מלאכת שלמה על ברכות ח
<< · מלאכת שלמה · על ברכות · ח · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלו דברים: פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וקשה דמשמע אלו ותו לא ולקמן בירושל' בפרקין קתני בברייתא פלוגתא דשמן ערב ויין דלסוף הסעודה דלב"ש מברך על שמן ערב תחלה ולב"ה מברך על היין תחלה ולא תני לה במתני'. וי"ל דבכלל דקתני במתני' בה"א מברך על היין היא דטעמא הוא משום דיין תדיר וטעמא דב"ה נמי התם האי נמי הוא. אבל קשה דתנן לעיל פ' כיצד מברכין בש"א אף לא פטר מעשה קדרה ולא קתני לה הכא וי"ל דה"ק משום דתנינן לעיל פ' כיצד מברכין פלוגתא דב"ש וב"ה גבי סעודה בההיא דמעשה קדרה תני השתא הכא ואלו הדברים כולם אשר נחלקו בסעודה ומוסיף על הראשונים הוא ובתר דמסיק מילי דבהמ"ז תני להו. ואכתי קשה דתניא בגמ' דילן פ' כיצד מברכין הביאו לפניו שמן והדס בש"א מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס ובה"א מברך על ההדס ואח"כ מברך על השמן וטעמא דב"ש דשמן עדיף דזכינו לריחו ולסיכתו משא"כ בהדס. וטעמא דב"ה דריח השמן הוא משום עירוב ופטום הבשמים שנתנו בו כגון משחא כבישא וכ"פ רש"י ז"ל והדס ריחיה בעיניה הלכך הדס עדיף. והא לא תנינן לה וי"ל דס"ל לתנא דמתני' כר"ג דתניא התם דנטה דעתו בתר דעת ב"ש וכב"ש קיי"ל ועוד דר"ג מב"ה קאתי וס"ל כב"ש וה"ל חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש עכ"ל ז"ל:
בש"א כו': בגמ' רמי דב"ש אדב"ש דקאמרי בברייתא הנכנס לביתו במו"ש מברך על היין וכו' ואח"כ אומר הבדלה אלמא דברכת היין עדיפא. ותרצו שאני עיולי יומא מאפוקי יומא עיולי יומא כמה דמקדמי' לי' עדיף טפי אפוקי יומא כמה דמאחרינן לי' עדיף טפי. והדר רמי דב"ש אדב"ש מסיפא דהאי ברייתא אמתני' דסוף פרקין כתבתיו שם:
נוטלין לידים: נלע"ד דמדלא קתני נוטלין הידים ר"ל נוטלין מים לרחוץ הידים. וגם זה נראה הכרח טוב למ"ש התוי"ט:
ואח"כ מוזגין את הכוס: מאי כוס כוס של קידוש היום. ובפי' הר"ש שיריל"ו ז"ל מצאתי כתוב נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס ביין הבא לפני המזון מיירי כדאמרי' בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג) הסבו והביאו להם מים אע"פ שכל או"א כבר נטל ידו א' חוזר ונוטל שתי ידיו בא להם יין א' מברך ע"י כולם. א"נ בשבת ויו"ט דמביאין יין לפני המזון וקאמר בש"א נוטלין לידים ואח"כ שותין אותו הכוס ואוכלין סעודתן בההיא נטילה. ובה"א מוזגין את הכוס ושותין אותו ואח"כ נוטלין לידים. ע"כ. ורובו מפי' רש"י ז"ל בגמ':
בפי' ר"ע ז"ל. ויחזרו המשקין ויטמאו אחורי הכוס. אמר המלקט כן פי' ג"כ בסוף פ' בתרא דזבים ולא כן פי' בפ"ק דשבת וכמש"ש בס"פ בתרא דזבים ועי' בהקדמת הרמב"ם ז"ל לסדר טהרות ובתוס' חגיגה דף י"ח:
עוד שם וסברי ב"ש אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאים. אמר המלקט ולמאי דחיישי ב"ה מחמת אחוריו לאו חששא היא דהא אסור להשתמש בו וב"ה סברי מותר להשתמש בו הלכך לחששא דידן איכא למיחש אבל לחששא דידכו ליכא למיחש דלא אכפת לן אם יטמאו אחוריו דהא מותר להשתמש בו. ועוד אומר בגמ' טעם לב"ה דמש"ה מוזגין את הכוס תחלה דבעינן תיכף לנטילה סעודה ואם אתה אומר שיטול ידיו ויקדש קודם שיאכל לא הויא סמוך לסעודה:
בש"א מקנח כו': הכי מוכח בגמ' דגרסי' ברישא בבא דמקנח וכן בפי' ה"ר יהונתן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' בבא דמכבדין ברישא וכן בירושלמי וכן מצא הח' ה"ר יהוסף ז"ל בכל ספרי כ"י וכ' ונ"ל שהטעם שסמכו שתי הנטילות זו בזו ע"כ. ורב אלפס והרא"ש ז"ל השמיטו האי בבא דמקנח. ובגמ' בפי' רש"י ז"ל ואע"פ שידיו מקבלין טומאה להיות שניות מן הכסת אם היא ראשונה או שנייה לטומאה ונמצא שאוכל בלא נטילה הוא יזהר שלא יגעו ידיו בכסת ע"כ בשינוי לשון להבנת הענין כפי הנלע"ד וא"כ מ"ש בפי' ר"ע ז"ל שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה לאו דוקא ראשון וכן בפי' הרמב"ם ז"ל הלשון סתום וז"ל ובש"א שמא תהיה הכסת טמאה ונטמאו המשקין אשר במפה וכו' ואע"ג דגם בשלחן נקט טמא סתם התם מוכרח הוא דמיירי בשלחן שני כדמוקי לי' בגמ'. אח"כ מצאתי שגם הח' ה"ר יהוסף ז"ל הגיה בפי' ר"ע ז"ל שני. ובירוש' מוקי לה בשלחן של שיש ושל פרקים שאינו מקבל טומאה ועי' במ"ש בעדיות פ"ד סי' י'. ומצאתי שכתב הח' ה"ר מנחם דילונזאנו ז"ל וז"ל ול"נ טעמא דב"ה דאמרי על הכסת משום דאם יניחנה על השלחן יתטמאו ידים ואוכלין ידים כשמקנח בה ואוכלין שעל השלחן ואם יניחנה על הכסת לא יתטמאו אלא ידים הלכך אמרי ב"ה על הכסת דמוטב שיתטמאו ידים בלבד ולא שיתטמאו ידים ואוכלין. ואע"פ שדברי הר"ע ז"ל הם פשט דברי הגמ' לכאורה והטעם שכתבתי אני לא הוזכר בגמ' אפ"ה נ"ל להכריח כדברי מן הגמ' דגרסי' התם הכי קאמרי להו ב"ה לב"ש וכי תימרו מ"ש גבי אוכלין דחיישינן ומ"ש גבי ידים דלא חיישי' אפ"ה הא עדיפא דאין נט"י לחולין מה"ת וכתב רש"י ז"ל הא עדיפא לחוש שמא יארע מקרה שישתמשו בשלחן שהוא שני לטומאה ולא יניחנה ע"ג השלחן שלא תטמא את האוכלין מחמת המשקין שבה מלחוש שלא תטמא מחמת כסת ותחזור ותטמא את הידים עכ"ל נראה דה"פ הקושיא אמרו ב"ה לב"ש וכי תאמרו לי מה ראית שבחרת להתיר שיניחנה על הכסת ואע"פ שיתטמאו הידים ואסרת שיניחנה על השלחן כדי לחוש שלא יתטמאו אוכלין ולמה לא עשית להיפך לבחור להתיר שיניחנה על השלחן ואע"פ שיתטמאו אוכלין כדי לאסור שיניחנה על הכסת כדי לחוש שלא יתטמאו ידים. וזו קושיא של שטות שכשיניחנה על השלחן אינו נמלט מטומאת הידים. ור"ע ז"ל כתב במילתא דב"ש וז"ל אבל בשלחן ליכא למגזר הכי שאסור להשתמש בשלחן שני. משמע דלמאן דסבר דמותר להשתמש בשלחן שני איכא למיגזר משום ידים וזה ברור. לפיכך נלע"ד לומר דפי' הקושיא כך הוא אמרו ב"ה לב"ש וכי תאמרו לן לדידכו דסבריתו מותר להשתמש בשלחן שני דאיכא למיחש משום ידים ואוכלין מ"ש גבי אוכלין וכו' פי' דלא אדכרתון במלתייכו אלא גזרה שמא יטמאו משקין וכו' ויחזרו ויטמאו האוכלין והוה לכו לאדכורי נמי ידים ולמימר הכי גזרה שמא כו' ויטמאו ידים ואוכלין. ומשני אפ"ה הא עדיפא כלומר אע"ג דבודאי תרוייהו קא מיטמאין ידים ואוכלין אפ"ה איסור טומאת אוכלין עדיפא ואנן איסורא דעדיף טפי קא משמע לן וה"ה אידך אלא דכיון דאין נט"י לחולין מה"ת אנן נמי לא אדכרינן ליה. ואלת"ה מאי אפ"ה דקאמרי ב"ה אלא ודאי כדפי'. מנחם דילונזאנו. עכ"ל ז"ל:
בש"א מכבדין כו': פי' רש"י מכבדין את הבית מקום שאכלו שם אם הסבו ע"ג קרקע מכבדין את הקרקע או אם הסבו ע"ג שלחן מכבדין את השלחן ואח"כ נוטלין מים אחרונים לידים ע"כ. וכתבו התוס' ז"ל בפ"ק דסוכה (דף ג') דבסדר רב עמרם פסק בששה מקומות הלכה כב"ש וד' מינייהו תנן להו במתני' חדא הא. ואידך בסוף פרקין מי שאכל ושכח ולא ברך בש"א יחזור כו' ואידך דסוכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו דבפ"ב דמס' סוכה (ואע"ג דקיי"ל דלית הלכתא כשיטה ובפ"ק דסוכה אמר אביי רבי ור' יאשיה וכו' כמ"ש ברפ"ק דסוכה שאני הכא דאשכחן לרב הונא דקאמר הלכה צריכה שתהא מחזקת וכו' כדעת ב"ש. ולא תזוז מנה) ואידך בספ"ד דעדיות סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. ואידך תרי איתנהו במנחות פרק התכלת (מנחות דף מ') כמה חוטין הוא נותן בש"א ד' ובה"א ג' וכמה תהא משולשלת בש"א ד' ובה"א ג' ע"כ. ובגמ' דר' אושעיא מפיך בהך בבא דב"ש לדב"ה ודב"ה לדב"ש וקבע בהא נמי הלכה כב"ה:
בפי' ר"ע ז"ל. דפירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. אמר המלקט. ומ"מ קשה לעניות כדמוכח בפ' כל הבשר:
בש"א נר כו': ויש לשאול האיך יכול לומר שמברך ואח"כ מבדיל דמשמע שמותר לאכול קודם הבדלה ובהדיא אמרי' אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל. וי"ל דמ"ש אסור לאדם שיטעום כו' זהו כשי"ל יין לשתי כוסות להבדלה ולבהמ"ז. שמאחר שיכול לברך בהמ"ז על הכוס ביין הנשאר לו. טוב הוא שיבדיל קודם האכילה. וכי אמרי' הכא שאוכל קודם הבדלה מיירי במי שא"ל אלא כוס א' בלבד ואם יבדיל עליו לא יהי' לו יין לברך בהמ"ז. ומתוך כך התירו לו שיאכל בלא הבדלה כדי שיברך בהמ"ז על היין. ה"ר יונה ז"ל. ובירושל' מפרש ונותן טעם למה הקדימו בין ב"ש ובין ב"ה נר קודם הכל מפני שהיו עניים ורוב הלילות היו בלא נר ועתה נשאר מעט שמן ממה שטרח לשבת ואולי תכבה מיד אם יאמר הבדלה תחלה ולא יוכל לברך בורא מאורי האש לכך הקדימוה ששאר הבדלה יכול לומר בלא נר. והרמב"ם ז"ל כתב ומה שהיצרך לכלול המזון עם ההבדלה. כדי ללמדך מתוך דבריו האיך יהיה הסדר אם התחיל לאכול בשבת ולא השלים עד מו"ש ועוד שהוא כלל בראש הדברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה לפיכך לא זכר מחלקותם בהבדלה עד שכלל הסעודה עם ההבדלה עכ"ל ז"ל. וה"ר יונה ז"ל דחה מאן דמפרש מתני' במי שאכל בשבת וחשכה לו. ואיכא מרבוותא שנדחקו לפרש האי מזון דמתני' בברכת המוציא ושמיעא להו מהאי מתניתין דמבדילינן אריפתא וקא מוקמי לה למתני' במו"ש ליו"ט דכיון דבעי למימר קידושא אריפתא משלשל לה להבדלה אבתרה והאריך הרי"ף ז"ל לדחות פי' זה ע"ש. ובגמ' אמרי' זו דברי ר"מ אבל רי"א לא נחלקו כו'. וכתב תוס' ז"ל בפ' ע"פ (דף ק"ג) דאיכא למימר דר"י (דס"ל הלכה כסתם משנה וס"ל כב"ה אליבא דר"י) היה שונה אותה בלשון יחיד והיה שונה בה דברי ר"מ בהדיא. ור"ע ז"ל הרכיב מעט סתם מתני' אליבא דר"י כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא. והירושל' חולק על התלמוד שלנו דהתם פסקו הלכה לדעת ב"ה דנר תחלה דהתם קתני בברייתא לדר"י הכי על מה נחלקו על הנר ועל הבשמים שבש"א בשמים ואח"כ מאור ובה"א מאור ואח"כ בשמים וקיי"ל כתלמודא דידן:
שברא מאור האש: גרסי' המ"ם בנקוד שו"א. ובירושל' בעי על דעתהון דב"ש מי נימא נמי אשר ברא פרי הגפן ומשני יין מתחדש בכל שנה ושנה האש אינו מתחדש בכל שנה. ובגמ' אמר רב יוסף דבברא ובורא נמי כ"ע ל"פ דלשעבר משמע דהא כתיב יוצר אור ובורא חשך יוצר הרים ובורא רוח בורא השמים ונוטיהם. כי פליגי במאור ומאורי בלבד וכדפי' ר"ע ז"ל:
אין מברכין כו': כתב בבית יוסף סי' רצ"ז כתב בא"ח בשם הרשב"א ז"ל כל שבירך על א' מאותם ששנינו במשנתינו שאין מברכין אפילו בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולברך. ע"כ:
של גוים: כתב רד"ק ז"ל בשרש גוי ורבותינו ז"ל הרגילו בלשונם לקרא לאיש אחר שאינו מישראל גוי. והיה ההרגל הזה אצלם לפי שכל איש שהיו רוצין לזכור שאינו מישראל רק מגוי אחר. ולא נברר אצלם מאיזה גוי הוא אם אדומי או ישמעאלי או משאר האומות. לפיכך היו אומרים גוי כלומר שהוא מגוי אחר שאינו מישראל ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל. והא דתנן בסיפא וכו'. אמר המלקט. ובירוש' משני תפתר בעבודת כוכבים של ישראל. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ואשמעי' דאע"ג דפקר ואין מאמין בה אלא להטעותם אין מברכין עליו:
של מתים: ובירושל' הדא דתימא כשנתונין למעלה ממטתו של מת אבל נתונין למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הן עשויין:
עד שיאותו לאורו: ע"ז סמכו העולם להסתכל בצפרניים בשעה שמברכין להראות שכבר יכול ליהנות ולהכיר בין מטבע למטבע כדמפרש בגמ'. ומה שנוהגין להסתכל בצפרנים יותר משאר הדברים מפני שהן בגופו ומזומנין אליו יותר. וי"א מפני שגדלים והגדול הוא סימן ברכה נהגו להסתכל בהן לסימן טוב בהכנסת השבוע. ה"ר יונה ז"ל. ובירושל' ר' זעירא סמיך הא דבעינן יאותו לאורו אקרא דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב ואח"כ ויבדל אלהים פי' וירא היינו רמז ליאותו לאורו ויבדל היינו אח"כ ברכה עליו. ואיכא דמפרש התם דיאותו לאו דוקא דאפילו טרקלין עשר על עשר מברכין ומאי עד שיאותו שיהא אורו ראוי ליהנות בו העומדים סמוך לו ואז מברכין עליו אפילו הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו. ומבואר יותר בבבלי וכמו שפי' ר"ע ז"ל:
מי שאכל כו': רשב"ם ז"ל פי' בפ' ע"פ דף ק"א דבכל ז' המינים הטעונים ברכה מעין ג' מיירי. ותוס' ז"ל חלקו שם עליו. וכתבו דפת דוקא ושמא נמי כל מיני מזונות שיש בהן מה' מינין הוו בכלל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן ע"כ:
בְמקום שנזכר: גרסי' הבי"ת בשו"א:
עד שיתעכל המזון שבמעיו: יש גורסי' במעיו בלא שי"ן וכ"ה בהרא"ש ז"ל. ויש מי שפי' בירושל' דכ"ז שהוא צמא מחמת אותה סעודה נקרא שעדיין לא נתעכל והיא דעת ר"ל בגמ' בבלית באכילה מרובה אבל באכילה מועטת כדי להלך ד' מילין. ור"י אמר שם בירושל' וגם בבבלי דכ"ז שאינו רעב מחמת אותה אכילה נקרא שעדיין לא נתעכל. ופי' ה"ר יונה ז"ל אבל משעה שהתחיל להיות רעב אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי כיון שמתחיל להתעכל כמו שנתעכל לגמרי דיינינן ליה ואינו מברך עליו אח"כ. ע"כ. עוד בירושל' חד אמורא מפרש טעמא דב"ש אלו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו אף הכא יחזור למקומו ויברך וחד אמורא אמר טעמא דב"ה אלו פועל עושה בראש הדקל או בתוך הבור שמא מטריחין עליו שיחזור למקומו ויברך אלא יברך במקום שנזכר אף כאן יברך במקום שנזכר. ובבבלי תניא א"ל ב"ה לב"ש לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא בירך יחזור לראש הבירה ויברך א"ל ב"ש לב"ה לדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה. לכבוד עצמו הוא עולה לכבוד שמים לא כ"ש. הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקי דדהבא וחד עביד במזיד כב"ה ואכליה אריא. דהא אפילו ב"ה מודו דבמזיד יחזור למקומו ויברך דהא שכח תנן ולא תימא דנקט שכח להודיעך כחו דב"ש. וגם רבה בב"ח נעשה לו נס ואשכח יונה דדהבא בעבור שחזר בשוגג כדעת ב"ש. וכתב הר"ן בפ' ע"פ דהא דתנן מי שאכל ושכח ולא בירך יחזור למקומו ויברך ה"מ בשוכח אבל לכתחלה קודם שיעקור ממקומו צריך לברך. ע"כ:
בא להם יין לאחר המזון: ובתוך המזון לא בא להם וכשגמרו סעודתן בא להם לפני בהמ"ז. רש"י ז"ל:
בש"א כו': תמהתי שמצאתי בפי' הר"ש שירילי"ו ז"ל בא להם יין בתוך המזון ובימות החול מברך על היין תחלה מפרש בירושל' דמיירי דמזון שאכלו הוא בן ברכה קטנה כגון שאכל ירק מבושל והוא מזונן או קטנית והוא מזונן דברכה אחרונה של מזונן הוא בנ"ר. וחיישי ב"ש דלמא שתי מקמי דבריך בפה"ג ואותו כוס לבהמ"ז הוא דטעונה כוס ומש"ה מברך ברישא בפה"ג עכ"ל ז"ל ולא ידענא מאי קאמר ולא מנא לו ז"ל שהירושלמי מפרש כך. ובגמ' פריך דהכא שמעי' להו לב"ש דס"ל דברכה אינה טעונה כוס ולעיל משמע דס"ל איפכא דתנן בש"א נר ומזון ובשמים והבדלה דאם איתא דס"ל אינה טעונה כוס למה לא היה מבדיל על אותו כוס שי"ל ואח"כ יברך בהמ"ז בלא כוס. אלא ודאי משמע דברכה טעונה כוס ומתוך כך יסדרם כולם על אותו כוס שי"ל ואשתכח דקשיא דידהו אדידהו. ועוד דבהדיא אר"י אליבא דב"ש ואם אין לו אלא כוס א' במוצ"ש מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו ובעי בגמ' לאדחוקי ולשנויי מתני' בשינויי דחיקי עד דפריך ליה והתני ר' חייא בהדיא בש"א מברך על היין ושותהו ואח"כ מברך בהמ"ז פי' דבהמ"ז אינה טעונה כוס. ומסיק אלא תרי תנאי ואליבא דב"ש. וממילא שמעת דב"ש שאמרו הכא מברך על היין ואח"כ מברך על המזון ר"ל שהרשות בידו לברך על היין תחלה. והוו ב"ש לקולא. ובמ"ש בגמגום בסמוך בשם הרש"ש ז"ל הוו ב"ש לחומרא ושמא לזה כיון הירושל' שמצא הוא ז"ל:
עונין אמן אחר ישראל המברך: ואע"פ שלא שמע כל הברכה כיון ששמע שהזכיר את השם עונין אחריו אמן (הגה"ה. ובישראל נמי צריך שישמע הברכה כי היכי דלא ליהוי כאמן יתומה ואין לו לסמוך על הענין. ה"ר יהונתן ז"ל. ועי' במ"ש בסמוך בס"פ):
אבל אין עונין אמן אחר הכותי המברך עד שישמע כל הברכה: פי' כשאינו שומע אלא הזכרת ה' בלבד אין לו לענות אמן דשמא כוונתו לעבודת כוכבים אבל כששומע כל הברכה עונה אחריו אמן דמוכחא מלתא שאין כוונתו לעבודת כוכבים כיון שאומר הברכה. וי"א דדוקא על הכותי עונין אמן כששומע כל הברכה אבל אחר העובד כוכבים אין עונין אמן כלל דודאי אינו מתכוין אלא לעבודת כוכבי'. ועכשיו שכבר גזרו על הכותים ועשאום עובדי כוכבים גמורים אפילו ישמע כל הברכה מפיו אינו עונה אחריו אמן. ונראה למורי הרב דאפי' אחר העובד כוכבים עונין אמן כיון ששמע כל הברכה מפיו שמאחר שאנו שומעין שמברך על הדבר לשם אע"פ שהוא אינו יודע מהו השם שהוא חושב שהעבודת כוכבים הוא הבורא אפ"ה כיון שכוונתו לשם ואנו שומעין כל הברכה מפיו עונין אמן אחריו. והכותי בזה"ז כמו העובד כוכבים דינו ועונין אחריו אמן כששומע כל הברכה מפיו וראיה מן הירוש' וכו' וגם מלשון הברייתא דתני' אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקת של בית רבן הואיל ולהתלמד הן עשויין הרי דלא מיעט אלא תינוקות שאין כוונתם לשם כלל. ע"כ. וי"מ דבעובד כוכבים עונה אמן אע"פ שלא שמע כל הברכה ושכן מוכח בירוש' מפני שאין כוונתו לעבודת כוכבים. מהרא"ש ומה"ר יונה ז"ל:
עד שישמע כל הברכה: כתב הר"מ ז"ל יש מי שיקרא ישמע והענין אחד שהכוונה כו'. אמר המלקט ושמא כי הגרסא האחרת היא מה שתפס ר"ע ז"ל באומרו אלא אם כן שמע כל הברכה וכו'. ובבבלי ובירושל' פריך הא אחר ישראל עונין אמן אף על פי שלא שמע והתניא ענה ולא שמע לא יצא דהוי אמן יתומה. ומשני מתני' כשלא אכל כזית שלא נתחייב בברכה וכ"ש אי לא אכל כלל דלא הוי אמן יתומה אלא כי נתחייב לברך: