלא ירום לבבך וגם שתתן ממנו צדקה וברכת יאר ה' וגו' ר"ל באור תורה ויחנך דעת ללמוד תורה. וברכת ישא ה' פניו וגו' ר"ל ישא ה' פניו אליך להביט אליך ולא יסתיר פניו ממך כי אם יעזור לך ללחום את מושל הרי לך ג' דרכים להנצל מהיצה"ר ובזה נתן טעם לשבח למה במקדש היו כולן ברכה אחת ובגבולין ג' ברכות יען ג' דרכים הללו להכניע היצה"ר היו נמצאים בירושלם כא' שברכה ח' יברכך ה' בממון לתת צדקה שם בירושלם מביאין את כל המעשר של האוצר וכתיב עשר תעשר כמשרז"ל עשר בשביל שתתעשר והיו מניחין מעשרותיה בירושלם ליושבים לפני ה' לאכול לשבעה שלא יוכלו להתעכב בירושלם לאכול מעשרותיהם שם הרי שם היה צדקה ללומדי תורה גם שם יתנו צדקות ה' כי לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניה להם לאוכלי מעשר א"כ הרי בידם תורה וצדקה כא' גם עזר מאתו יתברך ללחום את מושל ואם יש בידו עון המבדיל בינו לבין אלהיו לא לן אדם בירושלם ובידו עון שהקרבנות מכפרים הרי שלשתן נמצאו יחד במקדש. משא"כ בגבולין שאפשר עיר א' כולם עשירים ואינם לומדים כי אם מחזיקים ידי לומדי תורה בעיר אחרת גם אותה העיר אין בידם ממה להתפרנס אלא מן הצדקה ויש עיר אחרת שאינם נותנים ולא נוטלין אלא מסתפקין בעצמם לכן כל אחת ברכה בפני עצמה יברכך ה' בממון לתת צדקה וישמרך מן החטא ע"י צדקתך אבל אינם לומדים תורה ויש מי שאין בידו לתת צדקה כי אם לוקח ומתפרנס מאחרים ומכניע יצרו בתורה ולהם ברכה ב' יאר ה' פניו אליך באור תורה ויש מי שרוצה ללחום עם יצה"ר בכח חשבון הפסד מצוה כנגד שכרה וה' לו בעוזריו ללחום עם מושל אבל בירושלם נמצאו שלשתם יחד לכן הם ברכה א' במקדש ע"כ בקיצור. עוד כתב בסוף הפרשה כי לכך נכתב שם ההוי"ה בכל פסוק ופסוק להורות על ברכת כהנים שבגבולים חוץ למקדש יען שבגבולים צריכין שמור יותר בשלש שמות של שלש ברכות הללו ובפרט בזמן הגלות צריכין שמירה מכל דבר רע משא"כ במקדש שכולן ברכה אחת ע"כ בקיצור:

אומרים את ה' ככתבו:    מצאתי כתוב ארז"ל ושמו את שמו יברכום בשם המפורש הוא שם בן שתים עשרה אותיות ואותם שאין יודעין מזכירין שם יהוה ככתבו ע"כ:

נושאין את ידיהם כנגד כתפותיהם:    כצ"ל:

