מלאכת שלמה על שבת כב
<< · מלאכת שלמה · על שבת · כב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
חבית שנשברה וכו': וכתבו התוס' פ' כל כתבי (שבת דף קי"ז) בשם ר"ת ז"ל דדוקא נשברה לו חבית אבל נסדקה ועושה טיף טיף מותר להביא כלים לקלוט ולצרף דאינו בהול כ"כ להביא כלים דרך רה"ר כמו נשברה ע"כ:
מזון שלש סעודות: בנקוד שבא במ"ם מצאתיו ונראה הטעם מפני שהוא סמוך וכן נקד ה"ר יהוסף ז"ל:
ובלבד שלא יספוג: שלא ישים ספוג לשאוב היין ולחזור ולהטיף ואע"פ שיש לספוג בית אחיזה דליכא חשש סחיטה וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט ובהכי קל ביותר להבין קשר מתני' עם סוף פירקין דלעיל:
ר"י אומר: תוס' בכל מערבין ד' ל"ט ובגמ' יו"ט דף ג' רמי ר' יוחנן דר' יהודה אדר"י ומשני תנן אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין רי"א אם לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור אלמא מדקאמר אם לאוכלין היוצא מהן מותר כל לאוכלין אמרי' בדבר היוצא מהן אוכלא דאפרת הוא ואינו בכלל גזירת משקין שזבו ורמינהי דתנן בפ' ג' דערובין ועוד א"ר יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט הראשון ואוכלה בשני וכן ביצה וכו' בשני אין בראשון לא אלמא כל מידי דזב ממקומו ביו"ט ואפי' אוכלא אסור ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה והפך ההיא דמתנה אדם אי נמי משנתנו של כאן איפוך דר' יהודה לרבנן [הג"ה פי' משום דאין סברא להפוך כל הנהו בבות דתנן התם ספ"ג דעירובין ועיין עוד בדבורי תוס' אשר שם בעירובין ובביצה:] רבינא אמר לעולם לא תיפוך ור"י לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפי' בראשון נמי שריא דאוכלא דאפרת הוא אלא לדידכו נהי דאית לכו בביצה גזרת משקין שזבו אודו לי מיהת דבשני שריא דחד מינייהו חול הוא ואמרי ליה רבנן קדושה אחת היא פי' דס"ל לר' יהודה דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה מעולם ומתני' דריש י"ט דלא כר' יהודה וההיא ברייתא דאיתא התם בפ"ק ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר עדיין היא מחלוקת ב"ש וב"ה אפי בביצה שנולדה בשבת אם תאכל ביו"ט ההיא דרביה. רבינא בריה דרב עולא אמר מעיקרא דר' יהודה אדר' יהודה לא תיקשי דהא דאמר בשני אין בראשון לא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים קאמר ור"י לטעמיה דאית ליה מוקצה ולא משום משקין שזבו:
חלות דבש שרסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ור' אלעזר מתיר: ר' אלעזר גרסי' בלי יו"ד והוא ר' אלעזר בן שמוע וכן כתב רש"י ז"ל בפ"ק דשבת דף י"ט. ובגמ' כי אתא רב הושעיא מנהרדעא אייתי מתניתא בידיה זיתים וענבים שרסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין ר' אלעזר ור"ש מתירין והא קמ"ל דאי ממתני' ה"א התם הוא דמעיקרא אוכלא ולבסוף אוכלא אבל הכא דמעיקרא אוכלא ולבסוף משקה אימא לא קמ"ל וגם מהאי מתניתא מוכח דר' אלעזר גרסי בלתי יו"ד שהוא חברו של ר' שמעון:
כל שבא בחמין מלפני השבת: ופירשו רש"י והר"ן ז"ל שנתבשל מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת כדי שיהא נימוח וכל שלא בא בחמין כגון בשר יבש שאוכלין אותו ע"י הדחק ע"כ. ובגמ' בעי כגון מאי הוי בא בחמין פי' שחוזרין ושורין אותו בחמין ומהדרינן כגון תרנגולתיה דר' אבא שהיה מבשלה ושורה אותה בחמין במים רבים להמחות מאליה ואוכלין אותה לרפואה. וכתב בב"י א"ח סי' שי"ח וז"ל והתוס' כתבו בפ' כירה כל שבא בחמין פי' שנתבשל לגמרי כדמפרש בפ' חבית כגון תרנגולת דר' אבא וכן כתב רבינו ירוחם בח"ג וז"ל כל שבא בחמין מערב שבת כלומר שנתבשל כל צרכו וכן בהגהות חדשות פ"ט אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' כ"ב דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אע"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת ונראה מדבריו דאפי' לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי נמי כיון שנשרה במים רותחין חשוב מבושל לענין שלא יחשב כמבושל בשבת כששורה אותו בשבת בחמין ונ"ל דלישנא דמתני' קשיתיה דקתני שבא בחמין ולא קתני שנתבשל ומפני כך פירש"י ז"ל בפ' כירה כל שבא בחמין כל מלוח שבא בחמין מע"ש חוזרין ושורין אותו בחמין בשבת ואין בו משום תקון שהרי נתקן כבר קצת עכ"ל כלומר דבא בחמין דקתני קאי בין לדבר מליח בין לשאינו מליח בדבר מלוח הוא ביאה לבד ובדבר שאינו מליח הוא בשול ואטו דבר מליח נקט שבא ולא נקט שנתבשל ורמב"ם ז"ל לא נראה לו לידחק בכך ומש"ה סתם וכתב דבר שנתבשל או נשרה ולא חילק בין מליח לשאינו מלוח ע"כ. אבל הרב המגיד כתב דדעת הרמב"ם ז"ל דכל שלא נתבשל כל צרכו אפי' שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אם שורה אותו בחמין בשבת חייב חטאת כמבשל באור עצמה ע"כ בקיצור ובית יוסף עצמו הביא דברי הרב המגיד שם סי' שי"ח ולא חלק עליהם שם. עוד כתוב שם בב"י בשם רבינו ירוחם והר"ן ז"ל דהא דתנן שורין אותו בחמין בשבת אפי' בכלי ראשון שרי ע"כ: וכתב עוד שם והא דתנן כל שלא בא בחמין מדיחין אותו בחמין בשבת כתבו התוס' בפ' כירה (שבת ל"ט א)' לפי' רשב"א דערוי ככלי שני אתי שפיר הכא דאין שורין אותו בכלי ראשון אבל מדיחין אותו מכלי ראשון דרך עירוי אבל לפי' ר"ת דמפרש דערוי הוי ככלי ראשון ע"כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר וא"כ מאי איריא מדיחין אפי' שורין נמי ואור"י דאפי' בכלי שני אין שורין דהואיל והמים חמין מיחזי כמבשל כו' א"נ הה"נ שורין אותו כיון דאיירי בכלי שני והא דנקט מדיחין לאשמעי' דאפי' הדחה הויא גמר מלאכה במלוח הישן וקולייס האספנין עכ"ל ז"ל:
מדיחין אותו: בשבא תחת המ"ם:
ודגים מלוחים קטנים: יש ספרים דלא גרסי לי' אבל בס' יראים סי' ק"ב משמע דגריס ליה וכתב עוד בסוף דבריו אלו וכל כיוצא בהן: אבל הטור א"ח סי' שי"ח נראה דלא גריס ליה וז"ל אבל מדיחין אותו בחמין חוץ ממליח הישן וקולייס האספנין. פי' דג קטן שאין צריכין אלא בשול מעט הדחתן הוא גמר מלאכתן ע"כ. אבל רש"י ז"ל פי' בפ' כירה שהוא דג שקורין טונינא ע"כ ולשון הר"מ דילונזאנו ז"ל קולייס האספנין פי' קוליוס של הספרדים הנקרא איספניולי וקוליוס הוא דג ידוע בקושטאנדינא ומביאין מהם משם לארץ ישראל ולשאר ארצות ובימים הראשונים היתה קושטאנדינא של מלך איספניא ע"כ. וכתוב בב"י א"ח סי' שי"ח שכתוב בשם ס' הפרדס שי"מ מליח הישן וקולייס האספנין שניהן טרית הן ולאו מילתא היא אלא מליח הישן בשר מלוח הרבה ודיקא נמי שאומר ישן שלא יאכל כלל אם לא ידיחנו בחמין אבל טרית אני אומר שמותר לרחוץ במים קרים בשבת כל דהו ואכיל ליה מידי דהוה ארחיצת כוסות וקערות שמותר לעשות כן בשבת וכו' ע"ש עוד. וגם מכאן משמע דל"ג ודגים מלוחים:
שהדחתן זו היא גמר מלאכתן: ומינה דייקינן בגמ' דאם הדיח חייב חטאת מדקרי ליה גמר מלאכתו ש"מ זהו בשולו וחייב: ותוס' פ' כל שעה (פסחים דף מ') כתבו דהאי מדיחין מיירי בכלי שני דבכלי ראשון אפי' הדחה אסורה והא דתנן בפ' כירה אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי דמשמע אפי' שורין אומר ר"י דהכא מיירי במידי דבר בישול וכששורין אותו אפילו בכלי שני מיחזי כמבשל אבל תבלין עשוי למתק הקדרה ולא מיחזי כמבשל ע"כ ואיתא נמי בתוס' בפ' דם חטאת (זבחים ד' צ"ו):
שובר אדם את החבית וכו': עמ"ש פ"ב דברכות סי' ה'. ובגמ' יו"ט דף ל"ג מוקי רב אשי למתני' בחבית שבורה שמדבקין שבריה בשרף של עץ שעושין ממנו זפת ובלשון ערבי קורין אותו מוסתכי ומשום דרעועה היא לא חיישי' לתקון כלי דהואיל ורעועה היא הרבה יחוש עליו דשמא יקלקל החבית ועושה נקב לכה"פ שיוכל ועוד פי' ה"ר יצחק דכיון שהם מזופפין ומדובקין בזפת ואין החתיכות שלימות לא הוי שום תיקון כלי ובהכי אתיא מתני' כר"א דהתם ותוס' ז"ל כתבו כאן דאפי' לרבנן מיבעי לן לאוקמה בהכי ע"ש. ור"ע ז"ל פי' שובר אדם אה החבית מפני שהוא מקלקל והוא פי' רש"י ז"ל וכתב עליו הר"ן ז"ל דלא נהירא דנהי דכל המקלקלין פטורין איסור מיהא איכא אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה מיהו כי שרינן דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה והראיה מדאמרי' בפ' בכל מערבין וכו' וכן פי' רש"י ז"ל התם עכ"ל ז"ל והביאו הרא"ש ז"ל בפ' בכל מערבין. וכתוב שם בב"י בשם תרומת הדשן שכ' בשם א"ז דהא דשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות איירי בחבית שאינה מחזקת מ' סאה דהוי כלי ואין סתירה בכלים ואפשר דלהר"ן ז"ל נמי לא מיקרי כלי גדול אא"כ הוא מחזיק מ' סאה ע"כ. ובגמ' דייק רבא אליבא דר' אושעיא דמדקתני לאכול ממנה גרוגרת ולא קתני פירות שמעי' דבדרוסות איירי ומש"ה שובר את החבית ומטלטל הסייף לכך דאיידי דמטלטל סייף לחתוך בו עגול של דבילת גרוגרות תבר ביה נמי לחבית אבל מפורדות שאין צריך לחתכו לא ומתני' ר' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו. וק"ק לע"ד א"כ הרמב"ם ז"ל ה"ל למנקט בלישניה בה"ש פכ"ג ה"ב שובר אדם את החבית לאכול ממנה פירות כיון דלא קיימא לן כר' נחמיה ושמא דס"ל ז"ל דאין הלכה כר' אושעיה לא במאי דאמר דמיירי בדרוסות ולא בדיוקו מדלא קתני במתני' פירות אלא אורחא דמילתא קתני שהיה דרכן לשמור גרוגרותיהן בחביות וגם הוא נקט לישנא דמתניתין כדרכו ברוב המקומות:
אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר: גרסי' וכן הוא בפי' ר"ע ז"ל וכן הוא בירושלמי ובנוסחת כ"י וכן משמע מפירוש הרמב"ם ז"ל גם ה"ר יהוסף ז"ל כך הגיה אבל ברב אלפסי ז"ל כתוב דברי ר' יוסי וחכמים מתירין גם בפסקי הרא"ש ז"ל ובכל הסוגיא של הגמ' גריס רש"י ז"ל ורבנן. נראה שהוא ז"ל היה גורס במתני' וחכמים מתירין גם בתוספות פרק במה טומנין (שבת דף מ"ח) גם הר"ן ז"ל תפס בפירושו וחכמי' מתירין גם במגיד משנה פכ"ג סי' ב' גם בבית יוסף א"ח סי' שי"ד. ולשון הגמ' אמר רב הונא מחלוקת למעלה בראש המגופה אבל מצדה ד"ה אסור והיינו דקתני מצדה ואמגופה קאי וד"ה ורב חסדא אמר מחלוקת מן הצד אבל על גבה ד"ה מותר והא דקתני לא יקבנה מצדה התם בגופה דחבית והרמב"ם ז"ל פי' במתני' כוותיה דרב חסדא אבל שם ביד פסק כוותיה דרב הונא. ומה שפי' ר"ע ז"ל איני רואה לו סמך בגמ' בפי' רש"י ז"ל:
מפני שהוא ממרח: פי' שמא ימרח וכן הוא ביד שם סימן י"א וז"ל לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח ואפי' בשומן אין סותמין את הנקב גזרה משום שעוה ועיי"ש במגיד משנה אי הוי גזרה לגזרה ובית יוסף כתב שם סי' שי"ד דאפשר דס"ל להרמב"ם ז"ל דסתימת נקב החבית אסורה בכל דבר משום דהוי כבונה ואם סתמו בשעוה אסור ג"כ משום ממרח ע"כ:
