משנה שבת כב ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק כב · משנה ו | >>
סכין וממשמשין (בבני מעיים), אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין.
אין יורדין לקורדימא, ואין עושין אפיקטויזין, ואין מעצבין את הקטן, ואין מחזירין את השבר.
מי שנפרקה ידו ורגלו, לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ הוא כדרכו, ואם נתרפא נתרפא.
משנה מנוקדת
נוסח הרמב"ם
סכין,
- ומתמשין,
- אבל -
- לא מתעמלין,
- ולא מתגרדין.
- אין יורדין - בפילומה,
- ואין עושין אפיקטפיזון - בשבת.
- אין מעצבין - את הקטן,
- ואין מחזירין - את השבר.
- מי שנפרקה - ידו, או רגלו,
- לא יטרפם - בצונן,
- אבל -
- רוחץ כדרכו,
- ואם נתרפא - נתרפא.
פירוש הרמב"ם
סכין - כלומר מושחין בשמן.
וממשמשין - הוא מגזרת "משה", "משיתיהו"(שמות ב, י), ועניינו משיכה וגרירה, כלומר כשמושכין וגוררין הידים על בשר האדם בחוזק.
מתעמלין - כמו "מתיגעין", והוא מגזרת "עמל", "שיעמול האדם"(קהלת א, ג), "עמלו בוניו בו"(תהלים קכז, א), והוא העמל והיגיעה.
מתגרדין - מגזרת "להתגרד בו"(איוב ב, ח), וכמוהו בלשון חכמים "מתחככין".
לפלומה - קורדימא, בור המים, ויש בו חמימות לפי שהמים מכונסין בו והנכנס לשם יזיע, והזיעה ביום השבת אסורה.
אפיקטוזין - פירוש הקיא, והיא מלה מורכבת ממלות ארמיות "אפיק טוי זין", פירוש הוצאת הלחם מן הבישול, רוצה לומר שיקיא הלחם ויוציאנו מן האיסטומכא קודם שיתעכל. ובתנאי שישתה סם מקיא וזהו האיסור, אבל להכניס אצבעו לתוך פיו מותר.
מעצבין - הוא השבת חליות השדרה ועריכתן, וזהו כמו בונה, אבל כריכת הולד בבגדים וחיתולו מותר.
ואמרם אין מחזירין את השבר - אינה הלכה, והפסק מחזירין את השבר.
נפרקה ידו - כלומר נשמט פרק היד או הרגל:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
סכין - שמן בשבת:
וממשמשין - ביד על כל הגוף להנאה:
אבל לא מתעמלין - לשפשף בכח י:
ולא מתגרדין - במגרדת, ודומה לו (איוב ב) ויקח לו חרש להתגרד בו, משום דהוי כעובדא דחול:
אין יורדין לפולימא - בקעה מלאה מים ותחתיה טיט כמו דבק, ויש בה מקומות שיטבע הרוחץ שם באותו טיט וידבק בו ואינו יכול לעלות עד שיתקבצו בני אדם ויעלוהו בקושי גדול ובדוחק. פ"א בקעה שטיט שלה מחליק והרוחץ שם נופל ובגדיו נשורים במים ואתי לידי סחיטה:
אפיקטויזין - להקיא. ופירושו אפיק טוי זיין, כלומר להוציא המזון ממקום בשולו שהיא האצטומכה. אפיק, מוציא. טוי, מתבשל. צלי אש מתרגמינן טוי נור. זיין, מזון. ודוקא לשתות משקה שמביאו להקיא הוא שאסור בשבת יב אבל להכניס אצבעו לתוך פיו כדי להקיא מותר. והיכא דאית ליה צערא ואם יקיא יתרפא מותר אפילו ע"י משקה:
ואין מעצבין את הקטן - לתקנו ולישב עצמותיו וחוליות שדרתו משום דמיחזי כבונה. ולא אמרן אלא לאחר זמן אבל ביום לידה שרי. מעצבין, לשון ידיך עצבוני ויעשוני (שם י):
ואין מחזירין את השבר - עצם שנשבר. ואין הלכה כמשנה זו, אלא הלכה מחזירין את השבר בשבת:
שנפרקה ידו - שיצא העצם מן הפרק שלו:
לא יטרפם - לשון ביצים טרופות בקערה, שמשתטף [בצונן] על מקום השבר, דמיחזי דלרפואה קעביד:
פירוש תוספות יום טוב
אבל לא מתעמלין. פירש הר"ב לשפשף בכח וכן פי' רש"י ונראה דטעמא כמו שפירשו בלא מתגרדין דהוי כעובדא דחול ויש להרמב"ם פירוש אחר ובחיבורו פרק כ"א מבואר יותר וז"ל שם איזה הוא מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע שאסור ליגע את עצמו עד שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה ע"כ:
[* אין יורדין לקורדימא. והר"ב העתיק לפולימא וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי אבל בכל השאר הנוסחאות שראיתי הגי' לקורדימא וכן העתיק רש"י ופי' שם הנהר וגירסת הרמב"ם נמי כן הוא ופי' בור המים ויש בו חמימות לפי שהמים מכונסים בו והנכנס לשם יזיע והזיעה ביום שבת אסורה ע"כ]:
אין עושין אפיקטויזין. כתב הר"ב ודוקא לשתות משקה כו'. הכי איתא בגמ' ופי' רש"י דדמי לרפואה וגזרו משום סחיטת סמנין:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(י) (על הברטנורא) ונראה דטעמא כמו שפירש בלא מתגרדין דהוי כעובדא דחול. והר"מ מפרש בדרך אחרת. איזה הוא מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע שאסור ליגע את עצמו עד שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה:
(יא) (על ה) ובכל שאר הנוסחאות הגירסא לקורדימא ופרש"י שם הנהר. וכן הוא גירסת הר'מ ופירשו בור המים ויש בו חמימות לפי שהמים מכונסים בו והנכנס לשם יזיע והזיעה ביום שבת אסורה:
(יב) (על הברטנורא) ופרש"י דדמי לרפואה וגזור משום שחיקת סמנין:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
סכין וממשמשין: הוא מגזרת משה משיתיהו וענינו משיכה וגרירה כלומר כשמושכין וגוררין הידים על בשר האדם בחוזק. ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו המ"ם הראשונה בנקודת חירק:
בבני מעים: אית דל"ג בבני מעים. וכן בהרי"ף והרא"ש ליתא וכן נראה מפי' רש"י והר"ן ז"ל וכן בנכ"י ליתא וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה אבל בברייתא דמייתי הכא בגמ' ובפ' חלק (סנהדרין דף ק"א) גרסינן ליה. ופי' רש"י ז"ל סכין וממשמשין ואין בכך משום רפואה דסיכה איתקש לשתיה ע"כ. ומפרש התם בגמ' בברייתא ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול היכי עביד א"ר חמא ב"ר חנינא סך ואח"כ ממשמש ור' יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת:
אין יורדין לפילומא: גרסי' כגי' רוב המקומות ובערוך ס"א לקורימא והוא נהר לשון מי קרמיון ע"כ גם הרמב"ם ז"ל הביא שתי הגירסאות:
אין עושין אפיקטויזין: ומלת אפיקטויזין אשכחן דכותה בברייתא בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ') לענין פירות שביעית שאין עושין אותן אפיקטויזין ושם פירש"י אפיקטויזין להקיא והיא בנוטריקון אפיק טפי זיין מזון האוכל יותר מדאי מוציא ומקיא ע"כ, ואית דגרסי אַפִיקְטִוָזוָוָן. הזי"ן והוי"ו בנקודת קמץ. אכן ה"ר יהוסף ז"ל נקד כן אַפִיקְטְוזֵוון:
אין מעצבין וכו': דוקא בחוליות של שדרה הוא ומשום דמיחזי כבונה אבל לישב אבריו שלא יתעקמו שרי:
ואין מחזירין את השבר: שמואל ס"ל דמחזירין תנן וכן הלכה:
מי שנפרקו ידו וכו': לשון הטור בסימן שכ"ח מי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו לא ישפשפנה הרבה בצונין שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא ומלת בחמין הכתובה בפירוש ר"ע ז"ל אם אינה טעות איני יודע מהיכן העתיקה אע"פ שאפשר שר"ל שהמנהג להתרפאות הוא במים חמין וזה אפילו בצונן כדתנן במתני' אסור:
תפארת ישראל
יכין
סכין: שמן בשבת:
וממשמשין: ביד בנחת על הגוף להנאה:
בבני מעים אבל לא מתעמלין: לשפשף בכח אסור. דהוה עובדין דחול (שכ"ז ס"ב). וי"א דר"ל אין דורסין על הגוף בכח. כדי שיזיע (שכ"ח סמ"ב):
ולא מתגרדין: (קראטצען). ור"ל בכלי המיוחד לכך. אבל בהיה לו מגרדת המיוחד לשבת. שרי. ולהכי שרי ליחד (בירסטע) משער חזיר לתקן בה שערותיו בשבת. אבל במסרק בין כך וכך אסור (מג"א ש"א סקכ"ב ושכ"ז סק"א):
אין יורדין לקורדימה: שם נהר. ששם מצוי טיט מחליק. ושמא יחליק ויפול וינשרו. כליו ואתא לסחטן (ש"א סמ"ו):
ואין עושין אפיקטוזין: לשתות משקה (ברעכמיטטעל). גזירה משום שחיקת סממנים. אבל להושיט אצבע לתוך גרונו כדי שיקיא. שרי במקום צערא:
ואין מעצבין את הקטן: ילד רך לפעמים חוליות שדרתו מתפרקין. עצביו ומתריו שם (פערבראכען) בל"א. וכדי לרפאותו מושכין כל יד שלו נגד רגל שכנגדו. ועי"ז מתישרין אבריו. זה אסור בשבת משום בונה (כמבואר בגמ'). מיהו במקום צער תינוק שרי ע"י עובד כוכבים. אבל ביום הלידה הכל שרי ע"י ישראל (ש"ל ס"ט):
ואין מחזירין את השבר: עצם שנשבר באדם וקיי"ל דמותר. אבל אבר שיצא מפרקו. (פעררענגט) בל"א. אסור להחזירו משום בונה (מג"א שכ"ח סקנ"א):
מי שנפרקה: (פעררענגט):
ידו ורגלו לא יטרפם בצונן: ר"ל לשפשפן במים צוננים. שזה דרך רפואה:
אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא: והכי קיי"ל (שם ס"ל):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
משנת ארץ ישראל – פירוש ספראי
אין מעצבין את הקטן – מקובל היה להניח את התינוק לאחר הלידה על לוח עץ חלק, בעיקר לאחר לידה קשה היו אוחזים בראשו של התינוק כדי לחלצו מבטן אמו, ולתמוך בראשו ולעצבו. אין מעצבין את הקטן, משום שאין מדובר במחלה, ואין כאן פיקוח נפש.
ולא מחזירין את השבר – הלכה זו אינה הולמת את הרפואה המודרנית. בימינו ידוע שחשוב להשיב את חלקי השבר למקומם ולייצבם מהר ככל האפשר כדי לאפשר לכוחות הגוף לאחות את השבר. לא כן ראו זאת קדמונינו. הם הניחו שניתן לדחות את הטיפול עד צאת השבת בלא לגרום לנפגע נזק כרוני. אבל ההלכה הבבלית דחתה את ההלכה הקדומה, וקבעה משמו של האמורא שמואל שמותר להחזיר את השבר בשבת (שבת קמז ב, שבת קמח א). לפנינו דוגמה נדירה להלכה תנאית שנדחתה על ידי חכמי בבל הקדומים בלי שנתנו צידוק לפסיקתם ממקור תנאי. מסתבר שהתפתחות הרפואה גרמה לשינוי ההלכה, ולשמואל, שהיה רופא, היה חלק נכבד בשינוי זה. המיוחד בדבריו אינו עצם השינוי ההלכתי, אלא שהוא אינו מנומק במקור תנאי, אלא מוצג כשינוי או כמחלוקת על המשנה.