מלאכת שלמה על ברכות ו
<< · מלאכת שלמה · על ברכות · ו · >>
כיצד מברכין: לא שייך להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד כדפריך בריש מכילתין, משום דהכא סברא הוא לברך כדמסיק בגמרא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, אי נמי יש לומר דקאי אמתניתין דמי שמתו דקתני בעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו והכי נמי שייך הכא לברך על כל דבר ודבר. על כן קאמר הכא כיצד מברכין, תוספות ז"ל.
אבל רבינו יונה ז"ל תירץ בגוונא אחרינא וז"ל כיצד מברכין וכו' דרך התלמוד לדקדק בלשון כיצד לאיזה דבר חוזר, כי הוא אינו נופל אלא על דבר שהוזכר מתחלה. והכא חוזר למאי דאמרינן בפרקא קמא שלא לחתום אינו רשאי לחתום וקאמר עלה בגמרא כנגדן ברכת המצות והפירות, ואחר שפירש ענין שאר הברכות של קרית שמע ותפלה שואל עכשיו בברכת הפירות שאינו יכול לחתום בה בברכה איזהו נוסח שלה ע"כ. וכן פי' ה"ר יונתן ז"ל.
וראיתי להעתיק הנה כל פירוש הר"ש שירילי"ו ז"ל, כיון דתנא כיצד מברכין משמע דכבר שנה חייב אדם לברך על הפירות, ונראה דאקרא קאי דמחייב לברך אשבעת המינין, דכתיב ארץ חטה ושעורה וגו' ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת, וכיון דמברך לאחריהן כל שכן דמברך לפניהם דכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן, וכיון דגלי בהו רחמנא דמחייב הוא הדין באחריני. ועוד נראה נכון דהיינו דקא בעי בגמרא מנא הני מילי, ומתרץ דקאי אקרא דקדש הלולים מלמד שטעונין ברכה פירות האילן מכי שריין באכילה לפניהם ולאחריהם. חוץ מן היין, דמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו שמזכיר בברכה שם האילן שנתן הפרי בהדיא, מה שאין בשאר פירות שאומר עץ סתם, ואפילו בגפן עצמו כשאוכל ענבים אומר בורא פרי העץ מפני שבענבים אין ניכר חשיבות הפרי יותר מכשאוכל תפוחים או שאר פירות אלא כששותה היין ניכר מעלת הפירי. פירות הארץ, כגון קשואין ואבטיחין וכיוצא בזה שהן פרי כמו גבי אילן, ובאורז פליגי אמוראי. על הירקות, כגון חזרין וכרפס שאדם אוכל עשבן וירקן. ומשום הכי פליג ר"י הכא ואמר בורא מיני דשאים, דשא הוא עשב שיש לו קומה בקלחו, וכן כתוב גלה חציר ונראה דשא שלאחר ששח החציר וכמש אז נראו בעלי דשא, וכל מין ירק שאדם אוכל הם בעלי דשא, כן נראה לי נכון ואמת. והא דתני רישא לשון רבים מברכין ולבסוף לשון יחיד, לאשמעינן דלא שנא רבים ולא שנא יחיד ברכתן שוה דאין מזמנין על הפירות. עכ"ל ז"ל.
חוץ מן היין: כתב הרב רבינו יונה ז"ל חוץ מן היין, מפני שהיין כיון שמחמת השינוי חשוב יותר קובע ברכה לעצמו, כדמפרש בגמרא דחמרא סעיד ומשמח. ומאי דכתיב ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד לא בא למעט שאין היין סועד, אלא הכי קאמר חמרא סעיד ומשמח נהמא מיסעד סעיד שמוחי לא משמח ע"כ.
שעל היין: כו' ראיתי שפירש החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל לדעת הירושלמי דמיתורא דמתניתין דקתני שעל היין, אומר שמעינן דאפילו דיעבד אם אמר על היין בורא פרי העץ לא יצא ע"כ.
ועל פירות הארץ: הקטניות נקראים פירות הארץ, וכרוב ותרדים וחסא וכיו"ב נקראים ירקות ה"ר יונה ז"ל.
וז"ל הרמב"ם ז"ל בספ"א מהלכות כלאים ומייתי לה בקיצור בס' שו"ע טור יו"ד סי' רצ"ז וז"ל הזרעונים מתחלקים לשלשה חלקים האחד נקרא תבואה והם חמשת מיני דגן, השני נקרא קטניות כגון הפול והאפונים והעדשים והאורז והדוחן והשומשמין והפרגין והספיר וכיו"ב, והשלישי נקרא זרעוני גנה והם שאר זרעים שאינם ראויים למאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומין וזרע חציר וזרע לפת וכיו"ב. וזרע הפשתן הרי הוא בכלל זרעוני גנה ע"כ.
המוציא לחם מן הארץ: גמרא תנו רבנן מהו אומר המוציא לחם מן הארץ, ר' נחמי' אומר מוציא לחם דבעינן ברכה הגונה דמשתמעא לשעבר שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ בשעה שהוא בא ליהנות, ומוציא ודאי לכולי עלמא משמע לשעבר כדכתיב אל מוציאם ממצרים וכשנאמרה פרשת בלעם כבר יצאו, ורבנן סברי המוציא נמי לשעבר משמע המוציא לך מים מצור החלמיש וכבר הוציא, ואף על גב דאיכא נמי קרא אחרינא דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ועדיין לא יצאו, בגמרא מתרצינן ליה אליבייהו, והלכתא כוותייהו.
(ומ"כ בס' לבוש תכלת סי' קס"ז סעיף ב' ובמוציא כולי עלמא לא פליגי דלשעבר משמע ובהמוציא פליגי ואיכא מאן דאמר דלהבא משמע, מכל מקום פסק הספר לומר המוציא בה"א כדי שלא לערב מ"ם דמוציא עם מ"ם דהעולם ויבלע הא' ולא יהיה משמעות לשונו כלום, ואף על גב דבלחם מן איכא גם כן עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ, ומכל מקום יזהר לתת ריוח בין לחם ובין מן שלא לערב המימי"ן ע"כ).
וצריך עיון בבורא פרי העץ ובבורא פרי האדמה אמאי ליכא מאן דפליג דלימא הבורא. והיה נראה לתרץ דדוקא בהמוציא פליגי עליה דר' נחמי' מטעם שפירשו התוספות ז"ל בשם הירושלמי כדי שלא לערב האותיות כגון העולם מוציא, ואף על גב דבלחם מן איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב הכי להוציא לחם מן הארץ. אמנם אחר כך ראיתי עוד בירושלמי וז"ל על דעתיה דרב נחמן הבורא פרי הגפן, ועל דעתהון דרבנן בורא פרי הגפן ע"כ. ומשמע משם גם כן דרב נחמן הוא שאמר המוציא ורבנן הם שאמרו מוציא הפך התלמוד שלנו, או שמא דנחמן לחוד ונחמי' לחוד ופלוגתא אחריתי היא התם. ועיין במ"ש לקמן פ"ח סוף סי' ה'.
ועל הירקות כו': גמרא קתני ירקות דומיא דפת, מה פת שנשתנה על ידי האור אף ירקות שנשתנו על ידי האור. אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה. וכתב הרא"ש ז"ל דהכי הלכתא.
בורא מיני דשאים: והכוסס את החטה קאמרינן בברייתא בגמרא דלרבנן מברך בורא פרי האדמה. וברייתא דקתני דמברך בורא מיני זרעים מוקמינן לה כר"י דבעי לכל מין ומין מעין ברכתו, הלכך לירקות בורא מיני דשאים ולחטים דזרעים נינהו בורא מיני זרעים, אבל לרבנן בין זרעים בין ירקות בורא פרי האדמה. ומשמע קצת דלר"י לית ליה כלל ברכת בורא פרי האדמה בירקות, כמו דלרבנן לית להו כלל ברכת בורא מיני דשאים וברכת מיני זרעים. ובגמרא ילפינן טעמא דר"י מקרא דכתיב ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין אותו בלילה אין מברכין אותו, אלא לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, פירוש בשבת מעין שבת וביום טוב מעין יום טוב, הכא נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו:
בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא: שגם האילן יונק מן האדמה ונמצא שבכלל פרי האדמה הוי ולפיכך יצא, אבל כשבירך על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא שאין שם עץ כלל, ה"ר יונה ז"ל. ובגמרא דר' יהודה היא כו', אבל בירושלמי א"ר יוסי דדברי הכל היא דפירות האילן בכלל פירות האדמה ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ, וכדפירש ה"ר יונה ז"ל.
ובכסף משנה חזר בו ממה שכתב בבית יוסף שהרמב"ם ז"ל פסק דלא כי האי מתניתין אלא בתרוייהו סבירא ליה לא יצא, כיון דמתניתין הויא כיחידאה דהיינו ר"י. וחזר בו מפני שמצא נוסחא בהרמב"ם ז"ל כלישנא דמתניתין דברישא יצא ובסיפא הוא דלא יצא ע"ש. וכנוסחא זו נמצא גם כן בספר צובא שהוגה מפי הרמב"ם ז"ל עצמו וחתימת ידו עליו.
ועל הכל אם אמר שהכל יצא: ירושלמי תני ר' יוסי כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובה, ופליג אמתניתין דקתני ועל כולן אם אמר שהכל יצא. אבל בבבלי ר' יוחנן דהלכתא כותיה אמר דועל כולן אם אמר שהכל יצא קאי אפילו ארישא שהוזכר שם ברכת פת ויין, ור' יוסי שאמר בברייתא כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובה דוקא כשאמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה או כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה, משום דהויא ברכה דלא תקינו רבנן, אבל אם אמר שהכל נהיה בדברו דהויא ברכה דתקינו רבנן אפילו ר' יוסי מודה דיצא ידי חובה. ור"מ פליג עליה דר' יוסי בברייתא דאפילו באותה ברכה דלא תקינו רבנן יצא:
שאין גדולו מן הארץ: כגון בשר בהמה חיה ועוף וחלב וגבינה וביצים. ובברייתא בגמרא תנינן על המלח ועל הזמית פירוש שלמורא בלע"ז ועל כמיהין ופטריות אומר שהכל. ומתמה בגמרא דמדקא מני בכלל שאין גדולו כמהין ופטריות אלמא דלאו גדולי קרקע נינהו, ומתרץ אביי דמרבא רבו מן ארעא אבל מינק לא ינקי מן ארעא אלא מאוירא, ותני על דבר שאין יונק מן הארץ אבל גדולו מן הארץ.
בפירוש ר"ע ז"ל נובלות פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צרכן וכן הוא בפירוש הרמב"ם ז"ל, וגם ברמב"ם שם לשונו והנובלות שהן פגין. אכן בגמרא מצאתי דמפרש דנובלות היינו בושלי כומרא ופירש רש"י ז"ל בושלי כומרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם ע"כ. וגם בטור או"ח סימן ר"ד כתב ועל הנובלות והם מין תמרים שאינם מתבשלין על האילן ע"כ. ובב"י סימן ר"ב כתב וז"ל כתב רבינו ירוחם נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בשולו מברך שהכל עכ"ל, ולא דק שהרי אמרו בגמרא דנובלות היינו בושלי כמרא ופירש"י ז"ל בושלי כמרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם עכ"ל, ואם כן אינם ענין לשלא נגמרו בשולם עדיין עכ"ל ז"ל. ועיין במה שכתב ריש פרקא קמא דדמאי. וכן הוא גם כן בש"ע סימן ר"ב סעיף ט' וגם בריש סימן ר"ד וכן גם כן בספר לבוש תכלת שם.
על החומץ כו' אומר שהכל: כתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל שהכל נהיה בדברו, ולא אמרו היה בדברו להוציא מלבן של כופרים שאומרים אלהיכם סממנים מצא ובלשון פילוסופי היולי קדמון, ולכן תקנו לומר נהיה יש מאין, ואלו אמרו היה לא משמע אלא דברו היה שיהא כך בסדור כך או בצורת כך כדכתיב היה דבר המלך נחוץ, ונהיה משמע שנתגשם ונעשה ונהיה האין יש בשביל דברו.
ומשום ה"ר אשר מלוניל אמרו דרוב ברכת שהכל לא נתקנה אלא על המקולקל כגון חומץ וגובאי ונובלות, ואלו הדברים לא נבראו בכונה אלא נמשכו על דרך הסתר פנים על דרך שאמרו אין דבר רע יורד מלמעלה, לכך אמרו נהיה ולא אמרו היה שהיה משמע בכונה. גובאי חגבים, והן מתחלה לא נבראו למאכל אדם, וכן בשר עופות עכ"ל ז"ל.
והקשה ה"ר יונה ז"ל ואם תאמר והיאך מברך על החומץ כלל והא לאו בר אכילה הוא, כדאמרינן ביומא שאם שתה חומץ ביום הכפורים שהוא פטור, וכל דבר שאינו ראוי לאכילה קיימא לן שאין מברכין עליו כלל כגון זנגבילא יבישתא שאינו מברך עליה כלל וכו'. ויש לתרץ דגבי חומץ אף על פי שהוא פטור בשיעור רביעית כיון דקימא לן שאם שתה ממנו הרבה חייב מפני שנהנה ממנו בשתייה מרובה, לענין ברכה נמי לא יצא מתורת אוכל ולפיכך מברך עליו. מיהו נראה דברביעית או פחות מרביעית מברך עליו בתחלה מפני שלא יהנה מן העולם בלא ברכה, ואינו מברך לבסוף כיון שאינו חשוב שתייה ביום הכפורים. אבל ביותר מזה שחשוב ביום הכפורים מברך עליו תחלה וסוף עכ"ל ז"ל.
והרא"ש ז"ל תירץ דמתניתין מיירי במזוג קצת דאז מיישב הדעת. אי נמי איירי בחושש בשיניו ונתן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה, וחומץ עיקר מכל מקום אגב המרק אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי כדאמרינן לעיל גבי שמן זית שנתנו לתוך אניגרון ע"כ. ובירושלמי פ"ז דתרומות אמרינן שהמגמע חומץ של תרומה לאחר טַבְּלוֹ שהוא משלם קרן וחומש. ופירש ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל לאחר טבלו, כגון שהיה אוכל ירק של חולין והיה מטבל בחומץ של תרומה, ושתה כדי גמיעה מן החומץ אחר כך כדי לתת טעם אל הירק שבפיו ומשיב את הנפש ע"כ. וכתב החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל אלו לא היה חסר בירושלמי של הרא"ש ז"ל הלשון הזה אשר בספרינו היה מביא אותו לתירוץ הקושיא ע"כ.
על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל: אינו משנה ולא גרסינן ליה.
בפירוש ר"ע ז"ל, נראה שצריך לומר מין קללה חומץ ונובלות וגובאי וכו'. ונראה לעניות דעתי דלא גרסינן מין ביו"ד אלא מן בלתי יו"ד אף על גב דגבי גובאי שייך מין ביו"ד. אחר זמן רב באו לידי המשניות עצמו של ה"ר יהוסף ז"ל ומצאתי שמחק היו"ד של מין וכתב כן הוא בספר אחר וכן נראה לי לגרוס, וסברה אחרת מין ונראה לי טעות דחומץ ונובלות לאו מין של קללה הם עכ"ל ז"ל:
היו לפניו מינים כו': כתב בב"י טור א"ח סי' רי"א וז"ל וכתב הרא"ש ז"ל וא"ת היכי קאמרי רבנן דחביב עדיף הא אמרי' לקמן המוקדם בפסוק מוקדם בברכה וכ"ש שיש להקדים האמור בפסוק למין שאינו נזכר כלל בשבח הארץ. וצ"ל דכל המוקדם דלקמן אתיא כר"י. וכל הנך אמוראי דסברי לקמן כל המוקדם בפסוק מוקדם בברכה כר"י ס"ל וכן פסק בה"ג כר"י וכ"כ ה"ר יונה ז"ל והמרדכי כתב דלרב האי ורש"י הלכה כרבנן וגם הרשב"א ז"ל כתב שדעת רב האי דהלכה כרבנן ומ"מ כתב שהתוספות והראב"ד ז"ל פסקו כר"י ולזה הסכים הוא ז"ל וגם המרדכי כתב שהר"מ פסק כר"י ונראה מתוך לשונו שגם הוא סובר כן וכן פסק סמ"ג. ועוד כתב הרא"ש ז"ל וא"ת מ"ש דלר"י כשברכתם שוה שצריך להקדים ז' המינים וכשאין ברכתן שוה א"צ להקדים. וי"ל דודאי כשברכתם שוה דברכת הא' פוטרת את חבירו אז מסתבר לברך על ז' המינים ולפטור את השני. אבל כשצריך לברך על כאו"א לא שייכי זל"ז כלל כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון הלכך על איזו מהם שירצה יברך תחלה הלכך אם הביאו לפניו שני מינים ואין בהם מז' המינים כגון אתרוג ותפוח יברך על החביב תחלה לכ"ע כיון שברכותיהן שוות ואם יש ביניהם ממין ז' קיי"ל כר"י דאמר מין ז' עדיף ויברך עליו אף על פי שהאחר חביב לו עכ"ל ז"ל ואף על פי שאחר כך כתב ול"נ מדלא קאמר מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז וחביב עדיף אלמא אפילו א' מהם חביב יכול לברך על השני וכו' זהו דוקא כשאין ברכותיהן שוות וכדמפרש טעמא דכיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון אין עדיפות בחביב משום דלא שייכי זל"ז כלל אבל כשברכותיהן שוות ודאי דלכ"ע חביב עדיף כשאין ביניהם ממין ז'. ואף על פי שכתב מה שתלוי לר"י עדיפות במין ז' ולרבנן בחביב היינו דוקא כששניהם נפטרים בברכה א' דמשמע דלר"י אינו תלוי בחביב כלל היינו דוקא כשיש ביניהם ממין ז' אבל אם אין ביניהם ממין ז' לא משוינן פלוגתא בינייהו ולכ"ע חביב קודם כנ"ל. עכ"ל ז"ל. ועי' עוד שם שנתן טעם לשבח להרמב"ם ז"ל שפסק כחכמים. והמרדכי י"ל פי' אחר הפך כל דברי המפרשים ז"ל. וכ"כ מפ' ג"כ בס' לבוש תכלת. ובירושלמי מוקי ריב"ל פלוגתא דר"י ורבנן כשהיה בדעתו לאכול פת אחר הפירות דכיון דקא בעי לברך על הפת לאחרונה ה"ל פת עיקר ופירות טפלין ומש"ה ס"ל לרבנן דמין ז' לא חשיב לאקדומי ואף על גב דהאי גברא אתחיל לאכול פירות מקמי פת מ"מ הוו להו פרפרת בעלמא ולאו אכילה חשיבה אבל אם אין בדעתו לאכול כ"ע מודו שאם יש ביניהם ממין ז' עליו הוא מברך. א"ר אבא צריך לברך בסוף על הפירות ומפרש התם ר' יוסי אי ריב"ל ור' אבא פליגי ע"ש. ומצאתי שפי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דאשמעינן ר' אבא דלר' יהודה כיון דחביב אצלו המין האחר מחייבינן ליה בברכתו אחרונה אף על גב שהיא בורא נפשות רבות ולא תפטור אותו ברכת מעין ג' אף על גב שאותה היא מה"ת וחייב לברוכי על שניהם לבסוף לכ"ע דשניהם חשובין לענין ברכה אחרונה. א' מפני שהוא מה"ת וא' מפני שהוא חביב לו. וכיון דהכי מתפרשת מימרא דר' אבא אלמא ס"ל באין דעתו לאכול פת פליגי ע"כ בקצור מופלג. ובגמרא גרסי' אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות דר"י סבר מין ז' עדיף ורבנן סברי חביב עדיף. פי' אם א' המינים חביב תדיר עליו אפילו רוצה עתה לאכול מין אחר תחלה מברך על החביב תחלה ויאכל ממנו קצת ואחר כך יאכל מין אחר דחביב דלרבנן כמו מין ז' דלר"י. אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז פי' רש"י ז"ל ואין הצנון פוטר את הזית ומתוך פי' משמע דעל איזה מהן שירצה יברך תחלה דאי צריך לברך על זית תחלה למה הוצרך לפרש שאין הצנון פוטר את הזית והלא לעולם יברך על הצנון לבסוף וכן פי' ה"ר שמעיה בשם רב האי גאון ז"ל כיון דלא פירש על איזה יברך תחלה וי"ל דמסתמא יחיד מודה לרבים ויברך על איזה שירצה תחלה ולא שרבים יודו ע"כ עם פי' הרא"ש ז"ל. והקשה רש"י ז"ל וליברך על הצנון וליפטר את הזית דהא תנן בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ותירץ דשאני התם שאין שם אלא חד מינא וטעה ובירך בורא פרי האדמה אבל הכא כשברך בורא פרי האדמה על הצנון לא פטר את חבירו שהיה בורא פרי העץ אפילו בדיעבד ע"כ. ותו איכא בגמרא מאן דמוקי פלוגתייהו דר"י וחכמים אף בשאין ברכותיהן שוין ובלהקדים פליגי דר"י סבר כיון דאפילו ז' המינין יש בהן דין קדימה זל"ז כ"ש די"ל להקדים מין ז' לשאר מינים ורבנן סברי במקום חביב אין דין קדימה:
בירך על הפרפרת כו': פי' ה"ר יונה ז"ל לדעת ה"ר יצחק הזקן ז"ל שפי' שכ"מ שמוזכר לאחר המזון אינו אלא בימיהם דה"פ דמתניתין שמנהגם היה לאכול את הפרפרת אחר סלוק השלחן ומתוך כך הוצרך להשמיענו במשנה שאין הפת פוטרת אותו שאל"כ הייתי אומר כיון שמנהגו לאכול אותו אחר עקירת השלחן ברכת המוציא פוטרתו שאין סלוק לפרפראות כמו שיש לפת מפני שהפת אין דרך לאכול אחר השלחן אבל הפרפראות דרך לאכלם אחר כך וכמאן דאכיל להו בתוך הסעודה דמי וברכת הפת תפטור אותן קמ"ל מתניתין דלא אלא הפרפראות שאכל קודם המזון פוטרת אותם אבל אם לא אכל פרפרת לפני המזון אין הפת פוטרת אותם עכ"ל ז"ל. ונלע"ד דלפ"ז סיפא דמתניתין דקתני בירך על הפת פטר את הפרפרת לא איירי באותו הזמן. ובטור א"ח סי' קע"ו מפורש פרפרת היינו פירורי פת דק דק שדבקם עם מרק או דבש:
בש"א כו': ירושלמי משני לה ר' יוסי דב"ש ארישא אתו לאפלוגי דקתני ת"ק אליבא דב"ה בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה דחשיב מזון טפי מפרפרת ודמי לפת ממש. ואתו ב"ש למימר לא מבעי פרפרת דלא פטר לי' פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטר אבל אם בירך על הפרפרת תחלה כ"ע מודו דלא פטר לא את הפת ולא את מעשה קדירה ואיידי דתני רישא פת ופרפרת תני סיפא פת ופרפרת אבל ודאי דה"ל למתני על הפרפרת לא פטר מעשה קדרה דהוי רבותא טפי. אבל בבבלי קאי בתיקו אי קיימי ב"ש ארישא או אסיפא. ותימה מנין לו להרמב"ם ז"ל ולר"ע ז"ל לפרש דב"ש קאי אסיפא אף על גב דלכאורה הכי מסתברא. וכתב ה"ר יונה ז"ל הלכך אם בירך על הפת פטר את הכל ואם בירך על הפרפראות לא פטר מעשה קדרה ואם בירך על מעשה קדירה פטר את הפרפראות. ע"כ. אחר כך מצאתי בפי' הר"ש שירלי"ו ז"ל לירושלמי וז"ל בירך על הפת פטר את הפרפרת בפרפרת שבתוך הסעודה קאמר דפרפרת טפל לפת ובירך על העיקר פטר את הטפילה בירך על הפרפרת לא פטר את הפת דאין טפל פוטר את העיקר. מעשה קדרה. כגון חלקא טרגיס טסני. ומפרש בירושלמי דה"ק אף בראשונה דהיינו בירך על הפת דיש לו כח לפת לפטור הפרפרת אפ"ה לא פטר את מעשה קדירה. וה"ק בירך על הפת פטר את הפרפרת ומעשה קדרה וכדברי ב"ה. ובש"א לא פטר מעשה קדירה לא דתחלה ולא דסוף וטעמא דב"ש דס"ל כר' זירא דטפשא הוא מאן דאכיל נהמא בנהמא וחשיבה מעשה קדרה עיקר ופת פרפרת הלכך לא פטרה וקיי"ל כב"ה עכ"ל ז"ל:
היו יושבין לאכול: בתוספות מוכח דל"ג לאכול וכן בהרי"ף וה"ר יונה והרא"ש ז"ל ליתה. וכן בתוספות ר"פ כל הבשר (חולין דף ק"ו.) וכן בחדושי הרשב"א ז"ל. וז"ל היו יושבין כל או"א מברך לעצמו אין לפ' היו יושבין דוקא כשהיו יושבין מעיקרא לדברים אחרים ומתוך כך אכלו ולפיכך לא הוי קביעות לחבורה אבל אם היתה תחלת ישיבתן לאכילה הויא קביעות לחבורה וא' מברך לכולן. דא"כ הו"ל למיתני הסבו או שישבו לאכול א' מברך לכולן והיינו דאקשינן בגמרא הסבו אין ישבו לא ורמינהי היו מהלכין בדרך וכו' ישבו לאכול א' מברך לכולן. אלמא מתניתין דקתני היו יושבין ה"ה לישבו והיינו נמי דפריך מדוקיא דהסבו הסבו אין ישבו לא ולא פריך מרישא דמתניתין דקתני בהדיא היו יושבין וטעמא דמלתא דלא פריך מינה כדאמרן דלא נידתי דלמא כשהיו יושבין כבר לדברים אחרים. ומיהו דוקא כשישבו סתם בלא שהסכימו בתחלה יחד לישב ולאכול הא הסכימו תחלה לישב ולאכול אף על פי שלא הסבו אלא שישבו הוי קבע לחבורה וכדפי' ר"נ בר יצחק מתניתין וברייתא כגון דאמרי ניזיל וניכול בדוך פלן. וניזיל וניכול בדוך פלן לאו דוקא אלא כ"ז שהסכימו ונתוועדו בעצה לאכול יחד. עכ"ל ז"ל:
הסבו: הר"מ דילונזאנו ז"ל נקד הֵסָבּוּ הסמ"ך קמוצה. י"מ הסבו מלשון הסבה שהיו רגילין לאכול בהסבה על צדיהן השמאלית. ור"ל כשהסבו ביחד כמו שדרך לעשות באכילת קבע מצטרפין וא' מברך לכולן. ורבינו האי ז"ל פי' הסבו מלשון סבוב ור"ל כשישבו כולם סביב שזה מורה על הישיבה של קביעות דמתרגמינן וישבו לאכל לחם ואסחרו למיכל לחמא. ואומר רבינו יצחק דבין בברכת המוציא בין בבהמ"ז מיירי ומביא ראיות וכו' ונכון הוא לפרש כפי משמעותו ולהעמיד המשנה בין בזה ובין בזה. ועוד אומר ר"י כי בימים ההם שהיה השלחן והמפות לפני כאו"א היה צריך שיסבו כדי שיצטרפו כולם אבל עכשיו שמנהגינו לאכול כולנו בשלחן א' ומפה א' א"צ הסבה אחרת אלא בזה בלבד מצטרפין ואף על פי שכאו"א אוכל מככרו א' מברך לכולם בין במוציא בין בבהמ"ז. ובירושלמי אמר ריב"ל בשבועה כן היא מתניתא באורחים שדרך לתת לכאו"א בפ"ע ואינם יודעים קביעותם אז אינם מצטרפין אלא כשהסבו יחד מתחלה אבל בעה"ב עם בני הבית אפילו לא הסבו מצטרפין עם בעה"ב. ור' חייא ס"ל התם שאפילו בני הבית אינם מצטרפין עם בעה"ב אלא כשהסבו. ונראה דהל' כריב"ל דהוא בתראה טפי. ה"ר יונה ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובהסבה נמי דמהניא היינו היכא דהסבו בכוונה לכך ומש"ה תנא הסבו ולא תני היו מסובין ע"כ. וראיתי להעתיק הנה לשון ב"י בטור א"ח סי' קס"ז. היו יושבין וכו' פירש"י ז"ל היו יושבין בלא הסבת מטות שמוטין על צדיהן שמאלית על המטה ואוכלים ושותין בהסבה כ"א מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסבה. וכתב הרא"ה ז"ל כן היה מנהגם כשמתחברים לאכול בחבורה אחת כ"א מסב על מטתו וכן לפי מנהגינו עכשיו לאכול בשלחן א' או בלא שלחן במפה א'. וכתב הרא"ש ז"ל ר"ח פי' היו יושבין לעסק א' ונזדמן להם לאכול מברך כ"א לעצמו אבל הסבו לאכול ולא לעסק א' מברך לכולם. וי"מ היו יושבין זה כאן וזה כאן שלא כסדר אכילה הסבו שישבו סביבות השלחן כמו וישבו לאכל לחם דמתרגמינן ואסתחרו. ופי' רש"י ז"ל עיקר דלכולהו קשה מתלמידי דרב עכ"ל ז"ל. וכן נראה שהוא דעת התוס'. וכתבו התוספות דמתניתין מיירי בין לברכת המוציא בין לבהמ"ז וכ"כ ה"ר יונה והרשב"א וגם הרא"ש ז"ל כתב מתניתין איירי בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה. בברכה ראשונה אפילו בשנים א' מברך והשני יוצא אם הסבו אבל אם לא הסבו אף על גב דשומע כעונה אפילו אמר אמן לא יצא. ובשלשה א' מברך בהמ"ז לכולם אם הסבו על המטות עכ"ל ז"ל:
כל אחר מברך כו': אף על גב דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון כ"ש זה שלפניו הוא שאני הכא כיון שעלו להסב הוי שינוי מקום וצריך לברך. תוספות ז"ל. אלא שהדבור קאי אברייתא דכיצד סדר הסבה דאיתא בגמרא ונלע"ד דאפשר דשייך נמי אמתניתין ולכן העתקתיו הנה. וכתב סמ"ג בעשין סי' כ"ז דיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון דיין שבא לשרות המאכל אינו פוטר אותו שבא לשתייה ע"כ וכ"ה בהרי"ף ז"ל סמוך למתניתין וכ"ה דעת כל תלמידי רב ורב כהנא ורב ששת ורבא. אבל יין שלפני המזון שהוא לשתות כתבו תוספות ז"ל שהוא פוטר יין שבתוך הסעודה כיון שאינו אלא לשרות העיקר שהוא אותו שלפני המזון פוטרו שפיר. ע"כ:
לאחר המזון כו': כלומר אחר שסיימו מלאכול כיון דליכא סכנה ויכולין לענות אמן א' מברך וכולן יוצאין. וזה היה בימיהם שהיה מנהגם לסלק את השלחן ולאחר סילוק השלחן היו צריכין לחזור ולברך פעם אחרת שדומה כסעודה בפ"ע. אבל אנו שאין מנהגינו לסלק את השלחן כיון שברך על היין שבתוך המזון א"צ לחזור ולברך אחר כך כלל אלא אם סלק דעתו שלא לשתות כלל דכ"ז שלא סלק השלחן בתוך הסעודה מקרי. הר"י ז"ל:
והוא אומר על המוגמר: מדקתני והוא משמע דבדאיכא דעדיף מיניה עסקינן ולפיכך הוצרך למיתני הוא לאשמעינן שאף על פי שהיה מה"ד שהגדול מברך תחלה בכאן אינו כן אלא אותו שנתנו לו מעלה שיברך על הפת מתחלה הוא יברך על המוגמר. גמרא עם פי' ה"ר יונה ז"ל. ואזיל הוא ז"ל לטעמיה ולפירושו שאכתוב בסמוך בס"ד. ומתניתין מסייע ליה לרב דאמר כל הנוטל ידיו תחלה למים אחרונים הוא מזומן לבה"מ שמאחר שנתנו לו מעלה א' ליטול תחלה נתן לו ג"כ מעלת הברכה ונראה לע"ד דהכי הוי סייעתיה דרב דכמו שבמתניתין קתני דבעבור שנתנו לו מעלת ברכה א' יתנו לו ג"כ מעלת ברכה אחרת. ה"נ לענין בהמ"ז אם נתנו לו מעלה ליטול ידיו למים אחרונים ראשונה יתנו לו ג"כ מעלה לברך בהמ"ז וה"נ אמרי' בפ' שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ז) בוצע מברך בהמ"ז ואפילו מ"ד דאורח מברך היינו טעמא כדי שיברך לבעה"ב הא לאו הכי כגון שכולם בעלי הבית ודרים יחד מודה דבוצע מברך כך נלע"ד. ור"ע ז"ל פי' בו פי' הרמב"ם ז"ל וכ"נ קצת שפי' רש"י ז"ל וז"ל והוא אומר על המוגמר אותו שבירך על היין שלאחר המזון הוא מברך על המוגמר וכו' ע"כ. אבל בס' תוי"ט מצאתי שכתב דיש לתמוה על הבית יוסף וכו' ע"ש מ"מ לא קשה כ"כ אבית יוסף דמ"ל שהוא לא בא אלא למעט דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל כדעת הגאוני ז"ל שפרשו דכשהביאו אותו באמצע סעודה מיירי וארישא קאי דקתני הסבו א' מברך לכולם ור"ל אותו שבירך המוציא הוא מברך על המוגמר ואף על פי שאין מביאין אלא לאחר סעודה כלומר אף על פי שאין דרך להביאו אלא לאחר שסיימו לאכול קודם שיברכו בהמ"ז ואם היו מביאין אותו באותה שעה היה אחר יכול לברך שסעודה אחרת נראית אפ"ה עכשיו שהביאו אותו באמצע הסעודה זה שהתחילו לתת לו כבוד בהתחלת הסעודה ובירך המוציא נתן לו כבוד ג"כ לכל שאר הדברים עד תשלום הסעודה והוא מברך על המוגמר ופוטר את האחרים. והכי משמע בירושלמי בהדיא דגרסי' התם מה בין מוגמר ליין מוגמר כולהו מריחין יין א' הוא שטועם דאלמא משמע דבתוך הסעודה איירי ומש"ה בעי מה בין מוגמר ליין שביין שמביאים בתוך הסעודה כאו"א מברך לעצמו ובמוגמר א' פוטר לכולן. ומהדרינן מוגמר כולהו מריחין וכיון שנהנים ממנו כולם כאחד האחד מברך ופוטר את האחרים. אבל ביין כששותה האחד אין האחרים נהנים ולפיכך צריך שיברך כאו"א לעצמו. וה"פ דהאי ירושלמי לדעת הגאונים ז"ל. מה בין מוגמר ליין שביין צריך לברך כאו"א מפני שהם אינם יכולים לענות אמן מפני הסכנה ובמוגמר אין אנו חוששין לסכנה בעת שיענה אמן. ומהדרינן מוגמר כולהו מריחין יין א' הוא שטועם כלו' המוגמר מיד שמביאין אותו מריחין אותו ונהנין ממנו ולפיכך אתד מברך ופוטר את כולם שאם היינו אומרים שיברך כאו"א היו שוהין הרבה אחר שהריחו אותו ונמצא שהיו נהנים מן העולם בלא ברכה ולפיכך יותר טוב שיברך האחד ויפטור לאחרים בשמיעה בלבד ואף על פי שלא יענו אמן משיהנה מן העוה"ז בלא ברכה שעה גדולה כ"כ אבל ביין אין לומר זה הטעם שהאחד בלבד טועם והאחרים אין להם הנאה ולפיכך (יש) [אין] לחוש אם שוהין הרבה וכיון שאינם יכולין לענות אמן כאו"א מברך לעצמו. ולפי סברת הגאונים ז"ל נמצא שאחר המזון ושאחר הסעודה פי' אחד להם שהכל ר"ל אחר סיום המאכל קודם בהמ"ז ואף על פי ששינה הלשון אין בכך כלום דמשום דמעיקרא איירי ביין שהוא מזון נקט לישנא שלאחר המזון. אבל בסוף שהמוגמר אינו מזון שינה הלשון ואמר לאחר הסעודה ונראין הדברים במוגמר שמביאין בתוך הסעודה מיירי דאי במוגמר שמביאין לאחר הסעודה אמאי קאמר והוא אומר על המוגמר הל"ל והוא אומר על היין אלא ודאי מפני שיש הפסק גדול בין ברכת המוציא ליין שלאחר הסעודה והיא כסעודה אחרת לפיכך אין מברך על היין וכי היכי שאינו מברך על היין הה"נ שאינו מברך על המוגמר כיון שכבר נגמרה הסעודה הלכך ע"כ כשאמר על המוגמר. על המוגמר שמביאין בתוך הסעודה קאמר עכ"ל הר"י ז"ל וגם הרש"ש ז"ל כתב שמצא בתשובת שאלה להרי"ף ז"ל שהשיב כפי' ר"ח ז"ל שהוא פי' הגאונים ז"ל. ותוספות ז"ל כתבו בקיצור וז"ל והוא אומר על המוגמר. וא"ת מ"ש דבמוגמר אפילו לא הסבו אחד מברך לכולם בירושלמי פריך לה ומשני משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד אבל אכילה ושתייה אינה באה אלא לזה אחר זה ע"כ. ובערוך ערך גמר נראה דגורס והוא אומר על המגמר אף על פי שאין מביאין את המגמר אלא וכו' בלתי וא"ו וה"ר יהוסף הגיה ס"א המיגמר:
הביאו לפניו כו': ה"ר יהוסף ז"ל הגיה הביאו לו והיה ראוי לדקדק מאי בתחלה דליסגי דליתני הביאו לו מליח ופת עמו כדאיתיה בקצת נוסחאות ואחר כך ראיתי שדקדק בזה בתוי"ט:
זה הכלל כו': ראוי לדקדק זה הכלל לאתויי מאי דהא אין לך דבר חשוב מן הפת והא תנייה בהדיא שלפעמים שהוא טפל. וכ' בס' לבוש תכלת הא דמברכין על העיקר ופוטר את הטפלה היינו כשאוכלן ביחד וכן כשאוכל העיקר תחלה אבל אם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקניא או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתייה מברך על האוכל תחלה אף על פי שהוא טפל לשתייה כי איך יתכן שיפטרנו העיקר אחר כך בברכתו למפרע והרי הוא נהנה כבר בלא ברכה וכשהוא מברך על האוכל תחלה אף על פי שהוא טפל מ"מ גורם לו טפלותו שאין מברכין עליו ברכתו הקבוע לאותו מאכל אלא שהכל. וכתב ע"ז הב"י וז"ל ונ"ל דלפי מה שאמר רבינו בסוף סי' ר"י בשם הרא"ש ז"ל דבשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת ה"נ בשביל שבא למתק השתייה לא תשתנה ברכתו עכ"ל ול"נ דל"ד זה לחסרון השיעור דהתם אין כאן שום חיוב ברכה אלא שמפני חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת ע"ז קאמר הרא"ש ז"ל דבשביל חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת אלא לא יברך כלל אבל הכא דעכ"פ הוא צריך לברך אלא שמן הדין היה יכול לפטרו עם ברכת העיקר ורק מטעמא דאיך יהנה מן העולם בלא ברכה והוא כבר נתהנה קודם אכילת העיקר הדעת נותן שיברך עליו תחלה ולא משום עצמו אלא משום העיקר שרוצה לאכול אחר כך דהא אינו חפץ בו אלא בעיקר בהא אפילו הרא"ש מודה דמחמת טפלותו תשתנה ברכתו נ"ל עכ"ל ז"ל:
אכל תאנים ענבים ורמונים: פי' וה"ה לזיתים ותמרים דלאו כי רוכלא לינקוט וליזול. ואי גרסי' ענבים ברישא ניחא דסדורא דקרא נקיט ואזיל. אלא אפילו גרסי' תאנים ברישא כמו שהוא כתוב בקצת ספרים י"ל דלא זו אף זו קתני ולרבותא דר"ג. כלומר לא מבעיא תאנים דמידי דזיין הוא דמברך ג' ברכות אלא אפילו ענבים דלא זייני כ"כ כמו תאנים נמי מברך ג' ברכות והדר קתני רמון דלא מבעיא דלא זיין אלא אדרבא מעכל ואפ"ה ס"ל לר"ג דמברך עליו ג' ברכות כך נלע"ד. ובהכי נמי נראה דמיתרצא הא דלא קתני זיתים ותמרים דתמרים נמי דמו לתאנים דמיזן זייני וכיון דלא תני תמרים לא תני נמי זיתים. ומ"מ קשה דליתני אכל א' משבעת המינים מברך אחריהם ג' ברכות או ליתני כל שהוא משבעת המינים מברך אחריו ג' ברכות. ונלע"ד בדוחק שזה יתורץ בדקדוק א' שיש עוד לדקדק דאמאי קתני אכל לשון דיעבד דהו"ל למיתני האוכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן ג' ברכות אלא אפשר דר"ג מודה לחכמים דלכתחלה אין ראוי לאכול א' משאר ז' המינים שהן עץ אלא עם לחם מטעם שאמרו חכמים דארץ הפסיק הענין כמו שנכתוב בסמוך ויחיד ורבים הלכה כרבים וראוי להחמיר בלכתחלה אבל אם כבר בדיעבד אכל א' מפירות שבז' המינים יברך בהמ"ז שלימה ולזה הקפיד ר"ג על ר"ע בברייתא בפרקין (דף ל"ח) שנתן לו רשות לברך על הכותבות שהביאו לפניהם וקפץ ובירך ברכה מעין שלש חדא קפידא משום שהיה בדיעבד ועוד שהיה בפניו:
דברי ר"ג: דס"ל לר"ג דואכלת ושבעת כו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט ורבנן ס"ל ארץ אשר לא במסכנות הפסיק. כלומר כיון שמצינו שהפסיק בין קרא דארץ חטה ושעורה ובין קרא דואכלת ושבעת וברכת אינו חוזר לכל מ"ש בפסוק של ארץ חטה. אלא אחטה ושעורה ומתוך כך הזכיר ואכלת ושבעת גבי תאכל בה לחם ללמדנו שעל הלחם בלבד חייב לברך ברכת שלשה. ור"ג ס"ל דקרא דארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא בא אלא למעוטי כוסס את החטה ולפיכך אמר לחם לאשמעינן דדוקא בלחם או בדבר שהוא מזון מברך ברכת שלשה אבל כוסס את החטה אינו מברך עליו ברכת שלשה אלא מעין שלש. והכריח ה"ר יונה ז"ל דברכת מעין ג' אינה אלא מדרבנן ועוד הכריח דמדר"ג דאמר דכוסס את החטה אינו מברך ברכת שלשה אלא ברכת מעין שלש לרבנן דפליגי עליה נשמע דאינו מברך מעין ג' אלא בורא נפשות רבות. והכריחו תוספות ז"ל בפירקין (דף ל"ח) דלר"ג דס"ל דמזמנים על ז' המינים אי ס"ל דברכה טעונה כוס היכא שאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר"ג דמברך ברכה מעין ג' דאל"כ וכי ל"ל לר"ג ברכ' א' מעין ג' בשום מקו' ע"כ. וצ"ע דמאי קאמרי וכי ל"ל לר"ג וכו' הא אית ליה לעיל בסמוך גבי כוסס את החטה וגם במ"ש בסמוך גבי פת של אורז ודוחן. והתם בברייתא קתני ר"י משמו של ר"ג כל שהוא מז' המינים ולא מין דגן או מין דגן ולא עשאו פת ר"ג אומר ג' ברכות וחכ"א ברכה א' מעין ג' וכל שאינו לא מז' המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן רג"א ברכה א' מעין ג' וחכ"א ולא כלום אלא בנ"ר:
ברכה אחת מעין שלש: מתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע דל"ג מעין ג' שפי' ומה שאמרו חכמים לברך אחר ז' המינים ברכה אחת צריך להיות בה מעין ג' ברכות ע"כ:
והוא מזונו: פי' שקבע סעודתו עליו אבל כשלא קבע אשכחן בברייתא בגמרא שאכל ר"ע כותבות ובירך אחריהם ברכה מעין ג'. מתוספות ז"ל ורמזתיה לעיל בסמוך. והתם בברייתא איהו גופיה התנצל לר"ג שהרשהו לברך דטעמא דבירך ברכה מעין ג' הוי משום דיחיד ורבים הלכה כרבים:
השותה מים לצמאו: למעוטי חנקתיה אומצא אפילו מברכה אחרונה דאי דוקא מברכה ראשונה כדעת רב פלטוי גאון ורב עמרם גאון ז"ל אמאי איצטריך למתנייה פשיטא הא אנוס הוא אלא ודאי הא אתא למעוטי אפילו מברכה אחרונה הרא"ש ז"ל. וכ' בטור א"ח סי' ר"ד ופי' ר"י דוקא ששותה מים לרפואה אינו מברך עליהם לפי שאינו נהנה מן המים אבל שאר משקים נהנה בשתייתן ובטעמן הלכך אם שותה אותם לרפוא' צריך לברך עליהם ע"כ וכ' שם ב"י שכ"כ התוספות וה"ר יונה והרא"ש והמרדכי ז"ל ע"כ. וכן פי' ג"כ ה"ר יהונתן ז"ל:
בורא נפשות רבות: דס"ל לר"ט שאינו מברך עליהם לבסוף כלום ולפיכך היה אומר שמברך עליהם בתחלה בנ"ר. רש"י ז"ל בפ"ק דעירובין וכ"פ ג"כ תוספות ז"ל וכ"פ ג"כ הר"י ז"ל אבל הרשב"א ז"ל בחדושיו דחה פי' זה וכתב בסוף דבריו אלא מסתברא דלא נשמע מדר"ט לברכה שבסוף ולא כלום דדלמא בין בתחלה בין בסוף אמיא הכי מברך כדאשכחן לעיל דבריך בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא מהני בין בתחלה בין בסוף ומאן דלא ידע מברכא מברך הכין בין בתחלה בין בסוף ע"כ: הפי' שהביא ר"ע ז"ל על ברכת בנ"ר הוא פי' התוספות בעלה ל"ח ע"ב ובהרא"ש דף פ"ג ע"א וכ"נ מפירש"י הכא ובסוף הפרק והוא פי' ראשון שהביא הטור בסי' ר"ז. וכ' עוד שם ויש אומרים בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי ע"כ. ופי' ב"י כלומר ומלת וחסרונן דבוק עם על כל מה שבראת כלומר ברוך אתה ה' בנ"ר. ומה שחסר לנפשות הוא מוטל על הדברים שבראת וכו' עכ"ל ז"ל: