מכות ז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה אזה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה ושלא בדרך ירידתו אינו גולה:
גמ' מנא ה"מ אמר שמואל דאמר קרא (במדבר לה, כג) ויפל עליו וימות עד שיפול דרך נפילה תנו רבנן (במדבר לה, יא) בשגגה פרט למזיד (דברים יט, ד) בבלי דעת פרט למתכוין מזיד פשיטא בר קטלא הוא (אלא) אמר רבא באימא פרט לאומר מותר א"ל אביי אי אומר מותר אנוס הוא אמר ליה שאני אומר האומר מותר קרוב למזיד הוא (דברים יט, ד) בבלי דעת פרט למתכוין מתכוין פשיטא בר קטלא הוא אמר רבה גפרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לכותי והרג את ישראל לנפל והרג בן קיימא ת"ר (במדבר לה, כב) אם בפתע דפרט לקרן זוית בלא איבה הפרט לשונא הדפו ושדחפו בגופו או השליך עליו להביא זירידה שהיא צורך עליה בלא צדיה חפרט למתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר (שמות כא, יג) ואשר לא צדה טפרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע (דברים יט, ה) ואשר יבא את רעהו ביער ימה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם בעא מיניה רבי אבהו מרבי יוחנן היה עולה בסולם ונשמט השליבה מתחתיו ונפלה והרגה מהו כי האי גוונא עליה היא או ירידה היא א"ל ככבר נגעת בירידה שהיא צורך עליה איתיביה זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה שלא בדרך ירידתו אינו גולה שלא בדרך ירידתו לאיתויי מאי לאו לאיתויי כה"ג וליטעמיך כל שבדרך ירידתו לאיתויי מאי אלא לאיתויי קצב הכא נמי לאיתויי קצב דתניא קצב שהיה מקצב תנא חדא לפניו חייב לאחריו פטור ותניא אידך לאחריו חייב לפניו פטור ותניא אידך בין לפניו בין לאחריו חייב ותניא אידך בין לפניו בין לאחריו פטור ולא קשיא לכאן בירידה שלפניו ועליה שלאחריו כאן בעליה שלפניו וירידה שלאחריו כאן בירידה שלפניו ושל אחריו כאן בעליה שלפניו ושל אחריו לימא כתנאי היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו תני חדא חייב ותניא אידך פטור מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר ירידה היא ומר סבר עליה היא לא דכ"ע עליה היא ולא קשיא כאן לניזקין כאן לגלות איבעית אימא הא והא לגלות ולא קשיא הא דאתליע הא דלא אתליע ואיבעית אימא הא והא דלא אתליע ולא קשיא הא דמיהדק והא דלא מיהדק:
מתני' נשמט הברזל מקתו והרג רבי אומר אינו גולה וחכמים אומרים גולה מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכמים אומרים מאינו גולה:
גמ' תניא אמר להם רבי לחכמים וכי נאמר (דברים יט, ה) ונשל הברזל מעצו והלא לא נאמר אלא מן העץ ועוד נאמר עץ למטה ונאמר עץ למעלה מה עץ האמור למעלה מן העץ המתבקע אף עץ האמור למטה מן העץ המתבקע אמר רב חייא בר אשי אמר רב ושניהם מקרא אחד דרשו ונשל הברזל מן העץ רבי סבר יש אם למסורת ונישל כתיב ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן ורבי יש אם למסורת סבירא ליה
רש"י
עריכהגמ' אמר - רבא גרסינן ולא גרסינן אלא:
באומר מותר - סבור שמותר להרוג את ישראל וזהו מזיד שלו:
אנוס הוא - והיאך הוא קורהו מזיד:
בפתע פרט לקרן זוית - שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמי' בתכיף פרט לקרן זוית אם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו:
שדחפו בגופו - בלא מתכוין:
להביא ירידה שהיא צורך עליה - כגון הרוצה להרים ידו בכח וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג דלא תימא הואיל וצורך עליה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל:
בלא צדיה - לשון צידוד שלא נתכוין לצדד לצד שני:
ואשר לא צדה - שלא נתכוין לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם:
פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע - וכן לזרוק ארבע וזרק שמונה:
אף כל שיש לו רשות לניזק כו' - יצאה חצר של בעל הבית:
עליה היא או ירידה היא - בתר דידיה אזלינן והוא היה עסוק בעליה או בתר שליבה אזלינן והעולה עליה היה דוחקה ומשפילה כלפי מטה:
כבר נגעת כו' - הרי נגעת כאן בירידה שהיא צורך עליה והא רבינן לה לעיל לחיובא:
לפניו חייב - הרג לפניו חייב: ה"ג כאן בירידה שלפניו ועליה שלאחריו כאן בעליה שלפניו וירידה שלאחריו כאן בירידה שלפניו ושל אחריו כאן בעליה שלפניו ולאחריו. כל דרך עליה פטור וכל דרך ירידה חייב הלכך הא דתניא לפניו חייב לאחריו פטור בירידה שלפניו ועליה של אחריו השפיל זרועו כדי להרים בכח והרים מכח לפניו בהשפלתו חייב הרג בעלייתו לאחוריו פטור והא דתניא לאחריו חייב לפניו פטור בעליה שלפניו וירידה שלאחריו כגון המרים ידו בכח עד שהשפילו דרך אחוריו ממעל לכתפיו וחזר והגביהן להכות לפניו הרג בהשפלתו דרך אחוריו חייב הרג בהגבהתו פטור והא דתניא בין לפניו ובין לאחריו חייב בירידה שלפניו או שלאחריו והא דתניא בין לפניו בין לאחריו פטור בעליה שלפניו ושל אחריו:
לימא כתנאי - הך בעיא דרבי אבהו:
לנזקין - חייב אם לא הרגו אלא הזיקו חייב דלנזקין לא שני לן בין שוגג למזיד בין ירידה לעליה כדאמרינן בב"ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון:
הא דאתליע - חייב שכל שליבה שהתליעה כשדורסין עליה נכפפת היא למטה וירידה היא ואם לא התליעה אין כאן ירידה:
הא דמהדק - אם היתה השליבה מלא הנקב שהיא תחובה בו ואחוזה יפה יפה אין כאן דרך ירידה ופטור לא מהדק ירידה יש כאן וחייב:
מתני' מן העץ המתבקע - יצא קיסם וניתז למרחוק והרג:
גמ' נאמר עץ למטה - ונשל הברזל מן העץ:
ונאמר עץ למעלה - לכרות העץ:
יש אם למסורת - כמה שנמסרה כתב של תיבה למשה אנו צריכין לדורשה ולא לפי המקרא כשאתה קורא ונשל אתה מוסיף הברה של אל"ף או של ה"א בין נו"ן לשי"ן ולפי המסורת ונישל כתיב ופירושו נישל שהשיל הברזל מן העץ המתבקע ומצא את רעהו ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן לשון פעל הברזל עצמו נשל מעל עצו:
תוספות
עריכהפשיטא בר קטלא הוא. תימה אימא במזיד ולא התרו בו וי"ל דהא נמי נפקא לן מבלי דעת דאיכא מבלי דעת יתירא עוד י"ל דהא נמי פשיטא דלא יגלה דעל כרחך קרא בלא מתכוין איירי מדכתיב והוא לא שונא:
אלא פרט לאומר מותר. וקשה דגבי חלב וגבי שבת דכתיב בשניהם שגגה וחייבין פרק כלל גדול (שבת דף סח: ושם) בתינוק שנשבה לבין הנכרים וי"ל דשאני הכא דכתיב שגגה יתירא למעוטי אומר מותר.:
ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק. בכיצד הרגל (ב"ק דף כו: ושם) פירש רש"י ממעט ליה ממיתה אבל גלות אית ביה ולא נראה דא"כ לא הוי כמו אידך לכן נראה לפרש דפטור (ממיתה) מגלות כדאמרינן פרק כיצד הרגל (שם ד"ה פרט):
מה יער שיש לו רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם וכו'. וקשה דמסתמא כמו כן נימא מה יער מקום שעומד שם המזיק ויש רשות לניזק להיות לשם וא"כ קשה דתנן הזורק אבן לרשות הרבים הרי הוא גולה ומוקי לה בסותר כתלו שהוא ברשותו והרג הניזק שהוא ברשות הרבים ואמאי גולה והא בעינן מקום שיהא רשות לניזק ולמזיק ושיהא הניזק במקום שהמזיק עומד בו וי"ל דלא יליף מיניה מקום ההכאה אלא שיש רשות לשניהם לעכב במקום ההכאה:
נשמטה השליבה. והרגתו השליבה אבל אם הרגו אדם פטור דבעינן דרך ירידה:
ואי בעית אימא הא דאיתלע והא דלא איתלע. ולפי האי איבעית אימא כולי עלמא סברי ירידה היא וקשה א"כ אמאי לא קאמר דכולי עלמא ירידה היא הא דאתלע והא דלא אתלע ועוד קשה כי קאמר מעיקרא דכ"ע עליה היא א"כ קשה ברייתא זו לברייתא דלעיל או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ונראה לפרש דה"ק דכ"ע דעליה הוי ומיירי במוהדק ובדלא אתלע ולא מיירי בירידה שהיא צורך לעליה דבהא לא פליגי ברייתות והכא הכי קאמר איבעית אימא הא והא לגלות ומיירי הברייתא שמחייבה בירידה שהיא צורך לעליה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/מכות/פרק ב (עריכה)
ג א מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה י"ג, סמג עשין עה:
ד ב ג ד ה ו מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה י':
ה ז מיי' שם הלכה יג ולפטור, ועי' בכסף משנה:
ו ח מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה י"ד:
ז ט מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה י':
ח י מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה י"א:
ט כ מיי' שם הלכה יד ולפטור:
י ל מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה י"ג ועיין בכסף משנה:
יא מ מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה ט"ו:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מכות/פרק ב (עריכה)
ואלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה כו' עד זה הכלל כל שכדרך ירידתו גולה שלא כדרך ירידתו אינו גולה.
מנא הני מילי. אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפיל עליו דרך נפילה:
ת"ר בשגגה פרט למזיד. כלומר אינו גולה. אוקמה רבא דהאי מזיד שאינו גולה באומר מותר שהאומר מותר קרוב למזיד הוא ולא מיכפר ליה בגלות.
אבל המזיד בר קטלא הוא.
בבלי דעת אוקמה רבא פרט למתכוין להרוג בהמה והרג אדם לכותי והרג ישראל לנפלים והרג בן קיימא שאינו גולה:
ת"ר אם בפתע פרט לקרן זוית דהוה ליה לעיוני. בלא איבה פרט לשונא. כלומר הני לא סגי להו בגלות. הדפו שדחפו בגופו. או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עלייה. בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר.
ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק ב' אמות וזרק ד' אמות והיה שם אדם והכהו דלא מיכפר להו בגלות ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם אף כל שיש רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם דינו הכי. בעא ר' אבהו מר' יוחנן היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והרגה מהו. ופשט ליה דהיא ירידה צורך עלייה. ומותיב ליה הא דתנן כל שלא כדרך ירידתו אינו גולה מאי לאו כי האי גוונא. ופריק ליה לא לעולם כי האי גוונא גולה ומתניתין כעין קצב שהיה מקצב דתנו ביה ד' בבי.
תני חדא לפניו חייב לאחריו פטור כו' ופרקינן לא קשיא. פי' דרך המקצב להעלות הקופיץ מלפניו ולהורידו לאחריו ואח"כ מחזירו ומעלהו מאחריו ומורידו לפניו ומכה בבהמה הא דתני לפניו חייב לאחריו פטור דרך ירידה לפניו חייב. פי' בעת שמחזיר הקופיץ מאחוריו להכות על הבהמה כדי לנתחה שזו היא ירידה ממש ובירידה שלאחריו בהחזרת הקופיץ שהיא כעין עלייה פטור. והא דתניא לאחריו חייב לפניו פטור הוא בהגבהת הקופיץ מלפניו עד שיחזירו לאחריו פטור שהוא דרך עלייה לאחריו חייב שהוא דרך ירידה (ופירשנוהו) [ופירשוהו] בתלמוד ארץ ישראל. א"ר ינאי טבח שהיה מקצב והכה בין מלמעלה בין מלמטה גולה ואתיא כדמר בר רב הונא טבח שהיה מקצב והכה לפניו למטה גולה. למעלה אינו גולה. לאחריו למעלה גולה. למטה אינו גולה. והא דתני' בין לפניו בין לאחריו חייב בירידה שלפניו ושל אחריו. והא דתניא בין לפניו בין לאחריו פטור בעלייה שלפניו ושל אחריו כאשר כבר פירשנו. והא דבעי רבי אבהו מר' יוחנן היה עולה בסולם ושמטה שליבה מתחתיו והרגה תני חדא חייב. ואוקימ' לנזיקין ואע"ג דעלייה היא לענין ניזקא חייב.
ותני חדא פטור מגלות.
איבעית אימא הא והא לגלות והא דקתני חייב כגון דאתלע דכיון דאתלע ולא חזי לעלייה מעיקרא ירידה היא. איבעית אימא דלא אתלע כלל והאי דקתני חייב כגון דלא מיהדק כיון דלא מיהדק לא חזי למיסק ביה ומעיקרא ירידה היא:
נשמט הברזל מקתו. קודם שיכה על העץ לבקעו והרג רבי אומר אינו גולה דהאי קרוב למזיד הוא שאילו לא היה רפוי לא היה נשמט. ואמרינן מאי טעמא קסבר יש אם למסורת ונשל כתיב כלומר ונשל הברזל [מן העץ]. מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכ"א אינו גולה. כגון שנתזה בקעת מן העץ והלכה והרגה. או נשמט הברזל.
פרט לאומר מותר. פי' רש"י ז"ל שסבור שמותר להרוג את ישראל ואיכא דק"ל והא גבי שבת וע"ז דכתיב תחטא בשגגה ואומר מותר חייב בהן כדאמרינן בפרק ד' מיתות ב"ד אלא באומר מותר מה שאין כן בשבת דפטור לגמרי בתמיה, ע"כ לא בעי מיניה רבא העלם זה וזה מהו אלא לאחיובי חדא או תרתי פטור לגמרי ליכא מ"ד, ואיכא למימר דהתם כתיב תחטא בשגגה וכיון שהוא שוגג בחטא שאין לו ידיעה שהוא אסור תחטא בשגגה קרינא ביה אבל הכא כתיב מכה נפש בשגגה ההכאה עצמה בעינן וזה מזיד הוא בהכאה הילכך קרוב למזיד הוו בהריגה, ואין זה מחוור לי דא"כ אביי אמאי קרא ליה אנוס השתא בכל התורה דכתיב תחטא בשגגה לא הוי אנוס ואי מפרשינן כגון בתינוק שנשבה לבין הגוים, איכא למימר אביי סבר כר' יוחנן דפטר ליה אפילו בשאר מצות כדאיתא בפ' כלל גדול, ורבא אמר לך טעמא דהכא משום דבעינן מכה בשגגה כדפריש ולשון אחר מתרצין שאני הכא דכתיב בשגגה ובלי דעת ובלי ראות ועוד תרי בשגגה כתיב בפרשה מיעטה בו תורה שגגות הרבה, ואביי ה"ק ליה מקרוב לאונס הוה לך למעוטי כיון דכתיבי כל הני שגגות וא"ל דטפי דמי למזיד מאונס שהיה לו ללמוד ולא למד, וי"מ אומר מותר שהוא סבור בהמה ונמצא אדם נכרי ונמצא ישראל דקרו ליה רבה גופיה אומר מותר לקמן ומתכוין מפרש לה בגמ' כגון נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם:
הא דאמרינן בלא איבה פרט לשונא. איכא דקשיא ליה תיפוק ליה דהא קרא דכתיב והוא לא שונא לו ואיכא למימר אי מהכא לרבנן ה"א ה"מ היכא דאתה יכול לומר לדעת הרג כתב רחמנא קרא יתירה למימר דאפילו במקום שאין אתה יכול למימר לדעת הרג פטור ור"ש אמר לך אדרבה אי כתיב רחמנא חד קרא ה"א אפילו במקום שאין יכול לומר לדעת הרג פטור דאלו למקום שאפשר לומר לדעת הרג ה"א דילמא לא איצטריך קרא דוקא שהוא שונא לו במיתה כלומר שאתה יכול לומר לדעת הרג אבל במקום שאין אתה יכול לומר לדעת הרג גולה:
הא דאתליע וכו'. פירש רש"י שכל שליבה שהתליעה כשדורסין עליה נכפפת וירידה היא, ואינו מחוור שהרי השליבה ירדה ודאי היא אלא שהאי צורך עליה וכ"ש כפיפה זו שהוא לצורך עליה אלא לא אתלעו סבר קרוב לאנוס הוא:
ר' סבר יש אם למסורת. ונישל פרש"י ז"ל שאם כמו שאתה קורא היה לו לכתוב אל"ף בין נו"ן ושי"ן שכל לשון פעל כן הוא כתוב ולפי המסורת פי' ונשל שהשיל מן העץ המתבקע, רבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן לשון פעל הברזל עצמו נשל מעל עצו וקשיא לן אההיא פירושא חדא דלא מיבעי למכתב אל"ף בין נו"ן לשי"ן ואע"פ שאין אתה קורא ונשל שאין אל"ף זו בכל לשון פעל וכיוצא בהן, ועוד דהא ונשל גופיה הברזל מקתו נמי משמע טפי מונישל ועוד היכי אמרינן טעמיה דר' משום דדריש מסורת היא והא טעמיה מפרש בברייתא משום דלא כתיב מעצו, ועוד לרבנן קשיא דהא כתיב ונשל ה' אלקיך את הגוים האלה מלפניך וכן ונשל גוים רבים מפניך דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע ואיכא לפרושי דהכא ודאי לא שני קרא ממסורת ואפ"ה דרשינן ליה כגון גבי יראה יראה וכדמסקינן בריש סנהדרין ואי דרשינן ונשל לא הוה משמע מן העץ המתבקע מדלא כתיב ונשל הברזל העץ כדכתיב ונשל השם גוים להכי דריש ר' ונשל הברזל מן העץ המתבקע ולא הכה באמצעיתו ונשמט והתיז ממנו קיסוס והרג ונשל שהברזל נישל, וא"ק לך אמאי לא דריש נמי מקרא כרבנן ולימא דאף נשמט מקתו ליחייב דהא מקרא גופיה מסורת היא דכיון דלא שני וליכא מאן דדריש מסותר לחודיה ולא מקרא היכא דלא שני קרא ממסורת שהרי יראה חלב חלב תרוייהו דרשינן ליה איכא למימר היינו דקתני ברייתא אמר להן ר' לחכמים וכי נמאר ונשל הברזל מעצו שנדרוש מקרא לבדו ויפטר מן העץ המתבקע והלא לא נאמר אלא מן העץ הילכך דרשינן מן העץ המתבקע חייב וכי תאמרו אף נשמט הברזל מקתו הוא בכלל נאמר כאן וכו', וכי מסיק בסמוך דר' יש אם למקרא ס"ל מתרצינן האי ועוד לטעמיה דר' וה"ק להו לרבנן וכי נאמר מעצו שיהא משמע כן וכי תימרו כיון דדרישהן מקרא אפילו היכא דשני קרא ממסורת ה"נ דרשינן הכי נאמר כאן כו' ואיכא למימר דהכא א"א למדרש מקרא ומסורת דמן העץ או מן המתבקע הוא או מקתו הוא ואע"ג דיכלינן למדרש תרוויהו ונישל ונשל מיהו מן העץ למדרש אלא חד משום הכי לא דריש ר' תרווייהו והאי דקא נסיב לה טעמא במעצו ה"ק ודאי כל היכא דלא שני קרא ממסורת וליכא למדרש תרוויהו מקרא עדיף דמקרא נמי מסורת היא אלא הכא אי ס"ד מקרא בלחוד דרשינן לומר קרא מעצו מדכתב רחמנא מן העץ מסורת דרשינן ותרוייהו ליכא למדרש אי לא הוה דריש בעלמא מסורת לא הוה קשיא ליה מעצושהרי בכלל מן העץ יש במשמע מקרא דלא עדיף מהיכא דשני קרא ממסורת דאפילו הכי דרשינן מקרא כדפרישית, ולפי' אקשינן וסבר ר' יש אם למסורת וכו' ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן פירושו האדם נשל הברזל מן העץ שהוא עצו כלומר מחמת הכאתו שהכה בכח נשל הברזל ודומה לו ונשל השם הגוים האל מפניך, וכן מצאתי בירושלמי מ"ט דר' נאמר כאן נשילה ונאמר להלן כי ישל זיתך מה להלן נשירה אף כאן נשירה מ"ט דרבנן נאמר כאן נשילה ונאמר להלן ונשל השם גוים רבים מפניך מה להלן מכה אף כאן מכה פירוש מה להלן ונשל מוסב על המכה שהוא הברוך הוא, הוא מכה גוים ומנשל אותם מפני בני ישראל אף כאן מכה כלומר שהמכה הוא מנשל הברזל מן העץ ונשל מוסב על המכה שהוא אדם ונשל כמו ועשה בצלאל וזה הפי' נכון ומדוקדק:
גמרא מזי' פשיטא בר קטלא הוא: פי' ואע"ג דלא מיקט' כגון דלא אתרו ביה או דהוה שוגג קרו' למזי' אינו בן גלות. אימא פרט לאומר מותר. פירש"י ז"ל כסבור מותר להרוג ישראל וכן הלשון הזה מתפרש בכל מקום. ואיכא דקשי' להו דא"כ היכי ממעט מבשוגג דהא גבי שבת וגבי קרבן ע"א ושאר עבירו' כתיב בשגג' על קרבנם ואפ"ה אמרי' בפ"ד מיתו' ב"ד וכן בפ' כלל גדול דאומ' מות' שוגג וחיי' קרבן. ויש מתרצין דשאני הכא דכתיבי בשגגה טובא וכתי' נמי בלא ראות ובלי דעת לומר דבעינן שוגג גמור אבל התם בשגגה דכל דהוא סגי ואומר מותר שגגה כל דהוא היא. עוד תירצו דהתם מיירי בשאינו עוקר כל הגוף דידיע לשבת או לע"א ודכותב לעשה או לאו או בתחומין לשבת כדאית' התם שאם אמר מותר לגמרי פטור מקרבן והכ' בעינן לומ' שאומ' מותר לגמרי שאין יודע בו שום איסור. כל זה לפירש"י ז"ל אבל אחרים פירשו דאומר מות' האמו' כאן ובכולה פירקין ל' אחר הוא והוא מן הלשונו' שבתלמו' שפירושו מתחלף והכא בעי' לומר שהוא אומר מותר בהריגה זו כי היה סבור שהי' כותי או בהמה ונמצא ישראל. וכ"ת היינו פרט לשאין מתכוין דאמרי'. י"ל שאינו דומה לההיא שטעה מגוף לגוף שמתכוין להרוג אדם זה והרג את הבהמה אבל הא דרבא הטעות היה באותו גוף עצמו שהרג שהי' סבור שמותר להרגו. והביאו ראיה לפי' זה ממאי דאמרי' לקמן בפירקין דפליגי רבא ורב חסד' אומר מותר ואמרי' ואזדו לטעמייהו דאי פליגי בסבור להרוג את הבהמ' ונמצא שהוא אדם כותי ונמצא ישראל ואמרי' תו עלה מ"ם אומר מות' אנוס ומ"ס אומ' מותר מזי' הוא. ומיהו רש"י ז"ל פי' לק' דהא דאמרי' התם ואזדו לטעמייהו בעיק' טעמ' דקים לן שאין אומר מותר ממש כפירש"י ז"ל בדין סבור בהמ' ונמצא אדם כותי ונמצא ישראל ומש"ה תלינן לפלוגתא דסבור בטעמא דאומר מותר ודכותא בתלמו':
אל. אביי לרבה אומר מותר אנוס הוא: פי' והיכי קרי ליה תנא מזי'. ה"ג שאני אומר אומר מות' קרוב למזי' הואר. פי' ולקרוב למזי' קרו מזי' לפי שדינו כמזי' לפי' רש"י לפי שהיה לו ללמו' ולא למד לפי' השני לפי שהיה לו לראות ולעיין מהו:
אם בפתע פרט לקרן זויות: פירש"י ז"ל בפתע כמו בתכף כתרגומו והוא לשון סמוך כדאמרין תכף לסמיכה שחיטה ולא חייבו הכתוב גלות אלא בשהיו סמוכין זה לזה כשהרגו כלומ' שבא עליו פתאום ולא ראהו הנהרג שישמור ממנו וכגון שהיו שניהם בתחלת קרן זוית זה בא מכאן וזה בא מכאן ועד שפגעו זה בזה ונהפך זה והרגו לא ראו זה את זה ולאפוקי אם הרגו בסוף קרן זויות כי כשהיה בא ההורג מדרך לקרן צפונית מזרחית ופניו למזרח והלה בא מצד דרום לצד מערבית צפוני' זו פניו לצפון הי' הנהרג הזה רואה את ההורג קוד' שיראנו והנהרג היה יכול להשמר וכשלא נשמר נמצא שהוא פושע ונעשה ההורג אנוס וכן פי' רב"מ הלוי ז"ל ומעת' נמצא תירץ למה שבא למדרש אם בפתע שהרגו בקרן זוית ואלו הכא אמרי' פרט לקרן זוית וקשיין אהדדי אלא דהכא תירוצא דהא דהכא בסוף קרן זוית דלא הוי פתע שלא היו סמוכין זה לזה וההיא בתחלת קרן זוית שהיו סמוכין זה לזה והוה לי' פתע וכדפרישו ז"ל:
בלא איבה פרט לשונא: ואיכא למידק בהדי' כתיב והוא לא שונא לו ולא אויב לו וכל הני למה לי. ויש מתרצים דאצטריכו למעוטי אויב מג' מיני הריגות האמורו' בפרש' כלי עץ יד וכלי אבן וכלי ברזל ולענין ההורג במזי' גמור יש הפרש לענין אומדנ' בין זה לזה כדאית' בסנהדרין ואמרי' התם דלא גמרי מהדדי. ושמא יש לתלו' זדון או אונס בזה יותר מזה ודלמ' הוה אמרי' היכ' דגלי קרא בלחו' גלי היכי דל גלי לא גלי להכי כתבינהו כולהו ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב דאיצטריכו כולהו משום דבשונא ההורג בענין שנרא' לעדים שהי' שוגג בשא' בני אדם שאינו אויב יש ג' אומדנו' יש שאדם יכול לדון יותר שהרג לדעת ועשה עצמו כמי שאינו יודע ויש שהדעת נוטה יותר שהרג שלא לדעת ויש בינוני שקר' לדון זה כזה ואי לא כתה אלא חד שונ' הוה מוקמי' באותו שנוטה יותר שהרג לדעת איצטריכו אידך למעוטי מגלו' אפילו הבינוני ואפילו אותו שנראה יותר שהרג שלא לדעת ולר"ש דאמר לקמן דבמקו' שיכול לומר שלא לדעת הרג גול' טעמי' משו' דסב' דאדרב' להכי כתב רחמנ' שונא טובא לומר שיהיה עד שיהיה הדעת נוטה לשונ' יותר לדון שלדע' הרו' וזה נכון מאוד:
הדפו ששדחפו בגופו: פי' בלא מתכוין ואפ"ה אמר רחמנא דהאי שוגג הואולא אנוס ולא מזי' ופרושא דהדפו אשמועינן תנא והא דפרישת בלא מתכוין לאו מלישנא דהדפו והא כתיב ויגש גחזי להדפה אלא כל דחיפה בגוף נקראת הדיפ' הלשון הקדש והכא דכתיב גבי בפתע בלא איבה משמ' שלא במתכוין והתם דכתי' ויגש גחזי להדפ' משמע כמתכוין וזה ברור בעצמו:
בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלך לצד אחר: פי’ שהוא פטור מגלו' דצדיה לשון צדוד יה ואמר הכתו' אם הרגו בלא צדי' גולה הא אם הרגו בצדו' אינו גולה דאנוס הוא. ואשר לא צדה פרט וכו' ואע"ג דהאי קרא לא כתיב הכא בהאי פרשה דפתע בלא איב' דדרשי' לעיל ואשר יבא את רעהו ביער דדרשינן בסמוך אלא הוא כתוב בפ' ואלה המשפטים משום דהוי חד עניינא עם בלא צדיה וזה ממעט הורג בצדוד ימין או שמאל וזה מדבר מצדו' משלמטה למעלה אייתינהו תרווייהו כחדא ואי לא כתיב אלא חדא לא הוי ממעטינן אלא צדו' מימין לשמאל או משמאל לימין שהוא כעין אונס להכי איצטריכו תרווייהו למעט אפי' הצדו' הזה שמלמט' למעלה ולאו דמוכח חד מהני קראי צדו' ימין ושמאל יותר מאידך קרא אלא כיון דכתיבי תרי מוקי' תנא חד בחד קרא וחד באידך קרא כדאי' לדידי ואיתמפכת להי לית לן בה והכין שיטתא דתמודא בכל דוכתא:
פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ד': פי' שאינו גולה וכן פרש"י ז"ל כאן והכי היא על כרחין והא קרא בחיוב גלות מיירי כדכתי' ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה וקאמר ואשר לא צדה שאם לא צדה גולה הא אם צדד אינו גולה. אבל בפ"ב דב"ק (דף כו ע"ב) פירש"י ז"ל לשון אחר פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שגול' ואינו נהרג משמע לי' ואשר לא צדה אהריג' מז' דלעיל מיניה קאי דכתי' לעיל מכה איש ומתמות יומ' והוא שלא צדה שאם צדד ידו שלא לדעתו לא יומ' אלא ושמתי לך מקו'. ואינו נכון כלל חדא דהא פשיט' שאינו נהרג כיון שלא היה מזיד גמור ועוד דלא משמ' דקאי ואשר לא צדה אלא לגופיה לדקרא דכתי' צדה:
בעי מיני ר' אבהו ורכו' עליה או ירידה היא: פרש"י ז"ל בתר דידי' אזלינן ועליה היא או בתר שליבא אזלי' וירידה היא א"ל כבר נגעת בעליה שהיר צורך יריד' פי' דקתני לעי' שהוא גולה. וא"ת מדאמר לי' ר' יוחנן הכי להדיא משמ' דר' אבהו ידע לה למתני' ולעיל במרים הגרזן א"נ במושך בחבל דידיה למטה כדי להעלותה דלי למעל' וא"ל ר' יוחנן שאף זה בכלל מתניתא דלעיל והיינו דמותבינן לר"י בסמוך ממתני' למתניתא ולא מוקמינן מידי אמתני' לעיל. וזה ברור:
ולטעמיך כל שבדרך ירידתו גול' לאתויי מאי: פי' במאי מוקמ' לה בהאי עניינא דשליב' דמשמע לן דהני תרי כללי בחד סגנונא אית לן לאוקומינהו דומיא דרישא דמתני' שהחיו' והפטור בדבר א' דהיינו מעולה אלא שזה דרך עליה וזה דרך ירידה אלא ודאי דתרווייהו לאיתויי קצב שהיה מקצב חד לפטורא וחד לחיוב' וכדתניא וכו' דתני חדא וכו' עד ולא קשיא וכו' וכללא דמילתא דבקצב המקצ' יש יריד' לפניו וירידה לאחריו ועליה לפניו ועליה לאחריו וכל שביריד' גולה בין לפניו בין לאחריו וכל שבעלי' אינו גול' דכתי' ויפל עליו מאן דמחיי' בשתיהן איירי בעליו' ומאן דפטר לפניו וחיי' לאחריו איירי ביריד' דלאחריו ויריד' דלפניו וכדמפר' ואזיל:
דכ"ע עליה היא: פי’ ותרווייהו דלא כר' יוחנן ובריתא דלעיל במרים בגרזן או במורי' החבל להעלות הדלי כדפרישנא לעיל:
הא דאיתלע והא דלא איתלע: פי' רש"י ז"ל כי איתלע הוי ירידה כיון שנכפפת לאלתר מיד שהוא מעמי' אפי' רגלו אחת עליה וכן לא איתלע הוי עליה שהרי אינה נכפפת עד שעמדו שני רגליו עליה והיה עולה לגמרי. זה דרך פירש"י ז"ל למבינו. ועל הדרך הזה מתפרשת אידך אוקמתא דכי לא מיהדק הוי יריד' שהרי נכפפ' מיד שהניח רגלו אח' כלל דלא הויא עליה וכי מיהדק אינה נכפפ' עד שכל גופה עליה הלכך ואע"ג דהא והא לא קטיל אלא בירידה וכפיפה מ"מ הא חשיבא עליה והאחשיבא כירידה כנ"ל לדרך פירש"י ז"ל אבל יש שפי' דתרווייהו ירידה דהא ירידת שליבה הוא דקטלא אלא דכי איתלע שגגה או לא מיהדק הוי שגגה קרוב למזי' שאינו גולה ומיירי בהתלעה ניכרת מבחוץ דומיא דלא מיהדק שהיה ניכר לו ולפיכך נדון בקרוב למזי' ואפשר דבהני תרתי אוקמתי בתרייתא לא סתרי דר' יוחנן כלל דמוקמינן לדר"י בדלא מיתלע ומיהדק כסתם שליבה והכין עדי טפי דלא לשויה פלוגתא בין האי ברייתא לר' יוחנן ואע"ג דמעיקרא הוה אמרינן דכ"ע עליה היא לאוקומינהו דלא כותיה דרך התלמו' לעשות אוקמתות כן כזו פעמים לסתור ופעמים לסיוע וכיון דשקלא וטריא בעלמא היא קי"ל כר' יוחנן כיון דליכא מאן דפליג עליה בהדיא:
רבי סבר יש אם למסורת ונישל כתיב: פי’ בחירק תחת הנו"ן ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן פי' בקמץ הנו"ן. ופרש"י ז"ל דלר' דדריש מסורת משמע לי' ונשל בחיריק מדלא כתיב א' בין הנו"ן והשי"ן הלכך דרשינן ונשל שהוא פועל יוצא שהברזל מנשל חתיכה מן העץ המתבקע. והקשו עליו דלפי דקדוק הלשון אין מקום בשום פועל קל שיהא א' או ה"א באמצע דהא ונפל כולהו בלא ה"א ואל"ף וכן ונשל גוים רבי' מפניך. לכן הנכון דודאי אפי' לי המקר' אין מקום להיות א' או ה' בנתים ומדרש מסורת אינו אלא שניתן מקום לאדם לומר בין בקמץ בין ונשל בחיריק כמו ונפץ את עולליך ונקף סבכי היער וכיוצא בהם וכיון דאיכא למידרש ונשל בחיריק דרשינן לי' מהכרע' הכתוב שלא נאמר ונשל הברזל מעצו דעלה סמכינן נמי השתא את דההיא לאו הכרחה הוא לחודיה אלא שעושה הכרע במסורת לימד ונשל הברזל בחיריק ובהא מיתרצא לן אחריתי הכי אמר רב דטעמא דר' משם מסורי' דהא מתניתא תלי טעמא מדלא כתיב מעצו ולא משמע מלישנא דר' חייא בר אשי דהא דרב אתא לאיפלוגי על מתניתא מדלא פריש ליה תלמודא ומדלא אמרינן רב חייא בר אשי אמר רב אלא ודאי כדאמרינן דתרווייהו צריכי אהדדי ורבנן דאמרי יש אם למקרא ונפל קרינן משמע פועל עומד כפשוטו שהברזל מתנשל מן העץ שעומ' בתוכה ומעתה מאי דלא כי' מעצו אינה הכרע לבדה. וא"ת והא ונשל גוים רבים דכ"ע דרשינן מקרא והוי פועל יוצא שהקב"ה מנשל את הכותים ממקומ' מפני ישראל. וי"ל דשאני הכא דלא כתיב ביה מ"ם והכא נמי אילו כתיב ונשל הברזל את העץ או ונשל הברזל העץ שפיר הוה משמע פועל יוצא אבל כי כתיב ונשל מן העץ וקרינן בקמץ לא משמע אלא פועל עומ'. כך הנכון בעיני בשמוע זו יותר מכל מה שפירשו בו. ובירושלמי נתנו טעם אחר למחלוקות ר' ורבנן דגרסינן התם טעמיה דר' נאמר כאן נשילה ונאמר להלן נשילה כי ישל זיתך מה להלן נשירה אף כאן נשיר' טעמא דרבנן נאמר כאן נשיל' ונאמר להלן נשילה ונשל גוים רבים מפניך מה להלן מכה אף כאן מכה ע"כ. ונראה הפי' דר' דריש לי' מלשון כי ישל זיתך שהוא דבר שנעקר ממקום חיבורו מתחלת ברייתו והיינו העץ מתבקע שיוצא הבקעת ממנו. ורבנן דדרשי ליה מלשון ונשל גוים מה להלן לשון הכאה שהקב"ה מנשל כותי' מפני ישראל אף כאן מכה שהמכה מנשל הברזל מן העץ כי ונשל מוסב על המכה שהוא האדם כמו ועשה בצלאל ומשמע דלא אזיל בשיטתא דגמ' דילן כלל ואפשר דהתם נמי דמסורת דרשינן לומר ונשל בחיריק ודגשות השי"ן דאי לא הכי שביק למידרש ליה מן ונשל גוים ודריש לי' מן ישל זיתך דהא למאן דדמי ליה טפי אית לן לדמוייה כדאמרי' גבי שיבה וביאה אלא ודאי דמשו מסורת עבי' ליה ונשל בחיריק כדאמרן וכיון דהכי ודאי טפי דמי לכי ישל זיתך ורבנן סברי דלי' לן אלא מקרא ומעת' אין לדרוש אלא כמו ונש' גוים דדמי ליה טפי מה להלן מכה אף כאן מכה. כנ"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה