מי השילוח/פרשת חוקת

<< · מי השילוח · פרשת חוקת · >>

חלק ראשון

זאת חקת התורה. במדרש (יומא סז:) איתא לפי שאוה"ע מונין את ישראל וכו'. הענין בזה כי שלמה המלך ע"ה התפאר בחיים של ישראל נגד חיים של אוה"ע כמ"ש (שיר השירים ה ט) מה דודך מדוד וכו', דודי צח ואדום וכו'. היינו שהש"י מתנהג עם ישראל לא כדרך שמתנהג עם אוה"ע והוא שאין שום רע מגיע עד עומק חיים של ישראל. הן העדר ומיתה לא יאונה להם, כי מיתת ישראל אינה כמיתת אוה"ע. כי מיתת אוה"ע הוא ככלי שנשבר ואין לה עוד תיקון, ומיתת ישראל אינה רק ככלי של חוליות שנפרק. והן בגלות מתפארים ישראל נגד אוה"ע שלא היה להם שום עול תחתם בשום פעם, כי יבינו שהכל מיד הש"י. גם בחכמתם מתפארים ישראל נגד האו"ה שאין לשום אומה תפיסה והשגה בהש"י כמו ישראל. ובאלו הג' דברים מונין האומות את ישראל שעל הגוון נראה שאין ח"ו שום חילוק ביניהם. וע"ז נצטוו ויקחו אליך היינו למדרגות משה רבינו ע"ה הנמצא בכל ישראל, כי מרע"ה הוא שורש החכמה של כל ישראל, ולו נתברר טעם פרה אדומה כי פרה רומז על חיים מבוררים. אדומה מורה על תקופות. תמימה היינו תמימה באדמימות היינו שלא נחלש שום אבר מכח התקופות שיש בה. אשר אין בה מום – היינו שאין בחכמת ישראל שום חסרון רק היא חכמה מבוררת. אשר לא עלה עליה עול – היינו שמעולם לא היו תחת שום שעבוד רק הש"י מושל עליהם לבדו, וכמ"ש (זכריה י ו) והיו כאשר לא זנחתים. וזה יתברר כמשל יוסף עם האחים אף שהיה להם צער ואח"כ נודע להם שהיה אחיהם ונתברר להם שלא היו בצער לעולם אך להם היה צער לפי שעה, ולעתיד יברר הקב"ה שגם לפי שעה לא היה צער לשום נפש מישראל. וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה, אף שהבין כל זאת בברור, אך חכמת שהע"ה היה לברר לעין כל וזה שאמר אחכמה היינו שאחכים את הכל שיבינו זאת, וע"ז אמר כי רחוקה ממני, ולמשה נאמר (תנחומא חקת ח) ולך אני מגלה, כי חכמת מרע"ה היה רק להבין ולא להחכים לזולתו, ובזה החכמה שהיה שהע"ה ג"כ מבין ולא בחכמתו, כי חכמתו היתה להבין לזולתו וזה שאמר והיא רחוקה ממני היינו מגבול חכמתי. וע"ז נאמר פרשת פרה קודם מיתת שלשה רועים, כדי להבין בזה לישראל שלא יצטערו, כי הזאת מי חטאת רומז על עתיד כי הכל יחזיר להם.

ויקחו אליך פרה אדומה תמימה. כי לעתיד יגלה הש"י את כבודו לישראל בלי שום לבוש, כי עכשיו ג"ע נמצא זה החיים בעומק ישראל אך אינו בהתגלות רק בלבושים, והלבושים הם התורה והמצות שאין יכולים לבוא לעומק רצון השם יתברך רק ע"י התורה והמצות. וזה ויקחו אליך פרה הוא החיים כידוע, ולעת עתה נצטוו שהחיים יהיו בתוך לבושים היינו התורה והמצוות. אדומה תמימה, היינו תקופות מפורש בלי הפסק ובלי פגם, אשר אין בה מום היינו שטות שלא ימצא בשום מעשה, אשר לא עלה עליה עול שלא היה שום יגיעה לישראל מעולם כמ"ש בזכריה (זכריה ד ) שני זתים מצוקים – בלי שום יגיעה. וכל זה הוא עתה כמוס בהתורה ומצות אבל לעתיד יראה הש"י זאת מבלי לבוש, כמו דאיתא (נדה סא:) מצות בטילות לעתיד לבא, ויראה הש"י שלא היה להם שום עול מאחר שהוא יתברך מנהיג אותם, אך שהיה בהסתר. וזה פירוש שלא עלה עליה עול.

פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. פרה היא נקודת החיים שמפרה ומרבה, אדומה היא גבורה ושמחה, תמימה היא באדמימות. שלא יהיה שום שטות במעשי ישראל כי כל שוטה הוא בעל מום, אשר לא עלה עליה עול היא חרות מכל עול.

הנוגע במת. פירוש במה שעבר על האדם איזה תרעומת על הש"י. כי אסור לאדם שימצא בליבו שום תרעומת על הש"י בדבר שכבר עבר, כי חולה מותר להתרפאות שלא ימנע עצמו מן הרחמים. אבל מת היינו דבר שכבר עבר, ע"ז אסור לאדם להתרעם על מדת הדין. וזהו פירוש הנוגע מת היינו מי שעבר עליו תרעומות, מי חטאת מטהרו. היינו בהתגלות לו כח הד' מינים האלה היינו אפר פרה ואזוב וארז ושני תולעת, כי באלה הארבעה מינים נמצא שורש כל דבר. ועי"ז אפר פרה מטמא טהורים – כי לאדם שלא יהיה צריך לו בשעתו אל יסתכל בזה, כי יבוא ח"ו לידי קלות לאמור ח"ו לית דין, אך בשעתו יצלח מאוד ויתקן לאדם.

ויסעו בני ישראל ויחנו באובות. אובות הם כללי התורה והמצות מלשון אב בחכמה, והנה איתא בגמ' (ברכות נד.) עת לעשות לה' הפרו תורתיך ר' נתן אמר הפרו תורתיך משום עת לעשות לה' הענין בזה הוא כך, שדברי הת"ק הם בשעה שמבורר לאדם על דבר שעתה הוא עת לעשות לה' כמו אליהו בהר הכרמל אז מהצורך להפר כללי ד"ת ורק להתנהג עפ"י בינה שהש"י מבין לאדם, ור' נתן אומר בשעה שאין הבינה מפורשת לנוכח אדם שאז מחייב האדם להתנהג א"ע עפ"י כללי ד"ת ומצות מבלי לצאת מגדר הלכה. ור"נ אומר באם שלב האדם נמשך אחר רצון הש"י ומסלק ממנו כל נגיעותיו ואח"כ יזמין לו הש"י מעשה שידמה לו שח"ו הסיר מגדר כללי ד"ת וע"ז אמר ר"נ כי לאדם שלבו נמשך אחר רצון ה' וגם שהסיר ממנו כל נגיעה, בטח לא יאונה לו עון ח"ו, ובטח ידע כי הוא אז עת לעשות לה'. וכמו כן היה גם חניות ישראל באובות, כי כל זמן שהי' אהרן קיים היו מנהיגים א"ע עפ"י בינת לבבם שהיתה מפורשת להם והיו הולכים כמו שהבינו מענני הכבוד, אך בעת שנסתלקו ענני כבוד אז התחילו להתנהג עצמם על פי כללים מד"ת וכמו שעתה בזמן שבהמ"ק חרב אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד (ברכות ח.), ואז התחילו להתנהג עפ"י כללים. וזהו אובות כי אובות היינו כללים כמו שמבואר בפסוק (שמות כ) ואלהי מסכה לא תעשה לך, אך ביען שהבינו כי מהתנהגותם עפ"י כללים לא יוכל לבם להזדכך שלא יחטיאו ממטרת רצון ה' וכמו שכתוב ובני ישראל באו דרך האתרים, היינו שראו שהם נבוכים כי עפ"י הכללים לא היה עוד הזמן לבוא בגבול עשו כמ"ש יעקב אע"ה (בראשית לג יד) עד אבוא אל אדוני שעירה כי הכנעני היה עמלק כפירש רש"י ז"ל, וראו כי זימן ה' נכחם דבר נגד הכללים ויעצו עצה שיסלקו מאתם כל נגיעתם, ואז יהיה כל הפרת ד"ת רק מפני שהוא עת לעשות לה' כמו שמפורש בענין, וזה שנאמר ויחנו בעיי העברים היינו שבררו א"ע משני לאוין האלו היינו לא תרצח ולא תנאף כי אלו השנים הם יסוד ושורש כל התורה, ולכן העצה לאדם כשיאונה לו דבר שיתראה לו שהוא נגד ד"ת יברר א"ע בשני הלאוין האלו, ועיי העברים רומז ע"ז כי עיי הוא מלשון יעים היינו שהסירו מעצמם, ועברים מלשון עבר שטיהרו א"ע משני צדדים הללו. ובאם יתרשל כח האדם מזה הבירור ע"ז נאמר ויחנו בנחל זרד, היינו שהש"י נותן תקופות כי זרד הוא תקופות כמ"ד (יומא מז.) וזרד אימא עלה שגג, וכאשר בררו א"ע וסלקו נגיעותם במה שהחרימו וגם בררו א"ע, אז שמע ה' בקולם:

שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים, ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם וכו' לכן לא תביאו וכו'. כי משה אמר לישראל המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים כדאיתא במדרש (תנחומא חוקת ט), וישראל היו טוענים מאחר שהיה בדרך נס מאי נפקא מינה מאיזה סלע, ואף כי הסלע הזה יותר מסוגל להוצאות מים מ"מ הש"י יוכל להוציא מכל הסלעים ואיך שייך בנס ענין סדר רק מסלע זה. ועל זה הקפיד משה ואמר להם המן הסלע הזה היינו שבנס נמצא ג"כ סדר וצריך דוקא להסלע המיוחד, וזהו שאמר לו הקב"ה יען לא האמנתם לכן לא תביאו, זה לא היה דרך הקפדה רק דרך תשובה מדה כנגד מדה. כי משה רבינו ע"ה בעצמו היה יודע שאין שיכול אליו להביא את בני ישראל לארץ דזהו רק לחלק יהושע הוכן, וחלק משה היה התורה רק שטען נגד הש"י מאחר שביאת ישראל לארץ יהיה דרך ניסים כגון כיבוש המלכים, א"כ יוכל הקב"ה לעשות שהוא יהיה הכלי לזאת שהש"י הוא כל יכול. וזה שאמר לו הש"י יען לא האמנתם בי היינו מאחר שאתה בעצמך אמרת לישראל שבנס ג"כ יש סדר, לכן לא תביאו פירוש מחמת זה הטעם בעצמו מחוייב הדבר שאתה לא תביא, מאחר שאין זה חלקך רק חלק יהושע והוא הכלי המוכן לזה, וזה מחמת שבנס יש גם כן סדר.

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום וכו'. הענין קברות אהרן על גבול ארץ אדום, כי אדום שהוא מתנגד על עבודה כי הוא אומר מאחר שהוא נקי אגב אמו לא יצטרך לעבודה כידוע, ואהרון הוא המברר שבכל נפש מישראל נמצא עבודה ועי"ז יכרת זרעו של עשו.

ויחנו בעיי העברים במדבר אשר על פני מואב ממזרח שמש. כי חניותם בעיי העברים היה מחמת שאירע להם צער, ולכן נאמר אשר על פני מואב ממזרח שמש, היינו שבקשו מהש"י שיזכך לבם לא ע"י יסורים רק יבינו הכל מד"ת. כי ד"ת מזככין לב האדם ויסורין מזככין לב האדם, והם בקשו שיזדכך לבם ע"י ד"ת, וכמ"ש (תהילים צד יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו וכו'.

ומשם בארה הוא הבאר וכו'. היינו בעת שהש"י ירצה להושיע לישראל אז ישלח תחילה התעוררות חשק בלבם.

באר חפרוה שרים. באר היינו שמחה ולב טוב ולזה חמדו האבות, ושרים היינו אבות.

ויאמר ה' אל משה וכו' קח את אהרון וכו' והפשט וכו' והלבשתם את אלעזר בנו. בפרשה הזאת מראה הקב"ה לישראל שהם חיים וקיימים לעולם, שאמר למשה קח את אהרן ואת אלעזר וכו', כי לעתיד יגיע עיקר כבוד מזה שיתפשט כח האדם לכמה נפשות, כמה כהנים גדולים יצאו מאהרן ולעתיד כולם יכתירוהו סביב ויהיה לו כבוד מהם. כי כן הוא הדרך בילדות נמשך לב האדם לתאוה ואח"כ לקנאה ובזקנה עיקר החמדה לכבוד, וכבוד ישאר לעתיד ג"כ כמ"ש (משלי ג לה) כבוד חכמים ינחלו. וכמו כן אברהם יצחק ויעקב, ועיקר הכבוד יצא לפועל ביעקב אבינו משנים עשר שבטים שהעמיד, וכמו שמבואר על מאמר הגמרא אברהם תיקן תפילת שחרית וע"ש.

ויקח את כל ארצו מידו. כדאיתא בגמ' (גיטין לח.) עמון ומואב טהרו בסיחון, וזש"ה (תהילים קלו כג) שבשפלנו זכר לנו, והנה לאברהם אבינו הבטיח הקב"ה שירשו בניו עשר אומות וכו' עשר אומות הם נגד עשרה כוחות דקליפה, כי זה לעומת זה עשה אלהים, והשבעה אומות הם נגד כוחות החיצוניים הגלויים היינו נגד המעשים. ואלו הג' היינו קיני קניזי וקדמוני היינו עמון ומואב ואדום הם נגד כוחות הפנימיות שבקדושה, נגד מחשבות הראש ועצת הכליות ורצון הלב. והנה בהמעשה ישראל הם זכים נגד האומות לכן היה בכולם לכבוש הז' אומות, אך במחשבה גם ישראל עדיין לא נתבררו, כי אדם אין צדיק בארץ שלא יחטא במחשבתו. אך לעתיד כאשר יתבררו ישראל גם במחשבתם אז יהיה בכולם לכבוש גם הג', ועתה אף בשפלנו זכר אותנו ה' ונטל ארץ עמון ומואב ונתנה לסיחון, וסיחון היה משבע אומות כי היה מלך האמורי ונגדו היו ישראל מבוררים, וזהו רמז במה שישראל הולכים בשני כסויים על הראש לרמז על הוא וההדר. כי הוד הוא הפנימיות והדר הוא תפארת שהיא לעיני כל, אבל בפנימיות הם רחוקים מהש"י. אבל בני ישראל הם דבקים בלבם בהש"י ותוכם רצוף אהבת הש"י., וע"כ הם הולכים בשני כסויים לרמז שתוכם כברם. והאומות צועקים ע"ז, ומצעקתם יוכר כי הישועה קרובה, כי כל זמן שהש"י חפץ להושיע יתעורר בהם קטרוג, ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע עד אשר יתברר הדבר שישראל הם במחשבתם דבקים בהש"י ואז יהיה גאולה שלמה.

חלק שני

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמרי אסף אהרן אל עמיו וגו'. ובמשה רבינו כתיב (דברים לד ו) ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור, הענין בזה כי משה רבינו ע"ה היה כולל הדעת של כל ישראל וכדאיתא בזה"ק (ח"ג קצא:) דאיהו היהודים כללא דיהודאי, שמזה נדחה ניאוף שהוא מצד שנכנס באדם רוח שטות לכן היה קבורתו מול בית פעור ששם היה מקום השיטים. ואיתא במדרש (רבה בלק כ כא) מעין שיטים של זנות היה, ומשה רבינו שמדתו מתנגדת לזה לא הבין מציאות ניאוף בעולם לכן היתה קבורתו מול בית פעור. ואהרן שהיה איש חסד ומדתו הוא לאהוב שלום ומזה נדחה רציחה מישראל, כי מדתו מדת החסד והשלום מתנגד לרציחה ולא הבין מציאות רציחה בעולם, לכן היה קבורתו על גבול ארץ אדום שמדת אדום הוא רציחה כמו שכתיב (בראשית כז מ) ועל חרבך תחיה, וכן בזה"ק (ח"ג קצב:) שהשיב שרו של עשו דהא שלטנו דילי על קטולא איהו כי זה קיומו וחיותו עד עת קץ. ולכן היתה קבורת אהרן על גבול ארץ אדום כי מאד עמקו מחשבות השי"ת.

ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים, אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. ע"ז אמר הכתוב (הושע יד ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב וגו', קחו עמכם דברים הוא דברי ויכוחים. כל תשא עון ולא נאמר כל עון תשא, להורות שלא ישאר שום רושם מהעון. כדאיתא במדרש (שוחר טוב ו) משל למלך שכעס על בנו, היתה לפניו אבן גדולה ונשבע המלך שהוא זורקה בו וכו' כתתה ועשאה צרורות קטנות והיה זורקה בו אחת אחת, נמצא לא הזיק את הבנו ולא בטל את גזירתו ולא נשאר שום רושם כלל. וקח טוב היינו שטוב היפך מרע ועיקר השם של יצר הרע הוא רע כדאיתא בגמ' (סוכה נב.) הקב"ה קראו רע, וזה אסף את העם ואתנה להם מים – שהטיף להם השי"ת טיפי חיים שזה הוא הפך מרע, וטעמו מהחיים ואז אמרו עלי באר ענו לה ענו הוא לשון צעקה בקול רם.