מלאכת שלמה על בבא בתרא ו

<< · מלאכת שלמה · על בבא בתרא · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

המוכר פירות וכו':    ביד רפי"ו דהלכות מכירה וסימן ב' ג'. ובטור ח"מ סימן רל"ב:

אפילו זרע פשתן וכו':    ודלא כר' יוסי דפליג בברייתא וס"ל דחייב באחריותו ונותן לו דמי זרע. ואיכא נמי תנאי דאמרו לו לר' יוסי הרבה לוקחין אותו לדברים אחרים דס"ל נמי דאין חייב באחריותו ולא מטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא משום דאזלינן בתר רובא דאינשי שהרבה בני אדם לוקחין לדברים אחרים למאכל ולרפואה וכנגד אדם אחד שקנה עשר סאין לזריעה יש מאה בני אדם שקונין מיהת סאה אחת למאכל ולרפואה ובתר רוב לוקחין אזלינן. בפי' רעז"ל רשבג"א בגמרא מוקי לה לכולה מתניתין אליבא דרשב"ג. אמר המלקט בודילמא קאמר לה בגמרא ומדלא דחי לההוא ודילמא משמע דהכי קים לי' דכולה מתניתין רשב"ג היא. ועיין בנמקי יוסף ז"ל:

אפילו זרע פשתן:    אינו חייב באחריותו. דהא חזי לאכילה:

זרעוני גינה:    שאינם נאכלין כלל כגון זרע כרוב וקפלוט:

חייב באחריותן:    גמרא ת"ר מה ישלם מוכר ללוקח דמי הזרע בלבד ולא דמי היציאה בחרישה ושכר פועלין ויש אומרים אף הוצאה דקנסינן לי' ומפרש בגמרא דמאן יש אומרים רשב"ג:

רשב"ג אומר:    זרעוני גנה שאינם נאכלין חייבין באחריותן כן מצאתי בכל הספרים דגרסינן חייבין הרי"א ז"ל:

משנה ב

בפי' רעז"ל המקבל פירות וכו':    אמר המלקט כך הוא הלשון ג"כ ברשב"ם ז"ל המועתק על הרי"ף ז"ל אבל בפי' רשב"ם שבתלמוד הלשון כך המוכר פירות תבואה לחברו הרי זה הלוקח מקבל עליו וכו'. וכתוב בבית יוסף בח"מ סימן רכ"ט דרשב"ם ז"ל פי' המוכר פירות דמתניתין היינו תבואה ולדבריו אין דין שאר פירות מפורש לא במשנה ולא בברייתא. אבל הרמב"ם ז"ל סובר דהאי מתניתין דהמוכר פירות איירי בשאר פירות בר מחטים ושעורים וקטנית השנויים בברייתא ע"כ. בכי' רעז"ל צריך להגיה הלשון כך ודוקא כשאמר מרתף זה אני מוכר לך למקפה כלומר לשום בתוך התבשיל אבל אם אמר מרתף של יין אני נותן וכו'. אמנם מצאתי שכתבו [כן] הרי"ף והרא"ש ז"ל. ואיבעיא לן בגמרא מרתף של יין סתם ולא אמר לו זה וגם לא אמר לו למקפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מקבל וחד אמר אינו מקבל וקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל וקיימא לן נמי דכל ספק ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע הלכך מקבל ומוקמינן למתניתין כדברי המקל על המוכר שהוא הנתבע ולא צריכנא לאוקומי כדאמר לו זה ולא מפקינן לה מפשטה עכ"ל ז"ל. ובגמרא איתא שאם נמצא בהן יתר על השיעורין הללו כל שהוא ינפה את הכל ויתן לו פירות מנופים וברורים שאין בהם כלום ע"כ מלשון הרמב"ם בפי"ח מהלכות מכירה סימן י"א:

עשר פטסייאות:    מפ' בתוספתא בגמרא נאות כשאר קדרות שבשרון ואינם שבורות ורעועות ממש דא"כ אפילו אחת לא מקבל אלא שמגופרות בגפרית והגפרית סותם את השבר ומחברו קצת אלא שאין מתקיימין זמן מרובה כשלימין והואיל ואינם שבורות לגמרי מקבל עליו עשרה למאה וכתב נמקי יוסף ז"ל ואיתא בתוספתא וכן בפי' רבינו חננאל ז"ל תנא יתר על כן מחזיר את השאר ונוטל את הדמים ממנו ור"ל דיותר מעשר פטסייאות מחזיר דוקא זה השאר אבל לא העשר דליכא למימר ערובי עריב כדי דנקנסי' כמו גבי טנופת פי' דאמרינן בגמרא דאם מצא יותר מרובע קנסינן לי' אפילו על הרובע פי' שיתן לו אפילו על הרובע טנופת חטים יפים תחתיו דאמרינן כיון דיש יותר מרובע ערובי ערבי' לטנופת בידים והא דתנן עשר מתולעות למאה ועשר פטסייאות למאה משום דאכתי שם תאנים ושם קנקנים עליהם וחזו למילתייהו קצת ולאפוקי היכא דלא חזו למילתייהו קצת דלא מקבל לי' אפילו חדא ועשרה למאה דנקט ה"ה לפי חשבון זה כשלוקח יותר או פחות הריטב"א ז"ל ע"כ. וביד שם פי"ז סימן ז' ובספי"ח וכתב שם הרב המגיד ופירש המחבר שלפיכך אמרו שרון לפי שאין שם מנהג כזה ע"כ פי' שאם יש שם מנהג הכל כמנהג המדינה כמו שכתב שם הרמב"ם ז"ל. ובטור ח"מ סימן ר"ל:

משנה ג

הרי זה מקח טעות:    מפרש רבא בגמרא דמתניתין קשיתיה לר' יוסי בר' חנינא לאוקומה בקנקנים דלוקח ובדא"ל למקפה מדקתני האי סיפא ואם ידוע שיינו מחמיץ ה"ז מקח טעות ואמאי לימא לי' לא איבעי לך לשהויי דהא רובא דאינשי לאו לשהויי זבני אלא לאו ש"מ דא"ל למקפה וה"ה רישא והיינו טעמא דברישא פטור מוכר דאיכא למימר קנקנים דלוקח גרמו ובסיפא חייב הואיל וידוע שיינו רגיל להחמיץ בכל שנה ושנה:

יין מבושם:    היא גרסת הרי"ף והרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם וגם בעל הטורים ז"ל ברוב נוסחאות גרסי מבושל כך כתוב שם בבית יוסף:

עד עצרת:    דהיינו חג השבועות אבל יותר לא דתקופת תמוז מקלקל אפילו יין מבושם. וכתוב בנמקי יוסף ז"ל יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת אפילו בקנקנים דלוקח דומיא דרישא דכיון דמבושם א"ל לא היה לו להתקלקל ודוקא כשהיו קנקנים דלוקח בדוקים ודלא שני בברזא וכיוצא בו ואם ידוע שיינו טוב וחזק להתקיים עד העצרת כשמכרו לו ואח"כ נפסד פטור דמאי ה"ל למיעבד הא אפשר שאירע לו שום מקרה מחמת הסח [הגהה נראה היסט] וכיוצא בו שהפסידו והא לא קביל עלי' ע"כ:

ישן משל אשתקד:    ואם אינו כן הוי מקח טעות:

ומיושן משל שלש שנים:    גמ' תנא צריך שיהא מתיישן ומתקיים עד גמר שנה שלישית זו דהיינו עד החג שהוא זמן הבציר ואם יחמיץ קודם החג הרי הוא באחריותו של מוכר שצריך להתקיים שלש שנים שלימות כיון שא"ל מיושן. ובישן כיון שלא נתבאר דינו נראה דלא גרע מיין מבושם וצריך לעמוד למיעוט עד עצרת של שנה שנית. וביד פי"ז דהלכות מכירה סימן ג' ו' ובפי"ח סימן י"א י"ד. ובטור ח"מ סימן ר"ל:

משנה ד

המוכר מקום לחברו לבנות לו בית וכן המקבל מחברו לבנות לו בית חתנות לבנו וכו':    כך צ"ל וכן הוא בירושלמי ובהרי"ף ובכמה דוכתי:

אכן:    הר"ר יהוסף ז"ל ראיתי שהגיה לבנות לו בית בֵית חתנות וכו' וכתב בספרים אחרים גרסינן בית חתנות וכו' ול"ג בית בית חתנות ע"כ. עוד הגיה רפת בקר היא זו. עוד הגיה ראי' לדבר היכל רשב"ג אומר כבנין ההיכל ומחק מלת היכל וגם מלת הכל וכתב כן מצאתי ברוב הספרים ויש ס"א דגרסי שרגלים לדבר רשב"ג אומר וכו'. וביד פכ"א דהלכות מכירה סימן ד'. ובטור ח"מ סימן רי"ד:

בית חתנות לבנו:    אבל אין רגיל לעשות בית ארמלות לבנו שהרי עד עתה לא הי' דר אצל חמיו אלא אצל אביו משום חשד חמותו:

בית אלמנות לבתו:    אבל בחיי בעלה אין דרך חתן לדור עם חמיו משום דהדר הוי קל מסובים משום חשד חמותו ולהכי נקט בית אלמנות לבתו ולא בית חתנות לבתו:

הרוצה לעשות רפת בקר:    בגמרא פליגי איכא דאמרי דר' ישמעאל קתני לה וה"ק פי' לדבריו הוא עצמו שהרי הרוצה לעשות רפת בקר בונה ד' אמות על שש אבל לר' עקיבא רפת בקר אינו גדול כ"כ ובתרתי פליגי ר' עקיבא ור' ישמעאל פליגי בבית חתנות ופליגי ברפת בקר ושיעורי' דר"ע מפורש בבית חתנות ולא ברפת בקר ודר' ישמעאל מפורש ברפת בקר ולא בבית חתנות ואיכא דאמרי ר"ע קאמר לה וה"ק לי' לר' ישמעאל דקאמרת רפת בקר הוא זה אין הכי נמי דודאי בית חתנות ורפת בקר שיעורן שוה דאע"פ שהרוצה לעשות רפת בקר עושה ד' על שש פעמים שאדם עושה דירתו בבית חתנות ד' אמות על שש כרפת בקר:

בית קטן:    שש על שמונה. הרוצה לבנות בית קטן לחברו לכל הפחות צריך שיהיה שש על שמונה וכגון דאמר לו בית סתמא ויד הבונה על העליונה לעשות לו פחות שבבתים הואיל ולא פירש דכיון דלא א"ל בית חתנות אלא בית סתמא לעצמו קבעי לי' וצריך להיות גדול מבית חתנות וה"ה למוכר מקום לחברו לעשות לו בית דצריך ליתן לו קרקע שש על שמנה הר"ש ז"ל. והוקשה לע"ד דהא ברישא קתני המוכר מקום לחברו וכו' בונה ד"א על שש והרב המגיד כתב שם בפכ"א דהלכות מכירה שדעת רבינו המחבר ז"ל כדעת הרב אבן מאגאש ז"ל דהך סיפא דבית קטן אליבא דר' ישמעאל ואין הלכה כמוהו לגבי רע"ק ע"כ בקיצור. אח"כ חפשתי ומצאתי שם בטור סימן רי"ד בסופו בבית יוסף שכתב בשם הר"ן ז"ל וז"ל הר"ן ז"ל בית קטן שש על שמנה פירוש דהך בבא רע"ק קתני לה דנהי דאמר ברישא ד' אמות על שש התם במפרש בית חתנות שהוא קטן משאר בתים אבל באומר בית סתם (הגהה משמע קצת מזה דל"ג במשנה ברישא כמו שהגהתי רק כדאיתי' בדפוס המוכר מקום לחברו לבנות לו בית חתנות וכו' וכן הוא ג"כ בבבלי) סתם לא משמע לבית חתנות אלא לעצמו ולפיכך עושה שש על ח' נמצא עכשיו לדידן דקיימא לן כר' עקיבא בית חתנות ד' על שש בית סתם ו' על ח' אבל הרא"ש ז"ל פירש דהך סיפא דבית קטן ר' ישמעאל קתני לה לפי שאין חילוק כלל בין בית סתם לבית חתנות ור' עקיבא ס"ל דתרווייהו ד' על שש וא"ל ר' ישמעאל רפת בקר הוא זה אלא אין לך בית קטן פחות משש על שמנה ולא תיקשי לך לההוא לישנא דאמרינן בגמרא דרפת בקר ר' עקיבא קתני לה היכי מפסקינן למתניתין פסקי פסקי דרפת בקר ר' עקיבא ובית קטן ר' ישמעאל דלאו קושיא היא דכי אמרינן דר' עקיבא קתני לה ר' עקיבא מודה בה אמרינן וה"ק ר' ישממאל לר' עקיבא רפת בקר היא זו שאתה מודה שהרוצה לעשות רפת בקר עושה ד' אמות על שש וכיון שכן בית קטן שש על שמנה ונקיטינן כי ההוא לישנא דבתרא הוא דרפת בקר אפילו ר' עקיבא מודה בה אלא דס"ל דלפעמים אדם עושה דירתו כרפת בקר ונמצא עכשיו לפי פי' זה דלדידן דקיימא לן כר' עקיבא דבין בבית חתנות בין ברפת בקר בין בבית סתם עושה ד' אמות על שש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"א מהלכות מכירה. ומיהו דוקא במוכר מקום לחברו לעשות לו בית אי נמי במקבל לעשות לו בית דכל שבא לבנות בתחלה בבציר מד' אמות לא טרח אבל המוכר בית לחברו סתם נותן לו בית של ד' אמות על ד' אמות דכיון דבית מיקרי כדאמרינן בריש סוכה דכל בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אינו בית דאלמא בד' אמות הוי בית אין לו ללוקח אלא פחות שבבתים דהא קיימא לן נמי מראהו נפול וכן דעת רבינו האיי גאון ז"ל בספר המקח עכ"ל ע"כ. וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו הא דתנן המוכר מקום לחברו לעשות לו בית וכן המקבל מקום מחברו לעשות לו בית חתנות לבנו כך פירשוה שהמוכר מקום לעשות לו בית סתם בית חתנות קאמר ועושה לו בית קטן שבקטנים דהיינו ד' על שש שאילו לקחו מקבל לבית יתר מכאן הי' לו ללוקח לפרש שהקרקע בחזקת בעלים עומדת כן במקבל מקום מחברו אם פירש בית חתנות עושה ד' אמות על שש וה"ה אם אמר סתם שאומר לו בית חתנות קבלתי עלי אבל אם אמר לו בית קטן לעצמו שש על שמנה עכ"ל ז"ל וע"ש עוד. ולשון ספר הלבוש שם בח"מ סוף סימן רי"ד וכן המקבל מחברו לעשות לו בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו או שקבל עליו לעשותו לבנו או לבתו אין צריך לעשותו אלא בפחות שדרך בני אדם לעשות לדברים אלו דהיינו ד' אמות על שש ע"כ בשנוי לשונו קצת:

טרקלין:    עשוי למושב שרים הלכך מרובע בעינן:

רומו כחצי ארכו וכו':    פ"ק דמכלתין דף ז'. ובגמרא תניא רומו כקורותיו כלומר כארך קורותיו דהיינו רחבו ופרכינן ולימא רומו כרחבו ומשני ביתא מעלאי רווח שע"י שהחומה מלמטה היא רחבה והולכת ומתקצרת מלמעלה כדי שתתקיים הרבה נמצא הבית צר מלמטה ומלמעלה הוא יותר רחב ואיבעית אימא משום דאיכא בי כווי פי' החלונות מקום כניסת הקורות בתוך החומה וכל ארך הקורה קאמר מה שנכנס בתוך החומה עד כאן:

משנה ה

מי שיש לו בור וכו':    ופירש נמקי יוסף בשם הריטב"א ז"ל דוקא נקט בור דאילו חדר דרכו ליכנס שם בין ביום בין בלילה: וּמִשְׁקַהּ מבור וכו' וּמַשְׁקַהּ מבחוץ כך נקד הר"ר יהוסף ז"ל וּמַשְׁקָהּ הקו"ף בפת"ח והה"א במפיק. וברד כולה מתניתין עד סוף סימן ו' ספ"ו דהלכות שכנים וכן בטור סימן קס"ט ולשון הרמב"ם ז"ל שם ובעל חצר משום חשד אשתו שלא תכנס לשם אלא מדעתו:

משנה ו

מי שיש לו גנה:    כגון יורשין או שותפים שחלקו ונתרצה חיצון לפנימי לתת לו דרך באמצע שדהו רשב"ם ז"ל. וכתוב בפי' נמוקי יוסף ז"ל וה"ה למי שיש לו בית לפנים מביתו של חברו שאפילו בחצר יש בו משום רבוי הנכנסין והיוצאין וכ"ש ביתו והא דאמרינן שלא יכנס מתוכה לשדה אחרת היינו בשעה שאין לו שום צורך לגנתו אבל אם יש לו שום צורך לגנתו ילך משם לכל מקום שירצה הריטב"א ז"ל ע"כ:

והחיצון זורע וכו':    פ' הספינה דף פ"ב:

מן הצד:    אינו נפסד כ"כ וכיון דמדעת שניהם הוא אנן סהדי דמסתמא מחל לו את כל הדרך לגמרי להיות מיוחד להליכה ולא לזריעה רשב"ם ז"ל. בסוף פי' רעז"ל צריך להיות יחדוה לו:

זה וזה אינם רשאים לזורעה:    שם פ' הספינה דף פ"ב:

משנה ז

מי שהיתה וכו':    בבלי פרק המניח (בבא קמא דף כ"ח.) וירושלמי ס"פ חזקת. וביד פ"ג דהלכות מתנות עניים סימן ג' וספי"ג דהלכות נזקי נימין ובפכ"א דהלכות מכירה סימן ט' י' י"א. ובטור ח"מ כולה מתניתין עד סוף הפרק בסימן רי"ז ורישא דמתניתין בסימן שע"ז. ועיין בתשובת שאלת מהר"י קילון סימן ב' ובתשובות הרשב"א ז"ל סימן אלף וקנ"ב:

ושלו לא הגיעו:    בגמרא פריך אמאי ושלו לא הגיעו לינקוט פזרא וליתיב דהא עביד איניש דינא לנפשי' במקום דאיכא פסידא רב אשי אמר משום שנתן להם דרך עקלתון דכל מן הצד עקלתון הוא קרובה לזה ורחוקה לזה ס"ל למקשה דמדינא הוה לן למימר דשלו הגיעו משום דזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום אלא דאמרינן לא הגיעו משום דאי אפשר לדון עם רבים ולפיכך קאמר יקח מקל וישב לראות מי יעבור בשלו על כרחו דקיימא לן בפ' המניח את הכד דעביד איניש דינא לנפשי' במקום דאיכא פסידא וקיימא לן התם דאפילו במקום דליכא פסידא עביד איניש דינא לנפשיה והתם נמי מפרש דמה שנתן נתן אע"פ ששלו לא הגיעו משום דקיימא לן כרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. וכתב הרמ"ה ז"ל דדוקא שהחזיקו בו מדעת בעליו ואפילו בטעות כי הכא שהוא נתן להם דרך מן הצד. ותירץ רב אשי דמדינא הוא דשלו לא הגיעו [וכו' עי' בתוי"ט] תו פרכינן בגמרא ולימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי ומשני הא מני ר' יהודה היא דתניא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר רבים שאבדה להם דרך בשדה ובררו דרך לעצמן מה שבררו בררו ויפה כח רבים מכח יחיד שביחיד שאבדה לו דרך בשדה חברו לא יברור מעצמו אלא בב"ד או ברשותו של בעל השדה אבל רבים כב"ד דמו דמאן מינייהו מזמן להאי לבי דינא וכ"ש מתניתין דהוא עצמו נתן להם ומיהו שלו לא הגיעו דקנסינן לי' לפי שנתן להם דרך עקלתון:

דרך היחיד:    ד' אמות פי' לילך אדם אחד לשדה שלו ד' אמות כרוחב עגלה רשב"ם ז"ל. ובגמרא תנא אחרים אומרים כדי שיעבור חמור במשאו דשיעורו שני אמות ומחצה והכי הלכתא. וכתבו המפרשים ז"ל מסתברא לן דה"מ דלא מסיימי מחיצחא אבל היכא דאיכא מחיצתא חמור במשאו בשתי אמות לא מסתגי ליה וכ"ש דלא הדר ע"כ:

אין לה שיעור:    ס"א אין לו שיעור גרסינן גבי דרך המלך ודרך הקבר. בפי' רעז"ל שהיו עושין שבעה מעמדות ומושבות כשהיו חוזרין מלקבור המת כך צ"ל והיא פי' רשב"ם ז"ל וכן פי' ג"כ הר"ן ז"ל בפ' הקורא עומד אבל רש"י והרמב"ם ז"ל פירשו שכנושאין את המת לקוברו היו עושין השבעה מעמדות ומושבות:

דייני ציפורי:    לא אתפרש רשב"ם ז"ל:

בית ח' קבין:    נלמוד השיעור מחצר המשכן שהיא סאתים והוא ק' אמות ארכה וחמשים רחבה נמצא שהסאה חמשים בחמשים והסאה ששה קבין א"כ צא וחשוב ד' קבין כמה יעלה שלשים ושלש אמות ושני טפחים רחב על חמשים אורך והנראה בעיני רבוע מ' אמות וד' טפחים וד' אצבעות ומעט יותר רשב"ם ז"ל וכמו שהגיהו ר"ש לוריא ז"ל. והגיה החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל בפי' רעז"ל בית ד' קבין הוא ל"ג אמה רוחב ושני טפחים באורך נ' אמה ע"כ:

משנה ח

המוכר מקום וכו':    פכ"א דהלכות מכירה סימן ו'. בפי' רעז"ל נמצא בין כל קבר וקבר שמן הצדדין אמה ומחצה וכו'. אמר המלקט רעז"ל תפס שיטת הרמב"ם ז"ל ולשונו ממש אשר שם וזו צורתו % אבל רשב"ם ז"ל פירש וכן סדרן מרחיק חצי אמה מזוית הכותל הארוך שלצד הפתח וחופר כוך רחב ששה טפחים דהיינו אמה ומניח כותל אמה וחופר כוך שני אמה ומניח כותל אמה וחופר כוך שלישי אמה ומניח חצי אמה בזוית פרנסת כותל של שש אמות לשלשה הכוכין שלש אמות לשני אוירין שביניהן שתי אמות לשני הזויית חצי חצי אמה דהיינו בין כוך לכיך היינו שש אמות וכן יעשה לכותל הארוך שכנגדו וכענין זה יעשה ב' הכוכין בכותל הקצר שכנגד הפתח דהוי ד' אמות מניח חצי אמה בזויית מכאן ומלי אמה בזוית השנית וחובר שני כוכין של שני אמות וריוח ביניהן אמה הרי ד' אמות ע"כ וכן פי' ג"כ הרב אבן מאגאש ז"ל וגם הראב"ד ז"ל בהשגות:

ארבעה מכאן:    בכותל שארכו שמנה אמות ד' אמות לרוחב הד' כוכין וג' אמות לשלשה אוירין שביניהן ושני חצאי אמה לשני הזויות של אותו הכותל הרי שמנה אמות רשב"ם ז"ל. מצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכוכין ארכן ד' אמות ורחבן ששה ורומן שבעה. ועי' בתוי"ט:

ר"ש אומר עושה תוכה של מערה שש אמות על ח':    בגמרא איתא דתרי תנאי אליבא דר"ש דר"ש בן יהודה ס"ל בברייתא מד' אמות ועד שמונה:

ואחד מימין הפתח ואחד מן השמאל:    בגמרא מפ' דהני שני כוכין לצורך נפלים ועושה אותן קצרים דכיון דקצרים הם אינם מזיקין כ"כ לכוכין גדולים שבצדם אלא שיהא משהו כותל בינתים ואתא ר"ש לאורויי דמנהג בוני קבר לעשות שם שני כוכין לצורך נפלים. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל ואחד מימין הפתח ואחד מן השמאל פי' לר' שמעון דאמר מערה שש מצי למיעבד כוכין מימין הפתח ומשמאלו שפתחה של מערה ד' אמות הרי נשתיירו שם שתי אמות לשני כוכין ואע"ג דבשני כוכין שלשה אמות בעינן כדקתני מתניתין הא אוקימנא בגמרא במעמיק והאי דלא אקשינן הכי בגמרא דעדיפא מינה אקשינן אבל לרבנן כל רוחב המערה צריך לפתחה שהוא ד' אמות עכ"ל ז"ל. ועי' בתוי"ט ד"ה וא' מימין הפתח וכו' ועי' הציור שם:

כמלא המטה וקובריה:    כך נראה שצריך להיות והפירוש ר"ל נושאי המטה. אבל בירושלמי שכתבתי בפי"ו דאהלות סי' ג' מוכח דל"ג וקוברי':

ופותח לתוכה שתי מערות:    הן מערה דלעיל ועוד מערה אחרת כנגדה דהוי להו שתי מערות בין הכל לחצר ובכל אחת יש בה ח' כוכין ועכשיו יוכלו נושא המטה לבא מכאן ומכאן מן הצדדין שאין שם מערה לחצר ולא יהו דורסין ע"ג המערות וליכא לפרושי ופותח לתוכה שתי מערות בר מהך דלעיל דה"ל שלשה דהא פרכינן בגמרא ד' מערות לר' שמעון וכו' ואי איתא ה"נ הוה מצי לאקשויי ההיא קושיא עצמה בשלש מערות לרבנן והא דתנא לעיל מערה ואח"כ חצר ואח"כ מערה שניי' שכנגדה דהיכי ליתני עושה חצר ופותח לתוכה שתי מערות והלא אין קרוי חצר אלא דבר שהוא כניסת בית או כניסת מערה רשב"ם ז"ל: והרמב"ם ז"ל לא הזכיר דין חצר שם בפכ"א וכתב המגיד משנה ז"ל דמדברי הרב ז"ל נראה שהוא מפרש סיפא בשקבל לעשות חצר בפירוש ומהרי"ק ז"ל תירץ דהרב ז"ל סובר דהאי סיפא ליתה אלא לר"ש ולא קיימא לן כותי' ע"כ ולדברי מהרי"ק ז"ל נראה שנצטרך לומר דתרי תנאי אליבא דר"ש דחד ס"ל אליבא דר"ש דפותח לתוכה שתי מערות וחד ס"ל ד' לד' רוחותי':

ר"ש אומר ד' לד' רוחותיה:    כך צ"ל. והפירוש ובכל מערה שלשה עשר כוכין ולר"ש נושאי המטה עוברין ע"ג המערות [ועי' בתוי"ט]: [הגהה לשון החכם הר"ס אוחנא ז"ל בגמרא מוקי לה במעמיק דאלת"ה הא קא נגעי כוכין להדדי של שתי המערות הסמוכות זו לזו כגון מערה מזרחית ומערה דרומית ע"כ]: