מי השילוח/פרשת מסעי

<< · מי השילוח · פרשת מסעי · >>

חלק ראשון

אלה מסעי בני ישראל כו' ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם. הענין שנאמר תחילה ויכתוב משה כו' ואח"כ כתיב ואלה מסעיהם כו', הענין בזה כי בהמ"ב מסעות נכללו כל הנסיונות וההתנשאות שישיג כל נפש מישראל, כי מצד הש"י כל הבריות היו להיות שוים במדרגותם כי כלם למקטון ועד גדול יש להם הוי' מעצמותו ית', אך כי ברא דרכים בנסיונות לפני האדם בכדי שיהיה לאדם יתרון ע"י מעשיו ומצד זה יבא גם התנשאות לאחד על חבירו, ועי"ז תחילה כאשר נכתב עפ"י ה' נכתב מוצאיהם למסעיהם, כי מצד הש"י אין שום יתרון לאחד על חבירו כי כלם חיים בהויה מעצמותו ית', וגם אין יתרון למעשי האדם רק במה שהוא חפץ בוחר. כי כאשר יצאו ממצרים היה הגאולה בדרך דילג, מדלג על ההרים וכמאמר האר"י ז"ל. והוא שלא הבחין הקב"ה למעשים כלל, כי גם על ישראל היה טענה כדאיתא במדרש (זוהר ח"ב קע:) הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, אך הש"י גאלם ברוב רחמיו כי אצלו היה מבורר כי כל ישראל אדוקים בהש"י, אך בהמסעות בררו א"ע לעין כל בהמסעות האלה כי הם נקיים בשורשם, ועי"ז נאמר עפ"י ה' היינו מצד הש"י, תחילה מוצאיהם ישיגו חן טוב אצל ה', ואח"כ מסעיהם היינו יצא לאור על הברור כי הם טובים בשורשם. אך אח"כ הוא מדבר מצד האדם נכתב ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי מצד האדם הוא שקונה לו טובה ע"י מעשיו ונסיונות.

ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה. היינו בכל דבר שאדם מסופק האיך רצון ה' נוטה אז העצה היעוצה לו שיגדיר א"ע מהמעשה, וזה ויחנו בחרדה. כי ע"י חרדה שיהיה לאדם טוב לו לחנות ולהיות שב ואל תעשה כמו עתה שנשבעו שלא ידחקו את הקץ (כתובות קיא.), ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות היינו בעת שהש"י יחפוץ לקבץ אותנו אז יתן תקופות בלבם שלא יחרדו, בלואי שתהיה בקרוב בימינו.

הענין שלא נאמר נשיא בבני יהודה ושמעון ובנימין. כי אלו השבטים היה אהבה גדולה ביניהם והיה נמצא בהנשיאים שלהם חיבה לשבטם שלא היה יכול להתקרא בשם נשיא שלא היו מתנשאים כלל על שבטם, ולכן נאמר בגמ' סוטה (סוטה מב.) לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, כי אלו היו אוהבים מאוד.

כן מטה בני יוסף דוברים, אף כי ענין טענות בני יוסף נראה כעין רעה ח"ו כי הוא דקדוק קטן שלשבטם יהיה חלק קטן מעט, אך כי א"י רומז על עוה"ב ואז יהיה הכל מדוקדק כחוט השערה, כי עתה צוה הש"י לפזר וליתן צדקה כי אין ידוע חלקו של אדם, אך לעתיד יהיה כל אחד נכוה בחופתו של חבירו שאין שייך לו (בבא בתרא עה.), וכאן חלוקת א"י רומז ג"כ על עתיד, לכן דקדקו מאד:

כן מטה בני יוסף דוברים. הענין שנכתב בסיום התורה פרשה הזאת שאינה נוהגת רק לשעה, והענין בזה להראות להם לישראל כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח ג), לחם היינו ד"ת כללים הנצרכים לכל בכל עת לכל נפש מבלי שום שינוי ותמורה והם התרי"ג מצות. והעיקר הוא להבין בד"ת בכל זמן את רצון ה' מה רצונו בכל רגע לפי העת והזמן, ומד"ת יצא אור ללבות ישראל שיבינו עומק רצון ה' כפי הזמן, ועי"ז נכתב הפרשה הזאת אחר סיום כל התורה בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצא פרטים לכל עת ולכל זמן וכל ד"ת הם עצות (זהר ח"ב פב:) בכדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ הש"י עתה ויעסוק בה, ע"כ נכתב הפרשה הזאת שהוא ג"כ אינו נוהג אלא לזמן.

חלק שני

ענין חיבור שתי הפרשיות מטות מסעי ברוב השנים. שענין נדרים הם עצה לאדם בכל ענין שיאונה לפניו, שבכל מקום שהוא מפורש לאדם שרוצה לילך ולכנוס למקום הצריך שמירה ויודע מאיזה דבר נצרך שם שמירה, כגון במקום שיש שם חסרון בכעס צריך לזכך לבו מקודם בענין כעס שירחק ממנו מדת הכעס, וכן בתאוה. וכל זה כשיודע לאיזה מקום נכנס, אבל אם הולך למסעו ואינו יודע לאיזה מקום יגיע ואיזה מדה רעה שולטת שם ואינו יודע איך להכין לבו, אז העצה היעוצה לו להכין לבו בכלל לנדרים וגדרים, כשיאונה לפניו איזה דבר רע ידור ממנו, וזה הוא מטה עוז בידו ללחום בו נגד כל מה שיאונה לפניו ואז יוכל ליסע לכל מקום. ולכן נאמר קודם פרשת מסעי פרשת נדרים ונזכר בלשון ראשי המטות לפי שהנדרים הם מטה עוז נגד כל היצרים.

ויסעו מרתמה ויחנו ברמן פרץ. הנה אחר מעשה המרגלים שנחלש דעת ישראל מאוד, לכן חנו אחר כן ברמן פרת שהשי"ת שלח תקופות בלבם. כי רמון רומז על תקופות שאפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון כדאיתא בגמ' (עירובין יט.)

והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו וכו'. היינו כי כל הגוונין שלהם. והורשתם את הארץ נאמר כמו שכתיב במבול (בראשית ו יג) את הארץ, ודרשינן על זה במדרש (בראשית רבה לא ז) ג' טפחים של עומק המחרישה, וכן בכאן ירשו ישראל את הכח שיש להם בארץ וכדאיתא בגמ' (שבת פה.) יושבי הארץ וכו' שהיו בקיאין בישובה של ארץ וכו' וחורי שמריחים את הארץ וחוי שהיו טועמין את הארץ, והיינו שהיה להם כח גדול בישוב הארץ וזה יקנו ישראל, ורק שאצלם היה זה בלבוש ארצי וישראל יכללו כח זה בקדושה.