ברכה אחת:    בספר המקצעות מצאתי כתוב דהיכא דאיכא נדה בביתיה דכהן אסיר ליה למסיק לדוכן כל אימת דאיתה בנדותה דחיישינן דילמא נגע במידי דנגעה היא ואתי לאיטמויי דא"ר יודן כל כהן שנושא את כפיו ואמו או אשתו או בתו טמאה ונכנס הוא באותו בית שנדה לשם הרי תפלתו על ישראל תועבה ואף הוא גורם לזרעו שיאבד מן העולם ולא עוד אלא שאינם מוציא את ישראל ידי חובתם ועליו הכתוב אומר ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם וכי היכי דאסור ליה לכהן למיעל בביתא דמתנא ביה מיתא כך אסור ליה למיעל בביתא דאית ביה נדה ואי איחד לה אינדרונא ולא נפקא מינה כל ימי נדותה שפיר דמי. שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן שמוע רבי במה הארכת ימים אמר להם מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא ולא פסעתי על ראשי עם קדוש ולא נשאתי כפי בלא ברכה ועוד שאלו תלמידיו את ר' עקיבא בן יוסף במה זכית לחכמה מפוארה אמר להם מעולם לא הרהרתי לדבר עבירה ולא דברתי עם אשה כשהיא נדה ולא הסתכלתי בכהנים בזמן שפורשים כפיהן מכלל דאסור. שאלו תלמידיו את ר' ישמעאל כ"ג מפני מה זכיתה לכהונה גדולה אמר להם מעולם לא הקרבתי קרבן בזמן שהנדה בתוך ביתי ולא נשאתי כפי בלא נטילת ידים ע"כ ההעתקה. ולפיכך יש לתמוה מ"ט דהנך תנאי דמחמרי כולי האי בנדה והא קיימא לן דמותר להתייחד עם הנדה וי"ל דכל אלו שאמרו לא אמרו אלא לבעלי הנפש דומיא דיחזקאל דאחמיר אנפשיה במסוכנת ולכ"ע שרי וה"נ הכא לדידהו אסור הא לכ"ע שרי שאל"כ היה אסור להתייחד מיהו נראה דוקא באותם דברים הוא שיש חילוק בין בעל נפש לשאר בני אדם אבל ודאי לישא את כפיו הכהן לכ"ע אסור כיון דא"ר יודן כל כהן וכו' ומשמע שאין חילוק בשום כהן וי"ל שמא זהו הטעם משום דלנדה וזבה סמך הכתוב והזרתם את בני ישראל וגו' עד בטמאם את משכני לפיכך צריך לעשות הרחקה טובא לכל מה שנוהג במקדש כגון ברכת כהנים והקרבת קרבנות שהם מעשי כהונה שאע"פ שברכת כהנים נוהג בגבולים מ"מ עיקרו הוא במקדש ואשכחן נמי דר"ע ס"ל במסכת שבת דע"ז איתקש לנדה דכתיב תזרם כמו דוה צא תאמר לו הרי משמע כמעט דלענין צא תאמר לו אתקש לנדה מכלל דצריך להרחיקה אפילו מן הבית ועוד דאיכא למימר דכי היכי דע"ז איתקש לנדה ה"נ נדה לע"ז והרי זה בא ללמד ונמצא למד דנדה בא ללמד על ע"ז שמטמאה במשא ובאה נמי להיות למדה שמטמאה באהל מדרבנן כמו ע"ז דמטמאה באהל מדרבנן לענין מצות כהנים כגון הקרבת קרבנות ונשיאות כפים. וע"ז דמטמאה באהל נפקא לן מדר' יהודה בן בתירא דכתיב זבחי מתים הרי אתקש למת ועוד דבפ"ק דע"ז מפרש מהרחק מעליה דרכך דצריך להתרחק מע"ז ד' אמות והה"נ איכא למימר לנדה דהא אתקש לע"ז וכ"ש שאסור לספר עמה כשדעתו להקריב או לישא. כפיו מיהו תימא לומר שאפילו בזמן הזה היה נוהג הדבר הזה דא"ר יודן שאסור לישא את כפיו דילמא במקדש הוא דוקא קאמר מפני שמזכיר את ה' כהלכתו וצריך פרישת טהרה ביותר לפיכך אמר כמו כן שגורם לזרעו שיאבד מפני שבירך ברכה שאינה ראויה לפיכך נהפך עליו לקללה וברוב קללות הזרע מתקלל דכתיב לא יכרת ליואב וכו' דהיינו זרע וכן חם דנתקלל בזרעו והרבה כיוצא בזה ועוד הוא לא הפריש עצמו בטהרה מן הנדה וקלקל באשה והאשה עיקרה לבנים לפיכך הזרע מתקלל ועוד מצינו כמו כן בפ' שני דשבועות דכל מי שאינו פורש מאשתו נדה בניו מתים ומי שנתקדש לפרוש מאשתו אפילו סמוך לנדתה הויין לו בנים ראויין להוראה וכולה מילתא כדאיתא התם והמחמיר מתברך:

ובמקדש ע"ג ראשיהם:    דלאו אורח ארעא שיהא ראשה של כהנים למעלה ממקום שכינה ששורה על ידיהם ועוד דאיכא למיחש דילמא אתו לאסתכולי על הידים וזה לא יתכן לפיכך היו נושאין ע"ג ראשיהם חוץ מכ"ג שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ אבל במדינה כנגד כתפיהם היו עושין וכ"ש אם יגביהו למעלה מראשיהם שפיר דמי:

למעלה מן הציץ:    אבל כהן הדיוט שהיה מגביה ע"ג ראשו דהיינו למעלה מן התפילין לא חיישינן דזהו תימה לומר שמגביה למעלה מראשו ולעולם למטה מתפילין של ראש ואם יש לפירש כך י"ל שהיה צריך לעשות תפלה של ראש גבוה כדי שיהיו הידים למטה וגם יש לתמוה היאך אדם נושא תפילין של יד הלא הראש היא למעלה ושמא י"ל דכיון דאיכא תפילין של ראש שהם למעלה מינכרא מילתא. ואחר שברכו העם היו מקטירין האברים ובזמן שכ"ג רוצכ להקטיר היו נוהגין בו כבוד כדמפרש ואזיל עכ"ל הראב"ד ז"ל:

וישא אהרן את ידיו אל העם:    משמע שנשאם למעלה מראשו הרא"ש ז"ל. וכתוב בספר יראים סימן ט"ו וטעם דבמקדש שריית שכינה ע"י כהנים ונאה שתהא שריית שכינה למעלה מראשותיו אבל במדינה אין שריית שכינה ע"י כהנים הלכך כנגד כתפיהן שמאחר שצריך נשיאות כפים כענין זה נקרא דבר חשוב נשיאות דבר המקובל ונראה דאילו למעלה מכתפיו נראה כשוטה בעמידתו וכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות נאות ויש לתמוה דתנן חוץ מכ"ג שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ כהנים אחרים נמי איכא תפילין ומצינו שהחמירו חכמים בעיון תפילין יותר מבציץ דאמרינן בשבת בפ"ק חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות על אחת כמה וכמה נ"ל דלא חמירי תפילין מטעם רבוי אזכרות אלא לענין משמוש הצריכו חכמים שלא יפלו וירמסם ברגליו שלענין דריסת רגלים לא מהני חפוי עור של בתים אבל לענין שאר בזיונות וחסרון קדושת אזכרות מהני להו לקדושת אזכרות חפוי עור הבתים ואין הקפדה בקדושת אזכרות שבתפלה אלא משום [שם] שדי לבדה שכתובה בקמטים של בתים שאינו מחופה עור ואע"פ שיש בהן אזכרות הרבה מותר להכניסן לבית הכסא הלכך מהני חפוי עור לכל דבר חוץ מדריסת רגלים הלכך לענין משמוש איתיה לקל וחומר מציץ עכ"ל ז"ל:

משנה ג

בזמן שכ"ג רוצה להקטיר:    ס"פ שתי מדות. וביד בפ"ה דהלכות כלי המקדש סימן י"ב י"ג י"ד:

והעלהו:    מסייעו לעלות רש"י ז"ל:

מושיטין לו:    לראשון:

וסומך עליהן:    כ"ג רש"י ז"ל:

וסומך עליהן וזרקן:    פירש סמך כמו נשען על הסגן ועל המושיט וזורק האברים ע"ג המערכה ול"ת דוקא יש לו רשות להשען כשהוא רוצה לקבל מן המושיט וגם לזרוק כדי להקטיר האברים אלא אפילו אם אינו רוצה רק לקבל מן המושיט והכהן הגדול יתן לאחרים לזרוק למערכה יש לו רשות להשען על המושיט עד שיזרקו ויבא מושיט אחר תחתיו וישעו עליו וזהו ששנינו צזמן שהוא רוצה סומך ואינו כמשתמש בכתר כהונה שלא לצורך הראב"ד ז"ל. אבל בגמרא שלהי פרק שתי מדות מפרש אביי משום יקרא דכ"ג שתהא תורת הקטרתו מעילה משאר הקטרות דשאר כהנים היה סומך דהא תנן התם דאין סמיכה בשחוטין ועוד דקיימא לן דאין סמיכה בצבור אלא שתי סמיכות וכן פירשו הרמב"ם והרא"ש ז"ל ולזה ג"כ כיון רעז"ל בקיצור פירושו:

וזרקן:    דאויר מעט מפסיק בבתים בין כבש למזבח פירוש שלא היה ראש הכבש נוגע במזבח בזבחים דף ס"ד ודף ק"ד. וכתבו תוספות ז"ל בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ"ז) בשם רבינו חיים דיש אויר מפסיק יותר מכדי אמה סובב כדי שיהא אויר קרקע מפסיקו מה דם אויר קרקע מפסיקו (פירוש אויר קרקע מפסיק בין הדם למזבח) אף בשר אויר קרקע מפסיקו ע"כ. ואיתא בספרא פ"ד דאחר שזורקן חוזר ועורך אותם על האש שנאמר וערך הכהן אותם. וביד פרק ששי דהלכות מעשה הקרבנות סימן ד':

והאימורין:    נראה שג"כ הם בזריקה אלא דקרא אשמועינן בבשר העולה שהוא בזריקה אע"פ שאח"כ חוזר ועורך אותם וכ"ש אימורין דשאר קרבנות וזכר לדבר מצאתי בהרמב"ם ז"ל שם רפ"ז ורפ"ט במעשה החטאות והאשמות שכתב בהן ומפריש האימורים ומולחן וזורקן ע"ג האשים אלא שלא מצאתי שכתב כן במעשה שאר הקרבנות וכ"ש בקמצי המנחות:

הושיט השני לראשון:    זהו כבוד כהן גדול שיקבל כל האברים מיד אחר:

בא לו להקיף:    בזבחים פרק קדשי קדשים (זבחים דף ס"ד.) ועיין בספר לבוש החור סימן תרנ"א וסימן תרע"ו בפירוש כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין וז"ל בקיצור אלא פירושו נ"ל שהוא כדרך הכתיבה שאנו כותבין שהוא מצד ימין לצד שמאל כי לא לחנם היתה הנחת הכתיבה עד"ז וכן מוכח מהקפת המזבח שהיה הכהן עולה בכבש שהיתה בדרום והתחיל בקרן דרומית מזרחית ואח"כ מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית ואם היה יכול הכהן לעמוד במקומו ולזרוק הרי הוא ממש כמו שכתבנו מדרך הכתיבה שלעולם צריך אדם להתחיל מכנגד ימינו והלאה כדי שימשוך ימינו אצלו אלא מפני שהמזבח היה גדול ולא היה אפשר לזרוק בעומד במקום אחד היה צריך להלך ולהקיף המזבח עד"ז שהיתה הפנאת גופו נגררת אחר ימינו שהרי היה צריך לזרוק בימינו והגיע עצמך בטבע ובהרגל כל בני אדם כשמסבבין את עצמן במקרה כגון במחול תראה שהם אינם מסבבים ופונים עצמן בלי כונה ורצון אלא מצד טבעם רק בדרך זה ע"כ בקיצור וע"ש. ועיין ג"כ במ"ש שם סי' תר"ס. אכן בספר קרבן אהרן פרשתא ה' דף ס"ב ע"ד כתב שטועים האומרים שהפניה לצד ימין היא כדרך כתיבתנו ע"ש כי נראה ששם סייע עצמו מפירוש לשון רש"י ז"ל שהביא שם וז"ל רש"י ז"ל בזבחים פרק קדשי קדשים (זבחים דף ס"ב ע"ב) כשאתה מקיף שום דבר ופניך אליו ואתה סובבו מצפון למערב לימינך אתה הולך ע"כ וע"ש בספר קרבן אהרן א"כ נפלו טעיות דפוס בדבריו:

להקיף את המזבח:    לצורך ניסוך כי אחר הקטרת אברים היה ניסוך היין והכבש היה בדרום וכשעלה לכבש ופנה לשמאל ומתחיל להקיף פגע בקרן דרומית מזרחית תחלה ומקיף לימינו עד שהוא מגיע לקרן מערבית דרומית הרא"ש ז"ל:

נתנו לו יין למסך:    אבל כ"ג לא היה נושא היין אלא הכהן שזכה בניסוך תתלה העלה את היין ופנה לשמאלו ופגע בכ"ג ונתן לו את היין לנסך דייקא נמי דקתני תנו לו יין לנסך ולא קתני אמרו לו נסך ש"מ שם בזבחים דף ס"ד. וביד ספ"ז דהלכות מעשה הקרבנות. בפירוש רעז"ל וגם יש לו רשות להפך בצנורא בלא פייס קשה קצת לע"ד דהא אפילו כהן הדיוט יכול להפך בלא פייס דהא לא אשכחן פייס להפך צנורא:

הסגן עומד על הקרן:    שהוא אמה על אמה:

והסודרין בידו:    כדי להניף ולרמז לבן ארזא ושאר לוים ולא ידענא כשכהן הדיוט היה מנסך אם כהן אחר היה צריך לסודרין או הוא עצמו מניף ומנסך הראב"ד ז"ל:

ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים:    שהוא גבוה וכשראו הכהנים שהסגן עומד על הקרן והסודר בידו הלכו הכהנים ועמדו על שלחן החלבים ותקעו והריעו ותקעו כדי שיתקבצו הלוים לשיר הרא"ש ז"ל:

ושתי חצוצרות בידם:    תוספות ז"ל בזבחים דף ס"ח נראה שגורסין ושתי חצוצרות של כסף בידם. ואיתא נמי הכי בתוספות דפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ"ח) ודפרק אין בערכין דף י'. ועיין במה שכתבתי שם בשמם ז"ל סוף הפרק וס"פ בתרא דמסכת קנים:

באו ועמדו אצל בן זירזא:    לפי שהוא גדול שבמשוררים ובקי להקיש בצלצל לפיכך היו עומדים אלו שני כהנים לימינו ולשמאלו כדי לתקוע על כל פרק ופרק של שיר כי פרקים היו להם לשיר שהיו בהן מפסיקין ובתוך אותו הפיסוק היו תוקעין וצלצול הוא אחד מכלי שיר ושאר דברים פשוטים הם וחיים הם למוצאיהם אמן עכ"ל ז"ל:

שהה לנסך:    פירוש דלא תימא דלאלתר בתחלת הניסוך היה מניף אלא לאחר ששהה כשיעור לנסך כל מה שהיה לו לנסך היה מניף ואין לפרש דוקא כששהה אז היה מניף אבל אם לא שהה לא היה מניף ויש שגורסין שחה דהיינו שחה עצמו והתחיל לנסך הראב"ד ז"ל. והרמב"ם ז"ל גריס ג"כ שהה בפרק ששי דהלכות תמידין ומוספין. עוד כתב הראב"ד ז"ל שלחן החלבים נראה שלחן האברים ששנינו במסכת שקלים בפי"ג שופרות ששני שלחנות היו עומדין במערבו של כבש ועל האחד היו נותנין את האברים ונראה לומר דבשביל כך היו צריכין לאותו שלחן משום דזימנין דהוו נפישין קרבנות ולא הכהן המקטיר אברי עולת נדבה מספיק להקטיר לאלתר עד שימתין שיתעכלו קצת מהם על המערכה אז היה מקבלם מן המושיטין לו את האברים ומניחן על השלחן שאצל המזבח והכבש ולפיכך היה עומד במערבו של כבש כדי שלא יצטרך להפוך את אחוריו כלפי הקדש כשהיה מקבל מן המושיטין וכמו שהיה עושה לאברי עולות כך היה עושה לחלבים דהיינו אימורין של כל הזבחים דסלקי לגבוה כמו העולה דכולה כליל ולפיכך קורא אותו בכאן של חלבים לפי שבשעת ניסוך שאר זבחים הנאכלין שהיו חלבים שלהם מונחין על זה השלחן כמו כן היו התוקעים עומדים עליו ומילתא דפסיקא נקט הכא בלשון חלבים דבר שהוא נוהג בכל הזבחים ולפי שזה השלחן היה עומד אצל מערבית דרומית במקום הניסוך היו גם תוקעים מפני שממש בסמוך היה שהרי במערבו של כבש היה השלחן היינו בקרן מערבית דרומית דבעינן על בסמוך כדכתיב על עולותיכם וגו':

הגיעו לפרק:    שיש פרשה שהיא סוף המליצה ושלשה פוסקים היה בשיר שהן מפסיקים בו ועל כל פרק ופרק תקיעה ותרועה ותקיעה והיינו דתנן בפרק בתרא דסוכה אין פוחתין מאחת ועשרים תקיעות במקדש שלש לפתיחת שערים ותשע לתמיד של שחר וכו' והיינו ט' תקיעות תקיעה תרועה ותקיעה על כל פרק ופרק הרא"ש ז"ל. וכתב רד"ק ז"ל בשרש צלל צלצלי שמע הם שני כלי נחשת שמקישין זה בזה ומשמיעין קול וכן אמר במשנה הקיש בן ארזא בצלצל אבל בצלצלי תרועה הוא אומר על החצוצרות בלבד ע"כ וי"מ כלי ניגון שיש בו שלשה יתרים ע"כ:

והשתחוו העם:    תוי"ט כל העם שבעזרה הרמב"ם. ז"ל פרק ששי מהלכות תמידין ע"כ. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל והשתחוה העם גם מחק מלות יהי רצון ומלת אמן:

זהו סדר התמיד:    רפ"ד מיתות. ובירושלמי ס"פ שני דמגלה. ואיכא מאן דמפרש התם רפ"ד מיתות דאע"ג דקתני זהו סדר התמיד לאו לאשמועינן עיכובא אלא למצוה מן המובחר ומ"מ אי אפיך לית לן בה. וביד שם פרק ששי דהלכות תמידין ומוספין סימן ה' ו' ז':

משנה ד

לה' הארץ ומלואה:    כל המזמור רש"י פרק בתרא דר"ה דף ל"א ופירש הרא"ש ז"ל דמפרש התם בגמרא ביום הראשון לה' הארץ ומלואה על שם שקנה עולמו והקנה ושָׁלַט בעולמו:

בשני גדול ה' ומהולל מאד:    על שם שחלק מעשיו ומלך עליהם ונתעלה וישב על כסא כבודו דוגמת שוכנו בעירו והר קדשו:

בשלישי אלהים נצב בעדת אל:    ע"ש שגילה תבל בחכמתו והכין חבל לעדתו פירש רש"י ז"ל שגילה ארץ מקום מצב עדתו:

ברביעי אל נקמות ה':    ע"ש חמה ולבנה שעתיד ליפרע מעובדיהן:

בחמישי הרנינו לאלהים עוזנו:    ע"ש שברא עופות ודגים לשבת לשמו כנף רננים נעלסה

בששי ה' מלך גאות לבש:    ע"ש שגמר מלאכתו ומלך עליהם:

בשביעי מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחי העולמים:    הדרן עלך החלו עולין וסליקא לה מסכת תמיד בס"ד עכ"ל הרא"ש ז"ל. ומנוחה בויו גרסינן:

לחי העולמים:    גרסינן וכך הגיה הרי"א ז"ל. וביד שם פרק ששי סימן ט'. ופירש בתוי"ט פירש הר"ב ז"ל האי תנא סבר לה כמ"ד שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב וכו' לאפוקי ממ"ד שם בר"ה תרי חרוב שנאמר יחיינו מיומים. והיא דעת ר' נחמיה ואביי ס"ל כותיה ומתניתין ר' יהודה בשם ר' עקיבא דס"ל דחד חרוב ורב קטינא ס"ל כותיה:

לחיי העולמים:    בתוי"ט והר"ב העתיק וכו' וכבר השיב על זה המדקדק מהר"ר שמואל ארקוולט"ו ז"ל ה"ה במהדורותיו ששלח לי על ספרו ערוגת הבושם אמר שם שכן מים אינו נמצא נפרד ובסמיכות יאמר מי הים בצירי כן יאמר מן חיים חי בצירי כשהוא סמוך ועניינו חיי העולמים וכן בחתימת ישתבח הנכון לקרות חי העולמים בצירי עכ"ל נר"ו. ואני מצאתי הגירסא בטור א"ח סימן קל"ג ליום שכולו שבת ומנוחה וחיי העולם הבא:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת תמיד.