שיצנו: גרסי הצד"י קמוצה:
ואת הצונן בחמה: פי' בשמש כדמוכח שם בפ' כירה וכמו שכתבתי שם סי' גי וכן מבואר ג"כ שם ביד. אכן בירוש' והרי"ף והרמב"ם והר"ן ז"ל נראה דגרסי בחמין:
מי שנשרו וכו': ורש"י ז"ל פי' בפירקי' מי שנשרו שנפלו במים בשבת וכתבו תוס' ז"ל מי שׂנשׁרו גרסי' לשון נפילה ולא כפי' הקונ' לעיל בפ' במה אשה שפירש שׁנִשׁרו במי גשמים דהא אמרינן בר"פ משילין מאן דתני מנשירין לא משתבש כדתנן מי שנשרו כליו בדרך אלמא לשון נפילה הוא ע"כ. והרמב"ם ז"ל גם הוא פירש כפי' רש"י ז"ל דבפ' במה אשה נשׁׂרי כליה ולשון משרה ושורין וגם הר"ן ז"ל פי' שנשרו שנטבלו כליו במים:
מהלך בהן ואינו חושש: שמא יבא לידי סחיטה כן הוא לשון הטור שם סוף סי' ש"א גם לשון הכל בו שהביא שם ב"י כמו שאכתוב בסמוך גם לשון הרמב"ם ז"ל שם פכ"ב ואין חוששין שמא יסחוט וכתוב בתוי"ט וצריכין אנו לחלק ולומר כו'. ולע"ד נראה דקושיא מעיקרא ליתא דההיא דאלונטית הא אוקים לה ר' יוחנן בגמ' דיחידאה היא ובן חכינאי היא וכמו שאכתוב שם בסמוך וכן רמזו ג"כ ר"ע ז"ל ולא קיימא לן כותיה אלא בין במלבושים בין באלונטית לא חיישי' שמא יסחוט ואם בא בעל תוי"ט לתרץ דאמאי לא פליג הכא בן חכינאי כדפליג גבי אלונטית ניחא: וכתוב שם בבית יוסף בשם ספר כל בו מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהן ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה אבל אינו מנערן מן המים שאם ינערם יהיה חייב משום סוחט שכן דרך כל בגד בלוע במים כשמנער אותו המים נסחטין ממנו ודוקא בכלים חדשים לפי שמקפיד עליהם יותר לפי שמתקצרין במים עכ"ל ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל ומשנה זו דחויה היא. אמר המלקט דהכי תניא בברייתא בגמ' שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר' אלעזר ור' שמעון אוסרין דס"ל כותיה דרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור [הג"ה פ' זהו דוקא באיסור מלאכה דאוריי' כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם שאם יראו יסברו שכבסן בשבת אבל בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן במקום פסידא לא גזרו רבנן בחדרי חדרים:] ואיתא נמי להאי ברייתא בפ' במה אשה ובפ"ק דביצה דף ט' ותוס' פ"ק דע"ז דף י"ב ע"ב ובירוש' פ' בתרא דכלאים מייתי שלש משניות ושלש ברייתות דפליגי אדרב:
הרוחץ במערה או במי טבריא: תוס' רפ"ק דסוטה והביאה ב"י למתני' בסי' שכ"ו. ובגמ' גרסינן קתני מי מקוה דמערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין. הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא מכלל דלהשתטף כל גופו דלאו דרך רחיצה היא שרי לכתחילה אפי' בחמין ומני ר"ש היא דתניא לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן דברי ר"מ ר"ש מתיר ר"י אומר בחמין אסור בצונן מותר וכתבו תוס' ז"ל אף מי מערה תמין שהוחמו באור דאי בחמי טבריא שרי לכתחלה כדאמרי' בפ' כירה והניחו להם חמי טבריא ובפ' ח' שרצים ודקאמר [הג"ה מלת ודקאמר ליתא בדפוס בתוס' אלא אני הגהתיה בע"ד אבל ברש"ל ז"ל מוגה דקאמר בלי וי"ו ולא יתכן ע"ש פ' ח' שרצים בגמ' דף ק"ט בברייתות דקתני התם בהו רוחצין במי טבריא אלא ודאי אסוגיין דהכא קאי:] דיעבד אין אמי מערה קאי ולא תנא במתני' חמי טבריא אלא למידק אף מי מערה חמין ע"כ ועיין בתוס' בפ' ח' שרצים (שבת דף ק"ט.) ובמה שכתבו מי מערה חמין שהוחמו באור כן דעת הרא"ש ז"ל וכן פי' הר"ן ז"ל ודלא כהרי"ף והרמב"ם ז"ל שסוברין דמי מערה מי חמי טבריא הן ומתסרי משום דאתי לידי זיעה שהם ז"ל סוברין שהזיעה אפי' בחמי טבריא אסור וטעמא דמי טבריא מותרין משום דמגולין הן אבל מערה מכוסה היא כדאיתא בפ' הפרה דמערה מרבעא ומטללא וכתב הר"ן ז"ל ולפי זה הני חמי טבריא דילן דמטללי אסור לרחוץ בהן בשבת ולא נהירא דהא משמע בפ' כירה דלא אסרי זיעה אפי' בחמי האור אלא משום לתא דרחיצה ובחמי טבריא דרחיצה שריא האיך נאסור הזיעה אלא ודאי הך מי מערה חמי האור נינהו שהוחמי מע"ש אבל חמי טבריא שרו בין ברחיצה בין בזיעה וכן דעת ה"ר יונה והרמב"ם ז"ל עכ"ל הר"ן ז"ל:
ונסתפג: [עי' בר"ן] וה"ר יהוסף ז"ל כתב ס"א מסתפג. ובערוך ס"א לנטות בלא א' והיא אלנטית והובאה מתני' בתוס' כתובות דף ו' ופי' הרמב"ם ז"ל זאת הרחיצה אינה אלא במקום שמותר לו לטלטל ממנו לביתו ומביתו לאותו מקום כמו שיהיה בחצר או במדינה ויהיה שם עירוב ואעפ"כ לא נתיר לו להחזיר להביא לביתו האלונטית שנסתפג בה שמא יסחטנה להביאה נגובה וכשנאמר לו כי אין דרך להוציא זה הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו יניחנו שם ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי ע"כ. ובגמ' א"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו והאי מתני' מסיים בה ר' יוחנן דברי בן חכינאי ולאו סתמא היא:
סכין וממשמשין: הוא מגזרת משה משיתיהו וענינו משיכה וגרירה כלומר כשמושכין וגוררין הידים על בשר האדם בחוזק. ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו המ"ם הראשונה בנקודת חירק:
בבני מעים: אית דל"ג בבני מעים. וכן בהרי"ף והרא"ש ליתא וכן נראה מפי' רש"י והר"ן ז"ל וכן בנכ"י ליתא וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה אבל בברייתא דמייתי הכא בגמ' ובפ' חלק (סנהדרין דף ק"א) גרסינן ליה. ופי' רש"י ז"ל סכין וממשמשין ואין בכך משום רפואה דסיכה איתקש לשתיה ע"כ. ומפרש התם בגמ' בברייתא ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול היכי עביד א"ר חמא ב"ר חנינא סך ואח"כ ממשמש ור' יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת:
אין יורדין לפילומא: גרסי' כגי' רוב המקומות ובערוך ס"א לקורימא והוא נהר לשון מי קרמיון ע"כ גם הרמב"ם ז"ל הביא שתי הגירסאות:
אין עושין אפיקטויזין: ומלת אפיקטויזין אשכחן דכותה בברייתא בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ') לענין פירות שביעית שאין עושין אותן אפיקטויזין ושם פירש"י אפיקטויזין להקיא והיא בנוטריקון אפיק טפי זיין מזון האוכל יותר מדאי מוציא ומקיא ע"כ, ואית דגרסי אַפִיקְטִוָזוָוָן. הזי"ן והוי"ו בנקודת קמץ. אכן ה"ר יהוסף ז"ל נקד כן אַפִיקְטְוזֵוון:
אין מעצבין וכו': דוקא בחוליות של שדרה הוא ומשום דמיחזי כבונה אבל לישב אבריו שלא יתעקמו שרי:
ואין מחזירין את השבר: שמואל ס"ל דמחזירין תנן וכן הלכה:
מי שנפרקו ידו וכו': לשון הטור בסימן שכ"ח מי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו לא ישפשפנה הרבה בצונין שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא ומלת בחמין הכתובה בפירוש ר"ע ז"ל אם אינה טעות איני יודע מהיכן העתיקה אע"פ שאפשר שר"ל שהמנהג להתרפאות הוא במים חמין וזה אפילו בצונן כדתנן במתני' אסור: