מלאכת שלמה על ביצה ד
<< · מלאכת שלמה · על ביצה · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
המביא כדי יין וכו': תוס' שבת ר"פ מפנין ודר"פ שואל וביד רפ"ה דהלכות יו"ט ובטור א"ח סי' שכ"ג וסי' תק"י:
לא יביאם בסל כו': והתוס' כתבו תימא דאמרי' בשבת פ' מפנין מפנין אפי' ארבעה וה' קופות וכ"ש שיהא מותר בי"ט וי"ל דהתם מיירי בשבת שאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו ועל כן מותר והכא מיירי בי"ט שיכול להוציאו [לחוץ] ורואין אותו ועל כן אסור שהרואה אותו אומר לצורך חול מביא אותם ולהכי אסור ומהאי טעמא נמי ניחא דהתם קאמר דלמעוטי בהלוכא עדיף והכא קאמר אבל מביא הוא על כתפו אלמא משמע דמרבה בהליכה די"ל דהתם כיון דמיירי בשבת דלא עביד כעובדין דחול שאין מטלטל כי אם מזוית לזוית באותו בית ולכך קאמר דלמעוטי בהלוכא עדיף טפי משום טרחא יתירא אבל הכא דמיירי בי"ט משום טרחא יתירא לא קפדינן אלא משום דמיחזי כעובדין דחול ופעמים נמי דאסור לאפושי במשאוי אע"ג דממעט בהלוכא כיון שאין משנה מדרך חול ע"כ אבל בטור שם סי' שכ"ג הביא דין זה לענין שבת:
על כתפו או לפניו: גמ' תנא אם אי אפשר לו לשנות כגון שזימן הרבה אורחים וצריך להביא הרבה ביחד מותר:
המוליך את התבן: ירושלמי מתני' כמ"ד לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל:
אבל נוטלה בידו: כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב ס"א אבל מוליכה בידו:
בידו: הכא לא קתני לפניו לפי שאין דרך לטעון התבן בחיקו כדי שלא יתתבן ויטנף אבל ברישא קתני לפניו שכן דרך לטעון הכד חבוקה בחיקו ומטעם זה ג"כ אפשר דלא קתני הכא על כתפו כך נלע"ד:
ומתחילין וכו': פ' מי שהחשיך (שבת דף קנ"ז) וביד פ' שני דהלכות יו"ט סי' י"א ובטור א"ח סי' תקי"ח:
בסוף פי' ר"ע ז"ל ובהא אפי ר"ש מודה. אמר המלקט וכולה מתני' ר"ש היא וללישנא בתרא מוקי לתבן דרישא דמתני' בתיבנא סריא וגם דאית ביה קוצי דלמאכל בהמה אינו ראוי משום דמסרח וללבון בו לבנים אינו ראוי דהא אית ביה קוצי ואינו יכול לגבל לא בידיו ולא ברגליו ובהא אפי' ר' יהודה מודה ועצים דמתני' בכל גוונא מיירי כולה מתני' ר' יהודה היא והאי אוקימתא נקט הרי"ף ז"ל:
אין נוטלין עצים מן הסוכה: ביד שם פ' שני סי' י"א:
אלא מן הסמוך לה: כגון קנים הזקופין סמוך לדפנות עכ"ל ר"ע ז"ל ורב מנשיא אמר אפי' תימא כשאין סמוך לדפנות אלא סמוך לסכך כי תניא מתני' באיסורייתא פי' חבילות של קנים שנתנם על הסכך דמדלא התיר אגדן לא בטלינהו לגבי סכך אלא להצניעם שם ובגמ' וגם בשבת פ' כירה (שבת דף מ"ה) ברייתא תני עלה ור"ש מתיר בסוכה רעועה מעי"ט אם נפלה בי"ט דלית ליה מוקצה אבל בסוכה בריאה אפי' נפלה מודה ר"ש דאסור דמוקצה מחמת איסור היא דכיון שהיתה בריאה מאתמול לא יהיב דעתיה עילוה ודמיא לכוס וקערה ועששית דמודה בהו ר"ש ובטור א"ח סי' תק"א וסי' תקי"ח:
