מלאכת שלמה על שביעית א
מלאכת שלמה · על שביעית · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
עד אימתי חורשין שדה האילן: בלא בי"ת גרסינן וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. והחכם הר"ש שירילי"ו ז"ל פי' וז"ל כל זמן שהוא יפה לפרי כל זמן שהחרישה יפה לפרי של ששית דהיינו אחר עבור עצרת קצת ומכאן ואילך לא דלצורך שביעית הוא חורש דמתני' סברא כר"ע דפ"ק דמ"ק ודפ"ק דר"ה דדריש קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית דהיינו שלשים יום לפני ר"ה של שביעית ולית לי' לר' עקיבא הלכתא דעשר נטיעות דלהוי הלכה למשה מסיני למשרינהו עד ר"ה אלא ממילא הוא דקא שרי ר"ע ילדה עד ר"ה דס"ל דאוקומי אילנא הוא וערבה ונסוך המים בלחוד הוא דגמיר הלכתא ולא הוי איסורא דמפסח לשדה הלבן ומעצרת לשדה האילן עד לפני ר"ה אלא מתקנת ב"ש וב"ה הכי מסקי' לה במ"ק פ"ק:
עד העצרת: דהיינו מעט קודם שיעורייהו דב"ש ומשו"ה תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לפרש טעמן דב"ה. ובירושלמי פריך דאי הכי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה היא ואמאי לא תני לה בעדיות שכולם נשנו לשם ואפי' הנהו דאליבא דיחיד ומשני דלא תני אלא מידי דלעולם הוי קולא לב"ש והכא פעמים שאין גשמים מצויין ואין הליחה מצויה והוא עתיד לחרוש קודם עצרת דאי ממתין לאחר עצרת יבשי ומתים הן וב"ה מקילין עד עצרת והוו ב"ה לקולא ע"כ ורש"י והתוס' ז"ל לא כך פירשו בפ"ק דמועד קטן ולא דקדקו יפה עכ"ל ז"ל. ובירוש' ר' קרוספדאי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל הנשיא ובית דינו התירו איסור שני פרקים הראשונים ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומסיק רב אחא בשם ר' יונתן בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה אף ערב שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע. פי' ר"ג זה שהתיר איסור שני פרקים הללו עם בית דינו הוא רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא: ובמועד קטן פ"ק דף ד' מסיק רב אשי דר"ג ובית דינו שבטלו הני שני פרקים אע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו משום דס"ל כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה ולא מקרא. דקרא דבחריש ובקציר. תשבות מפיק לי' ליצא קציר העומר שהוא מצוה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים לא וכתבו התוס' ז"ל וקא דייק ר"ג מאי שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך המים שניתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא ע"כ:
שלשה אילנות לבית סאה: בית סאה נ' על נ' דהוו להו תרי אלפי ות"ק גרמידי ושלשה אילנות גדולים וזקנים מפוזרים בבית סאה ובתנאי שלא יהיו מקורבין יתר מכשיעור דהיינו כשאין ביניהם כדי שיהא הבקר עובר בכליו כדתנן לקמן דאז מקורבין הן וצריכין נמי שלא יהו רחוקין יותר מכשיעור וכגון שאינם תוך בית סאה תוך טבלא של נ' על נ' דבכל חד מהני גווני לא מצטרפי ואין חורשין להם אלא צרכן ועוד בעי' שיהו עושין בין כולם פירות משקל ככר של חול דהיינו ששים מנה ומשקל כל מנה ליטרא וחצי וכל ליטרא ק' דרהם. באיטלקי. מפרש בפ"ק דקידושין גבי פרוטה דלפי שקבעה מטבע ומשקל בימי משה משערי' בה. פחות מכאן. שאינו עושה כל כך: אין חורשין {הגה"ה פי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' העצרת כדין שדה אילן אלא שאין חורשין את כל השדה:}. כל הבית סאה אלא תחת האילן וחוצה לו מלא אורה וסלו ושאר השדה הוי שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח כדינו. מלא האורה וסלו. חוצה להן סביב האילנות למקום שכלים נופותיהם ולחוץ חורשין מן הקרקע כמלא המלקט וכמלא הסל ללקט פירות הנופות החיצונות ומפ' בירוש' דכלאים פ' איזהו עריס גבי מלא בוצר וסלו דשיעוריה שתי אמות ונראה דהה"נ הכא דהיינו שיעוריה אלא התם גבי גפנים תני בוצר והכא גבי תאנים תני אורה ומשום דכולהו אילנות משער להו תנא דמתני' בתאנים כדתנן לקמן תני בכולהו לישנא דאורה עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל בפי' הרמב"ם ז"ל ככר ר"ל גוף מחובר כדמות ככר לחם:
אם ראויים: ר"ל כל אחד מן השלשה אילנות:
אורה: ברוב הוא מלקט התאנים דכבר נאמר על הגפן וארוה כל עוברי דרך [תהלים פ'] ואשכחן נמי דקרוי עודר כמו שכתבתי בפט"ו דמס' יבמות וכן נמי במציעא פ' הפועלים דף פ"ט. תניא בהדיא הפועלים שהיו עודרים בתאנים גודרין {הגה"ה מצאתי ברש"ל ז"ל בפ' במה טומנין (שבת דף נ') שהגיה בשני דלתי"ן כל קציצת תמרים קרוי גדידה ע"ש ואין הכרח גמור לו מן הערוך שלא הביאו אלא בערך גד הרביעי אלא דה"נ מסתבר לע"ד:} בתמרים בוצרים בענבים מוסקין בזתים וכו' אלא שבספר אהל מועד אות הלמ"ד מלת לקט משמע דגריס התם במציעא אורין בתאנים וכו':
אחד אילן סרק: מפ' בירושלמי טעמא מפני שהוא מעבה את הקורות שבו דאי לאו משום הכי כיון דאין פירות נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית ודוקא עד הפרקים הנזכרים אבל מכאן ואילך הוא מתיש את כחו בחרישה שכבר כלתה הליחה ואם נתיר לו אחרי כן אף הוא יתכוון לחרוש הקרקע ולעובדה לצורך שביעית:
ככר דבלה של ס' מנה: כשתדקדק בחשבון תמצא שהן חמשה עשר ליטרין דמשקלות של זמננו זה שהרי י"ב אוקיות בכל ליטרא וכל אוקיא היא חמשים דרה"ם וזה אחר שתבין מה שכתבתי לעיל בסמוך בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל או בפי' הרמב"ם ז"ל שהביאו ר"ע ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל במוגה ככר של ששים מנה שערנו באבני משקלינו ס"ב [ליטרין] ושמונה אוקיות לא פחות ולא יותר שבכל ליטרא ששה עשר אוקיות והאונקיא ט"ז דרכמונים והדרכמון ל"ו גרגרי שעורים ע"כ. ירושלמי ולמה אמרו תאנים על ידי שפירותיהן גסים כו'. א"ר חייא בר אבא כל אילנייא עבדין שתא ומדלגין שתא והדא תאנה עבדה כל שתא. וכתב החכם הר"ס ז"ל אם ראויים לעשות ככר דבלה וכו'. מדברי הרא"ש ז"ל מפורש שצריך כל א' שיהא ראוי לעשות ככר דבלה וזה הדין הוא מג' ועד ט'. ואם הם עשרה או יותר אע"פ שאינם עושים חורשין כל בית סאה בשבילן. ועל עשרה קאי מ"ש רב ביבי בירוש' דבלבד שיהיו משולשין פי' שכל שלשה יעשו ככר. אבל דעת הרמב"ם ז"ל יראה שאין צריך אלא שכל השלש ראויין לעשות ככר דבלה וכן דעת הראב"ד ז"ל ופי' הוא ז"ל דהא דאמר רב ביבי שיהיו משולשין קאי אשלש אילנות וזעירא בר חנינא דאמר מתושעים קאי אתשעה וה"ה אחמשה וששה ושבעה דהוי מחומשים ומשותים ומשובעים וכן לכולן ולדעת הרא"ש ז"ל זעירא בר חנינא קאי אעשרה ופליג על רב ביבי עכ"ל ז"ל:
היה וכו': כתב ה"ר יהוסף ז"ל היה אחד עושה ככר דבלה או שנים עושין אין חורשין להן אלא צרכן כך מצאתי הגירסא וגירסת הדפוס נ"ל דשבוש הוא דהא אין צריך אלא שיהא שלשתם יחד עושים ככר אחד של דבלה ואין צריך שיעשה כל אחד ככר וא"כ למה אין חורשין אע"ג שהשנים אין עושים ותו דהא אפילו אילן סרק שאינו עושה מאומה חורשין בשבילו אלא נראה דפי' המשנה הוא כן שאם אין בשדה אלא אילן א' והוא עושה כשלשה אילנות או שנים שעושים כשלשה אין חורשין להם כל השדה עכ"ל ז"ל:
או שנים עושין ואחד אינו עושה: בעבור אותו האחד אין חורשין לכל אחד אלא צרכו דהיינו מלא אורה וסלו חוצה לו אבל אם היו עשרה או יותר אע"פ שאינם עושים חורשין. ואמרי' עלה בירוש' רבי ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשין כלומר שכל שלש מהם יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד זעירא בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד. הר"ש ז"ל. אבל לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג היו משלשה וכו' [ע' תי"ט]:
שנאמר בחריש ובקציר תשבות: ת"ק דר' ישמעאל הוא ר"ע כדמוכח התם במכות ובמנחות ובמ"ק ובר"ה:
בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה שנאמר) ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא צרכן וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא לא מייתי ראיה אלא על מה שאמרו שאסור לחרוש אפי' לפני שביעית וא"כ לא קאי אלא ארישא דפרקין דאמר שאין חורשין עד ר"ה אלא עד העצרת ועלה קאמר שנאמר בחריש וכו' ומשום שהפסיק לפרש איזהו שדה האילן נטר עד כאן אבל לפי דברי המפ' קשה שהקשה מעט ותירץ לו הרבה ועוד שהקשה קושיא קטנה והניח את הגדולה כי הקשה מנין שאין חורשין כל הבית סאה עד העצרת והיה לו להקשות מנין שאין חורשין עד ר"ה ע"כ נראה לפ' דקאי אריש פירקין כמו שפירשתי עכ"ל ז"ל:
אין צריך לומר: י"ס דגרסי' אין צורך לומר וכו'. וכתוב בס' לקח טוב סוף פרשת כי תשא וז"ל ולת"ק מדבר בתוספת שביעית שמוסיפי' מחול על הקדש וכך משמעו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת ימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור ואצ"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגומר אלא חריש של ערב שביעית עכ"ל ז"ל:
רבי ישמעאל אומר מה חריש וכו': ירושלמי. ר' ישמעאל כדעתי' ר' ישמעאל אומר אין העומר בא מסוריא וכ"ש מחו"ל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל הכא וגם בשקלים פ' התרומה דה"פ דבפ' ר' ישמעאל במנחות מוכחינן מהך מתני' דלר' ישמעאל כיון דדחי שבת ודאי ס"ל דכל שלא נקצר כמצותו פסול דאי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ופי' רש"י ז"ל דגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ומפסיל וכ"ש כשמביאין אותו מסוריא דבודאי לא יקצר בלילה של ששה עשר בניסן ויביאוהו לירושלים ביום ששה עשר אא"כ יקצרוהו קודם זמנו. ואפילו אם תמצא לומר בגמלא פרחא או ע"י שם אפ"ה פסול דהא אינו כמצותו דכתיב וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר קצירה ולא של ח"ל ואין העומר בא מסוריא היינו דאפי' בדיעבד פסול ומתני' דכל קרבנות הצבור בירוש' דשקלים מוקי לה כר' ישמעאל ובר פלוגתיה דר' ישמעאל היינו ר' יוסי בר יהודה ולית דחש לה להא דר' יוסי בר יהודה דמכשר בח"ל:
ה"ג: במשנה יצא קציר העומר ול"ג יצא קציר העומר שהוא מצוה דבירוש' הוא דמפרש טעמא שהוא מצוה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל שהיא מצות עשה שאע"פ שמצא קצור שלא לשם העומר צריך לקצור לשם העומר דכתיב וקצרתם את קצירה כדאי' במס' שבת פ' ר"א דמילה אבל בחרישה לא שייך מצוה דאי מצא חרוש אינו חורש ע"כ והכי מפ' לה רבא ג"כ בפ' שני דמכות. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ונ"ל דר' ישמעאל אינו אוסר תוספת שביעית ועל כן דריש הכי ע"כ:
וחורשין כל בית סאה בשבילן: יש מפרשים עד עצרת אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ר"ה ה"ר שמשון ז"ל ורש"י ז"ל ג"כ פי' שם עד עצרת אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל פי' דלתנא דמתני' דסבר כר' עקיבא לא שרי אלא עד עצרת וברייתא דמייתי בירוש' דקתני שלשה אילנות של שלשה אנשים וקרקע של אדם אחר הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה עד ר"ה אע"פ שבעל השדה חורשן מפני צורך שדהו ה"ז מותר ההיא סברא כר"ג ובית דינו דבטילו איסור שני פרקים דס"ל כר' ישמעאל דעשר נטיעות הלכתא הוא והיינו בזמן המקדש ומכי בטילו אפי' בזקנים חורשים עד ר"ה:
הַבַּקָר: כמו חמר צייד. ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה כמלא) אבל פחות מכאן למיעקר קיימי וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דודאי חורשין בשבילן אך לא כל השדה כיון שאינם מתפשטים בכל השדה ע"כ:
עשר נטיעות וכו': כתב רשב"ם ז"ל בפ' חזקת (בבא בתרא ד' ל"ז) דגבי נטיעות אשכחן עשרה לבית סאה ובאילנות אמרו שלשה לבית סאה ועל כרחך נטיעות היו מתחילה והיו עשרה לבית סאה אלא שכן דרך אילנות לנטוע הרבה ביחד בתחלה ואחר שגדלו מפזרין אותם ומיעטום לשלש לבית סאה כמו שעושים לירקות ע"כ. ירוש' ר' חייא בר אבא בעא קומי ר' יוחנן עכשיו למה חורשין בזקנות א"ל בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרוש. פי' עשר נטיעות הל"מ דחסה תורה על ממונם של ישראל שאם לא יחרוש להן מתייבשות דאין כחן יפה כזקנות וניתנה הלכה בנטיעות ע"מ שגם בזקנות אם מבקש לחרוש יחרוש ותימה דלא קאמר משום דנמנו על שני פרקים הללו והתירום. ה"ר שמשון ז"ל: וז"ל החכם הר"ס ז"ל בסוכה פ' לולב הגזול פירש"י ז"ל וז"ל אבל אם אינם עשר או שאינם מפוזרות כהלכתן חורש תחת כל א' וא' כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה ע"כ. וכן בשלש אילנות זקנות שאמרו בהן שחורשין כל בית סאה בשבילם עד העצרת פי' שם ז"ל וז"ל ואם אינם שלשה חורש לכל אחד תחתיו לפי חשבון ע"כ וזה דבר תימה דבזקנות תנן פחות מכאן אין חורשין להם אלא מלא אורה וסלו חוצה לו וכן בנטיעות תנן היו עשויות שורה וכו' אין חורשים להם אלא צרכן דהיינו מלא אורה וסלו ולא כפי חשבון עשר לבית סאה ועוד אם כדברי רש"י ז"ל שכשיהי' פחות נותנין להן כפי חשבון א"כ מאי רבותייהו דעשר המפוזרות הרי אפי' לפחות מכאן כך נותנים ואפי' לאחד וא"כ הי' ראוי להלכה למשה להודיענו סתם שלכל נטיעה נותנין כפי חשבון עשירית בית סאה וצ"ע. עכ"ל ז"ל:
היו עשויות שורה ומוקפות: אית דגרסי או מוקפות וכן גרסת הראב"ד ז"ל בהשגות ומ"מ הפירוש אפי' הרמב"ם ז"ל מודה שהוא כמו או. אלא שפירש הרמב"ם ז"ל שורה שיהיו בשורה אחת על קו אחד ומוקפות עטרה שהוא דומה לקשת. ולפירוש שהביא ר"ע ז"ל ק"ק דאי שורה לשון חומה ה"ל להיות באל"ף:
בפי' ר"ע ז"ל. עטרה גדר סביב. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה מגומגם הרבה שהי' לו לומר גדר מה ראה לומר עטרה ונראה דהכי פירושא היו עשויות שורה וכו' כלומר אם אינם מפוזרות בכל השדה אלא שהן עשויות בשורה זה אחר זה או שהם נטועים בעיגול כעטרה אין חורשין וכו' והאי עשויות דרישא קאי גם אסיפא וה"ק היו עשויות כשורה או שהיו עשויות מוקפות כעטרה ע"כ. עוד כתב אין חורשין להם אלא צרכן פי' אבל צרכן חורשין אפי' עד ר"ה. ע"כ:
רשבג"א עשרה דלועין וכו': אית דלא גרסי מלת כל במשנה וכ"ה בירוש' וכתב הר"ש ז"ל והא דתניא ג' דלועין ג' קשואין וד' נטיעות מצטרפות מוקי לה בירוש' כרשב"ג דאמר כולן דלועין חורשין ובדלעת יונית היא מתני' ע"כ. ומשמע קצת מן הירוש' הזה דגרסי' מלת כל:
חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה: כצ"ל:
עד אימתי נקראו וכו'. ר' יהושע אומר בת שבע שנים: ס"א עד שבע שנים. ובתוספתא מוכח דלא א"ר יהושע עד שבע שנים אלא בזיתים. ובתאנים בני שש ובגפנים בני חמש:
כנטיעה: בין לענין חרישה בין לענין ערלה ור"ש ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד דא"ר אלעזר בן יעקב הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין. דברי חכמים עד שיגום מעם הארץ. ואיכא מאן דפסק דלא כר"ש משום דשיטה הוא ואיכא מאן דפסק כותיה משום דראב"י דמשנתו קב ונקי ס"ל כותיה: