מלאכת שלמה על מקואות א
מלאכת שלמה · על מקואות · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
שש מעלות וכו': דכוותה דמתני' גרסי' בתוספתא דפרה שש מעלות לחטאת על התרומה וכו' הביאה הר"ש ז"ל ברפ"ה דמס' פרה:
בפי' ר"ע ז"ל שנתבטלה הטפה במים הטהורים שבו אבל כשהדיח הוכשרו והוחשבו. אמר המלקט והוי לרצון דאף על גב דמשקי' טמאין כשהן בכלים מיטמאין ומטמאין לרצון ושלא לרצון כשהן בקרקע כגון אלו מי גבאים אין מיתטמאין ולא מטמאין אלא לרצון ור"ש פליג בסיפא דגם מים שבקרקע מיטמאין ומטמאין לרצון ושלא לרצון ולכן בין הדיח בין לא הדיח טמא מהרמב"ם ז"ל. ובחבורו בפ"ט דהלכות מקואות לשונו ז"ל שם כך הוא שתה מהן הטהור אחר שנטמאו בקרקע או שמילא מהן בכלי טהור נטמא הטהור ונטמא הכלי שהרי ברצון שתה אי מילא ע"כ:
משנה ב עריכה
אם הדיח טמא: לשון הרמב"ם ז"ל שם פט"ו לפיכך אם הדיח ידו והוציא הככר נטמא הככר במים שבידיו שהרי הם ברצון:
משנה ג עריכה
בפי' ר"ע ז"ל הכא אשמעי' שמי גבאים הללי מקבלין טומאה ע"י משקי' טמאי' שנפלו בהן. לשון הר"ס ז"ל קשה ולמה לא קבלו טומאה לעיל מהטפה מפי הטמא דמ"ש זה מזה ורבינו שמשון ז"ל לא כתב כן והרמב"ם ז"ל כתב שיקבלו טומאה הוא הולך לפי שיטתו שאלו המי גבאים שוה דינם אם נפלה הטפה בהם או משקי' טמאים או שנגע בהן טמא הכל אחד לענין שצריך שיהא לדעתו כל זה ופי' נפלו משקין טמאי' לדעתו שנפלו בכונה אבל אם הוא שלא בכונה אפי' נפל לתוכן מת טהורין כדקתני בסמוך עכ"ל:
בסוף פי' ר"ע ז"ל צריך להיות לבסוף כשנפלו כל המים מן הככר נשתיירה הטפה וכו':
משנה ד עריכה
בפי' ר"ע ז"ל עד שיתלשו כדאמרן לעיל. אמר המלקט ולא אמרי' כשיצא הטמא אי אפשר שלא חזרה טומאה מגופו לתוך הגבא ושתאה טהור דאי נמי חזרה לא נטמאת כיון דלא אחשבה שאינה בכוונה הרא"ש ז"ל.
עוד בפירושו ז"ל אע"פ שהמים הראשונים לא בטלום והכי תנן בפרק שני דמכשירין. אמר המלקט נלע"ד פי' לא היו בהן כדי לבטל כגון שרחצו במים אנשים טמאים מרובים שהן כמו מי שפיכות דמייתי ראיה מיניה. ובתוספתא תניא פסקו גשמים הרי הן כמי שפיכות שבשוקים הולכים אחר הרוב ופי' הר"ש ז"ל דתנן במכשירין פ' שני מי שפיכות שירדו עליהן מי גשמים אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור כלומר וכי היכי דהתם אזלינן בתר רובא ה"נ הכא:
בשעת הגשמים הכל טהור: ולא חיישי' שמא שתה מהן טמא לפי שבשעת הגשמים אין בני אדם הולכים בדרכים אבל אחר שפסקו הגשמים הקרובים חיישי' שמא שתה מהן אדם טמא אבל הרחוקים טהורים עד שירבו הולכי דרכים ומפ' בתוספתא בד"א בגבי שאפשר לו לשתות ולא יהו מקום פרסות רגליו ניכרות טהור דהעמד דבר על חזקתו אבל גבי שאי אפשר לו לשתות עד שיהו מקום פרסות רגליו ניכרות ומצא שם פרסות רגלי אדם פרסות רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסות רגלי בהמה דקה טהור הרא"ש ז"ל. והר"ש ז"ל פי' התוספתא כן בגבי שאפשר לו לשתות בלא הכרח פרסה יש לנו לטמאת אע"פ שאין פרסה נכרת בו אבל גבי שאי אפשר לו לשתות אא"כ פרסה נכרת בו טהור דאי איתא דשתה היתה נכרת בו מקום פרסת אדם או מקום פרסת בהמה גסה ע"כ. וכתוב שם בכ"מ והטעם מבואר דמקום פרסת רגלי בהמה גסה איכא למיחש שאדם טמא רוכב על סוס או חמור בא לשם וירד ושתה מה שאין לחוש כן במקום פרסות בהמה דקה דאפשר שהיא ירדה ושתתה ע"כ ועיין עוד שם בהשגת הראב"ד ז"ל:
עד שיהלכו רוב: ס"א עד שיהלכו עליהם רוב:
משנה ה עריכה
מאימתי טהרתם: של קרובים או של רחוקים שהלכו עליהם רוב בני אדם כל ימי הקיץ והן בחזקת טומאה מאימתי יחזרו לחזקת טהרה אחר שבאו גשמים של שנה שלאחריה בש"א וכו':
ובה"א רבו אע"פ שלא שטפו: כגון גומא שמחזקת עשרים סאה ובה ט' סאים וירדו בה מי גשמים עשר סאין לב"ה טהרו ברבייה ולב"ש צריך עוד סאה כדי שישטופו ולר"ש אפי' היו בגומא תשעה עשר סאין סגי בסאה אחת כדי שישטופו הרא"ש ז"ל והוא פי' התוספתא:
כשרין לחלה: כלומר ללוש בה עיסה הטבולה לחלה ולרחוץ כלים שמשתמשין בהן לחלה הרמב"ם ז"ל. ומצאתי שכחב ה"ר מנחם עזריה נ"ע בסימן י"א אע"ג דהכא ברישא תני חלה ובסיפא תני תרומה הא קמ"ל דהיינו חלה היינו תרומה אע"ג דתרומה שמה עליה מעיקרא וחלה משעת לישה ואילך מ"מ דינם שוה לכל מילי ע"כ ונלע"ד שצ"ע שהרי גם הרמב"ם ז"ל פ"ט דהלכות מקואות כתב בחבורו כלשון המשנה במי גבאים כשרין לחלה ובמעלה שנייה כשרים לתרומה. ובסוף פרק ה' נקט גם כן לשון התוספתא כשר לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים וכו' פסול לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים:
משנה ו עריכה
בפי' ר"ע ז"ל וזו היא המעלה. אמר המלקט ועוד זו מעלה דכשרין לתרומה מה שאין כן במי גבאים. מהרמב"ם ז"ל:
עוד בסוף פירושו ז"ל אבל אין כשרין לטבילת אדם וכלים וידים. אמר המלקט עד שיהיו בהן מ' סאה והכי מוכח מן התוספתא וז"ל התוספתא זה הכלל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלים אין כל אדם טובל אין ידים וכלים טובלין ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט דהלכות מקואות וברפי"א והראב"ד ז"ל השיגו שם דלא בעינן לטבילת ידים מ' סאה ורש"י ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל וכן הר"ש והרא"ש ז"ל אבל ה"ר יונה והרשב"א ז"ל ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל:
משנה ז עריכה
ומטבילין: לכלים או ידים לקדש כדתנן בפ' שני דחגיגה ולקדש מטבילין:
שמימיו מועטין שרבו עליו: כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ל' סי' ך' וכן המרדכי בפ' שני דשבועות דלכתחלה נמי יכול לרבות עליו מים שאובין ע"כ פי' אע"פ שהמעין לא היה אלא כל שהוא אפ"ה מותר לכתחלה לרבות עליו מים שאובין אע"פ שכשטובל אין כל גופו אלא במים השאובין וכ"ש מקוה שיש בו מ' סאה שכבר היה במים שיעור לעלות בהן כל גופו שמותר לכתחלה לרבות עליו מים שאובין. וכתוב בבית יוסף סימן ר"א דף רמ"ב ע"א בשם הראב"ד ז"ל המקוה השלם אע"פ שאינו נפסל בשאובין נפסל בשנוי מראה אבל בדין המעין שמענו שאינו נפסל בשאובין אבל בשנוי מראה לא שמענו אלא אין לנו אלא כלשון משנתנו ולא מצינו דין המעין משתנה אלא בשני דברים שאם עשאו כולו שאוב נפסל לגמרי ואם ריבה עליו מים שאובין נכסל מלטהר בזוחלין אבל פיסול מראה אין בו ע"כ. עוד כתוב שם ע"ב בשם הרשב"א ז"ל בסוף ספר תורת הבית בשער המים המעין מטהר בכל שהוא ומטהר אפי' נשתנו מראיו כיצד נפל שם יין או ציר או מוחל ושינו מראיו כשם שאינו נפסל במים שאובין כך אינו נפסל בשנוי מראה ולא עוד אלא אפי' המקוה שנפסל אם המשיך אליו מי מעין המעין מטהר אותו אפי' לא חזרו למראיהן כשם שמטהר אותו מפסול השאובי' ע"כ:
ולמעין להטביל בו בכל שהוא: ר"י סובר דהא דמעין מטהר בכל שהוא דוקא לכלים כגון מחטין וצנורות דפשיטא דבעינן ביאת כלגופו כאחת במים דכתיב ורחץ את כל בשרו במים שיהא כל בשרו עולה במים כאחת ועוד דרשי' ובא השמש מה השמש כל גופו בבת אחת אף הטובל כל גופו בבת אחת והאדם צריך אפי' במעין מ' סאה וכן סובר ריב"ש ועיין על זה בבית יוסף יורה דעה סימן ר"א ד' רל"ט עמוד שלישי. ועיין בפי' הר"ש ז"ל לקמן פ' חמישי סימן ב'. והביא הר"ן ז"ל למתני' בפ' אין בין המודר (נדרים דף מ') וכתב שם וגם בפ' במה אשה דף קכ"ח וז"ל מיהו איכא מ"ד דכי חיישי' לרבו נוטפים על הזוחלין דוקא לטבול במקום שלא היתה שם זחילתו של נהר קודם לכן אבל במקום שהיתה זחילתו מתחלתו אע"פ שעכשיו רבו נוטפים על הזוחלים מותר לטבול בו ומוכח לה מדתנן בפ"ק דמקואות מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא ומדקתני שוה למקוה לטהר באשבורן אלמא מקום יש בו שאינו מטהר בזוחלין שאין עליו דין מעין אלא הרי הוא כמקוה שצריך אשבורן והדר קתני ולמעין להטביל בו בכל שהוא ובודאי מדקתני דשוה למעין להטביל בו בכל שהוא ה"ה דמטהר בזוחלין כיון דתורת מעין עליו וקשיא רישא אסיפא אלא ודאי ה"ק מעין זה שרבו עליו מים שאובי' מקומות יש בו שתורת מקוה עליהן וצריך אשבורן והיינו אותן מקומות שהוא זוחל בהן עכשיו מחמת רבוי הנוטפים ולא היה זוחל בו בתחלה ומקומות יש בו שלא נשתנה דינו מכמות שהיה אלא הרי הוא כמעין להטביל בו בכל שהוא והיינו אותו מקום שאפי' מתחלה היה זוחל בו והא דלא קתני ולמעין להטביל בו בזוחלין א"נ דליתני ברישא שוה למקוה שצריך שיעור נ"ל דתנא הכי לאשמועי' תרי דיני במקוה ובמעין ובכל חד מכלל חבריה משמע דמדתני רישא שיה למקוה לטהר באשבורן מכלל שאותו מקום ששוה בו למעין דקתני סיפא אינו צריך אשבורן ומדקתני סיפא ולמעין להטביל בו בכל שהוא מכלל דאותו מקום ששוה למקוה דקתני רישא צריך שיעורא עכ"ל ז"ל. ובפ' במה אשה דף קכ"ז גם בהלכות נדה לרב אלפס ז"ל בדף ש"ז כתב והוי יודע שזה שאמרו שהמעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן היינו לומר שהמקוה אינו מטהר אלא באשבורן אבל המעין מטהר בין בזוחלין בין באשבורן דאי אמרת דאין מעין מטהר אלא בזוחלין היכי עביד להו אבוה דשמואל לבנתיה מקואות ביומי ניסן והיה ממשיך לתוכן מי פרת וכמו שפירשו כל המפרשים ז"ל ה"ל למיחש שמא ירבו זוחלין על הנוטפים ואין מטהרין באשבורן אלא ודאי כדאמרן ועוד ראיה מדתנן בפ' ראשון דמקואות למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא למעלה מהן מי מעין מוכין כלומר מלוחין או פושרין שהן מטהרין בזוחלין ובודאי היינו שהן מטהרין אפי' בזוחלין דאי לא מאי למעלה מהן הכא בחד גוונא מטהרי והכא בחד גוונא מטהרי ע"כ ועיין במה שכתבתי עוד ראיה בשמו מס"פ ששי דפרה וממתני' דלקמן פ"ה סימן ד'. ועיין ג"כ בספר הלבוש יורה דעה סי' ר"א סעיף ב':
משנה ח עריכה
שהן טבילה לזבים: זבין דוקא אבל זבות אינם טעונות מים:
שהן טבילה: נ"א שבהם טבילה לזבים וכו':