ומן הקרפף: ואפי' מן המפוזר מתני' ר"ש בן אלעזר היא דתניא אר"ש בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המפוזרין שבשדות שאין מביאין ועל המכונסין שבקרפף שמביאין על מה נחלקו על המפוזר שבקרפף ועל המכונס שבשדות שבש"א לא יביא ובה"א יביא והקשו תוס' ז"ל תימה דמפוזר הא הוי מעמר דהוא אב מלאכה וי"ל דלא שייך עמור אלא במקום שגדלים שם כדמוכח בפ' כלל גדול ע"כ. ופי' רש"י ז"ל דטעמא דמכונסין שרו דלית בהו משום מוקצה אבל מפוזרין אסורין משום מוקצה והר"ן ז"ל פי' בשם מפרשים אחרים דטעמא משום מגבב דהוי כמעמר ומדינא אפי' מפוזר בשדה שרי דגבוב בי"ט מותר דצורך אכילה חשיב כבקוע עצים או כהבערה עצמה אלא שבשדה אסרי משום דמיחזי כמגבב למחר ע"כ:
רבי יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפי' בתוך תחום שבת: ומדר' יוסי נשמע לר' יהודה דלאו תרויהו בעי ור' יוסי בתרתי אקיל דמכשיר בסמוך בלא פותחת ובפותחת בלא סמוך דשמעיה לר' יהודה דקאמר כל שסמוך לעיר בין דאית ליה פותחת בין דלית ליה פותחת וא"ל ר' יוסי כל שיש לו פותחת ואפי' הוא בתוך התחום ואי סמוך לא בעי פותחת דאי ר' יוסי בפותחת תלה טעמא דאפי' הוא סמוך בעי פותח לא ה"ל לסיומי ואפי' בתוך תחום שבת אלא הכי הל"ל ר' יוסי אומר כל שנכנסין לה בפותחת דכיון דהוה תני כל הוה משמע דצריך פותחת סמוך או רחוק למה לי דסיים ואפילו בתוך תחום שבת לאשמועינן דלא בעי אלא למישרי שאין סמוך ור' יהודה דלא בעי תרתי נמי מרישא דר' יוסי ש"מ מדנקט כל שנכנסין לה בפותחת כיון דכולהו פותחת אית להו הכי איבעי ליה למיתני ר' יוסי אומר אפי' בתוך תחום שבת עכ"ל רש"י ז"ל בפירוש סוגיית התלמוד אבל רעז"ל תפס לעיקר פי' הרמב"ם ז"ל ותוס' ז"ל: ומה שפי' רעז"ל שסמוך לעיר ממש הוא פי' רש"י ז"ל אבל הרשב"א והרא"ש ז"ל פירשו סמוך לעיר בתוך ע' אמה וד' טפחים וכתב מהרי"ק ז"ל שם בטור סי' תק"א ופותחת דתנן פי' מסגרת ונ"ל דטעמא משום דכל שיש לו מסגרת מיחזי כחצר ולא הוו עצים שבתוכו כמוקצים ע"כ:
אין מבקעין עצים. וכו': סתם לן הכא בי"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה וה"נ סתם לן לקמן ס"פ בתרא בההיא דאין שוחטין את המדבריות. וביד שם פ' שני סי' י"ב ושם בשלהי פ' מי שהחשיך אמרינן דר' יוחנן כר' יוסי ב"ר יהודה מתני לה פי' מסיים בה דברי ר' יוסי בר' יהודה ודכוותה כתבתי בפ' חבית סוף סי' ה' ובטור א"ח סי' תק"א:
{{דה מפרש|אין מבקעין כו' ביד פ"ד דהלכות יו"ט סי' י':
ולא במגל: ירוש' אית תנאי תני מבקעין אמר רב חסדא מ"ד מבקעין במגל של יד מ"ד אין מבקעין במגל של קציר ע"כ:
אלא בקופיץ: ומצאתי מוגה קופיס בסמך בכל מקום שהוא מוזכר. אכן בתרגום בכשיל בקופיץ בצדי: וכתוב בשבלי הלקט סי' פ"א והקשה ה"ר אליעזר מטול ז"ל היאך מותר לבקע עצים בי"ט והלא היא אב מלאכה כדאמרי' האי מאן דסלית סלותי חייב משום טוחן ועוד היה יכול לבקע מעי"ט והיכי שרי אפי' בלא שנוי ותירץ י"ל דלהכי התירו לבקע דכמו דבר שאי אפשר הוא דזימנין מימליך לעשות מאכל שלא היה בדעתו מאתמול ורבינו ישעיה ז"ל תירץ האי דאמרי' האי מאן דסלית סלותי חייב משום טוחן דוקא כשיעשה אותו קסמין דקים כדי להאחיז בהן האור אבל בקוע עצים אינו אלא טרחא בעלמא דמשום כבוד י"ט התירו ומורי יעלה ז"ל דחה זה הפירוש ונ"ל לפרש הטעם שהבקוע צורך אוכל נפש חשבינן ליה ולא מכשירי אוכל ע"כ: ועיין כאן בהר"ן ז"ל:
בית שהוא מלא פירות. וכו': בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ד) וביד שם פ' שני סי' ט' ובטור א"ח סס"י תקי"ח ובגמ' א"ר זירא בי"ט התיר ר"מ כיון דמדרבנן הוא דאסיר משום שמחת י"ט שרי שהרי מותר בו אוכל נפש אבל לא לשבת משום טלטול ותניא נמי הכי:
אין פוחתין את הנר: מה שפי' רעז"ל הוא פי' רש"י ז"ל ותוס' ז"ל הקשו על אותו פירוש ופירשו הן ז"ל שכך הם רגילין לשום באוירו קודם אפייתו קש או דבר אחר כדי לשמור האויר בשעת האפיה שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום האויר ולאחר אפייתו קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו ועל זה קאמר אין פוחתין את הנר כלומר שאין מסירין את מה שבתוכו דהוי כמוגמר כלי וגם הר"ן ז"ל הקשה על פי' רש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל שדרך היוצרים לעשות כסוי לכלי חרס שיש להם בית קבול ומשימין אותם בכבשן כדי שיתייבשו מעט לפי שאי אפשר לתקנם בעודם לחים ואח"כ מוציאין אותם קודם שישרפו לגמרי ונוטלין כסויין ומתקנין אותם ואותה נטילת כסוי נקראת פחיתה והיינו דתנן אין פוחתין את הנר כלומר אין נוטלין את כסייו ממנו דבנטילתו משוי ליה מנא ע"כ והרמב"ם ז"ל פי' הנרות שלהם היו עושין אותז זוגות וחותכין אותו לשנים אחר עשייתם ע"כ וכן הוא שם ביד פ"ד סי' ח'. ובטור א"ח סי' תקי"ד: ובגמ' מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא פי' רש"י ז"ל קודם שצרפו בכבשן אמר רב יוסף ר' מאיר היא דתניא כלי חרס מאימתי מקבלין טומאה משנגמרה מלאכתם פי' חקיקתן דברי ר"מ משום דחזי לקבולי ביה מידי ר' יהודה אומר משיצרפו בכבשן ואי נמי תימא שאני התם דכלים גדולים הם וחזו לקבולי בהו מידי האי נר נמי חזי לקבולי ביה פשיטי איכא דאמרי אמ' רב יוסף מתני' ר"א ב"ר צדוק דאמר חקיקה משויא ליה מנא דתנן בפי שני דעדויות לפסים ארוניות טהורות באהל המת פי' רש"י ז"ל מפ' לקמן קערות של בני עיירות ואין מקפידין על כלים נאים ומשנפשטה הקערה אוכלין בה בשר ואין ממתינין עד שתתחקק טהורות באהל המת דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתיב וכל כלי פתוח משמע דיש לו פתח וכן לכל טומאת מגע וטמאות במשא הזב שהזב מטמא כלי חרס בהיסט וקסבר ת"ק כלי נינהו הואיל ומשתמשין בהן כמות שהן הלכך מקבלין טומאה בדבר הראוי לטמאן ר"א ב"ר צדוק אומר אף במשא הזב טהורות מפני שלא נגמרה מלאכתם פי' חקיקתן הא נחקקו טמאין מדאפלוג באלפסין אלמא לר' אלעזר חקיקה משויא להו מנא והכא גבי נר נמי משוי לי' מנא דחזי לקבולי ביה פשיטי כן פי' רש"י ז"ל והקשו עליו תוס' ז"ל דהואיל דאין להם תוך היכי מיטמא בהיסט הא אמרי' כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט ולכך פי' ר"ת ז"ל עירניות יש להן תוך אלא שמכוסות למעלה ועומדות ליפתח ואותן של כפרים אין מקפידין כך עליהם וטהורות באהל המת דהא כלי צמיד פתיל טהור באהל המת ומיהו טמאים בהיסט הואיל ועומדין ליפתח כדאמרי' גבי צמיד פתיל שמא תסיטם אשתו נדה וקאמר נמי כלי צמיד פתיל ניצול באהל המת ואינו ניצול במעת לעת שבנדה הארכתי פה בעבור שהיא משנה כדכתיבנא: ובגמ' כתוב חירניות:
ואין עושין פחמין: פי' הר"ן ז"ל משום דמכבה הוא ע"כ וכתוב בכל בו סי' נ"ח ויש שואלין ותיפוק לי משום מכבה וי"ל שאין זה אלא גורם לכבוי לפי שאין מכבין הגחלים במים ע"כ: ובגמ' פריך פשיטא ומשני תני ר' חייא לא נצרכא אלא אפי' למוסרן לאוליירין להחם המרחץ להזיע וקודם שגזרו על הזיעה נשנית משנה זו ואע"ג דלצורך י"ט הם עושין אסור וביד פ"ד דהלכות יו"ט סי' ג' ז' ובטור א"ח סי' תק"ב וסי' תקי"ד ושם הביא כפי' רש"י ז"ל באין פוחתין את הנר:
ואין עושין פחמין בי"ט: צ"ע אמאי קתני הכא בי"ט:
בפי' רעז"ל והלכה כר' יהודה ותמה הרא"ש ז"ל לפסוק כיחידאה ותירץ הב"י דטעמא מדסתם בר קפרא בברייתא כר' יהודה אלמא הלכתא כותיה ע"כ ונלע"ד דאפשר דס"ל דת"ק מודי ליה בזה:
ר' יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות: משמע מפי' רש"י ז"ל שהעתיק רעז"ל דלא גרסי' במתניתין מלות לשתי נרות. גם במשנה דבגמ' ל"ג להו והכי משמע קצת מלשון התלמוד וכן במגיד משנה ליתנהו למלות לשתי נרות אכן בפי' הרמב"ם ז"ל משמע דגריס להו ואין ההפרש בתירוץ הגמ' רק שהפירוש דלשתי ר"ל בשתי נרות תהא החתיכה לפתילה כלומר בפי שתי נרות שנותן שני ראשי הפתילה בפי שתי נרות ומדליק באמצע אם צריך להדליק והכי איתא הגירסא נמי ברב אלפס והרא"ש ובפי' הר"ן ז"ל וגם בירושלמי וז"ל הר"ן ז"ל ר' יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות מיהו מודה ר' יהודה ברישא דאע"ג דשרי במכשירין בעשיית כלי מיהא אסור וכדכתיבנא לעיל ע"כ: ועיין אי גרסינן שתי או שני במ"ש ר"פ ששי דתמיד:
{{דה מפרש|אין שוברין את החרס ואין קורעין. כו' ביד פכ"ג דהלכות שבת סי' ו' ובפ"ד דהלכות י"ט סי' ח' ובטור א"ח סי' תק"ח:
אין גורפין. וכו': לשון רעז"ל עד ואתיא כרבנן. אמר המלקט פי' הר"ן ז"ל א"נ אפי' כר' יהודה ובשאפשר לו בלא גריפה וביד פ"ג דהלכות יו"ט סי' י' ובטור א"ח סי' תק"ז:
בפי' רעז"ל. אין מקיפין בריאה ונראה שר"ל אין מקיפין בבועי הנזכר בדיני הריאה והוצרכתי לפרש ולא להגיה מפני שכך הלשון ג"כ בפי' רש"י והר"ן ז"ל:
ואין סומכין וכו': ביד שם פ"ד סי' י"א ובטור א"ח סי' תק"ב ואיתה בשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ד) ופי' הר"ן ז"ל סוגיין דהכא מחלפא בהדי סוגיא דפ' כל הכלים דהתם מייתי מתני' דאין סומכין את הקדרה ואמרי' דהיינו טעמא משום דגזרינן י"ט אטו שבת ומפקינן לה מהלכתא דמוקמינין לה כב"ש וכדאיתא התם ולא מדכרינן טעמא דלא ניתנו עצים אלא להסקה והכא לא מדכרינן עלה ב"ש וסוגיין דהכא עיקר משום דאיתה בדוכתה הלכך נקטינן כסוגיין וההיא סוגיא ליתא עכ"ל ז"ל והיא דעת הרז"ה ז"ל ג"כ:
בפי' ר"ע ז"ל נראה שצריך להיות כך ואין סומכין את הקדרה בבקעת דלא ניתנו עצים אלא להסקה ובקעת עצים שנתבקעו:
וכן בדלת: בגמ' ת"ר אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ור"ש מתיר דלית ליה מוקצה:
ואין מנהיגין את הבהמה במקל בי"ט: משום דנראה כמוליכה למכור בשוק ובהא אפי ר"ש דלית ליה מוקצה מודה ובטור א"ח סי' תקכ"ב:
ור' אלעזר בר"ש מתיר: לא גרסי' ליה ואע"ג דבגמ' בדפוס איתיה משמע לי קצת מתוך סוגיית הגמרא דל"ג ליה במתני' דהא בתר דמייתי ברייתא דאין מנהיגין את הבהמה במקל בי"ט ור"א בר"ש מתיר פריך לימא ר"א בר"ש כאבוה ס"ל דלית ליה מוקצה ומשני בהא אפי' ר"ש מודה וכו' כדכתבי' וכן בירושלמי ליתיה וגם בהרי"ף ז"ל ליתיה:
רבי אליעזר: ס"א בן יעקב. הר"י ז"ל:
נוטל אדם קיסם וכו': תוס' שבת פ' המוציא דף פ"א ודפ' עושין פסין (עירובין דף כ"ג) ושם בגמ' דשבת ברייתא ועי' ביד פי"א דהלכות שבת סי ח' ובטור א"ח סי' תק"א וסי' תקי"ט: וראיתי שהרמב"ם ז"ל גריס לחצות בתי"ו בין בפי' בין שם ביד וכל מקום: גם כך הוא בתי"ו בירוש' וברב אלפס ובהרא"ש גם שם בטור סי' שכ"ב. ולכן תמהתי על רש"ל ז"ל שהגיה שם בגמרת שבת בין בגמרא בין ברש"י ז"ל בין בתוס' לחצוץ בצד"י: וה"ר יהוסף ז"ל לא שלח בה יד ימינו: ובערוך לא נמצא מלה זו לְחִפוּשֵנוּ:
משלפניו: לאו דוקא וכו' רש"י והר"ן ז"ל אבל תוס' ז"ל הקשו על פירוש זה קושית בקיאות דמשמע מינה דדוקא קתני משלפניו ותרצו דודאי דוקא קאמר כדמשמע התם ואע"ג דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא היינו דוקא גבי אכילה הוא דאמרי' דוקא משלפניו משום דאדם קובע לו מקום לאכילתו והיה לו להכין אבל בסיפא גבי אש לא שייך דפעמים שאינו עושה מדורה בי"ט ע"כ: וה"ר יהוסף מצאתי שמחק מלת משלפניו:
וחכמים אומרים מגבב. וכו': דלא ניתנו עצים אלא להסקה כן פירשו רש"י והר"ן ז"ל אבל תוס' ז"ל הקשו על פי' זה דחכמים ס"ל דלא כהלכתא דפליגי בפלוגתא דר"ש ורבנן ותרצו דטעמא דרבנן דלכך אסור לחצוץ בו שניו גזרה משום שמא יקטום ע"כ ותוס' ז"ל עצמן פירשו בשבת פרק המוציא דף פ"א כפי' רש"י ז"ל: וכתב הר"ן ז"ל גרסינן בגמרא ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשנו צבורים צבורים ור"ש מתיר ומפרשינן טעמא דתנא קמא דקיימא לן כותיה משום דמיחזי כמאן דמכנס למחר וליומא אוחרא ואע"ג דקיימא לן כרבנן דמתני' שאין מותר אלא לגבב אלא משלפניו נפקא מינה לעצים גסין דלא בטילי אגב חצר ולא מיתסר אפי' לדרבנן דאינהו לא אסרי אלא בקסמין דקין מפני שהן מתבטלין אגב חצר אבל בגסין לא ואפ"ה אסור לעשות מהן צבורים צבורים ע"כ וביד פ' שני דהלכות יו"ט סי' י"ד:
מן העפר: פירש הר"ן ז"ל צפיעי בקר או צאן מטמינין בעפר וכשמרקיבין יוצא מהן אור:
ולא מן הרעפים: נראה שהוא טעות וכן בירושלמי ליתיה ולא בהרי"ף ז"ל גם במגיד משנה שם רפ"ד ליתיה גם בטור א"ח סימן תק"ב גם במשנת החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחק וגם באבודרהם ז"ל ליתיה ופי' ז"ל אור היוצא מן העפר היא היוצא מן הסיד שמשליכין עליו מים:
ואור היוצא מן המים: הוא שממלאין אשישה זכה מזכוכית מים ומשימין אותה לנכח השמש וכנגדה צמר גפן נקי ויבער בה וכן בקערות הבאות מאלסין וכן באבן שקורין אלמהא בערבי וכן עושין באבן וברזל וכן עושין בעץ בהרגילו על עץ אחר במהירות עכ"ל ז"ל. וק"ק לזה שמצינו בפ' מקום שנהגו ובירוש' דברכות פ' אלו דברים ובבראשית רבה פרשה י"א זימן לו הקב"ה שני רעפים נ"א אבנים והקישן זו בזו ויצאת מהן האור ובירך עליהן וכו' וי"מ מאי רעפים אבנים קלים. ורבינו עובדיה ז"ל אין הכרע בפירושו ז"ל אי גריס לה:
ואין מלבנין את הרעפים לצלות עליהם: גרסינן ובטור א"ח סי' תק"ח והה"נ שאין מלבנים את האבנים וכמו שהוא בפירוש הרמב"ם ז"ל וביד שם לא כתב אלא אין מלבנים את האבנים: והטור העתיק שם כלשון משנתנו. בספר לבוש החור כתב שם שניהם אין מלבנין אבנים ורעפים. ובירוש' אית תנאי תנו מלבנין אמר רב חסדא מ"ד מלבנין בבדוקים ומ"ד אין מלבנין בשאינם בדוקים ע"כ פי' אם יוכלו לקבל לבונן הלכך ביום טוב לא דילמא פקעי ואישתכח דטרח שלא לצורך:
ועוד א"ר אליעזר: החילוק שיש בין תוס' לרש"י ז"ל כתבתיו בפ' שני דעירובין וכתב הר"ן ז"ל והר"ז הלוי ז"ל כתב כיון דהאי נמי בהדלקה מיירי גמרינהו לכולהו מילי דהדלקה וכי האי גוונא לא חשיבא הפסקה ואחרים תרצו דכיון דאפסקוה במילתא דס"ל איהו נמי לא חשיב הפסק כלל ושפיר תני ועוד ע"כ:
ועוד א"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה: הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון פירות דאיחזי ולא איחזו פי' שיבשו ולא כל צרכן דאיכא אינשי דאכלי להו ואיכא אינשי דלא אכלי להו ואם זמנם מעי"ט גלי דעתיה דאכיל להו. ופי' בערוך מוקצה הוא המקום המוכן להקצות בו פירות כדי לייבשן כדי שתגמר מלאכתן פי' אחר פירות שלא נגמרה מלאכתן קרי מוקצה ע"כ. ובגמ' רמינן דר' אליעזר אדרבי אליעזר דתנן בפ"ח דתרומות היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור וכו' וסתם אשכול לאו גמר מלאכה הוא דסתם ענבים לדריכה קיימי ומוקצה דמתני' היינו לא נגמרה מלאכתו ומתני' אוקימנא בגמ' טעמא דר' אליעזר דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעא למעשר דמשום דבוריה שהתנה לא מצינן למימר דקבע דהא לר' אליעזר מותר חוזר לא קבע כדשמעינן ליה בההיא דהנוטל זיתים מן המעטן דבפ"ד דמעשר ראשון וכל שכן דבדבורא בלא מעשה לא קבע וקאי בקושיא דוק דאפשר דמאי דמייתי בגמ' דברי ר' נתן דאמר לא כשאמר ר' אליעזר יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למ"ש ויגמור בא לתרץ הקושיא כלומר לעולם לר' אליעזר שבת קבעא למעשר והאי יגמור דקאמר היינו למ"ש ול"ד לתינוקות שטמנו תאנים דתנן בהו בפ"ד דמעשרות למ"ש לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום הלכך קבעא עלייהו אבל זו לא יחדה לשבת אח"כ מצאתי שגם רבינו שלמה לוריא ז"ל הגיה בלשון הגמרא התם כדקתני טעמא ר' נתן אומר וכו' וכדכתיבנא. וז"ל הגמרא בקיצור כיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע ליה עילויה אי הכי מאי אריא שבת אפי' בחול נמי הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן והאריך רש"י ז"ל בפירושו. ותוספות ז"ל כתבו בקיצור וז"ל הקמ"ל דטבל מוכן הוא אצל וכו' לכך נקטינהו לענין שבת דאגב אורחיה דהכנת שבת אשמועינן חדוש אחר דהיכא דהזמינו לשבת דאינו אסור אלא משום מעשר המעורב ואם בא אדם ותקנו מתוקן ולא אמרי' הואיל ונתקצה בשביל מעשר שבתוכו נתקצה לכל היום הואיל והגבהת תרומות ומעשרות לא הוי אלא מדרבנן והכי דייק ליה מדקתני עומד אדם על המוקצה וכו' משמע הא בשאר שני שבוע לא יעמוד לכתחלה הא אם עבר ותקנו מתוקן אבל אי ס"ל לתנא דמשום איסור מוקצה לא תקנו בשעבר ותקנו הכי הל"ל העומד על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר הרי הוא מן המוכן ודייקינן מינה הא בשאר שני שבוע אינו מן המוכן ע"כ:
ואומר מכאן אני אוכל למחר: כתבו תוס' ז"ל מקשה בירושלמי מחלפא שיטתייהו דב"ש דלעיל בפ"ק קאמרי לא יטול אא"כ נענע והכא קאמרי דבאמירה בעלמא סגי דהא ר' אליעזר שמותי הוא וי"ל דלא קשה דלא מחלפא שיטתייהו דמוקצה דבעלי חיים עדיף ומחמירין טפי אבל קשה דמחלפא שיטתייהו דב"ה דלעיל קא אמרי ב"ה דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי והכא קאמר דבעי שירשום וי"ל דשאני הכא דאקצייה בידים ע"כ וכבר כתבתי לעיל בפ"ק לשון הירושלמי בזה. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל ואומר עד כאן אני אוכל למחר וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן וביד פי שני דהלכות יו"ט סי' ט' ובב"י בא"ח סי' תקי"ח: