מי השילוח/פרשת מטות
חלק ראשון
עריכהוידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר כו'. בספרי (מטות ב) כל הנביאים נתנבאו בכה הוסיף עליהם משה שנתנבאה בזה הדבר. ודבר זה לא היה נוהג אלא בדור הזה, והוא כי כל הנביאים היה שליחותם לישראל במאמר נביאתם כפי העת והזמן וכפי כח השגתם כן התנבאו, ועלה ברוח נביאתם אשר דבר נבואה הלז יהיה קיים לעולמי עד, אך באמת נמצא שנוים כפי ערך דור ודור. וע"ז הוסיף עליהם משרע"ה להתנבאות בזה הדבר, היינו שהוא השיג כל דבר לפי שעתו ומקומו והבין כי הנבואה אינה רק לזמן ולאחר זמן יחפוץ הקב"ה בענין אחר, ולכן בפרשת נדרים נאמר זה הדבר אף שהוא נוהג לדורות כדיליף בגמ' (בבא בתרא קכ ב) משחוטי חוץ, אעפ"כ נאמר זה הדבר, כי הנודר מדבר הוא לפי ערך השגתו שדבר הזה ירע לו לעבודת ה' וגם שאין בדבר הזה שום טובה, ולכן נאמר זה הדבר שצריך האדם להבין כי לא נאסר לו רק לזמן והש"י יוכל ליתן לו כח לקבל כל הטובות שבעולם ולא ינתק מעבודת הש"י:
איש כי ידור נדר. זש"ה (תהלים קד כד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך, כי שורש ענין איסור נדרים לאשר באמת כל הגדרים והסייגים, הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה, כולם הם נכללים בהתרי"ג מצות, אך התרי"ג מצות הם נצרכים בכל עת ובכל זמן לכל אדם הכל בלי שינוי ותמורה בשום ענין, ולאשר נמצא דברים בעולם אשר לפי השעה הם אסורים ולכן אף אם ישכיל אחד לאסור על עצמו או על דורו ולהגדיר לפי העת עכ"ז לא יהיה רק כאיסור דרבנן וגדר, ולכן ניתן פרשת נדרים אשר כל גדר לפי העת שיהיה נצרך יהיה נכלל בד"ת ויהיה כאיסור דאורייתא. כי בעת שנצרך הוא באמת ככל התרי"ג מצות שנמסרו למשה אך שהם מקבלים שינוי לפי העת והזמן, ולכן בעת אשר יעשה כל אדם הנדר בעת ההוא להגדיר את עצמו הוא משלים לד"ת כמבואר בגמ' (שבת קיט ב) כל האומר ויכולו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי תכלית בריאת העולם היה למען יתהלל שם ה'. נמצא בעת אשר כל אחד עומד לשבח ולהודות על הבריאה הזאת הוא משלים כאילו נעשה שותף, וכמו כן בעת עשיית גדר ונדר לפי העת משלים אז לכבוד התורה, וע"ז כתוב (תהלים קד כד) מה רבו מעשיך ה' כו' מלאה הארץ כו', היינו כי מלאה הארץ אף עתה בכל שעה ושעה קניניך היינו השלמת ד"ת לעשות השלמה בדברים וסייגים לאיסור דאורייתא:
איש כי ידור נדר. איתא במס' נדרים (נדרים י א) מאי קונם ר' יוחנן אמר לשון נכרים הן ריש לקיש אמר לשון שבדו להם חכמים. הענין בזה כמ"ש (איוב כח כח) יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, חכמה הוא שהאדם ישכיל על כל דבר ויבין לאשורו אם נכון לפניו לעשותו והדבר אשר לא יכשר לפניו יגדיר א"ע ממנה, ובינה היא כשלב האדם מזוכך שלא יבא בלבו שום דבר נגד רצון הש"י ולא שום חשק נגד רצון ה', וכל מי שאין עוד לבו מזוכך צריך לגדרים וסייגים שלא יבא לידי מכשול. ולכן אמר ר"י כי כל הלשונות של נדרים לשון נכרים הן כי כל לשונות של נכרים נקרא עלגי לשון כידוע, וגם זה האדם לאשר עדיין לא בא לכלל בינה להיות קבוע בלבו לבל יוצטרך עוד לגדרים וסייגים ע"כ לשון נכרים נקרא. וריש לקיש אמר לשון שבדו להם חכמים, כל אחד אמר לפי שורשו, כי ר"י היה צדיק מעיקרו ור"ל אמר לפי שורשו כי רב חסד מטה כלפי חסד, אף הלשונות האלו לשון חכמים הם. כי ה' ברוב רחמיו לא יעזוב אפילו כוונה לש"ש אף שעודנה לא נגמרה:
נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך. מדין מורה על דמיון. כי משה היה נקרא חכמת כל ישראל כמו שמבואר בפרשת תצוה ואמר הקב"ה למשה כאשר יסיר דמיון מלב ישראל אז לא יוצטרכו בני ישראל להשתמש בחכמה לדעת עפ"י חכמתם את רצון ה', כי אף בלי דעת יכוונו את רצון ה':
ויצבאו על מדין. ויצבאו הוא מלשון אצבע. היינו כי כל אחד מהלוחמים כיון את המטרה כמורה באצבע, כי לכל ישראל ניתן ד"ת לשמרם בכלל שוה בשוה, אך נמצא לפעמים שמכח האומות יבא יצר רע ללב ישראל, ומאיזה אומה שיבא היצר כפי אופיה של אומה זו כן צריכים ישראל לשמור בזה ביותר מכל שאר ד"ת שלא יכשלו, וגם כאן בירר מרע"ה אנשים שילחמו במדין ובירר אנשים שיוכלו לעמוד כנגד יצרם של מדינים. גם ויצבאו מלשון צבא שהוא לשון מדוגל שאלו הנבררים היו המדוגלים שבישראל במדותיהם בכדי שיוכלו לעמוד נגד המדינים:
ויקצוף משה כו' הן הנה ה' לבני ישראל כו' על דבר פעור, בכאן הראה מרע"ה לפנחס שטעה באותו טעות של זמרי וכל המתים בדבר פעור, כי טעותם היה שראו כי הנפשות האלה היה בהם קדושה, כמו שטען זמרי "בת יתרו מי התיר לך?" (סנהדרין פב א), וטענתו היה כמו שמרע"ה הבין כי צפורה הייתה שייכת לו כך הוא מבין שכזבי שייכת לו כמאמר האר"י ז"ל (שער מאמרי רז"ל/מדרשים) שהיא הייתה גילגול דינה והוא היה שכם, ושם פנחס ראה טעותו והרג אותו וכמו שנתבאר שם, כי בעוה"ז לא בחר הקב"ה בענין זה, וכאן הראה מרע"ה לפנחס כי גם עתה טעו בזה שהחיו נפשות ממדין לפי שעלו חינם בעיניהם וטעו שיכולים להכניסן לקדושה, אך בכאן לא היה המעשה לפועל, ולפנחס היה נראה שהם מותרים להחיות, אך מרע"ה הבין שבעומק הם אסורים, והראה מרע"ה לפנחס שגם במעשה דפעור סברי הם שהנפשות מותרים, וכי באמת היה להם איזה צד שייכת להנפשות.
ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה. ולכאורה היה מהראוי לכתוב "הבאים מצבא המלחמה" כמו שנכתב מקודם. אך הענין בזה כי האמת אחרי אשר קצף מרע"ה באמרו החייתם כל נקבה היה בידם מה להשיב נגדו ורצו להשיב, אך בראות אלעזר הכהן כי עתה כאשר ישיבו דבר סתירה נגד מרע"ה יקלקלו עד אין שיעור לאשר מרע"ה היה עומד עתה בכל הענינים בשלימות לחיי עוה"ב מבלי שום שייכת לעוה"ז, ועד כה היה בכח מרע"ה למחול, ועתה בעת הזאת לא היה בידו למחול, ואלעזר הכהן הבין הדבר לאשורו ומיהר לרמוז לישראל לבל ישובו עתה ח"ו שום דבר סתירה נגדו. והיינו הבאים למלחמה, כי היה בלב ישראל להשיב עתה נגד משה רבינו וזאת הוא המלחמה נגד מרע"ה, ואמר לישראל הלכות גיעולי עכו"ם כי אף איסור בלוע מכעס אסור, וכשמעם אשר אף בלוע אסור אז אמרו ונקרב את קרבן ה' לאשר מידי הרהור לא יצאנו, וחלודה שלמדו רבותינו מזה הוא ג"כ רומז על כעס. ולזה יקרא פנחס בן אלעזר משיב חימה בן משיב חימה והיכן מצינו באלעזר שהשיב חימה, אך כנזכר:
חלק שני
עריכהוידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר. הענין שלא נאמר בפרשת נדרים וידבר ה' אל משה כמו בכל המצות, כי כל המצות הם נוהגים תמיד אבל נדרים הוא בינה בלב האדם שיבין בדעתו שמזה הדבר צריך להגדיר עצמו לשעה זו ואחר כן יהיה מותר לו, ולכן לא כתיב וידבר ה' אל משה שזה אינו מצד שהשי"ת אוסר על האדם רק ממה שהאדם בעצמו מבין בדעתו ובחכמתו, וזה נקרא וידבר משה אל ראשי המטות.
איש כי ידור נדר לה' וגו'. הנה מצינו במסכת אבות (אבות ב א) רבי אומר וכו' הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך וכו'. וכן (אבות ג א) עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת וכו'. וכל אלו הדברים המה עצות קודם התגברות התאוה שלא יבוא לידי עבירה, אבל מה היא העצה לאדם בעת שחס ושלום מתגברת עליו פתאום התגברות התאוה אשר אז בעידנא דיצר הרע לית מאן דמדכר ליצר טוב (נדרים לב ב), על זה נתנה התורה עצה -- איש כי ידור נדר לה'. היינו חי ה' אם אעשה זאת לעבור על רצון השי"ת חס ושלום, וכמו שמצינו בדוד המלך ובועז שליצרם נשבעו כדאיתא במדרש (ויקרא רבה כג יא) וכמו שאיתא בש"ס (נדרים ט ב) אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד נזיר וכו' וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה, אמר לי וכו' ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי וכו' העבודה שאגלחך לשמיים וכו', אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר (במדבר ו ב) איש וגו' נזיר להזיר לה'. היינו אף שאין ראוי לנדור בנזירות, שאני הכא שנדר בעת צרה בעידנא דיצה"ר ונשבע לבטל הדבר אשר הביאו לידי הסתה ואמר העבודה שאגלחך לשמים, ואמר לו שמעון הצדיק כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל ומצוה קעבדת כי עליך אמר הכתוב איש וגו' נזיר להזיר לה'.
ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם. הענין בזה כי בישראל הנקבות שלהם כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד) כי תוכל להתפס, אבל הזכר יוכל לשלוח פעמיו ללחום ולכבוש הטוב ולהביא לתוך ישראל, ואף שבשעת מלחמה פטור מכל המצות אכן אחר כן יתקן הכל ויחזור הכל לתוך הקדושה, אבל אצל העכו"ם הוא להיפך שהזכר יוכל להתחפש בגוון טוב כמו שכתיב (שמואל א טו לב) וילך אליו אגג מעדנות, שעשה לעצמו גוון טוב. וכל מה שהוא יותר אדוק בטומאתו יכול להתחפש יותר שיתראה כישר הולך, ולכן בעמלק אסור ממנו אפילו הרכוש שלו כי גם על ידי הרכוש יוכל חס ושלום לבוא לידי חטא. אכן הנקיבות מהעכו"ם כאשר יתראה בהם גוון טוב יוכלו לבוא לישראל, ועל זה נאמר וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו, כי על ידי שנמצא בה כח הזכר גם היא תוכלה להתחפש שתתראה שנמצא בה טובה ובאמת לא יהיה בה שום טובה, אבל מי שלא ידעו משכב זכר על זה יש בישראל מבינות בלב שלא יטעו רק יראו אם יש בהם טובה יחיו אותם.
ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה. בזה העניין נרמז שאם האדם יקדיש מקומו בד' אמות של הלכה חל קדושת ארץ ישראל על זה המקום, כמו שאמרו בני גד ובני ראובן (במדבר לב לב) ואתנו אחזת נחלתינו מעבר לירדן, שאף שאינו נכלל בגבולי ארץ ישראל מכל מקום הסכים השי"ת שיחול קדושת ארץ ישראל שם לכל מצות התלויות בארץ, וכן בכל מקום שיקדיש האדם מקומו לשם ה' הוא קדוש בקדושת ארץ ישראל ששם ישכון השי"ת בקבועות והוא דורש אותה תמיד, כדמצינו בגמ' (ברכות ח א) אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה וכו' והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.