שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יצירת דף עם התוכן "{{מפרשים למסכת בבא מציעא|שיטה מקובצת|ט}} {{תוכן עניינים שטוח|}} /דף קג/ | /דף קד/ | /דף קה/..." |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 5:
===דף קג עמוד א===
פרק תשיעי
בתבן ובקש אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן וכו'. וכן במצרים תבן אין ניתן לעבדיך כי מתחלה היו נותנין להם תבן מתוך הבית וכשלא נתנו להם הוצרכו לקושש קש מן המחובר ובגמרא דקאמר בעינא דתיתבן ארעא וכו' ככתוב בתוספות אלא דבלשון תלמוד אינו מחלק בין תבן לקש. ועוד שרגילות לעשות אשפה וכו'. הרא"ש ז"ל.
מקום שנהגו לקצור וכו'. האי דלא קפריך עלה בגמרא פשיטא כדפריך בחרישה משום דתני עלה ושניהם מעכבים זה על זה מה שאין לומר כן בחרישה. מאי ושניהם מעכבין זה על זה כלומר כיון דתני מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור וכו' אלמא איכא טעמא דעיכובא בכל חדא וחדא וכיון דהכי הוא פשיטא דמעכבי אהדדי. ושני ליה מה טעם קאמר מה טעם איני רשאי בכל חדא וחדא משום דשניהם מעכבין זה על זה כלומר מפני שיש טעם לעכב זה על זה ולא ימתין עד שיעכב עליו כי אין רשות לאדם שיעשה שלא כדין ויאמר שלא יקפידו עליו. הראב"ד ז"ל.
כשם שחולקין בתבואה וכו'. תמיה לי מאי קאמר דהא תנא הכל כמנהג המדינה ואם נהגו לחלוק בתבן חולקין ואם לאו אין חולקין וכדאמרינן בגמרא אמר רב יוסף בבבל נהוג דלא יהבי תיבנא לאריסא. ומסתברא דבמקום חדש שאין שם מנהג קאמר כלומר ובמקום שאין שם מנהג מן הדין חולקין בתבן ובקש כשם שחולקין בתבואה. הרשב"א.
ובהנך קמאי בעיר חדשה לא דיינינן בהו מידי. הר"ן.
וזה לשון הריטב"א: כשם שחולקין וכו'. לא נצרכא אלא משום עיר חדשה וכו' וכן פירש הרשב"א. ואשמועינן תנא דזמורות פירי נינתו והוא הדיו לזרדים וקרסומי אילנות. והוא הדין במשכונת כרם שאוכל פירות הזמורות בכלל כיון דפירי נינהו וכן המנהג פשוט. עד כאן.
מה טעם קאמר. פירוש דאי לא הוה ליה טעמא דמסתבר לא הוי קפדא קפידא דזה נהנה וזה אינו חסר הוא וכופין אותו על מדת סדום. שיטה.
===דף קג עמוד ב===
גמרא. אדעתא דלא כריבנא לה. פירוש לאו אדעתא דלא כריב כלל דהא היכי אפשר שיניח החרישה מפני הניכוש. אלא הכי פירושו אדעתא דלא כריבנא לה אנא לחודאי אלא דתיתי ותסייע בהדאי קמשמע לן כיון שהמלאכה מוטלת על האריס לעשות איבעי ליה לפרושי דעליה ודאי רמיא מילתא לפרושי ולא על בעל הקרקע. הריטב"א.
אי הכי איבעי לך לפרושי. כלומר היה לך לפרש לי ואז הייתי מתרצה היה מועיל אבל כל זמן שלא פירשת לי ולא נתרצה לי בפירוש אין לומר דממילא אני מתרצה וזו אחר שהיה לי להודיעך שאיני מתרצה בכך כי למה היה לי להודיעך מסתמא יש לדעת שאין אני מתרצה כיון שלא אמרתי לך. אי נמי מיירי הכא כגון שאמר לו תרצה שאנכש ואמר לו הן מהו דלהכי קאמר הן שמתרצה בניכוש לבדה בלא חרישה קא משמע לן דאמר לו אי הני שבאת לפטור עצמך מן החרישה על ידי ניכוש שהיית אומר לי אם כן היה לך לפרש בהדיא. מפי רבי. תוספות שאנץ.
דכולי עלמא מוגרי בתלתא וכו'. והא דנקטיה בכולה סוגיין דבעל הבית לא מקבל אלא תילתא או ריבעא ובכל דוכתא אמרינן איפכא שהאריך נוטל רביע ושליש. הכא לא דק שאין כל המקומות והכרמים והשדות שוין והכל לפי מה שהוא. הריטב"א ז"ל.
בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא וכו'. פירש רבינו חננאל הכל בטיט הגדר והטור התחתון שהוא נתון תחלה נקרא בוכרא והשני שעליו טפתא והשלישי ארכבתא ועל כל זה נועצין קנים ואורגים בהם מיני עצים אחרים כמו ענפי אילן רבים כדי לסגור בפני השדה יפה. ואין לשון בוכרא נופל על הטור התחתון ולא לחלק שמות לטורים כי הכל גדר אחד אבל נראה לי כי בוכרא כמו בי כריא והוא מעט חריץ שעושין סביב לשדה וטפתא הוא מעט גדר שעושין לפנים מן החריץ ועל אותו גדר מרכיבין מיני קוצים כמו היזמי והיגי ולפנים מכל זה נועצין קנים ואורגין בהם ענפי אילן רבים. וחרזא מלשון מחרוזות של דגים בחרוזין הרי זה סימן. וחרזא גופא דאריסא. כלומר כל הענינים האחרים מוטלין על בעל השדה אבל זאת האריגה מוטלת על האריס לעשותה מפני שהיא תוספת שמירה. בלומי כמו אוצר בלום לשון סגירה מגזרת עדיו לבלום. מרא וזיבולא וכו' הן בענין גנות כעידור וזיבול והשקאה. ואריסה עביד בי יאורי כמו נברכת לקבץ בו המים ומשם יספקו לערוגות. הראב"ד.
קנים המוחלקים וכו'. ולאו למימר דבקנים בעלמא לא שקיל דהא ודאי הנהו פירי נינהו כזמורות אלא משום דסיפא דקתני ליה בהדי זמורות הוא דאקשינן מעיקרא קניא מאי עבידתייהו גבי הזמורות ואצטריך לאוקמה בקנים המוחלקים ולאשמעינן דשניהם מספקי אותן דלא שייך בקנים דעלמא. הריטב"א.
מאי שניהם מספקים את הקנים. כלומר מה צורך עוד לומר זה פשיטא שאלמלא כן מה טעם חולקין בהן. מה טעם קאמר וכו'. כלומר והיא גופא אשמועינן דעל שניהם לספק אותן ומכריחין זה את זה. הראב"ד.
מתניתין: נקצץ האילן וכו'. מסתברא דנקצץ לאו דוקא אלא הוא הדין דקש בגו זימניה ולרבותא נקט דאפילו בהא שנקצץ כל שלא היה מכת מדינה מנכה לו מחכורו. הריטב"א.
ואם אמר חכור לי בית השלחין זו וכו'. מדאוקומנא רישא דקתני אינו מנכה לו מן חכורו כגון דיבש נהרא זוטא אלמא סיפא אפילו יבש נהרא זוטא מנכה לו דזה כזה אמר ליה או בדאמר ליה חוכר למחכיר בקפידא קאמר ליה כל שלא יבש אפילו נהרא זוטא. ומיהו משמע דדוקא כשיבש לגמרי וצריך להביא ממרחק מן הנהר הגדול וטרחו מרובה ביותר אבל אם יבש קצת על שיהו אגפי השדה גבוהין על המים וצריך לדלות אינו אלא טורח מועט ולא על כך היתה הקפדה אלא יבשותו שעדיין בית השלחין היא והכי איתא בירושלמי וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א ז"ל.
גמרא: היכי דמי אי דיבש מעיינא רבא אמאי אינו מנכה וכו'. כתב הרמב"ן דאחכירות בלחוד מקשה דמתניתין בין בחכרנותא בין בקבלנותא וכדאמר רב פפא בסמוך דאלו בקבלנות אינו מנכה לו מן חכורו דהא מתניתין דמכת מדינה דמקשינן מינה בחכרנותא היא וכדקתני בהדיא מנכה לו מן חכורו הילכך ליתא בקבלנותא דהא אמר רב פפא מכאן ואילך דאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא וכן כתב שם רש"י. וכן בדין דבחכירות שהוא נותן לו דבר ידוע אינו בדין שיפסיד חוכר לגמרי ובעל קרקע לא יפסיד כלום כיון דמכת מדינה היא אבל בקבלנות שניהם מפסידים ומה שימצאו יחלוקו ואין כן דעת הרמב"ם שכתב בפרק ח' מהלכות שכירות השוכר או המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה מנכה לו מן חכורו ולא נתחוורו דבריו. הר"ן.
===דף קד עמוד א===
הנך תרתי מתנייתא קמייתא איתנהו בין בחכירות בין בקבלנות. רישא דקמייתי דקתני מקום שנהגו לקצור יקצור וכו' איתיה בתרווייהו אבל סיפא דקתני חולקין בתבואה וכו' ודאי אינן אלא בקבלנות. והשנייה והיא בית השלחין או בית האילן וכו' כמו כן בתרווייהו איתא שאם קבלה בשליש או בחכירות בעשרה כורין לשנה לא יאמר לו כיון שיבש המעיין או נקצץ האילן אפחות לך מן החכירות או הוסיף לי על הקבלנות. אבל השלישית והיא משזכה בה הובירה אומדין אותה וכו' היא בקבלנות ואין בחכירות אומד. ולא רצה לנכש היא מפורשת בחכירות. ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד וכו' בקבלנות אבל בחכירות אם רצה ליטפל יטפל. ואכל חגב ונשדפה בחכירות ופשוטה היא. בעשרה כורין ולקתה וכו' בחכירות מפורשת. לזרעה שעורים לא יזרענה חטים וכו' בחכירות שאם בקבלנות אין לו לזרעה שעורים משום דקאמר פחית ליה בתבואת שדהו ואף על גב דקא מהני ליה בכחשא דארעא הא אמרי אינשי תכחוש ארעא ולא לכחוש מרה אלא ודאי בחכירות היא. לשנים מועטות לא יזרענה פשתן בחכירות שאם בקבלנות כי קבלה ממנו לשבע שנים אמאי זורעה פשתן כיון שקבלה לתבואה אינו רשאי לשנותה לזרע אחר יאמר תבואה אני צריך. שבוע אחת בשבע מאות זוז מפורשת בחכירות. הראב"ד.
בהלכות תניא במסכת דמאי וכו'. והחוכר נותן לו פירות קצובין בין עבדא בין לא עבדא ממקום שהוא רוצה כלומר ובלבד שלא יהיו שוין יותר. לאו כל כמיניה לקנות לו מן השוק כדתנן לקמן במתניתין היו חטיה יפות לא יאמר לו הריני לוקח לו מן השוק אלא נותן לו מתוכה. אי נמי יש לומר דמיירי ברייתא זו שלא זרעה כלל או שזרעה ולא צמחה ולא היתה מכת מדינה והאי דקאמרינן ואין לבעל הקרקע בתבואת חקרקע כלום רצה לומר שאינו מנכה לו מחכורו דהא לאו מזליה דמחכיר גרים אלא מזליה דחוכר. ה"ר יהונתן.
ואמאי לימא ליה שמא בעלמא מי לא תניא וכו'. ואם תאמר מי דמי התם שאני דבשעה שמכר לא היה בו גפן ורמון ואם כן על כרחך שמא בעלמא קאמר. ועוד דילמא הכא בדלא מתקרי בית השלחין. ויש לומר דהכא בכל דכן פרכינן דכיון דהתם דהוה סלקא דעתין שחייב לתת לן כרם לשעתו אמרינן דמסתיים דליתקרי הכי כל שכן הכא דבשעת התנאי שהורידו לתוכו היה בו בית השלחין דסגי ליה בהכי ואין לו להעמידו כן לעולם. ואם תאמר אדפרכינן מההיא ברייתא תיקשי לן מגופא דמתניתין דכיון דאמר לו זה ונקצץ אזדא כדגמרינן במשכיר בית זה. ויש לומר דהתם נמי הא פריש הרמב"ן שמנכה מן השכירות אבל לפירוש רבינו קשיא ורבינו תירץ דשאני הכא דאפילו השתא הוה סלקא דעתין דכיון דאמר בית השלחין זה הוא כאומר בית זה בכתליו דלישנא יתירא דלא () כפלא אחר. הריטב"א.
ולימא שמא בעלמא אמרי לך וכו'. היה נראה לפרש דאינה כל כך ראיה מהנך דמייתי ראיה דשאני התם דליתא השתא הכור ממש ולא כרם ממש והוה ליה כמוכר שמא דהא ידיע ליה אידך אי נמי בדלא ידיע ליה סוף סוף אידך לא מכר אלא זו ושמא בעלמא דיא דאית ליה והוא הדין הכא אם לא היו שם מעין או אילנות בשעת מכירה דאמרינן דאמאי דאדכר שלחין ואילן לשמא בעלמא אדכריה ולא לשבחא אבל השתא דאיתנהו שם ודאי לשבחא דידהו אדכריה ולא לשמא בעלמא דמנא תימרא. ומכל מקום מייתי ראיה כיון דיד לוקח על התחתונה ואמרינן ליה כגון שהיו שם דהתם ודאי פשיטא דלשבחא אדכר שלחין ואילן ולא לשמא דהא לא צריך לאדכורי שמא כיון דיתבי שם וכדפירש רש"י. שיטה.
וזה לשון הראב"ד: ולימא ליה שמא בעלמא אמרי לך דהא זה קאמר ליה וקא מתקרי הכי דאפילו לא היה בו מתחלה כיון דמתקרי הכי וזה קאמר ליה הגיעו כדתניא האומר לחברו בית כור זה אני מוכר לך וכו'. ובכלהו זה וזה גרסינן. ע"כ.
והוא דמתקרי בית כור פירוש והיו קורין אותו כן לפי שמתחלתו היה בו פירות בבית כור. הריטב"א. עד כאן נמצא מחדושי הריטב"א ממהדורא בתרא.
וזה לשון ה"ר יהונתן: והוא דמתקרי בית כור. כלומר שכן שם השדה בפי כל בני המדינה. גבי כרם גרסינן אף על פי שאין בו גפנים וגבי פרדס אף על פי שאין בו רמונים כדכתיב שלחיך פרדס רמונים ואפשר שמימי קדם הלה שם כרם או פרדס רמונים או שמא על שם שאותו קרקע ראוי לכרם ולפרדס רמונים יותר מזריעה והא דמתקרי נמי בית בור שהוא חשוב כבית כור אי נמי היה שם מתחלה בית כור עפר ושטפו נהר ונקרא על שם זה כל הימים. עד כאן.
רבינא אמר אידי ואידי דאמר ליה מחכיר וכו'. מדלא אמר רבינא לעולם לא שנא אמר מחכיר ולא שנא אמר חוכר שמא מינה דמודה רבינא היכא דאמר חוכר למחכיר דקפידא. וכן במכר לענין בית כור וכרם ופרדס. ואף על גב דקתני מתניתין חכור לי בית השלחין זה חכור ממנו קאמר. עד כאן לשון הרמב"ן.
ויש לנו כיוצא בו בנדרים פרק השותפים. האומר לאשתו קונם שאת נהנית לי ופירושו שאת נהנית ממני. הרשב"א.
אי נמי חכור לי בית השלחין זו שאמרת לי. הרמב"ן.
ועוד נראה לי דמדסבר לה רבינא כוותיה דשמואל נאדי מאוקמתיה דכיון דבדאמר ליה חוכר למחכיר קפידא אף על גב דאינו עומד בתוכה למה ליה לתנא למתני זו דמכלל דעומד בתוכו לנקוט דיניה בבית השלחין סתם וליתני חייב להעמיד לו מעין אחר כדאיתא בתוספתא וכמו שאכתוב בסמוך. וברישא שלא הזכיר בית השלחין ליתני אינו חייב להעמיד מעין אחר. משום הכי דחיק נפשיה דמתניתין בדאמר ליה מחכיר לחוכר ואף על גב דלא משמע הכי מפשטא דהא תנן חכור לי ודחיק רבינא למימר דחכור ממני קאמר. אבל אם איתא דפליג רבינא עליה דשמואל וסבירא ליה דבין חוכר למחכיר בין מחכיר לחוכר לא אמרינן קפידא אלא בעומד בתוכה לוקי מתניתין כפשטא בדאמר ליה חוכר למחכיר ולאו דשנא מהיכא דאמר ליה מחכיר לחוכר מידי אלא דטעמא דמתניתין דמדקאמר ליה זו מכלל דעומד בתוכה וקפידא אלא ודאי כדאמרן. והכי נמי מוכח בתוספתא דתניא התם שדה בית השלחין אני שוכר הימך שדה בית האילן אני שוכר הימך יבש המעין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעין אחר וחייב להעמיד לו אילן אחר. שדה בית השלחין זו אני שוכר הימך שדה בית האילן זו אני שוכר הימך יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו. עד כאן. ובשלמא אי אמרינן דבדאמר ליה חוכר למחכיר קפידא אף על גב דלא אמר ליה זו אתיא הך תוספתא שפיר דכי אמר ליה חוכר חכור בית השלחין סתם כיון דקפידא הוא חייב להעמיד לו מעין אחר אבל בסיפא דאמר ליה זו אינו חייב להעמיד בו מעין אחר דכיון דאמר זו הרי הוא כאלו פירש מעין זה ואילן זה שהן עיקר בית השלחין ומיהו כיון דקפיד מנכה ליה ובהכי סגי ולא מיבטיל לגמרי כמקח טעות דעלמא שהרי בשעת מקחו אין כאן טעות וקפידא דיליה לאחריות דמיא וכשם שהלוקח שדה באחריות ובא בעל חוב וטרף מקצתה אין המקת מתבטל בכך אלא שחייב מוכר לשלם לו ביבש המעין נמי דכוותה. אלא אי אמרת דלמסקנא דשמעתין אפילו היכא דאמר ליה חוכר למחכיר ליכא קפידא אלא בדאמר ליה זו רישא דהך תוספתא היכי מתוקמה ולמה חייב להעמיד לו מעין אחר לימא ליה שמא בעלמא אמרי לך אלא ודאי כדאמרן. נמצא עכשיו פסקן של דברים דכל היכא דאמר ליה חוכר למחכיר קפידא הילכך אי אמר ליה חכור לי בית השלחין סתם חייב להעמיד לו מעין אחר ואי אמר ליה בית השלחין זו מנכה לו מן חכורו. והיכא דאמר ליה מחכיר לחוכר ליכא קפידא אלא היכא דעומד בתוכה ואמר ליה זו ומנכה לו מן חכורו אף בבית כור אני מוכר לך נראה דהוא הדין והוא הטעם דאי אמר ליה לוקח קפידא דהא מדמינן להו בגמרא. הר"ן.
לשון הדיוט. שאינו מתקנת חכמים אבל הן כותבין מעצמן ואם לא כתב אינו חייב בהן. ואם מנהג המקום הוא אף על פי שלא כתב. הראב"ד.
וזה לשון הרמב"ן: רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט דתנן אם אוביר ולא אעביד וכו'. תמהני אי כתב ליה מאי למימרא פשיטא וכי תנאי שבממון אינו קיים אלא אם כן תקני חכמים ומי איכא מאן דלא דריש. וראיתי בפירושי רבינו חננאל שכתב דרבי מאיר אף על גב דבעי תנאי כפול וסבר נמי כל דאי לא קני ומבטל האסמכתא בזו המשנה שהיה דורש דברי הדיוט כדברי תורה שאינם צריכים חזוק ומקיים דאף על גב דאינון אם ולית בהו תנאי כפול. ואין דברים הללו ברורים אצלי דמאי דאמר משום אסמכתא הא קאמרינן דלאו אסמכתא היא כיון דלא אמר מילתא יתירה ובידו ודקאמר משום תנאי כפול ליתא דבכהאי גוונא לא בעי רבי מאיר תנאי כפול אלא בכגון האומר לחברו שדה זו נתונה לך במתנה אם תעשה לי דבר פלוני כענין שנאמר אם יעברו ונתתם וטעמיה משום דסבר לא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו לפיכך מעשה קיים ותנאי בטלן אבל הכא לא שייך ביה כלל תנאי בטל שלא אמר אלא שישלם לו מה שהוביר ואם לא הוביר מה ישלם ובמתנה לא נתן לו כלום הא למה זה דומה לערב ולא הוזכר בו כפל בשום מקום בתלמוד ואלו הוה שייך הכא תנאי כפול כל שכן שהיה חייב לשלם ואף על פי שלא הובירה ואין דורש לשון הדיוט אמור בגמרא אלא על שהיה מחייבו לשלם כלום אף על פי שהובירה. וה"ר יהודה אלברגלוני כתב תשובה לרבינו האיי עיקר הדבר כי הלל הזקן ורבי יוסי וכל אותם הזכורים שם רבי מאיר ורבי יהודה וזולתם היו מדקדקים בלשון ההדיוטות שכותבין בשטרותיהן ודורשים אותם כמו שהם מדקדקים בדברי תורה ודורשין אותם ולא פשוטן אלא מדרשות אחרים כאותה האמורה להלן זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנות יזונו וכו' עד ולא עשו בניהן ממזרין לפי שלא תפסו בהן קידושין לפי הלשון הוה אלא כשתכנס לחופה ודרבי יוסי נמי דקאמר מקום שנהגו שכותבין לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה מן הדין שכתובה לא נתנה לגבות מחיים ויש לה דתות אחרים אבל מקום שנהגו שכותבים אותה בלשון מלוה דרש רבי יוסי לשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה אלו דברי הגאון. גם זה לא נתברר דהא דרבי מאיר מאי מדרש איכא והלא הדבר מפורש בשטרי הדיוטות. ואפשר לומר מפני שלא נתפרש בשטר מה ישלם והיה אפשר לומר שלא קבל עליו אלא שאם הוביר וזרע והכסיף הקרקע שישלם דמי פחת הקרקע ונימא יד בעל השטר על התחתונה וכיון שהוא לשון שנהגו בו כל מקבלי אריסות דרש רבי מאיר שהכל קבל עליו. ועוד שלענין פחת הקרקע לא היה צריך תנאי כיון שקבל עליו לעבוד וכיון דאתני לטפויי מילתא קאתי. עד כאן.
ובשיטה כתוב וזה לשונו: רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש שהולך אחר מה שרגילין לכתוב ההדיוט ושהוא חיוב גמור ולא אמרינן לישנא טופיאתא היא ובלא כוונה והיינו לישנא דדורשה וכאינך דלקמן דכלהו מודו דמדקדקי בלישנא דידהון כאלו היה לשון תקנת רבותינו ז"ל. שיטה.
ולא ידעתי לענין פחת הקרקע למה היה מתחייב בלא תנאי וראיתי לאחרים שכתבו דכיון דקביל עליה למפלחה שכך כותב לו אנא אוניר ואזרע חייב הוא בכל היזק שיבא בשדה מחמת ביטול ממלאכה כשומר שנגנבה או שנאבדה הבהמה מתחת ידו וכן שואל שנאנסה שחייבין. וכמדומה לי שדברי שגגה הם שאם מתורת שומר אתה רוצה לחייבו אין השומר חייב בקרקעות וזו היא ששנינו אלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם והוא הדין נמי דשומר חנם אינו משלם וכמו שכתבתיה בפרק הזהב ובפרק שבועת הדיינין בסייעתא דשמיא. ואפילו לדברי האומרים בשומר חנם חייב משום דפושע כמזיק הרי זה ודאי מפני שישב ובטל ולא חרש אינו כמזיק בידים ואם הם רוצים לומר דכיון שכתב אנא אוניר משמע שאם יוביר משלם ומתוך תנאו הוא מתחייב אם כן בא ונאמר שכיון שכתב ואזרע ולא זרע שמתוך תנאו הוא מתחייב במה שהיתה ראויה לעשות ואין כאן מקום למה שהתנה אם אוביר ולא אוביד אשלם במיטבא שאינו צריך כלל. אלא כך ראוי לומר במדרש זה שהיה אפשר לפרש אם אוביר ולא אעביד אשלם פחת הקרקע שאף בדבר זה צריך תנאי וכמו שכתבתי אבל אם לכך בלבד נתכוון באם אוביר סגי מאי ולא אעביד לפיכך היה רבי מאיר דורש אם אוביר לפחת הקרקע ולא אעביד למה שהיתה ראויה לעשות כן נראה לי. הר"ן.
וזה לשון הרשב"א: רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש דורש חוקר אחר לשון ההדיוטות כלומר התנאים שהם רגילים להתנות ביניהן ולפסוק הדין עליהן כאלו הן תנאי בית דין לפי שהן מורגלין להתנות כולן כן. ודורש כמו חוקר ותובע כמו ודרשת היטב. ורבי מאיר היה חוקר תנאי ההדיוטות והיה אומר כל שהן מורגלין להתנות בכך אף על פי שאינו כן מעיקר הדין בתנאי זה שהם מורגלים בו להתנות אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שיש בו אסמכתא דכל דאי לא קני אפילו הכי כיון דבידו ולא גזים והורגלו להתנות כן בית דין מקיימין דבריהם ודנין עליהם ולא עוד אלא אפילו לא כתבו כמי שכתבו דמי וכמו ששנינו בתנאין של בית דין לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין הכא נמי אף על גב שלא כתבו כמי שכתבו דמי ועושין בהן מעשה כאלו כתבו. וכן בכל השנויין כאן שדורשין לשון הדיוט שכל אלו לא היו כותבין כן לעולם ממש ואפילו הכי כן היו דנין בהם כאלו כתבו. ותדע דהא תנן בכלהו שכך כותב לו ולשון שכך כותב לו בכל מקום לומר שכן הורגלו או שכן תקנו כמו שאמרו שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואנור ואזרע וכן בכל כיוצא בזה. ומיהו בדרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יהושע בן קרחה לפי שכך נהגו בכל המקומות ולפיכך הלכו חכמים אחר לשונם ודרשו לעשות כן בכל המקומות. אבל בכל תנאים שנהגו במקום אחד ולא ברוב המקומות אין דנין בהם אלא באותן המקומות בלבד שהורגלו שם בכך כי הא דהלל ורבי יוסי והיינו דבדרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יהושע בן קרחה אמרו סתם ובהא דהלל אמרו כשהלך לאלכסנדריא דאלמא באלכסנדריא בלחוד דהוציאו לו כתובות אמותיהם וראה בהם כך הא בשאר מקומות לא וכן בדרבי יוסי דבהדיא תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה ולכפול אלמא כל אחד ואחד כפי מנהג מקומו. והא דהלל לא שהוציאו לו כתובת אמות של אותן שהיו עושים ממזרים אלא שהוציאו לו כתובה של אנשים אחרים מאנשי המקום קאמר ומשם למד שהיו רגילין לכתוב רובן כן והכשיר על ידי אלו אף כל השאר שלא כתבו כן ממש אלא סתם שכל הכותב שם על דעת מה שהורגלו לכתוב השאר הוא כותב. וכן כתבו משם רבינו האיי גאון שכתב בתשובה דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט לית בהו מידי דכתב כגון רבי יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כותב לה וליכא מידי דכתב ושאר הנך מילי כיוצא בהן. ועוד אמרו משם הגאון שכתב בתשובה דליכא למגמר ממתניתין ולמימר הכא בידו והכא לאו בידו דהא מתניתין כתנאי בית דין דמיא אבל תנאי דהוא אסמכתא דליתיב עיקר מן דינא ולא דמי לתנאי בית דין גוזמא הוא ולא מחייבינן ביה דאמרינן התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא והא מילתא יתירתא דיתרה על תנאי בית דין דאמרינן שמין כמה ראויה לעשות. ולענין מאן דיהיב זוזי למזבן ליה ופשע ולא זבן ליה הכי קאמר מאי טעמא לא תקינו רבנן דיהיב מדעם כדתקינו בהמקבל שדה והובירה ואהדרו התם בידו הכא לאו בידו. ולא טעמא דהדין שינויא דאי אמר איניש לענין מאן דפשע האי נמי אי הוה בידו למזבן הוה מחויב בהאי דינא הכי הילכך ליכא למגמר מהדא מילתא וכל דאי לא קני בין שיש בידו בין שאין בידו ורב בר שבא לא קנה ממאריה דרב כהנא באי דהוה אסמכתא ודרב כהנא לכל מילי. עד כאן.
ונראה שבזה כך הוא דעת רבינו חננאל שאמר דמתניתין אסמכתא היא ומשום דדורשים לשון הדיוט הוא שחייב כמו שכתבתי למעלה. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל.
וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: המקבל שדה מחברו ומשזכה בה הובירה שמין וכו'. שכך כותב לו אם אוביר וכו' ואף על גב דלא כתב ליה מעכשיו כמאן דכתב ליה דמי ולאו כאסמכתא דיינין ליה. אבל היכא דלא כתב ליה הכי נראה לומר דלא מחייב ליה אף על פי דפשע ולא חרשו כראוי לו. ונראה דבר זה מדאמרינן בגמרא בסמוך המלוה את חברו לא ימשכנו יותר על חובו וכו' ומקשה טעמא דכתב ליה הא לאו הכי לא מצי משכוני ליה למקני משכוניה והאמר רבי יוחנן וכו' ומשני אהני כתיבא לגרעון דמאי דגרעי דמי משכונא עליה דמלוה רמי כיון דכתב ליה תשלומתא דאית לך וכו' משמע כל קבל דיכי ותו לא ואי לא כתב ליה הכי מצי למשכוניה וקני ליה דאינו נעשה מטלטלין אצל בניה ואי גרעי דמיה עליה דלוה רמי לשלומי אלמא כל הני דדרשי לשון הדיוט בדכתבי הכי קמיירי דאי לא כתב לא דיינינן הכי. ואפשר לומר דהתם הוא משום דזכותא הוא ללוה שאינו משלם הגרעון של המשכון ואינו ממשכנו ביתר מכדי חובה ומשום הכי בעי כתיבה אבל הכא גבי מקבל חיובא הוא ללוה דהיינו מקבל ועל דעת כן קבלו ואף על גב דלא כתב כמאן דכתב דמי. וכן כתב רבינו האיי גאון.
הא מתניתין דאם אוביר וכו'. לא גמרינן מינה לדינא אחרינא למימר התם בידו הכא לאו בידו דהדא מתניתין כתנאי בית דין דמיא דאף על גב דלא כתב כמאן דכתב דמי דהני קאמר שהרי כך כותב לו אם אוביר וכו' כמאן דאמר שכך התנו בית דין דמי. הילכך בעלמא כל דאי לא קני בין יש בידו בין אין בידו כחמריה דרב כהנא דאמר ליה רב בר שבא אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא וכו' ואסיקנא דאפילו בחמרא דלזבוני קאי דאיכא למימר דכזוזי דמי לא קני דהכי אמר רב הונא וכו' כל דאי לא קני. ומה שאתה מוצא בתלמוד והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב תדע דלדעת רבי יוסי היא ואין לחוש לה שאין סומכין עליה. ותדע דבשאר דברים נמי שאינם במקח וממכר אותו דין אנו דנין בהם לענין אסמכתא כמו שאנו דנין לענין מקח וממכר שאם השלים תחלה עיקר המעשה במעכשיו או בעל מנת ואחר כך אמר על מנת שתעשה כך וכך הוי תנאו קיים והמעשה מעשה וכו' אבל אם אמר בלשון אי או אם אף על פי שיתקיים התנאי אותו המעשה בטל ואין בו ממש וכו'. עיקר דברים אלו כתב רבינו האיי גאון ז"ל בשער י"ז בספר מקח וממכר. אבל רבינו הגדול פסק בפרק גט פשוט דהיכא דקנו מיניה בבית דין חשוב לאו כאסמכתא היא וקנה. וכן כתב הרמב"ם אסמכתא שקנו מידו עליה וכו' בפרק י"א מהלכות מכירה. עד כאן.
רבי יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שהיא חייבת הוא מביא שכך הוא כותב לה אחריות דאית לך מן קרמת דנא עלאי. כלומר אפילו קודם נישואין. וזו ברייתא היא ואינה אותה השנויה בתורת כהנים כי לשון אחר הוא וכך היא שנויה אמר רבי יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בה שכך כותבת לו אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. ורצונו לומר אם פטרה בגט קודם שהביא אינו חייב להביא והיא תביא מכתובתה. וקשיא לי ברייתא דההיא דתורת כהנים מאי לפיכך. ותו קשיא לי דהכא דריש ליה מלשון הדיוט והתם דריש לה מזאת. ואולי אסמכתא היא. אי נמי לנדרים בלחוד הוא דנפק ליה מהתם אבל לשאר קרבנות דריש ליה מלשון הדיוט. ולא נהירא.
אי נמי מן התורה בקרבנות שנתחייבה משנשאה ומלשון הדיוט אפילו אותם שהיו עליה קודם נישואין. ולשון תורת כהנים דקתני לפיכך נראה דלא גרסינן פטרה במפיק ה"א אלא פטרה ה"א רפויה כלומר אם פטרתו בשעת גירושין פטור מהם ואם לאו חייב שהתורה חייבתו. הראב"ד.
וזה לשון תוספות שאנץ: ולגירסת הקונטרס קשה לפיכך נאריך לומר דקאי אבתריה והכי קאמר לפיכך אם פטרה אלנו חייב שכך כתב לו וכו'. מרבי.
כתוב בתוספות ודלא כרב אחד שהורה וכו'. עד סוף הדיבור. ואפילו לפי הטעות מנא ליה דהלכתא כרבי יהודה הא פליגי רבנן עליה בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו. ואף על גב דהלכה כרבי מאיר דדריש לשון הדיוט אין לדמות כל לשון הדיוט זה לזה. הרא"ש.
שכך כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי. יש לפרש שכך היה כותב לו בשעה שמחזיר לו את המשכון ואלו היה ממשכנו יותר על חובו פשיטא שלא היה צריך להחזיר לו יותר ממה שהלוהו. ואקשי דלמה לי כותב והאמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו אלמא לפרעון נקטיה ופשיטא דלא גבי טפי מחוביה. ופרקינן אהני כתיבה לגירעון כלומר אהני כתיבה למלוה שאם פיחת המשכון בתשמישו של לוה לאחר שהחזירו לו ישלם למלוה אותו פחת ולולי שכתב לו כן לא הוה משלם הפחת דהרי זה כגובהו וחוזר ומשאילו לו להשתמש בו שאין השואל חייב בכחשא וזולא. ואין פירוש זה מחוור כל הצורך ויש בו גמגומים גם הראב"ד שדא ביה נרגא שהרי רבי יהושע פתח בו בזכות הלוה מדקתני המלוה את חברו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו ועתה אנו מסיימין אותה בחובתו שאם יפחת המשכון ישלם הלוה הפחת ולפיכך נראה יותר כמו שפירש הוא ז"ל וכו'. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד: לא ימשכננו יותר על חובו וכו'. דהא כל קבל דיכי קאמר. ולענין פרעון ממש לא הוה צריך ליה למימר כל קבל דיכי דאי יהיב ליה טפי רבית הוא אלא ודאי לענין משכון קאמר שאם יבא למשכנו לא ימשכננו יותר על חובו. טעמא דכתב ליה וכו' והאמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו כלומר שלא יעשה עוד מטלטלין אצל בניו אלמא קני ליה לפרעון וכמו שנפרע בחיי אביהם הוא וכיון דלפירעון הוי למה ליה למכתב הכי פשיטא דלא ימשכננו יותר מתובו. וקשיא לי מאי טעמא לא אקשי ליה מדרבי יצחק דמייתי לה מקרא דולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ומה לנו לדרוש בו לשון הדיוט. אלא רבי יוחנן עדיפא ליה דהוא רביה ורבי יוחנן גופיה מדרשיה דרבי יצחק גמר לה אי נמי דהא דרבי יצחק איכא למימר דלהתחייב באונסין בלחוד קאמר דכמה דאיתיה בידא דמלוה מחייב באונסין אבל כי אהדריה ללוה בשעת מלאכה ומת מתוך החזרה אימא יעשה מטלטלין אצל בניו דלאו כפרעון הוי משום הכי אקשי ליה מדרבי יוחנן דקאמר פרעון הוי. ושנינן אהני ליה כתיבא לגרעון פירוש אהני ליה ללוה האי כתיבא נמי לגרעון כי היכי דמהני ליה האי לישנא שלא ימשכננו יותר מחובו הכי מהניא ליה שאם נפחת המשכון בחזרותיו ובתשמישו ביד הלוה שאינו חייב לשלם לפי שכבר נפרע כל חובו משעת משכונו וכשואל בגד מחברו דמי שאם פיחת דרך תשמישו שאינו חייב וגמרינן לה מלשון הכתב וחדא מינייהו נקט אי נמי דתרווייהו איתנהו בהאי לישנא שלא ימשכננו יותר מחובו לא בשעת המשכון ולא לאחר המשכון אפילו פיחת בידו של לוה לפי שכבר שלם לו תשלומתא כל קבל דיכי ולענין זה ודאי אצטריך הכתב שאם לא כתב לו כך אף על גב דקני למשכון וכמרעין דמי הייתי אומר אותו הפחת שנפחת בידו מחמת תשמישו ישלם לו ואהני ליה דלא משלם. עד כאן.
וכן כתב הר"ן וזה לשונו: הכי קאמר לא ימשכננו יותר מחובו בשום ענין שאפילו משכנו כשיעור חובו ונפחת המשכון לא ימשכננו בשביל מה שנפחת שאם כן נמצא שתי פעמים משכנו יותר מחובו. ואפשר דלא מהני האי תנאה אלא לפחת שהוא פחת בתשמישו של לוה אבל אם נגנב או נאנס משהחזירו חייב. עד כאן.
ויש מפרשים אהני כתיבה לגרעון שאם נגרע בתשמישו משלם לו ואהני למלוה קאמר. וקשיא לי להאי פירושא חדא דאם כן לאו פרעון הוא ולא קני ליה. ועוד דלא הוה ליה למיתלי המשכון יתר על חובו בלשון הדיוט שהרי זה אינו תלוי בכתיבה כדאמריבן לרבי יוחנן אבל הוה ליה למיתלי ביה פחיתה שהוא חייב לשלם והוא פתח בזכות הלוה ואנו משלימין אותו בחובתו. אלא שמע מינה כדפרישית. הראב"ד.
ונכון הוא פירושו של הראב"ד לפי משמעה של הצעת שמועתנו אלא שמשמע מפירושו שמשכון שלאחר הלואה באחריות המלוה לאונסים ולכחשא וזולא כפרעון גמור ולא כן דעת הגאונים וכבר הארכתי בזה בפרק האומנין גבי המלוה את חברו על המשכון וכו'. הרשב"א.
וזה לשון רבינו חננאל: רבי יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש כיון שכותב הלוה למלוה יש לך להשתלם מנכסי כנגד חובך שאתה נושה בי לפיכך למשכנו יותר מכדי חובו אין לו שכך כותב לו תשלומתא וכו' שלא שיעבד לו מנכסיו אלא כנגד חובו בלבד כאשר כתב לו שהוא התשלום שמע מינה כי זה ששעבד לו והקנה למלוה למשכן כנגד חובו מנכסיו העמידה לו כמו פרעון לפיכך אין לו יותר מכדי חובו. ומקשינן טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני ליה למשכון והאמר רבי יוחנן משכנו והחזירו לו לשכב עליו ומת הלוה המלוה בא ושומטו מעל גבי בניו ונפרע ממנו חובו שמע מינה כי משעה שמשכנו קנאו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו נמצא גם בזה המשכון כפרעון. ויש מי שגורס והאמר רבי יוחנן בדרך קושיא וכך פירושו מפבי מה אמרת אם יכתוב לו כך וכך להיות המשכון כנגד החוב הוא המשכון הנקנה בפרעון והאמר רבי יוחנן משכנו וכו' שומטו מעל גבי בניו כלומר קנאו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו כדבעינן למימר לקמן מאחר שמחזירין למה חוזרין וממשכנין שלא תהא שביעית משמטתו ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו ולמה שומטו כדתנן ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. הנה אף על פי שלא משכנו בשומא בתורת פרעון קנאו. ופרקינן אהני כתיבה לגרעון. פירוש אם כתב לו כענין המפורש למעלה ומשכבו משכון ששוה כנגד חובו ועכשיו נגרע מדמיו ושוה פחות מחובו אין למלוה להשתלם הגרעון מן הלוה אלא מחשב לו מה שהיה שוה בשעה שמשכנו ואם לא כתב לו לא קנה והגרעון עד שימליטנו למלוה על הלוה. ומי שגורס אמר רבי יוחנן בניחותא נמצא רבי יוחנן מאמץ דברי רבי יהושע בן קרחה שגם רבי יהושע בן קרחה לא אמר שלא ימשכננו יותר מחובו אלא אם כותב לו ואם לא כתב לו כך ממשכנו יותר מחובו ואמר רבי יוחנן כן הוא אם לא כתב לו יש לו למשכנו יותר מחובו ואפילו הכי קנאו שלא להיות מטלטלין אצל בניו. אהני כתיבה לגרעון כלומר לגריעותא. עד כאן.
טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא והאמר רבי יוחנן וכו'. תימה מנא ליה הא אדרבה אית לן למימר אף על גב דלא כתב ליה כמאן דכתב ליה דמי כדפירשתי לעיל ומהאי טעמא קאמר רבי יוחנן דשומטו מעל גבי בניו דכמאן דכתב ליה דמי. יש לומר דאף על גב דההיא דלעיל הוי כמאן דכתב ליה אף על גב דלא כתב ליה התם ודאי הוי כמאן דכתב ליה דהכי משמע מדקאמר רבי מאיר דורש לשון הדיוט ומייתי ראיה שכך כתב לו להביא ראיה ממנו שיש לו לשלם במיטבא אבל הכא אינו מביא ראיה מן הכתב ששומטו מעל גבי בניה אלא מביא ראיה מדכתב לו לקבל עליו ולא כתב אלא כנגד החוב שמע מינה שאסור למשכנו יותר מכדי חובו ולהכי מסתמא אית לן למימר דלא אמרינן דאין שומטו מעל גבי בניו אלא היכא דכתב ליה דלהכי אהני כתיבה. ואמאי בעי כתיבה להכי והאמר רבי יוחנן. וחסר מעט בסוף התירוץ. תוספות שאנץ.
===דף קד עמוד ב===
רבי יוסי היה דורש בכתובה לשון הדיוט והוה תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה וכו'. יש מי שאומר במה שכותב החתן לכלה. ודין זה כבר שנו אותו רבותינו בפרק מציאת האשה ומה בא רבי יוסי להודיעיו. ויש מי שאומר כמה שפוסק וכותב האב לבתו. ורבינא דמשבח וכתב הוא כתב לתת לבנותיו ורצה לתת לה מאה והשביח וכתב מאתים אמרו לו חתניו נקנה ממך בזה אמר להם אם תרצו לקנות ממני פחתו השבח ואם תרצו לכתוב השבח אין אתם צריכין קנין שהן דברים הנקנין באמירה. ורבינא בתר דאמר ליה מרימר אי קנו מיניה גבי שבחה משום הכי לא קבל עליו לקנות ממנו וסוגיין דשמעתין בהדין אורחא רהטא הלא תראה שמועה דבתרה. רבנו חננאל.
מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה פירש רבינו האיי בתשובה מן הדין לא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל מקום שכותבין אותה בלשון מלוה דרש בה רבי יוסי בלשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה. ולא נהירא דאם כן לכפול גובה מחצה אינו ענין עם גובה מלוה. אבל הנכון כפירוש רש"י.
והרא"ה פירש מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה. כלומר שכותבין הכתובה והתוספת באחת גופה מלוה לפי שעל דעת כן כתבו כך שתגבה האשה הכל. אבל מקום שנהגו לכפול כלומר שכותבין נדוניא בפני עצמה ואחר כך כותבין והוסיף לה מדיליה אין האשה גובה אלא מחצה והיינו דורש לשון הדיוט שכיון שנהגו לכתוב נדוניא לבד ותוספת לבד על דעת כן עשו כדי שלא תגבה אלא עיקר אלא אם כן קנו מן החתן. ומיהו במקום שנהגו שלא להגבות אפילו היכא דקנו מיניה הכל כמנהג המדינה ולפי זה הפירוש כי אמרינן רבינא משבח וכתב לבנתיה ואמרו ליה ליקנו מיניה דמר מן החתן קאמר דמרבינא ליכא למימר דהא לא איירינן בדידיה כלל. הר"ן.
וזה לשון הראב"ד: נראה לי דהכי קאמר אפילו במקום שנהגו לכפול אם כתב לה בלשון מלוה גובה כולה ואם נהגו לכפול לכבוד בעלמא ולא כתב לה לשון מלוה גובה מחצה כמנהג המקום. וענין זה בין בכתובה מן הבעל בין בנדוניא שכותב לה אביה להביא לבעל הכל נקרא כתובה מפני שהנדוניא נכתבת בכתובתה ומקבל אותה הבעל בנכסי צאן ברזל ואם קנו ממנו אפילו לא כתב לה לשון מלוה גובה הכל. ע"כ.
הא דלא קנו מיניה. דהיכא דלא קנו מיניה לא גבי אלא כמנהג המדינה אם מלוה מלוה אם מכפל גובה מחצה. והא דאמרינן בעלמא בשטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה. יש לומר דהאי דקאמר הן הן וכו' לפי שמנהג המקום לגבות מלוה או תילתא או מחצה ה"ר יהונתן.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה על האב לפרוע למתנו כל מה שהוא פוסק עמו בשעת השדוכין כפי המנהג ואינו רשאי לפחות כלל וגם הבעל כותב לה שכך הכניסה לו וכשתבא לגבות כתובתה תגבה אותה כולה. מקום שנהגו לכפול בשעת הפסק משום יקרא בעלמא ואין מנהגם לתת אלא מחצה אינו יכול להוציא מחמיו אלא מחצה וכיון שהאב אינו פורע אלא מחצית מה שפסק אף על פי שהוא כותב בכתובה שהביא לו כדי אותו הפסק שפסק אביה עמו אינה גובה אלא מחצה בין נתגרשה בין נתאלמנה אלא אם כן התנתה עמו בפירוש לגבות הכל כל מה שכתב לה בלי פחת ואפילו במקום שנהגו לכפול אי קנו מיניה דאב גביא מיניה ברתיה כל מאי דפסק ליה בלא פחת. מיהו היכא דלא קנו מיניה והוי מקום שנהגו לכפול וקא טענה ברתיה דאיהו אתני בהדה בקנין דליתיב לה כל מאי דפסק עלה ואיהו טעין לא היו דברים מעולם נראה דליכא עליה דאב שבועה דאורייתא כלל אלא משתבע היסת ומיפטר דהא גבי ההוא פלגא כופר בכל הוא. והיכא נמי דנהגו לעשות כתובה מלוה וקטעין אבוה הכי הוה תנאה ביננא דלא גבית מינאי אלא מחצה נראה לומר דלאו כל כמיניה דלטעון הכי וכמלוה בשטר דמיא ומשתבע איהי ושקלא כדין כל לוה דקא טעין פרעתיך דאמרינן ליה למלוה אשתבע ושקיל בשטרא דלית ביה הימנותא. צריך עיון. עד כאן.
ההוא דאמר להו הבו ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתאי שלחוה קמיה דרב אשי וכו'. אסיקנא דבין אמר לכתובתה דברתאי בין אמר בכתובתה לא גביא אלא פלגא דהיינו מאתן דהכי קאמר פסקו בהדה ארבע מאה והבו לה מאתן כי היכי דלכתוב לה בעל ארבע מאה. ואי אמר הבו ארבע מאה זוזי לברתא סתם כיון דלא אדכר כתובה כלל יהבי לה ארבע מאה כולהו. אבל היכא דאמר להו הבו לה לאינסובי בהו צריך עיון. הרמ"ך.
ההוא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חטים וכו'. חכירות היה והשומשמין מכחישין את הקרקע יותר מן החטים. והמעשה השני היה קבלנות הראב"ד.
תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. כתב הרמב"ן דדוקא בקבלנות דמתוך שהיה יכול לכופו לזרעה שומשמין ולא היה לו לוה לזרעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה. אבל בחוכר מנכה לו מן חכורו דמי כחשא דארעא וזהו מה שאמר רב פפא דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא ובקבלנות תנן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו אלמא בחכרנותא לא יהיב ליה חכירותיה אלא מנכה. ולאו משום לישנא בעלמא קאמרינן דליתא בחכרנותא אלא משום דינא גופיה קאמרינן דבקבלנות כיון דקביל עליה אם אוביר ולא אעביד אשלם לא מנכה ליה. והוצרכתי לומר כן מפני מה שמצאתי דתניא בתוספתא המקבל שדה מחברו נרה לא זרעה נותן לו חכורו ואף על פי כן שמין לו שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף. עד כאן.
ואני תמה בדינו וכי תכחוש מרה בחכירות ולא תכחוש ארעא ולהדין טעמא מאי לי בקבלנות מאי לי בחכירות לעולם טעמא קאמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. אלא ודאי מסתברא דכאן וכאן אינו מנכה לו ודרב פפא דאמר דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא לא לענין דינא ממש קאמר אלא יש מהם דדינא לא אשתני אלא לומר דהא דקתני בלבד בקבלנותא לא אצטריך למיתני ולאשמועינן בחכרנותא דפשיטא היא וכן מאי דאשמועינן בחכרנותא לא אצטריך בקבלנותא. ותדע לך דהא מתניתין דלא רצה לנכש תני בחכרנותא וכל שכן בקבלנותא אלא דלא אצטריך לאשמועינן בקבלנותא לפשיטותא והכי נמי איתיה בקבלנותא שנוטל מחצה בכל מה שתעשה הארץ ופעמים שיקבלנה לזמן מרובה ואם לא תכחוש שנה זו שנה הבאה תוסיף תת כחה ואפילו הכי אינו מנכה דמימר אמר מוטב תכחוש לשנים הבאות ולא תכחוש עכשיו מרה וכל שכן בחכרנותא שנוטל חלק ידוע בין עושה בין אינה עושה. ואם מן התוספת אפשר דסבירא ליה לההוא תנא כסבריה דרב כהנא דאמר בין בקבלנות בין בחכרנות מנכה ליה כחשא ורב אשי דחה משום דאמרי אינשי תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה וסמיך אמתניתין דקתני שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ולא קתני ומנכה דמי כחשא דארעא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
עבדא חטי טפי משומשמי. פירוש הקונטרס שנתייקרו החטים. וקשה דלישנא דארעא לא אשבח לא משמע הכי. אלא נראה כמו שפירשתי שהצליחו החטים מאד וכי תימא שמא אם זרעו בה שומשמין היו כמו כן מצליחין יש לומר אותה שנה מצלחת בחטים יותר מבשומשמין תלמיד הר"פ ז"ל.
האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן וכו'. הני מילי דיהיב ליה שכרו כפועל בטל ואי לא יהיב ליה ובעי למפסק בהדיה לכלהו יומי דשותפותא שקיל לוה תרי תילתי באגר ותילתא בהפסד. ואי בעו נמי למפסק בינייהו דלא דליקבל לוה עליה אלא תילתא בהפסד שקיל פלגא באגר וכן לכלהו תנאי דמתנו אהדדי לעולם לפי מה שיקבל עליו הלוה מן ההפסד יוסיף לו מן הריוח לזה החשבון. ואני תמה מנא ליה לרבא הא דאיהו אמרה להאי מילתא במעשה דבני רב עיליש. ועוד שאין המדות שוות כי פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד הוא רביע יותר בהפסד ותילתא באגר ופלגא בהפסד הוא תילתא יותר בהפסד ולא ידעתי למה. ואולי המנהג היה כך. או שמא לא דקדק בתלתא באגר ופלגא בהפסד דלענין פלגא בהפסד מטי ליה ברווחא פלגא נכי ריבעא והוא קרוב לתלתא ולא דק. הראב"ד.
עבוד רבנן מילתא דניחא לתרווייהו. שאם היו אומרים אחריות כל הנכסים על המלוה תו לא בעי להמציא מעות לעני בשעת דחקו אף על גב דמחייב לוה בגנבה ואבדה לפי שסתם ריוח הסחורות הוא בהולכה ממקום למקום דרך ים או יבשה והאנסים שכיחי בכל יום בדרכים ואם היה יודע המלוה שכל אחריות הדרכים עליו לא היה ממציא מעות לשום אדם כלל. ואם היינו מטילים כל האונסים על הלוה כמו שהיה הדין מוטל עליו משום אותו כבוד שנעשה לו כדאמרינן מתנה שומר חנם להיות כשואל ומסקינן דבההיא הנאה דקמהימן ליה משעבד נפשיה שמע מינה דבהאי טעמא סגי להיות כשואל כל שכן הכא שיש לו פלגא באגרא דליהוי כשואל וליחייב באונסים אפילו הני אם נאמר כן לא יהיה אדם שירצה לקבל עסקא דשכיחי אונסים כדפרישית ויפסיד ביום אחד מה שלא יוכל להרויח בשנה דלא דמי לשומר חנם שמתנה להיות כשואל דהתם אינו מוליך הבהמה כי אם לרעייה ואם כלים הם אינו מוציאם מביתו אבל זה שרוצה להוליכם למקומו של סכנה לא ירצה לקבל לפיכך תקנו חכמים האי תקנתא. ה"ר יהונתן.
פלגא מלוה ופלגא פקדון. ואם תאמר היכי פסיק ואמר דלעולם פלגא מלוה ופלגא פקדון תינח היכא דיהיב ליה אגריה כפועל אבל היכא דלא יהיב הא אמרינן לעיל בפרק איזהו נשך אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר והיכא דשקיל בעל הבית תרי תילתי בהפסד ודאי לא הוי זולא תילתא מלוה שאי אפשר שתקרא מלוה אלא במה שחייב נפקד באחריותה וכיון דלא שקיל בהפסד אלא תילתא ליכא מלוה אלא תילתא. יש לומר דודאי הכי הוא דלעולם פלגא מלוה ופלגא פקדון דאי יהיב ליה אגריה כפועל פשיטא דהכי היא ואי לא יהיב ליה הכי דיינינן דשקיל נפקד פלגא בהפסד משום פלגא מלוה ותרי תילתי באגר משום מלוה ומשום אגריה דפקדון דכיון דעיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון שקיל נפקד בהפסד פלגא משום פלגא דמלוה ומשום אגריה דפקדון כי היכי דלא ליהוי רבית שקיל טפי מפלגא באגר דהיינו תרי תילתי. וההיא דאמר רבא גופיה בפרק איזהו נשך גבי בניה דרב עיליש דדילמא הכי כתיב אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו'. התם הוא משום דכיון דבשטרא כתיב פלגא באגר ובהפסד משמע ליה דאו האי או האי קאמר אבל בסתמא לא הוו אלא פלגא בהפסד ותרי תלתי באגרא דבהכי הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון ומשום הכי אמרינן בפרק המוכר את הבית בשטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה ואם איתא דסתמא שקיל בעל הבית תרי תילתי בהפסד לא הוה לן למיגבי אלא תילתא ובשארא נטעון להו נאנסו, זהו דעת הרמב"ן.
אבל הראב"ד כתב בתשובת דיני העסק דהא דאמר רבא עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון דוקא דיהיב ליה שנרו כפועל אבל בסתמא לא אלא או פלגא באגר ותילתא בהפסד או פלגא בהפסד ותרי תילתי באגר ויד בעל הבית על העליונה דאי חזי ביה רווחא מצי אמר תרי תילתי בהפסד בעינא והשתא שקילנא פלגא ברווחא ואי חזי ביה פסידא אמר תרי תילתי באגר יהיבנא והשתא לא שקילנא אלא פלגא בהפסד. והאי דשטר כיס היוצא על היתומים משום דיד בעל הבית על העליונה מצי למימר פלגא בהפסד בעינא. ולא נהירא דהא דרבא סתמא איתמר ולא איירי דוקא בדיהיב ליה שכרו כפועל דסתם עיסקא מיניה וביה שקיל וכמימרא דרבא דבסמוך חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה. הר"ן. ותשובת דיני העסק תמצאנה בפרק הרבית.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואף על גב דאיתניס כולה לא משלם אלא פלגא. ואי פשע משלם ליה כוליה. והוא הדין אם נגנב או אבד שהוא חייב שהרי שומר שכר הוא על פלגא דפקדון דהא צריך לטפויי ליה טפי מפלגא דרווחא כי היכי דלא ליתחזי כרביתא דליעסק איהו בפלגא פקדון דיליה כי היכי דלוזפיה איהו פלגא דמלוה. ואי קבליה לההוא עסקא למשקל ביה תלתא דרווחא אי פסיד נמי לא דארי אלא תילתא דהפסדא. וצריך נמי למפסק ליה אגרא אמנאתא דפקדונא כדכתיבנא לעיל על כל ליומא ויומא דקאי עיסקא בידיה דהאיך. ואי אית ליה עיסקא אחרינא דיליה דמיעסק ביה איהו לנפשיה לא צריך למפסק ליה אגרא אכל יומא ויומא אלא אכלהו יומי דעיסקא הוא דצריך למיפסק ליה פורתא באגריה כגון מותר שליש אי מטי ביה רווחא טפי מתילתא דלשקול ההוא טופיאנא באגריה ואי לא מטי ביה כולי האי דלא לשקול מידי באגריה כיון דאית ליה עיסקא אחרינא ומיעסק ביה כל יומא. לרבינו תם.
אי אית ליה אומנותא אחריתי בעלמא ולית ליה עיסקא כי האי דמקבל מחבריה כלל יש לו לפסוק עמו שכר על כל יומא ויומא עד כאן. עד כאן לשונו.
וזה לשון רבינו האיי גאון בתשובה: ובספר אחר מצאתיה מיוחס להריא"ף. ודשאילתון המקבל עיסקא מהו על הפקדון שומר חנם או שומר שכר. הכין חזינא דאף על גב דאמרינן בעיסקא דפלגיה מלוה ופלגיה פקדון הכין טעמיה דמילתא בתורת מלוה שהוא חייב באחריותו ובתורת פקדון שיש לבעליו ליטול מה שהוא מרויח ולא זה כמלוה מכל פניו ולא זה כפקדון מכל פניו. דהא קאמרינן אמרי נהרדעי השתא דאמרת פלגא מלוה אי בעי לוה למישתא ביה שיכרא שתי רבא אמר להכי איקרי עיסקא דאמר ליה לאיעסוקי ביה יהבתיה ניהלך ולא למשתי ביה שכרא ופקדון נמי לאו למיתב לנטוריה יהביה ניהליה אלא לאיעסוקי ביה ולמשקל ולמטרח. הילכך לאו כשומר חנם לכל דבריו הוא ולא כשומר שכר לכל דבריו הוא אלא אית עליה למעבד במאי דעבדין תגרי בכי האי מילתא ודאי אם יש בהן שמקילין ויש בהן שמחמירין מחייב למעבד כחומרא ולנטורי כמאן דמחמיר מתגרי בשמירתו דאמר ליה לתקוני שויתיך ולא לעוותי. אבל בשמירת שומר גרידא לית עליה ואפילו כשומר חנם במאי דרגילין תגרי לאקולי ביה. צא וראה דאפילו שומר חנם דהיכא דלא שמר כספיו בקרקע ונגנבו חייב לשלם ומקבל עיסקא לא מצי כל אימתי דנפיק ועייל למיהוי כספים דאית בידיה שמורים בקרקע והילכך אם עשה כדרך שהסוחרים כיוצא בו עושים לא מיקרי פושע ולא מיחייב בכוליה ההוא מדעם ולפום הדין עיקר הוי דינא בכל מילי. עד כאן.
וזה לשון ה"ר דוד בר סעדיה בחבורו שחבר בלשון ערבי להשיב על קצת דברים שבאו בספר הלכות גדולות וזה לשונו: כבר זכרתי לך דין זה בספר משפטי השבועות שחברתי בלשון ערבי ועתה אזכרנו בלשון תלמוד בקוצר ואומר: האי מאן דקביל עיסקא מחבריה ואיתניס ההוא ממונא גביה. אי בגנבה ואבדה איתניס מחייב ההוא מקבל לשלומי כוליה פלגא דהוא מלוה משלם דהוא לחודא קא מיתהני בה ועליה רמיא מילתא דמלוה וחייב בה ופלגא דהוא פקדון נמי משלם דכיון דיהיב ליה אגרא לאיעסוקי ביה הוה ליה שומר שכר ומחייב בגנבה ואבדה. ואי באונסין דשומר שכר פטור בהן נאנס משלם פלגא ממונא דהוא מלוה לחודיה ופלגא דפקדון לא משלם דהוה ליה שומר שכר שהוא פטור משבורה ומתה. ואי פלגא דממונא איתניס הן חסר הן יתיר הוה ליה ההוא דאיתניס כדין פלגא מלוה ופלגא פקדון ומאי דפש מממונא כוותיה כדין פלגא מלוה ופלגא פקדון ומשלם ליה מלוה כולה ופלגא דפקדון לחודיה מאי טעמא דההוא דאיתניס ממלוה מיחייב לאשלומיה ומאי דפש מפקדון גביה בעי למיתן ליה ומאי דאיתניס מפקדון לא מחייב לשלומיה. עד כאן.
וזה לשונו שם במשפטי השבועות שחבר: מועתקת מלשון ערבי. אם טען המתעסק שאבד כל ממון העסק אם בצד ששומר שכר חייב בו כמו גנבה ואבדה או שנתעסק בממון על דרך שלא הסכים עליו בעל הממון בעת שנגמר העסק ביניהם המתעסק חייב בשתי דרכים אלו לשלם כל הממון משלו אחר שישבע שבועה בתורה שכך אירע לו ואינו נפטר מהשבועה אף על פי שהוא טוען טענה שמתחייב בה לשלם הממון לפי שאפשר שהוא טוען כן כדי שלא לתת לשותפו דבר מכל ריוח הממון. ואם טען שנאבד ממון העסק בצד ששומר שכר פטור בו אם טען שנאבד כל הממון ישבע על זה שבועת התורה וישלם חצי הממון שהוא בתורת מלוה ויפטר מהחצי השני שהוא בתורת פקדון ואם טען שנאבד חצי הממון על הדרך הנזכר ישבע על זה שבועת התורה ויחשב הנשאר מהממון וזה שנאבד ממנו החצי מלוה והחצי פקדון ויתחייב המתעסק לשלם חצי המלוה ממה שנאבד מן הממון ויפסיד בעל הממון חצי הממון והוא הפקדון ויעלה מזה ביד בעל הממון כל המלוה וחצי הפקדון וכבר הורו קצת המורים שהחצי הנשאר מן הממון נדון בו שהוא מלוה ואין על המתעסק לשלם דבר ממה שנאבד הואיל והיה הנאבד הוא ממון הפקדון והנשאר ממון המלוה. וזה דבר שאין עליו ראיה לפי שהממון בלתי מסוים מה שיש ממנה מלוה ומה שיש ממנה פקדון וכמו שאין לבעל הממון לומר שמה שנאבד הוא מלוה והנשאר הוא פקדון כדי שיהיה עולה בידו הכל כן אין למתעסק לומר שמה שנשאר הוא מלוה ומה שנאבד הוא פקדון ושאין עליו לשלם כלום. ואם טען המתעסק שנאבד כל הממון או מקצתו שהפסיד בהיותו מתעסק בו מבלתי שעבר על דעת בעל הממון ממה שהסכים עמו חייב שבועה על טענתו ויקח כל ממון המלוה ומה שהוא בתורת פקדון אם המתעסק כבר לקח שכר טרחו על העיסקא או שהתנה לקחת שני שלישי הריוח אז יהיה הפסד הפקדון ביניהם לחצאין כמו שאמרו אי מלוה שקיל תלתא באגר דרי פלגא בהפסד. ואם היה לוקח המתעסק בריוח החצי ולא נתן לן שכר טרחו אז יתחייב המתעסק מהפסד ממון הפקדון בשליש ובעל הממון יתחייב בשני שלישים כמו שאמרו ואי מלוה שקיל פלגא באגר דרי תרי תילתי בהפסד ואין אומרים בזה שאין למתעסק להשתמש בחלק שהוא פקדון כמו שאמרו המפקיד מעות אצל שלחני וכו' עד אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין וכו' דשאני הכא שאינו מתעסק בו אלא ברשות בעל העסק ואם תאמר הואיל ודין הפקדון שהמשתמש בו השכר לו וההפסד עליו כמו שאמרו מותרין ישתמש בהן לפיכך וכו' אם כן איך היה הדין בכיוצא בו בענין העסק בהפלגא מזה שהריוח שלו לבעל הממון וההפסד עליו. תשובתך לא נאמר זה בפקדון אלא כשלא נתחייב הנפקד להתעסק בו לבעל הממון אבל אם הנפקד נתחייב לו בכך אז הותר לבשל הממון ליקח ריוח הפקדון והיה ההפסד עליו. ואם תאמר כיון שהיה ריוח הפקדון לבעל הממון וההפסד עליו כפי מה שנתחייב לו המתעסק למה היה עליו שומר שכר ולא יפטר בו מגנבה ואבדה. תשובתך הטעם בזה לפי שלקח שכר על היותו מתעסק בממון הפקדת שכל הריוח שלו לבעל הממון ואם לא שלקח המתעסק שכר טרחו לא היה מותר לבעל הממון ליקח ריוח חלק הפקדון מן המתעסק מפני חלק המלוה לפי שהיה אז נראה שמה שלוקח בעל הממון הריוח של חלק הפקדון הוא מפני המלוה שהלוהו והיא המלוה שלוקח המתעסק כל הריוח הבא מחמתה. ואם נתן לו שליש ריוח הפקדון שהיה לו לבעל הממון ליטול כולו או שנתחייב לו מהפסד עסק ממון חלק המלוה שהיה מוטל חיובו על המתעסק אז היה זה במקום שכר טרחו. ע"כ.
עוד כתב הרמ"ך וזה לשונו: הני דמקבלי עיסקא האידנא ומיעסקי בזוזי מחצה מלוה ומחצה פקדון ומקבלי עלייהו הני דעסקי ביה למפרע מנאתא דמלכא מן האמצע כגון מסין ותשחורות. ואי פסיד עיסקא פלגי נמי תרווייהו בההוא הפסד בשוה נמצא עכשיו שהפקיד בידו אלף זוז בתורת עסק ונתן מהם למס המלך מאה זוז ולזמן החלוקה נמצא באותו עסק הפסד כדי אותן מאה זוז שנתן למלך ולא נזדמן בו ריוח מצד אחר כלל כיון דהני מאה זוז משתרשי ליה לבעל העסק והא הני מסין דרמי מלכא עלן לאו אקרקפתא דגברי מנחי אלא כל חד מיחייב למיתב מנתא דמלכא לפום זוזי דאית ליה לפיכך היה בדין שיחסרו כל מאה זוז אלו למלוה דממונא דיליה דאיחייב ליה למלכא וכי פרע להו המתעסק פלגא הוה ליה אבק רבית מיהו ודאי לאו רבית קצוצה היא כיון דלא קייץ עלייהו מאי הוה ליתבו למלכא אלא כפום דבעי מינייהו ולא חייב נפשיה האי לוה מעיקרא במידי דקיץ. והיכא דמישתכח ביה רווחא נמי הוה ליה למלוה לגבויי ממנאתא דיליה שיעור מנאתא דיהיב האי דאיעסק ביה בההוא ממונא למלכא כיצד הרי שנמצא בעסק מאתים זוז ריוח ועוד נזדמנו לו ריוח מאה זוז שנתן למלך יותר על מאתים אלא שנשארו בו ריוח נמצא שהיה לו ללוה ליטול מן הדין מאה זוז מן האמצע כנגד אותן מאה שנתן למלך על ממונו של מלוה ומשתרשי ליה למלוה והשאר היה להם לחלוק בשוה מחצה על מחצה אלא שיוסיף לו מעט בשכרו כפי מה שכתבנו ובזה יהיה העסק כשר ועשוי כהוגן. מיהו היכא דאית ליה ללוה עיסקא אחרינא דאמרינן לעיל דלא צריך למפסק ליה אלא פורתא באגריה לכל יומי דממשיך עיסקא יתר על מחצה נראה לומר דהיכא דאמר הריני מרשה אותך ומתנה עמך שתטול בעסק יותר על מחצה עשר זוז או עשרים בין היכא דמשתכח ביה אברא טפי מינייהו בין דלא משתכח ביה ותטול אותם על מנת שתפרע מן האמצע כל המסין שיהיו מוטלין על כל הממון כל זמן שיהיה בידך עד שתחזירהו לי הרשות בידו כיון דאינו דבר ידוע וקצוץ ואפילו אם ימצא שם הפסד או שלא ימצא בו לא ריוח ולא הפסד שיטול המתעסק עשר זוז או עשרים אלו בשביל המסין בין יוטלו עליהן מסין בין לא יוטלו ויפחתו מחלק המלוה כולן כהאי גוונא נראה לומר דהוא מותר דקרוב לשכר ולהפסד הוא. ואם תמצא לומר דבלאו הכי נמי שרי ליה לאתנויי דליפרע מנאתא דמלכא מן האמצע בין דאיכא ריוח בין דאיכא הפסד ולא הוי רבית כיון דלא ידיע אי ליתבו האידנא מנתא דמלכא או לא. הא מילתא ודאי דחיקא היא דמנתא דמלכא כגון מסין אלו המוטלין עלינו תמיד בעונותינו ודאי עבידי דאתו בכל שתא ושתא והמיקל עליו להביא ראיה. מיהו אפלגא דמלוה בלחוד הוא דשייכא איסורא אבל אפלגא דפקדון הא לא צריך למימר דליכא איסורא כלל דהא אי פחת ומטי ליה האי אונסא לדידיה פחת וכי מטא ביה רווחא נמי לדידיה ארווח ומיניה וביה מתפרע פלגא מנאתה דיהיב למלכא ופלגא אפקותא דמפיק מחמת עיסקא. עד כאן. וצריך עיון.
המקבל עסק מחברו להתעסק בו למחצה או לשליש כל שכר המזדמן באותו עסק הוא משועבד למלוה לאותה מלוה ופקדון ולא מצי נפקד למשתי ביה שיכרא דלאיעסוקי יהביה ניהליה ולא למשתי ביה שיכרא ואפילו בעל חוב מוקדם אינו גובה חובו מאותו עסק ואין למתעסק בו חלק ידוע עד שיחלק העסק דכולי ממונא כמאן דתפיס ליה מלוה דמי ובחזקתיה קאי לכל מילי. ואם מת המתעסק והניח אותו עסק ידוע וניכר ביד בניו שקיל ליה מלוה כוליה. ואי משתכח ביה רווחא יהיב ליתמי מנתא דהויא חזיא לאבוהון ברווחא דההוא עיסקא ושארא שקיל. ואף על גב דהוה ההוא עיסקא בידא דיתמי בעידנא דמית אבוהון אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ולא דיינינן ביה גבי מרי עיסקא מאי דדיינינן גבי שאר נכסי דיתמי זוטרי דאמרינן בעלמא דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם. והיכא דמשתכח ביה רווחא נמי אי איכא בעל חוב דמיתנא דחזי לאיפרועי אפילו מיתמי זוטרי שקיל למנתא דהוה חזיא ליה למיתנא אף על גב דיתמי זוטרי נינהו כיון דלא זנו ביה יתמי בחיי אבוהון לאו מטלטלי דיתמי נינהו ומיקנא נמי לא קנו ליה לההוא רווחא עד דמטי לידייהו. והאי מילתא לדינא דגמרא הוא דאצטריכינן למימר דבדלא אתו לידייהו או דמשתעבדי אבל השתא הא תקון למגבא אפילו מיתמי ממטלטלי כיון דידיעי הנהו מטלטלי דלאבוהון הוי וידיע נמי דלא פרעיה אבוהון למלוה כן נראה וצריך עיון. והני מילי כולהו דאמרי לעיל דשקיל מרי עיסקא לכולי עיסקא בלא שבועה הני מילי היכא דידיע בסהדי או דאודי איהו דהני מטלטלי כלהו מההוא עיסקא נינהו הילכך שקיל להו מרייהו אבל אי לא ידיע בסהדי או דלא אודי ההוא מתעסק דהני מטלטלי מההוא עיסקא נינהו אינו רשאי לגבות מן היתומים כלום אלא בשבועה כיון דלא אודי ליה בעידן מיתה בכוליה עיסקא איכא למיחש דילמא איתניס אי נמי דילמא אהדריה ניהליה הילכך נשבע וגובה מחצה דהוה עליה בתורת מלוה אבל פלגא דהוה בידיה בתורת פקדון יכולין היתומים לטעון ולומר דילמא אהדריה אבונא לההוא פקדונא גבך דהא קיימא לן דהמפקיד אצל חברו אפילו בשטר ואמר לו החזרתי לך נאמן מגו דנאנסו והוי נמי מהימן בשבועה והכי נמי אף על גב דלא אמר אבוהון דאהדריה ניהליה לההוא פקדונא מצו יתמי למטען דילמא משום האי אנסיה. מיהו אי גדולים נינהו משתבעי שבועה דיתמי דלא פקדנו אבא ופטירי לגמרי מההוא פלגא דפקדון עד דמייתי האיך ראיה דאודי בעידן מיתה דלא אהדריה ניהלייהו דקיימא לן דטענינן להו ליתמי כל מאי דמצי למטען אבוהון. מיהו אי כתב ליה נאמנות בשטר העסק והתנה על עצמו שלא יהא נאמן לומר החזרתיו לך מחמת שום טענה לא הוא ולא הבאים מכחו האי ודאי אף על גב דלא אודי בה בעידן מיתה שקיל ליה מרי עיסקא לכוליה עיסקא מיתמי ואפילו בלא שבועה כמה דאתני ליה הימנותא מעיקרא. וכן נמי נראה לומר דאי הוו בההוא עיסקא שטרי חוב דידעי דמההוא עיסקא נינהו דלא מצי יורש לממחלינהו לגביה דלווין דהא לאו דאבוהון הוו אלא שליחא הוא דהוה מהאי מרי עיסקא. וכן נמי נראה לומר דהוא הדין היכא דאודי ליה האי המתעסק למרי עיסקא דהאי שטרי מההוא עיסקא נינהו קנייה מרי עיסקא לגמרי דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ותו לא מצי האי מתעסק גופיה נמי למימחליה גבי לוה כיון דאיגלאי מילתא דמהאי עיסקא הוא האי ממונא דההוא שטרא וכל דכן היכא דליתיה מתעסק דיליה למחצית שכר אלא דאפקיד גביה זוזי ואוזפינהו לאחריני וכתב שטרא על שמיה ואודי ליה ואמר האי שטרא הוא מהנהו זוזי דילך דהכא ליכא למימר מגו דזכי ברווחא זכי בקרנא דהא אפילו ברווחא נמי לא שקיל כלל הילכך כל דכן הוא כיון דאודי ליה האי נפקד למרי פקדונא באפי סהדי דהני זוזי דההוא שטרא דיליה נינהו ויהביה נהליה לההוא שטרא דליתבעיה ללוה איגלאי מילתא דמעידן הלואה הוה דיליה הילכך תו לית ליה לנפקד בההוא שטרא שום זכות בעולם לא לממחליה ולא למיתבעיה לנפשיה. ואף על גב דלא כתב ליה לוה להאי מתעסק משעבדנא לך ולמאן דאתי מחמתך האי מרי עיסקא לאו מחמת ההוא מתעסק קאתי אלא מחמת נפשיה הוא דקא זכי בהאי שטרא דהא איגלאי מילתא למפרע דלהאיך דהוא מרי עיסקא תייב נפשיה מעיקרא והוה ליה כמאן דכתיב ליה מעיקרא שטרא על שמיה הילכך תו לא מצי האי מתעסק לממחליה. וקרוב לומר דהוא הדין אף על גב דלא מסריה האי מתעסק לההוא שטרא בידא דמרי עיסקא כיון דאודי ליה קמי סהדי דמההוא עיסקא הוא האי שטרא אי בעי מרי עיסקא מצי מחיל ליה או מצי תבע ליה מיניה והאיך לא מצי מחיל ליה גביה. צריך עיון.
האי מאן דשקל עיסקא מחבריה למחצית שכר לית ליה רשותא למפלגיה בלא דעתיה דמרי עיסקא ולא יעסוק ביה בההוא פלגא דהוא בידיה בתורת מלוה ולאנוחי ההוא פלגא דבתורת פקדון גביה ואי פלגיה לא מהני ליה אף על גב דפלגיה קמי תלתא אף על גב דהוו זוזי טבל וטבי או תקולי ותקולי או מידי אחרינא דסחורה דדמי חד לחבריה ואזל ואיעסק בפלגא וזבנה ואנח פלגא אחרינא לא עבד ולא מידי דלהכי קרו ליה עסקא דברשותיה דמריה קאי ואפילו אותו מחצית שהוא עליו בתורת מלוה כמאן דאיתיה ברשותיה דמרי עיסקא דמי. ואיכא מרבוותא וכו' כמו שכתב הריא"ף בהלכות. ונראה לומר דאי איתרע ביה פסידא בההוא פלגא דשקל אפילו הכי דרי ביה מלוה בהדיה בההוא פסידא כיון דלא אהנו ליה מעשיו מעיקרא וחלוקתו אינה חלוקה כלל. צריך עיון.
בתשובה לרבינו. ראובן שנתן ממונו לשמעון להתעסק בו ולאחר זמן נטל ראובן המלוה ממון משמעון המתעסק בסתם ולא פירש אם הוא מן הקרן של העסק או מן הריוח ואחר זמן בא ראובן המלוה ותבע ממון עסקו משמעון אמר לו שמעון כל מה שקבלת כבר מן העסק מן הקרן היה ובאותה שעה עדיין לא היה בו ריוח כלל. אם החזיר לו כדי קרן של כל העסק ישבע שמעון שבועת השותפים וחפץ בידו שאותה שעה לא היה שם שכר כלל ושלא נשאר אצלו כלום ויפטר ויפסיד הוא ביטול מצותיו ולא יותר עד כאן. עד כאן לשון הרמ"ך.
חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה וכו'. שאף על פי שנתן לו הכל בפעם אחת כיון שחלקו לשני שטרות נחלק העסק לשנים ואם הרויח בשטר האחד עשרים דינרים והפסיד עשרים דינרים באחד נוטל המחצה בשכר ושני חלקים בהפסד. ואם היה הכל בשטר אחד היה נכנס הריוח במקום ההפסד ולא יהיה מפסיד כלום. הראב"ד.
בהלכות גרסינן בפרק המוכר את הבית שטר כיס היוצא על היתומים וכו'. עד אי נמי דילמא פרעיה. ואם תאמר הא יש שטר חוב עליו ואם איתא דפרעיה היה לו לקרוע שטר חובו או לכתוב עליו שובר. אפילי הכי מהימן אבוהון על האי טענה דקיימא לן המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי לך נאמן הכא נמי אינהו מהימני. ואף על גב דאבוהון לא הוה מהימן לא בטענת החזרתי ולא בטענת נאנסו אלא אם כן נשבע הלוה והכא טענינן להו אף על גב דאינהו לא מצו לאשתבועי דהא לא ידעי במילי דאבוהון כלום לא אמרינן בכהאי גוונא מחייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם לפי שכשאינם יודעים לא בא להם מחמת פשיעותן הא דאמרי אין אנו יודעין אלא משום דקטן במילי דאבוה לא ידע אבל בעלמא בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דינא הוא דמשתבע דכי היכי דבאלו חמשין הוה ידע אי הוה בעי הוה מצי ידע באידך חמשין. ה"ר יהונתן.
===דף קה עמוד א===
דטרח ומלייה ולא אודעיה לא מצי אמר ליה. ואם תאמר ואפילו אודעיה כל כמיניה דלימא ליה נפלוג רווחא ופסידא כל חד באנפי נפשיה והא דאמרינן בסמוך רווחא לקרנא משתעבד כלומר דכי איכא פסידא בתר הכי ממלינן ליה מיניה. יש לומר דשאני הכא דאכתי ליתיה לרווחא ומשום הכי אי בעי מצי אמר ליה לא בעינא לאיעסוקי ביה אלא אם כן פלגינן כל חד וחד כדיניה דאפילו אתנו מעיקרא וקבעו זמן לא גרע מפועל דקיימא לן יכול לחזור ואפילו בחצי היום אבל ההיא דבסמוך דאיתיה לרווחא אשתעבד ליה לקרנא דנהי דמצי מהדר ביה דלא לאיעסוקי ביה אפילו הכי לאו כל כמיניה למפלגיה לרווחא מקמי זימניה דלקרנא משתעבד. הר"ן.
לא מצי אמר ליה דרי וכו'. צריך עיון גדול מאיזה ממון מלייה אי מאותו ממון השתוף עצמו פשיטא דהא דינא הכי שהרי הריוח ממלא ההפסד שהפסיד בפעם אחרת כדאמרינן רווחא לקרנא משתעבד ואי מממון שלו אסור ודאי דהא תקון רבנן דלשקול בעל הממון תרי תילתי בהפסדן כי היכי דלא ליתחזי דטרח בהדיה בפלגא דפקדון בשכר בטילת פלגא דמלוה. ויש מפרשים שהיו לו עסקים רבים של שאר בני אדם וערב הכל עם זה השתוף ונתמלא מחמת שרווח בשאר העסקים ונתן לו חלקו ולא הודיעו שהפסיד בו לא מצי בתר כן למימר הפסדתי באותו עסק שלך שלשים דינרין מן הקרן דמצי למימר ליה להכי לא אודעתן שמחלת לי כל אותו טורח שטרחת וערבת ממון שלי בשאר עסקים וקנית מכולם סחורה גדולה שהשכרת בה ריוח גדול כי היכי דלא וכו'. אי נמי יש לומר דמההיא עסקא עצמה מלייה ואם תאמר פשיטא דדינא הכי הוי דאתי רווחא וממלי לפסידא קמא הני מילי תוך שנה של אותו עסק שאם היה רוצה לחזור באותו עסק ולפלוג רווחא וקרנא לא היה יכול דרווחא לקרנא משתעבד אבל אם נשלם זמן העסק שאם היה רוצה לחזור בו היה יכול אם הפסיד בשנה ראשונה שלשים דינרין מן הקרן ולא אודעיה לבעל הממון כלום שלא אמר תא ונפלוג שאם היה רוצה היה יכול לומר לו כן ולחלוק והוה שקיל באותו הפסד תרי תילתי אבל לא אודעיה ולא חלקו ונשאר העסק בידו שנה אחרת והרויח בו יותר ממה שהפסיד בראשונה או כמה שהפסיד קמשמע לן רבא דכיון דלא פליג בהדיה בשתא קמייתא דהוה ביה פסידא דינא הוא דאמר ליה להכי נתכוונת ומחלת על זה כשלא רצית לחלוק עמי כי היכי וכו' ועכשיו אתה רוצה לחזור בך ממחילתך לפיכך אין שומעין לו. ה"ר יהונתן.
וזה לשון הראב"ד: וטרח ומלייה. פירוש אחר זמן חלוקת העסק ואוקמיה קמיה ולא אודעיה ביום זמן החלוקה לומר כך וכך הפסדתי בעסק ושתק ונתעסק בו עד דמלייה ועתה הוא אומר תטול שני חלקים בהפסד שהיה בו קודם זמן והחצי בריוח שהרוחתי בו אחר זמן לא אמר כלום מאחר שלא הודיעו בזמן שנתנו לעסק. עד כאן.
וזה לשון הרמ"ך: כתב רבי אפרים דמלייה מעיסקא אחרינא דאוזיף ולא אודעיה למלוה דאיכא ביה פסידא אף על גב דמטא זימניה דההוא עסקא למפלגיה בעידן דאשתכח ביה פסידא כיון דלא אודעיה וטרח ומלייה לא דרי מלוה בההוא פסידא מידי. עד כאן.
ונראה לומר דוקא היכא דמלייה מעיסקא דאוזפיה מיניה גופיה דהוו להו תרי עסקי ותרי שטרי דלית ליה למלוייה פסידא דחד בהדי רווחא דאידך אי לא בעי וכי עבד הכי מנפשיה עבד הילכך לא דרי מלוה בפסידא דחד מהנהו עסקי מידי כיון דמלייה ברווחא דאידך. אבל היכא דהוי ההוא עיסקא אחרינא מאיניש אחרינא אי נמי מיניה דלוה לא מצי ממלי ליה אלא באיסור דאי דאחריני הוא הוה ליה גזל ואי דנפשיה הוא הוה ליה רבית כן נראה. ואפשר שזה הוא דעת רבינו חננאל.
כתוב בספר המאור האי דאמר רבא האי מאן דקביל עסקא מחבריה וכו'. נראה לי פירושה לא נצרכא אלא כגון דטרח בעלמא וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם תמה הוא לי זה הפירוש ומאי אוקמיה קמיה ולא אודעיה בשעת ההפסד עד שטרח ומלייה ואם עתה בשעת חלוקה יאמר לו כך וכך יש לי משלי בעסק למה לא יטול אותו ומה טעם יפסיד בעירובו אפילו היו הדברים שקולים היינו אומרים המוציא מחברו עליו הראיה כל שכן שאין לזה הדבר טעם. וראיה שמביא לדבריו מחד עסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה איבעית אימא בדמודע ליה בשעת ההפסד ואיבעית אימא אפילו בדלא מודע ליה כיון דפלגיה לתרי שטרי אף על גב דמסר ליה בחדא זימנא כתרי עסקי דמו ולא מחשבין משטרא לשטרא. ושמע מינה דמעסקא אחרינא אפילו תרווייהו דידיה לא ממלינן וכל שכן משל מקבל ודאי הכי הוא דאי מדמודע ליה וחדא עיסקא וחדא שטרא שקיל כדיניה בהפסד ובעיני מה שהביא לראיה הוא דקשיא ליה לדבריו. עד כאן.
ואמר רבא הני תרי דעבדי עסקא ורווח ואמר ליה חד לחבריה תא ניפלוג ואמר ליה אידך לרווח טפי דינא הוא דמעכב עילויה. פירשה הרב גאון שיש זמן ידוע שהוא יפה למכירת העסק כדתנן בגיטין בשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו'. ואני מוסיף על דבריו ואפילו בזוזי כגון שקבעו זמן לשותפותם אם רצה האחד לחלוק בתוך הזמן השני מעכב עליו. הראב"ד.
וצריך עיון דמאי מוסיף על דבריו דאדרבה הריא"ף רבותא קמשמע לן דאף על גב דאין להם זמן קבוע אין שומעין לו וכל שכן כשקבעו זמן ומשום הכי לא מוקי לה בשקבעו זמן דאי הכי מאי למימרא. הר"ש די וידש.
רווחא לקרנא משתעבד. כלומר למלאות חסרונו אם יחסר וישאר הקרן שלם. ואי אמר ליה נפלוג רווחא ונפלוג קרנא. כלומר טול אתה המחצה ותתעסק בה ואני אטול את המחצה האחר ויהיה הכל בשיתוף כמו שהיה. אמר ליה עסקא להדדי משתעבד. כלומר העסק כולו משועבד לשנינו כלומר אני רוצה שתשלוט ידי בכולו. ואי אמר ליה נפלוג רווחא ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך אמר ליה מזלא דתרי עדיף. ואין כאן נפלוג קרנא דהא אמרינן דמצי למימר ליה נרווח טפי דלאו משום פסידא בלחוד הוא דמעכב אלא משום רווחא נמי מעכב. ויש לפרש נפלוג רווחא וקרנא כלומר נחלוק העסק כמות שהוא ויעמוד עד הזמן עסקא להדדי משתעבד אם יפסיד זה ימלא זה. ואי אמר ליה הב לי פלגא דידי ואנא דרינא וכו' הראב"ד.
כתב הרמ"ך וזה לשונו: היכא דליתיה לחד משותפי במדינתא בהדי עידני דפרקיה דמוכרין בהם וכו'. ואזל אידך וזבין הני פירי דעיסקא בהני עידני אף על גב דאיקור בתר הכי לא מחייב לשלומי לחבריה מידי מההוא יוקרא דלקמיה כיון דבזימניה זבין ליכא פשיעותא כלל. בפסוקות שותפא דעבר על דעתא דחבריה דאמר ליה לא תשדר לי ממונא דילי בימא או בארבא פלניא ואזל ושדר ואפסיד מחייב לשלומי ליה לחבריה מנתיה. ואי מטא ביה רווחא שקיל ביה חבריה מנתיה דחזיא ליה דמצי אמר ליה מזלא דתרואנא גרים ומטא ביה האי רווחא ורחימו עלנא מן שמיא. ולית בה משום קרוב לשכר ורחוק להפסד דאיהו נמי אהנייה ואחזקיה בנטירותא דממוניה. עד כאן.
בתשובת רביבו זק"ל. שותף שמכר באשראי ויש בעיר מי שאינו מוכר באשראי פושע הוא דאי אפסיד לעצמו הפסיד. ואם כולן רגילין למכור באשראי הפסיד לאמצע. וכן שני שותפין שמוכרין וסוחרין האחד במקום זה וחברו במקום אחר שכר שניהם לאמצע וכן הפסידן לאמצע ואף על פי שפשע ופשיעה בבעלים היא ופטור. עד כאן.
בהלכות: אשכחן למקצת רבוותא דכתבי דהא דרבא ליתא דאם כן אין לדבר סוף. כלומר שבכל עת ועת יאמר לו נמתין טפי וכל האומר דבר שאין לו סוף אין שומעים לו וכו' מפורש בהלכות הריא"ף. ואם תאמר בהאי מילתא דרבא אמאי בעל הממון לא מעכב עליהם אפילו נתרצו שניהם למכור שהרי יש לו ריוח אם ירויחו והפסד אם יפסידו. יש לומר שעל מנת כן נתן לאלו השותפין זה העסק אמר להם מותר שליש בשכר טרחכם ואין לי חלק בו כלל ועכשיו העסק כבר נתיקר יותר משליש ואם ימכרו מיד לא יפסיד בעל העסק כלל ולא ירויח בהמתנתן. ה"ר יהונתן.
בזרא דנפל נפל. זרע על עשבים שגדלו והזריעו ונפל הזרע לארץ לעולם אינו צומח וזהו פירוש בזרא דנפל נפל אלא כופהו לנכש מתחלה. רבינו חננאל.
ואדרי. אעשה גרן מהן כדמתרגמינן כתבואת גרן כעללא מן אדרא. ואקים כריא אחר שיהיה דגן ממורח. ה"ר יהונתן.
וכמה כדי להעמיד כרי אמר רבי אסי אמר רבי חנינא כדי שתעמוד בו הרחת. פירוש רחת כמו שאמר אשר זורה ברחת ובמזרה העתר שמהפך בה התבואה בגרן ממקום למקום. ומיבעיא לן הא דאמר כדי שתעמוד הרחת בכרי והיא נעיצת ודחיפת בארץ כך זה כשנועץ הרחת בכרי של תבואה אם הוא כרי גדוש ועולה עומדת בו הרחת ואם לאו נופלת עתה בא לשאול אי זה צד של רחת נועץ בכרי הצד שהוא לרחת והוא דק או הצד הרחת שזורה בו התבואה. ופשיטנא מדרבי אבהו דאמר משמיה דרבי יוסי בר חנינא מרה דשמעתא כל שאין כונס שלה רואה את החמה הרחת הזו יש לה צד לצד הרחת כמין מסגרת קטנה משני צדדיה שלא תתפזר התבואה כשזורה אותה ויש לה תוך ותוכה הוא נקרא כונס כלומר מכנס התבואה ברחת ואינו מניח להתפזר. נתברר כי הצד הרחב שזורה בה היא הנעוצה וצריכה להיות משוקעת כולה בכרי שלא תהיה כונס שלה רואה את החמה ולא תהיה נראית ממנה לחמה אלא ידה בלבד. רבינו חננאל.
וזה לשון הרשב"א: אמר רבי יוסי בר חנינא כדי להעמיד בו הרחת. ואיבעי להו להאי גיסא או להאי גיסא. נראה לי דהכי פירושו להאי גיסא שהוא מקום הכונס ובית יד שלו מלמעלה או כדי להעמיד הרחת על בית יד שלו ומקום הכונס למעלה. ופשיט כל שאין כונס שלו רואה פני החמה כלומר דכדי להעמיד הרחת מבית הכונס שלו קאמר והוא השיעור המועט יותר. וכן משמע לי ממה שאמרו בירושלמי דגרסינן התם רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא והוא שיהא כונס שלה מלמעלה. אלא ששם הפכו דברי רבי יוסי בר חנינא שבגמרין אמרו משמו שאין כונס שלו רואה פני חמה ושם אמרו בהפך שיהא כונס שלו מעלה. ורש"י לא פירש כן. ונראה שהוא אינו גורס להאי גיסא או להאי גיסא אלא הכי גרס איבעיא להו להאי גיסא ולהאי גיסא. כלומר שיתכסו שם שני צידי כונס של רחת. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: כל שאין כונס שלו וכו'. פירוש עד הרחב של רחת נקרא כונס מפני שמכנס את התבואה כלומר כל רחבו של רחת נסתר בתוך התבואה הוא שיעור הכרי. עד כאן.
פריצי זתים וענבים פירש רש"י שהם לעולם בוסר שאין בשולן נגמר לעולם. ובית הלל מטהרים דלא חזו לאכילה. וכמה פריצי כלומר כמה הם מבושלין ועדיין הם פריצים. ארבע קבים לקורה שמכניסין בבית הבד מהם כדי שיעור טעינת קורה בפעם אחד ואין מוציאין ארבע קבים שמן. ורבינו האיי גאון כתב בלשון אחרת לפי מה ששנינו בתוספתא שם במסכת עוקצין אלו הם פריצי זיתים וענבים אלו היוצאים מתחת הקורה ומתחת הגפת ומתחת הזגין וחשב עליהם לאוכלים אין מקבלים טומאת אוכלים כנסן לאוכלין בטלה דעתו. וכך פירשו שם הזתים והענבים הנשארים תחת הקורה ויוצא מהן השמן כולו ונשארו קליפתן וגרעיניהם ופקטיהן בית שמאי סברי עדיין פירות הם וראויים לאכילה ומקבלים טומאה ובית הלל סברי יצאו מכלל פירות ואין מקבלין טומאה. וכמה הם הפריצים הללו שיצאו מכלל כל הזתים שנכנסו תחת הקורה רבי אלעזר אמר כגון שנשאר מזיתי הקורה ארבע קבין אבל אם נשארו יותר תחת הגפת והזגים אפילו בית הלל מטמאין שעדיין יש בהן לחלוחית שמכשירתן לאכילה ואם נשאר פחות מכאן אפילו בית הלל מטהרין. ולא ידעתי למה קראו אותם פריצי ורשיעי. ואפשר שהזתים הטובים נסחטים הם לגמרי והרשיעים שהם קשים אינם נסחטין אלא הקרובים לקורה אבל לא התחתונים גם נכון היה מילתיה דרבי אליעזר ודבי רבי ינאי כדברי רש"י. ומדברי רבינו חננאל נראה שהוא מפרש שהם זתים קשים שאינם נפרכים בבית הבד ויורדים למטה מחמת טעינת הקורה והואיל וכל כך הם קשים אינן ראויין לאכילה ומשום הכי מטהרין דדוקא כשמצא תחת הקורה ארבעה קבין שאלו היה אפשר להם להסחט היו נפרכות עם האחרות אבל מצא שם יותר מכאן טמאים שלא הכבידה הקורה על התחתונים כל כך וכשיעשם בפני עצמם יסחטם. וכלשון הזה מצאתי באגדה דילמדנה והוא נשאר מיתר הרפאים מן הגבורים שהרג אמרפל וחבריו שנאמר ויכו את רפאים וכו' וזה פסולת שלהם כפריצי זתים הפלטים מתוך הגפת שנאמר ויבא הפליט זה עוג וכן הוא עושה אותו שירים שנאמר נשאר מיתר הרפאים אלמא פריצי זתים מן הזתים שנשארים שלמים בבית הבד. הרמב"ן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל פריצי זתים וענבים שהם מעורבים עם שאר זתים וענבים. בית שמאי מטמאין משום אוכל לפי שאין אדם טורח בהם לבור אותם והם נאכלים עם האחרים או מכניסים אותם לבית הבד עם שאר זתים ובית הלל מטהרין. וכמה פריצים רבי אליעזר אומר ארבע קבין לקורה לשיעור מה שמכניסים תחת קורת בית הבד ורבי ינאי אמר סאתים לקורה ולא פליגי הא באתרא דמעיילי תלתא כורי באוללא. אוללא כמו עוללא כלומר שמכניסין תחת הקורה בפעם אחת תלתא כורי. הנה סאתים י"ב קבין והוא אחד לשלש על כן אין אדם טורח לבור אותן יותר מכאן טורח בהן. עד כאן.
וזה לשון רבינו חננאל: פירוש באוללתא עללתא כדמתרגמינן והיה בתבואות ויהא באעולי עללתא. עד כאן.
===דף קה עמוד ב===
כל שנחבת בחזיונה. פירש הקונטרס באגרופו. וקשה דכי נמי אין נחבית באגרופו אין בה כח לעלות עליה אדם לכך נראה דרצה לומר בזרועו דהיינו תחת אציליו. ורבינו חננאל פירש דהיינו שוכה שנחבאת בין הבדים וצריך להמשיכה מבין הדליות לעלות עליה ועל ידי שתמשך משם אין כחה יפה לעלות עליה. תלמיד הר"פ.
וזה לשון רבינו חננאל: פירוש נחבאת בחזיונה כשאוחזו אדם מתחבא האמיר בתוך ידו כלומר נבלע והוקף בתוך ידו ואצבעותיו ונמצא גודלו נוגע באצבעו והשוכה בתוך כף ידו ואצבעותיו מובלעות. דבר אחר נחבית בחזיונה כל שוכה שהיא חסויה בין הדליות ובין הבדים ואין אדם יכול לעלות בה עד שמושכה ומוציאה מביניהם וכחה רע בעת שתמשך ותצא מן הדליות זו היא שיש לה היסט. ואין הדבר ברור לנו כהוגן. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש: פירש רש"י באגרופו. ותימה שיהא כמה יפה לעליית אדם אם אינה נחבית באגרופו. ויש מפרשים שנחבית תחת זרועו.
וזה לשון הראב"ד: כל שנחבאת בחזיונה. פירשו בו באחיזתה ופירש בו עוד במראיתה כלומר שענפיה מכסין כוורתה מפני קטנותה. סוכה ממיני אילנות קצרים אילן ממיני אילנות גבוהים. עד כאן.
על האדם ועל הבהמה שכחן רע וכו'. כתוב בתוספות ויש לומר דמיירי שהתחתון גוי. אי נמי מיירי שהתחתון לבוש שלשה מלבושין. וכך סדר טומאתן הראשון טמא טומאת שבעה מדאורייתא והשני טומאת ערב מדאורייתא וטומאת שבעה מדרבנן והשלישי טהור מן התורה וטמא טומאת ערב מדרבנן. הרא"ש.
המהלך בבית הפרס על גבי אבנים שהוא יכול להסיטן וכו'. בית הפרס זהו שדה שנחרש בה קבר שאינו מטמא באהל. וכבר אמרו בזה שאם יכסה עליו שלשה טפחים עפר טהור אחר או שיעשה עליו רצפה באבנים טהורות שאינו יכול להסיטן טהור מפני שהיא כשדה אחר לפי שאינם נבלעות ואין אדם מפנה אותם. וכן אמרו שמהלך בו על גבי אבנים שאינו יכול להסיטן או על האדם ועל הבהמה שכחן יפה טהור והטעם מפני שהן כמין רצפה של אבנים גדולות הואיל וכחן יפה אבל כשהן כחן רע או אבנים קטנות שיוכל להסיטן אינה כרצפה אחרת מפני שהן נבלעות או שאדם מפנה אותם והרי הם כמהלך בו ממש ואף על פי שלא נגע בו גזרו עליו כמהלך על גביו. הראב"ד.
ארבעה סאין לכור. פירש הקונטרס לקרקע בית כור דהיינו אלף וחמש מאות אמה. ודוחק הוא שבשביל שומן הקרקע לא יהיה די בפחות זרע. לכך נראה לר"י דלכור רצה לומר בקרקע שגדל בה כור תבואה ובשניה דרבי יוחנן בקרקע מועט היה גדל כור תבואה וראוי לזרעו בארבעה סאין ובשניה דרבי אמי צריך כפלים קרקע ליגדל שם כור תבואה והשתא ניחא שפיר. תלמיד הר"פ.
וזה לשון הרא"ש: ארבעה סאין לכור רבי אמי אמר רבי יוחנן שמונה סאין לכור בשניה דרבי יוחנן בקרקע מועט גדל בו כור תבואה וראוי לזרעו בארבעה סאין בשניה דרבי אמי צריך קרקע כפלים לכור תבואה ממה שצריך בימי רבי יוחנן לפיכך צריך שמונה סאין. והאי דנקט שיעור לתבואה ולא לכור זרע לפי שמדבר בדבר הגדל בו ונותן שיעור בדבר הגדל בו. ואין נראה לפרש בכור זרע כי כך ראוי לזורע תבואה בקרקע שמן כמו בקרקע כחוש. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: ארבעה סאין לבית כור בית כור הוא שלשים סאין ובית סאה מרובע הוא חמשים אמה על חמשים אמה צא וחשוב שלשים על שלשים סאין כמה אמות הן ובזה השיעור אדם זורע ארבעה סאין.
נותן לעניים כדי נפילה. פירוש כדי נפילת ערמה כלומר כשיעור מה שנופל מיד הקוצר בערמה כזאת והוא לקט. וכמה כדי נפילה ארבעה קבין לכור. זה הכור אינו מדת הארץ כמו שאמרנו בעליון ועל זה שאלו אם הוא לכור זרע שיוצא ממנו כמה סאין תבואה או לכור תבואה היוצא מן השדה ואם תמצא לומר לכור זרע למפולת יד או למפולת שוורים. יש אומרים כי מפולת שוורים נופל הזרע מכונס יותר ממפולת יד ואינו עושה תבואה כמו במפולת יד ויש מחליפין. עד כאן.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: המקבל שדה מחברו באריסות וזרעה ולא צמחה ולא עשת כדי להעמיד בה כרי יתר על ההוצאה אינו חייב ליטפל בה כלל אם לא רצה לא לקצור ולא לומר ולא בשאר עבודות הצריכות לתבואה. ואם עשתה כדי להעמיד בה כרי יתר על ההוצאה חייב ליטפל בה דהא כתב ליה אנא איקום וכו' וכדי נפולת הוא ארבעה סאין לכור תבואה בקרקע שמנה ושמונה סאין לכור בקרקע כחושה שאם אין ידוע כמה זרע נפל בה אם יש בה כדי להעמיד בה כרי יתר על ההוצאה והזרע הראוי לבית סאה שהוא סאה זרע לשדה שהיא חמשים על חמשים חייב ליטפל בה. וכמה כדי כרי סאתים דהלכתא כדבי רבי ינאי דרביה דלוי הוא וריש לקיש נמי הא מפרש סאתים שאמרו חוץ מן ההוצאה דכיון דאיתא סאתים יותר על ההוצאה אפילו לבית כור נמי חייב ליטפל בה כיון שהוא דבר הראוי ליחלק. כן נראה. עד כאן.
היכי דמי מכת מדינה אמר רב יוסף וכו'. קיימא לן כרב יוסף דסוגיין כוותיה וכן פסק הריא"ף. והא דאמר עולא בעו במערבא נשדף תלם אחד על פני כולה ואינך בעיי אליבא דידיה שייכי ולא לרב יוסף כלל וכן נמי הא דבעי איפסיק זרע אחר מאי לדידיה דוקא שייכא ולענין הפסד דאלו לרב יוסף כל היכא דאשתדוף רובא דבאגי אפילו ממין אחר ודאי אמרינן מכת מדינה היא. וראיה לדבר מדאמרינן בסמוך אמר ליה זרעה חיטי ואזל וזרעה שערי ואשתדוף רובא דבאגי מאי מצי אמר ליה אי זרעתה חיטי נמי הוה משתדיף וההיא ודאי בבאגא של שעורים איירי מדקאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מתקיים בי תגזר אומר ויקם לך כלומר ואפשר דלא הוו משתדפי אלא שעורים והיינו ותגזר אומר כלומר שהוא היה רוצה לזרוע מה שלא זרעו האחרים דאם איתא שאף הבאגא היתה זרועה חטים הוה ליה למימר אי זרעתה חיטי הוה מתקיים בי לא יבושו בעת רעה כדלקמן וכיון דבבאגי זרועה שעורים איירינן שמע מינה דלרב יוסף אמרינן מכת מדינה מזרע לזרע דאי לא היכי מצי אמר ליה אי זרעתה חיטי הות נמי משתדפא אלא ודאי כדאמרן. הר"ן.
וזה לשון הראב"ד: היכי דמי מכת מדינה אמר רב יהודה כגון דאשתדוף וכו'. עולא אמר כגון שנשדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה והוא שסמוכות לה ממש אבל היה דבר מפסיק ביניהם בור או אספסתא או זרע אחר או תלם אחד בכל סביבותיה שלא נשדף אי הוי כסמוכות לה ואי נשדף תלם אחד לבדו בכל סביבותיה אי הוי בארבע רוחות כולם עלו בתיקו. ומסתברא שמנכה לו. ואף על גב דסוגיין בשאר בעיא כרב יהודה לא מידמייא הא דעולא דתרוייהו מודו להדדי. אי נמי דעולא מודה לדרב יהודה דהיכא דאיכא רובא ודאי מכת מדינה ועולא דעדיפא מינה קאמר וכיון דחזינן דבני מערבא קא בעו בעיי אליבא דעולא ליכא למידמי להא דעולא אלא או הא או הא. עד כאן.
===דף קו עמוד א===
מסתברא דאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזור אומר וכו'. ונראה לומר דהאי דינא דיינינן בין בחכרנותא בין בקבלנותא למחצה לשליש דכיון דשני משליחותיה פושע הוא ומצי נמי אמר ליה אי לא שנית הוה מקיים בי ותגזר אומר וכו' וכן נראה מלשון הר"מ שכתב השוכר או המקבל וכו'. הרמ"ך.
הוה משתייר לי שרתא וכו'. פירוש והשדה שבידך היה ראוי להשתייר ומזלך גרם דלא אשתייר. והכא ליכא למימר מדידך הוה משתייר דהאי גופיה דידיה הוא. שיטה.
לימא ליה אי משום לתאי דידי הוה משתייר לי פורתא. ואף על פי שזו השדה אינה שלו וגם לא נשתייר לו משדותיו כלום אפילו הכי סלקא דעתך למימר הכי דהא לעיל אף להוציא ממון אמרינן הכי וצריך ליתן לו חכירותו משלם אלמא טענה ברורה היא כל שכן דלהחזיק ממון יש לו לומר כן. ומשני אי הוה חזיא לאשתיורי וכו' דודאי גבי מחכיר שייך למימר הכי שהרי גוף הקרקע שלו וממנה יש לו לקבל חכירותו כדלעיל דאמרינן חטי מארעאי קא בעינא ושייך לומר נשארנו מעט מהרבה והרי נשאר לי חכירותי בשדה שלי אבל חוכר לא מצי למימר נשארנו מעט וגו' שאין גוף הקרקע שלו והרי לא נשאר לך כלום ואפילו אפטור אותך מן החכירות. הרא"ש.
מתיבי היתה שנת שדפון וירקון וכו'. אינו עולה ללוקח מן המנין ואין המוכר יכול לפדותה עד שתי שנים שלמות של תבואות. קתני שדפון דומיא דשני אליהו דלא הואי תבואה בכל המלכות הא איכא תבואה במקצת סלקא ליה ולא אמרינן מכת מדינה היא אלא אמרינן משום לתא דלוקח הוא ומשמים קנסוהו והכא נמי כיון דאיכא תבואה במקצת מדינה אמאי מנכה לו מחכורו נימא משום לתא דמקבל הוא וקשיא לתרווייהו דילמא מכת מדינה היא דקתני במתניתין מכת כל המלכות קאמר דומיא דשני אליהו שהיה בכל מלכות אחאב. ושני ליה שאני הכא דרחמנא אמר שני תבואות וכיון דאיכא תבואה בעולם שני תבואות הוו. ואקשיה אי הכי שביעית נמי תעלה לו וכו'. ופריק ליה אף על גב דאיכא תבואה בחוץ לארץ רחמנא אפקעה מישראל וכמי שאין תבואה בעולם הוא ואינו מחשבון שנים. אלא מעתה שביעית תעלה לו בגירוע דכתיב ואם אמר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן וגו' ואם הקדיש שתי שנים לפני היובל האחת שביעית והוא נותן שני סלעים ושני פונדיונים ולמה הוא נותן כל זה והלא אינה אלא שנה אחת לפני היובל כי השביעית אינה ממנין שנים ואינו עולה לחשבון השנה כי אם סלע ושלשה ריבעי דינר בקירוב כי כשתוציא מן היובל שבעה שני שמטה נשאר חמשים סלעים למ"ב שנים ותחלק אותם ויעלה לשנה סלע ושליש ריבעי דינר בקירובן וכשהקדישה שתי שנים לפני היובל לא תחשוב אותם כי אם שנה אחת וכבר נגרעו מהיובל מעא ולא נשארו עד היובל כי אם שנה. הא דתנן נותן סלע ופונדיון לשנה חוץ מן החומש קאמר שהמקדיש מוסיף חומש ואם שדה מקנה הוא אינו פודה אלא בשוה. ושני ליה שאני הקדש דלאו בתבואות תליא מילתא אלא כל דחזי לשום תשמיש צריך פדיון ושביעית נמי הא חזיא למשטח בה פירי. והאי קושיא אמתניתין נמי קשיא. הראב"ד ז"ל.
===דף קו עמוד ב===
לניסא זוטא מיהא חזינא קשיא פירוש קשה לשמואל דאמר לעיל דמצי למימר חזינא לניסא. וקשה מאי הקשה לשמואל מכיון שירדנו לסברא זו לחלק בין נס לנס מעתה לא תיקשי לשמואל דשמא נס דשמואל שהקדוש ברוך הוא ישמע תפלתו זוטר מניסא דגם את הארי גם את הדוב. ועוד קשה דהא אמרינן לעיל וכו' כמו שכתוב בתוספות. ויש לומר דהא דשמואל איירי כגון דאמר ליה זרע כל מה שתרצה וכו' כמו שכתוב בתוספות וקמשמע לן שמואל דאפילו על כל מינים שהייתי מתפלל עליהם אפשר שיעשה לי נס שתקבל תפלתי ודמי הא ניסא לנס דגם את הארי גם את הדוב וגו'. הרא"ש.
כתוב בתוספות ויש לומר דשמואל מיירי כגון שאמר לו זרע כל מה שתרצה וכו'. עד סוף. וכתוב בגליון ולפי זה נראה הא דקאמר בסמוך תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה איירי כשאמר לו מין זה זרע ולא אמר לו זרע כל מה שתרצה דהא שמואל עמד בקושיא. עד כאן.
תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה שלישית אינו זורעה פירש רש"י כשזורעים ואכלה חגב כעין משנתנו. וכן משמעה לכאורה ודבר למד הוא מדאמרינן בתרה אמר רבי שמעון בן לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מזרע זרע לה ואזיל ובודאי משמע דאהאי ברייתא דקתני זורעה פעם ראשונה ושניה קאי וקאמר דההיא בשאכלה חגב. אבל זרעה ולא צמחה לא מנכה ליה עד דזרע ליה ואזיל כל זמן הזריעה וכשזרעה ואכלה חגב אף על גב דהיא מכת מדינה לא מנכה ליה אלא אם כן זרעה שתים לרבי ושלש לרבי שמעון בן גמליאל שכן דרך בני באגי נמי לזרוע בשלהן כן ואם זרעה שתים לרבי או שלש לרבן שמעון בן גמליאל אינו צריך לזרעה עוד ואף על פי שעדיין לא כלה זמן הזריעה לפי שהוחזקה זו באכילת חגב. וכן נמי משמע בירושלמי דהא דריש לקיש אברייתא קאי דגרסינן התם תני המקבל שדה מחברו זרעה פעם ראשונה ולא צמחה כופין אותו לזרעה פעם שניה פעם שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה פעם שלישית אמר ריש לקיש הדא דתימר בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה בדוקה כופין אותו לזרעה פעם שלישית והיינו הברייתא השנויה כאן אלמא ריש לקיש אברייתא קאי ומדפריש בגמרין ואכלה חגב אלמא ברייתא אאכלה חגב קיימא כדברי רש"י ז"ל. אבל בתוספתא משמע דברייתא לא אאכלה חגב קיימא. אלא שזרעה ולא צמחה בלבד דתניא התם המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורשה שנייה שנייה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישית ודאמר ריש לקיש בירושלמי במה דברים אמורים בשדה שאינה בדוקה אהא נמי קאי דאי שדה שאינה בדוקה היא אין כופין אותו לזרוע יותר משתי שנים דהוחזקה זו שאינה מצמחת אבל אם היא שדה בדוקה זורע והולך כל ימי הזרע ואם לא רצה כופין אותו. ובקבלנות היא דאי בחכירות למה כופין אם ירצה יזרע או יעמוד ונותן חכירותו ושמא כופין בנתינת חכירותו קאמר. ואפילו אם קבלה לשנה אחת בלבד יש לומר שכופין אותו לזרוע כל ימי הזריעה ואם לא זרעה אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה לו וכן אם בקבלנות רואין כמה היא ראויה לעשות. ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה ומן הזריעה ולא צמחה אם מכת מדינה היא מנכה לו ואפילו לא הספיק לזרעה אלא שתי פעמים לרבי שמעון בן גמליאל או פעם אחת לרבי שלא הוחזקה זו מנכה לו מן חכורו שהרי זרעה כל צרכו ולא פשע בה בכלום. הרשב"א.
וזה לשון הרמב"ן: הא דתניא פום ראשונה ושנייה וכו'. פירש רש"י כגון שזרעה וצמחה ואכלה חגב וכו' ובתוספתא מצאתיה בלשון אחרת המקבל שדה מחברו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורעה שנה שניה שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישית. ובירושלמי תני המקבל שדה מחבירו וכו' אמר ריש לקיש הדא דתימא בשדה שאינה בדוקה וכו'. וזו היא הברייתא ששנויה בכאן בגמרין אלא שדרך בעלי הגמרא לשנות לשון הברייתות למתנינהו בלישנא קלילא ופעמים מוסיפין בהם פירוש ומימריה דריש לקיש לאו היינו מימרא דאמרי בני מערבא משמיה. ובגמרא דילן אמתניתין קאי והכי קאמר אבל זרעה ולא צמחה חייב לזרעה אף על גב דאשתדוף רובא דבאגי וזרע לה ואזיל עד דאתו אריסי מדברא ואם זרעה עד דאתו אריסי מדברא ולא צמחה מנכה לי חכורו ואפילו לא זרעה אלא שתי פעמים לרבי שמעון בן גמליאל משום דלא עבדה ארעא שליחותה ומילתא פשיטא היא בין שהיתה שנת שדפון בין שהיו שנים כתקנן שלעולם חייב לזרעה כן ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה זמן הזרע מנכה לו חכורו ואם לא זרעה כל הזריעות הראויות לה עד שיכלה זמן הזרע אף על פי שזרעה שלש פעמים אינו מנכה לו מן חכורו והני מילי בשוה בדוקה אפל בשדה שאינה בדוקה אם זרעה שלש פעמים או שנים לרבי קודם שכלה זמן הזרע שוב אינו זורעה. ופירוש הברייתא כך הוא המקבל שדה מחברו לשנה אחת או לשבע שנים וזרעה פעם ראשונה ושנייה בשנה ראשונה קודם שיכלה זמן הזרע או שזרעה שנה ראשונה ושנייה ולא צמחה הוחזקה שדה זו שאינה ראויה לזרע ואין כופין אותו לזרעה פעם שלישית בין היתה שנת שדפון וירקון בין שהיו שנים כתקנן. ותמהני על רבינו הגדול ז"ל למה לא כתב זו הברייתא בהלכות. ונראה שהלכה כדברי האומר וזרעה פעם שלישית וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ובנמוקי יוסף. עד כאן.
שלישית אינו זורעה וכו'. נראה לי דמלתא באנפי נפשא היא ולאו אלקתה מדינה קאי אלא אדרבה בשלא לקו אלא היא וכיון דהויא תרי זימני לא אמרינן מזליה גרם והיינו דקתני אינו זורעה לכתחלה דאי במכת מדינה מיירי מאי חזקה איכא לאו בדידה ולאו במדינה ואפילו תימא דהיינו חזקה דלא מקיים ביה לא יבושו בעת רעה וכו' מכל מקום אמאי לא יזרענה הנביא הוא שתלקה המדינה ותלקה עמה דהא במכת מדינה ליכא חזקה כלל ולא היה לו לומר אלא אם לא זרעה שלישית ולקתה מדינה פטור והיה נראה לי לומר דאף אם לקו כל שדות חוכר אותן שנים לא אמרינן שיזרענו דמזליה גרם דלאו אדעתא דהכי חכר דאי ידיע במזליה לא הוה חכר ולא מכרחינן ליה להגדיל בהפסדו וברוע מזלו. אלא שיש לומר דמזלא ליכא חזקה דבמילתא דאתי על דרך עונש ושכר ליתא ביה חזקה והוא שזרע שדות אחרות בימים אחרים וצמחו ולא לקו דלא להוי מזל קבוע בענין קבלנות למאן דאמר מזל גורם. ומכל מקום הראשון נראה לי עיקר דלא מיירי אלא בשלקתה זו ולא היתה מכת מדינה ואף לא לקו כל שדותיו של חוכר אם היו לו ורש"י לרבותא קאמר ואפילו היתה מכת מדינה והיינו לישנא דאפילו. שיטה.
מצי אמר ליה כל בי זרעא זרע וזיל. ואין זו מכת מדינה ואף על פי שזרעו גם אחרים ולא צמחו גם הם לא זרעו בזמן הזרע ואם חזרו וזרעו היה צומח. הרא"ש.
עד דאתו אריסי מדברא בערב וקיימא כימה ארישייהו והוא חצי ימי החורף. הראב"ד.
ונשאל מורנו ה"ר יוסף טוב עלם הא דאמרינן עד דאתו אריסי מדברא וקיימא כימה להדי רישייהו היכא קיימא כימה להדי רישייהו ומה קצבה יש בדבר. והשיב וזה לשונו: תנן המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכורו. ואמר ריש לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה דמאי אית ליה למימר לא טרחת שפיר הא מוכחא מילתא שהרי זרעה וצמחה אבל זרעה ולא צמחה כל בי זרעא ליזרע וליזיל דמצי אמר ליה בדידך קיימא דלא טרחת שפיר. ועד כמה מדחה ליה בהכי אמר רב פפא עד דאתו אריסי וכו'. ואתו אריסי מדברא בכ"ב בשבט והיכי משכחת לה כדתנן תמן אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג הראשון אינו מזכיר האחרון מזכיר וכו'. וילפינן מהא שתחלת זכירת גשמים בכ"א בתשרי אבל מפני תקנת עולי רגלים אין שואלין אותן אלא עד שבעה במרחשון כדתנן רבי שמעון בן גמליאל אומר בשבעה בו חמשה עשר יום אחר החג וכו'. ומכל מקום תחלת גשמי שנה מכ"א בתשרי הוא והוא זמן ממשלתה של כימה שכימה וכסיל הם שני ממונים המנהיגים את העולם כסיל בימות החמה וכימה בימות הגשמים וכל אחד ואחד מושל ששה חדשים בשנה ומנא לן דכימה מושלת בימות הגשמים כדתניא בשנת ששת מאות שנה לחיי נח בחדש השני רבי אליעזר אומר אותו היום י"ז במרחשון היה יום שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתמעטים ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. מכאן אתה למד שמזל כימה ממונה על הגשמים ושני כוכבים הוא והוא שכתוב וארובות השמים נפתחו. ומהו יום שמזל כימה שוקע כימה שוקע ביום (לחדש) וזורח ביום ולא ישטפו שכשסידר המקום ירידת גשמים לחיים על בריותיו סדרן שיהא אדם עמל ביום וחורש וזורע ביום לא ישטפו עליו גשמים ובלילה הולך ונופש והגשמים באין ומשקין זריעתו שכן מצינו בימי הורדוס בזמן שעוסקים בבנין בית המקדש ירדו להן גשמים בלילות ולמחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה ומשכימין למלאכתן להודיע שמלאכת שמים בידיהן וכן ראוי להיות כל עת ועת אלא מתוך שמקלקלין דרכי של עולם שיהא מזל כימה שוקע ביום ועולה בלילה במרחשון וכסלו שהן קרויין זרע כדי שיוכלו לחרוש ולזרוע ביום וגשמים בלילה. ותו הא דאמרינן בהרואה שמואל רמי כתיב עושה עש כסיל וכימה וכתיב כימה וכסיל הא כיצד אלמלא חמה של כסיל אין העולם מתקיים מפני צנה של כימה ואלמלא צנה של כימה אין העולם מתקיים מפני חמה של כסיל הרי שכסיל מושל בימות החמה וכימה בימות הגשמים וכי מנית לממשלתה של כימה משמיני של עצרת שהוא יום תחלת ממשלתה של כימה משכחת לה דהוא פלג כלה בכ"ב בטבת והן שלשה חדשים אותן שלשה חדשים ניתנו לבריות לזריעה ולתקן מלאכתן בשדה ומאותו יום ולמעלה אינו ראוי לזריעה ובאין כל האריסין מן השדה ועושין צרכן בבתיהם והיא שעתא דקיימא כימה להדי רישייהו שעומדת בחצי הרקיע כעין חמה שזורחת בבקר במזרח ובחצי היום נמצאת על ראשי בני אדם בחצי הרקיע חמה לפי מניינה וכימה לפי מניינה והיינו דאמר רב פפא דלא כייפינן ליה לבעל הבית שיהא מנכה מחכירו עד דטרח אריס והדר טרח עד שעה שדרך בני אדם לבא מן הזריעה ולנוח בבתיהם והיינו דקיימא כימה להדי רישייהו. עד כאן. ויש טעיות.
כתב מורנו הרב נר"ו בתשובה סימן אלף תס"ד וזה לשונו: שאלת לתרץ לך מה שהקשו התוספות על רש"י עלה דהא דאמרינן פרק המקבל אמר רב פפא עד דאתו אריסי וכו'. שנראה שהן קושיות חזקות. תשובה אנא קשיא לי נמי כיון דקושטא הוא דעש הוי זנב טלה כדאמרינן בברכות אמאי לא אמר רב פפא וקיימא עש ארישייהו. לפיכך אני אומר דנקט כימה משום דאית לה זוהרא רבא והיא מן הכוכבים הנראין ביום סמוך לערב אחר נטות השמש וחזקי הראות רואים אותם וכל שכן האריסין שהן רגילין בכך ואל תתמה כי אני ראיתי שנים שלשה כוכבים שעה אחת קודם הלילה. ומה שהקשו דפועלים לא אתו מדברא עד צאת הכוכבים. לא קשיא דדוקא פועלים דהוו שכירי יום אינן באים עד צאת הכוכבים אבל אריסי דלא הוו שכירי יום זמן ביאתם לבית הוי בשעה עשירית לפי שבאותו זמן כבר כלו ימי הזרע ולא נשאר להם עבודה בשדה עד הלילה. אי נמי נקט כימה לפי שהיא ניכרת יותר וכפי חשבון המזלות נודע דקיימא כימה ארישייהו לא שנראית ממש והוא סימן לאריסין כי באותה שעה הם נכנסים מן השדות שכבר כלה הזמן של הזרע ולא נשאר בשדות עבודה רבה כדי שיתעכב עד הלילה אבל הפועל בנל זמן אין יוצא ממלאכתו עד הלילה דכתיב ולעבודתו עדי ערב וכו'. עד כאן.
עד דאתו אריסי מדברא וכו'. ככתוב בתוספות. מיהו קצת קשה על זה דאמרינן במנחות בפרק כל הקרבנות שהיו זורעים קודם לפסח שבעים יום וזה היה בתוך שבט. ויש לומר שכימה משוכה לצד שור יותר מלצד טלה ולכך אף על פי שבתחלת שבט סוף זנב טלה ותחלת ראשו של שור להדי רישייהו כימה מיהא לא הויא להדי רישייהו שהיא משוכה כנגד אמצע ראשו של שור או כנגד גופו של שור ואי הכי נראית עש כאומר לה הב לי בנאי אף על פי שרחוקה ממנו כדפירשתי ולכך אין כימה בתחלת שבט להדי רישייהו עד שיעברו קצת מימי תחלת החדש. אי נמי בזה תלוי הדבר כי בתחלת שבט של לבנה אין עדיין תחלת שבט של חמה ואין תחלת שבט של חמה מתחיל ברוב שנים יותר משבעים יום קודם הפסח ובתחלת שבט של חמה הוא דקיימא כימה להדי רישייהו. אי נמי מחמת חשיבות אותה הקרקע שהיו זורעין בה לצורך העומר היו מושכין בה ימי הזרע יותר. ומה שאומר כאן עד דאתו מדברא עד אותו הזמן משוך זמן הזרע בכל מקומות. אי נמי ברוב מקומות אבל יש מקומות שמושך גם יותר מחמת חשיבות הקרקע. ועל תירוץ ראשון שכתבתי שכימה כנגד ראשו של שור או כנגד הגוף על זה יש להקשות אם כן אין זנב טלה רץ אחר כימה אלא כימה רצה אחר זנב טלה שהרי טלה הולך לפניו ושור הולך אחריו ובהרואה אומר התלמוד דעש דהיינו זנב טלה רהטא אבתרא דכימה וקאמרה לה הב לי בני ועל כן אינו נראה זה התירוץ ראשון. מפי רבי תוספות שאנץ.
מאן מיקל בכלהו רבי שמעון. פירוש הא דמאחר רבי שמעון זמן הזריעה קולא היא למי שלא זרעה כלל דאמרינן לעיל דחייב דמצי אמר אכתי זרענא לה. הראב"ד ז"ל.
נהר מלכא סבא לא עביד דמסתכר. משמע מהכא דאי עביד דמסתכר אף על גב דכלהו לקו בהדיה לא מנכה ליה. מאי טעמא דעליה דידיה רמיא מילתא לאתנויי וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה דבעל הקרקע ידו על העליונה משום דדמי למכר וכיון דנחית להכי כי איתרעי פסידא למוכר איתרעי ליה. הראב"ד ז"ל.
ההוא גברא דקביל ארעא לאספסתא בכורא דשערא. והיה יכול לזרעה אספסתא כמה פעמים בשנה כדאמרינן בפרק חזקת אכלה תלת פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא ולא זרעה אספסתא פעם שנייה וזרעה שיורים ולקו השעורים מי הוי כלקתה ונותן לו מתוכה או לא. הראב"ד.
דקביל ארעא לאספסתא. יש ספרים שכתוב בהם עבדא אספסתא. ולא הוה צריך למימר וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.
הכא עבדא ארעא שליחותיה אף על גב דאמרינן לעיל בפרק הרבית מעיקרא הא דחלא חלא היינו משבא לחבית אבל בכרם לא נתקלקל. הרא"ש.
ומודה רב אשי בענבי דכדום. כלומר שלא הספיק לעשות יין מהן עד שהחמיצו אי נמי שדה שלא לקתה בקמתה אלא אחר שנקצרה ולא הספיק לעשות מהן דגן עד שלקו העמרים אף על פי שלא לקו במחובר נמי כמי שלקתה בקמתה דמי דנותן לו מתוכה מאותו דגן שנרקב או שירדו עליו גשמים ונשחר או תפח הואיל ועדיין לא עשה מהן דגן כשלקו. ה"ר יהונתן. והרמ"ך כתב דקרום בגופנייהו ואי נמי בתר דבצרינהו לאלתר. עד כאן.
===דף קז עמוד א===
האי מאן דבעי דתתבייר ארעיה. פירוש כדאמרינן בעלמא נרה או הובירה עולה לו מן המנין כלומר מי שרוצה לבייר את שדהו כדי שתעשה לו הרבה לשנה אחרת והוא רוצה ליהנות ממנה מעט ולא תעמוד שדהו בטלה לגמרי לזרעה שתא חטי ושתא שערי. והיינו טעמא דרבי שמעון בן גמליאל כי שמא הוא רוצה לזרעה לשנה הבאה שעורים כי הוא צריך שעורים והיה רוצה עתה לזרעה חטים אי נמי כשהשדה נעשה מין אחד שתי שנים זו אחר זו מכחשת ואפשר כי השנה שעברה עשה בה שעורים וכשהוא עושה בה עתה שעורים הכחישה. אבל כרב ותני לית לן בה. פירוש בכל שנה יכול לעשות בה מין אחר והוא עושה הרבה. הראב"ד.
לא קשיא הא לן והא להו. לבני בבל היו שדות שמנות ויותר היה שוה להם קטנית מן התבואה מפני ששואב הלחות שבהן מפני שמרקיב פירותיהן. הראב"ד.
כתוב בתוספות התם מיירי בעשבים שאינם ראוים וכו'. אי נמי הכא נקט ליה אגב דבעי למימר בתר הכי דאי קיימין על הגבולין. וראשון עיקר דלישנא דעשבים דקאמר התם משמע דמאכל בהמה הם דלא קאמר ירקות. ועוד דהשתא צריכא כולה מילתא שפיר. מפי רבי. עד כאן תוספות שאנץ.
דילי דילך ודילך דילי. פירש הקונטרס שכן הדין לפי שאילנותיהן עומדות על המצר. ורבינו משולם פירש דילך דילי ודילי דילך כלומר אין אנו מקפידין זה על זה ומכל מקום נהוג בני מצראה. וכן פירש רבינו חננאל. הרא"ש.
הנוטה לכאן ולכאן. פירש הקונטרס השרשים שנוטים לכאן הם לכאן והפירות שכנגד השרשים הם לכאן. ולא רצה לפרש הנוטה כענפים לפי דלא אזלינן בתר הנוף כדאמר בפרק לא יחפור אילן הנוטה מביא וקורא פירוש בעל הקרקע דאזלינן בתר הנקה. מיהו קשה דהנוטה משמע דקאי אענפים מלשון הטייה וגם ההוא דלא יאסור רצה לומר בענפים הנוטים. וכן נמי קאמר התם גבי אילן הנוטה קוצץ מיירי בנטיית הענפים לכך נראה דהכי נמי רצה לומר וכו' כמו שפירשו בתוספות. תלמיד הר"ף.
וזה לשון הראב"ד: אילן הנוטה לכאן ולכאן אף על פי שכוורתו על המצר כיון שענפיו נוטין לצד אחר לאותו צד הם הפירות והא דתניא חולקין בממלא כל המצר כלומר שענפיו ממלאין כל המצר אף על פי שהם נוטים לצד אחר. ופסק הרב כשמואל דאמר חולקין והא דאמר ליה רב יהודה לרבין בר נחמן כמנהג המקום ולא שפסק הלכה כרב. עד כאן.
שלא תמצא אשתך ספק נדה. שיותר מצטער הוא ממה שאם היתה ודאי נדה וגם אינו נזהר כל כך. הרא"ש. וזה לשון תלמיד הר"ף: ורבינו תם פירש דדוקא ספק נדה קאמר לפי שאין בלבו כל כך ליזהר אבל ודאי נדה יזהר ממנה. עד כאן.
===דף קז עמוד ב===
עבד מאי דעבד. פירש בערוך שנטע אילנות על הקברים והשביען שלא יוציאו פרח אלא אותן שנטועין על אותן שמתו בזמנן. הרא"ש.
אבל רבינו חננאל פירש וזה לשונו: עשה שאלת חלום ואמרו לו בחלומו תשעים ותשעה מתים בעין ואחד בדרך ארץ. והגאון אמר אנו לא גרסנו עבד מאי דעבד וכו'. עד כאן.
אי לאו זיקא וכו'. ואפילו בביתא דשישא איכא קצת זיקא. תלמיד הר"ף.
הכל בידי שמים וכו'. ולא דמי להא דאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דהתם מיירי במדות שנגזר על האדם להתנהג בו כל ימי חייו והכא מיירי במאורעות שנגורין על האדם מידי יום יום. הרא"ש.
דאנהרא לכולי עלמא וכו'. ואם תאמר פשיטא שהן לכולי עלמא שלדעת כן מניחין אותן מידי ומאי קמשמע לן מהכא משמע דבלאו בני הספינות היו מניחין אותן בשביל אותן שמשקין משם שדותיהן וקמשמע לן שאינו דוקא לאותן שמשקין שדותיהן. מפי רבי. תוספות שאנץ.
===דף קח עמוד א===
לכריא פתיא. פירש רבינו חננאל לתקן מכשולי הרחובות ופתיא לשון רוחב כדמתרגמינן רחבה פותיא. הרא"ש. ז"ל.
לאו בני מיפק באכלוזא נינהו. מיהו משדרי גברא דקאי בחריקייהו וצריך עיון. ודילמא כיון דאקרקפא דגברי רמיא ההיא עבידתא פטרינן להו מינה לגמרי. הרמ"ך. וכן כתב בנמוקי יוסף עיין שם. ומיהו לאו כל צורבא מרבנן פטרינן מהנך מילי ודדמי להו אלא צורבא מרבנן דלא עסיק במידי אחרינא אלא באורייתא וכיון דתורתו אומנותו אף על פי שמתפרנס ממנה בשכר בטלתו ממלאכות אחרות אפילו הכי פטרינן ליה מהנך מילי ומדדמי להו וקרא כתיב מנדה בלו וגו'. וכן כתבו הגאונים דלאו כל צורבא מרבנן פטרינן אלא הנך בלחוד. הרמ"ך.
לכריא דנהרא תתאי מסייעי עילאי וכו'. מפני שהתחתונים צריכים לעליונים שהנהר אם לא ימצא דרכו פנוי הוא עושה דרך לעצמו והולך לצדדים אחרים. וחלופא במיא דמטרא. פירוש ביבין המוציאין קלקולי העיר וזבליהן שעליונים צריכין לתחתונים שאם לא יתנו להם התחתונים דרך לצאת בו העליונים מתקלקלים חצרותיהן. הראב"ד.
וזה לשון רבינו חננאל: תתאי מסייעי לעלאי מינייהו מאי טעמא דלא מצי תתאי לאשקויי אלא בתר עילאי ועילאי דשתו כבר לא צריכי לסיועי לתתאי. ותילוף דין זה בביב של מטר דעילאי מסייעי לתתאי שיפתחו ויצא המטר ולא יפלו חצרותיהן אבל התחתונים שלא באו מי גשמים עליהם אינם מסייעים לעליונים שיכולין לומר אנו המים שלנו יצאו מאי איכפת לן מן המים שלכם. תניא נמי הכי חמש חצרות וכו' וכן הלכתא. עד כאן.
האי מאן דמחזיק ביני אחי או ביני שותפי בארעא דהפקרא או מנכסי גר שמת והקרקע בין קרקעותיהן של אלו ואינו סמוך לקרקעות של זה הזוכה בו חציפא הוי ומסלקינן ליה מיניה בדינא דילהו חזי למיזכי ביה טפי דכיון דהוה ההוא קרקע הפקר זכה כל שדה ושדה הסמוכה לו במקצתו כעין חצרו של אדם שזוכה וקונה לו. וצריך עיון היכא דלא הוו אינהו קיימי בצד שדותיהן לזכות באותה שדה וקדם הלה וזכה בכל אמאי מוציאין אותה מידו. אלא ודאי נראה לומר דכל היכא דקדם הלה וזכה בה לעצמו זכה בה בכל ענין שיקדים לזכות בה בחזקה המועלת בקרקע הפקר. מיהו מסלקינן ליה דקאמרינן הכא בדמי דשויא ההיא ארעא קאמרינן. והאי פירוש דחיק. אלא אפילו בדמי נמי לית לן לסלוקיה דלא גרע זוכה מן ההפקר ממקבל מתנה ומה לי זכה לו נותן המתנה ומה לי זכו לו שמים אין לך מתנה גדולה מזו ולית בה משום ועשית הישר והטוב כלל. אלא ודאי הכי פירושו האי מאן דאחזיק ביני אחי דזבן ארעא מחבריה ביני אחי או ביני שותפי בין דקיימא ההיא ארעא דזבן אמיצרא דאחי בין דלא קיימא אמצרייהו מסלקינן ליה כרב נחמן. כן נראה לומר אף על גב דהוי לוקח בר מצרא מצי האי אחא או האי שותפא דהוה שותפיה בארעא ומפיק ליה מיניה דלוקח. ועל דרך זו הלך רבינו האיי. אי נמי אף על גב דלאו שותפי נינהו בחדא ארעא אלא דזבן בין ארעא דראובן לארעא דשמעון מסלקי ליה בדמי דיהב איהו בהאי ארעא בין יוקרא בין זולא משום ועשית הישר והטוב דאמרינן שליחותיה דבר מצרא הוא דעבד כד זבן ולאו לנפשיה זבן המפליג לה בין כל בני מצרא אי אתו כולהו כחדא לאפוקי מהא דזבן ואחריותייהו עליה דלוקח ראשון ואחריותיה דלוקח ראשון הוי עליה דמוכר ראשון. מיהו נראה לומר דהיכא דקא טעין לוקח לא כתיבנא שטרא לכל חד וחד מינייכו דלא ניחא לי לאפושי שטרי עילואי ואי ניחא לכון בחד שטרא זבונו מינאי ואי לא לא מסליקנא טענתיה טענה דמצי אמר בהא אפילו מארי ארעא הוה קפיד דלא ליפשו שטרי עלויה וצריך עיון. ואי לא בעי לאפלוגי אית דינא דגוד או איגוד כיון דתרווייהו בני מצראי מצוי עלוי בנכסי דבי מריון ומצי בר מצרא אמר אנא בעינא דליזבנה למנאתא דילי לפלניא אף על גב דליתיה בר מצרא ולא בעינן דתיקום בידך וצריך עיון אם לא היה בעיר אף על פי שלא שמע אותה מכירה עד שבא אינו יכול לערער כשיבא אלא אם כן בא אותו היום עצמו. וכן נראה מדברי הר"מ ז"ל. לרבינו האיי ז"ל ורבינו הגדול כתב בתשובה אם שהה בן המצר משידע דהאיך זבנה להאי ארעא אמצריה כדי תביעת בית דין וכדי שיטרח להביא מעותיו שיהיו מוכנין אצלו ולא אתא למתבעיה בטל דין המצרנות ממנו. ועוד כתב רבינו האיי דהיכא דאמר ליה בר מצרא זבין לי באשראי ואנא טרחנא ומייתינא לך זוזך לזימנא דתקבע לי לא מפקינן לה מידא דלוקח ראשון אף על גב דאמיד האי בר מצרא טפי מלוקח ראשון אלא אם נתן מקצתן וזקף עליו השאר במלוה. עד כאן הרמ"ך.
וזה לשון הריא"ף ז"ל בתשובת שאלה: מועתקים מלשון ערבי מרן יוסף ן' סה"ל יבאר לי אדוני מה שנחלקו בו רב יהודה ורב נחמן ונהרדעי במה שאמרו אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק וכו'. אם נחלקו בעיקר בן המצר או בפרט מפרטיו רצוני לומר שהן מודים בדין בן המצר אלא שהן חולקין בפרט ממנו.
תשובה. מקום זה הוא מקום ראויה לשאלה ולא ראיתי לאחד מן המפרשים פירש בו. אלא שמה שנראה לי בו הוא שאם היה לראובן שדה ולשמעון אחיו או שותפו שוה אחר כנגדו ובין שתי השדות מקום רחב הפקר אין לו בעלים ובא איש זר ירד במקום ההוא להחזיק בו ולבנותו לעצמו אמרו חציפא הוי סלוקי לא מחלקינן ליה חציפא הוי לפי שהפריד בין אחים ובין שותפים ברדתו ביניהם אבל לסלקו מביניהם מטענת שהפריד ביניהם לא. ואמר רב נחמן שיש בזה עליהם הפסד לפי שהפריד ביניהם וראוי לו להסתלק מביניהם כדי שיהיו קרובים זה לזה כמו שהיו אמנם אם היתה קביעתם לסלקו מביניהם מטענת דינא דבר מצרא כדי שיחזיקו הן בה ויצרפו אותה עם שדותיהן לא והסיבה בזה שלא הטיל הכתוב דינא דבר מצרא אלא על הלוקח כמו שאמרו ללוקח אזהריה רחמנא משום שנאמר ועשית הישר וגו' זה לפי שאנו אומרים לו אתה קונה במעותיך הניח קרקע זה לבן המצר הזה ואתה תמצא לקנות זולתו. אבל לוקח זה אי אפשר לומר לו הניח קרקע זה שהוא בלא כסף יקחו אותו בני המצר הללו בלא מחיר ולך אתה וקנה זה טעמו של רב נחמן באמרו ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה. ואמרו בהרדעי לא אלא הואיל והם באין בטענת דינא דבר מצרא טענתם טענה לפי שאמרו יתברך ועשית הישר והטוב הוא כולל לשני הדברים הנזכרים והלכה כדבריהם. עד כאן.
אי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה. פירש רש"י ז"ל דרב נחמן לית ליה דינא דבר מצרא. וקשה דרב נחמן דהלכתא כותיה בדיני לית ליה דינא דבר מצרא. ועוד קשה דלא אשכחן שום אמורא דלית ליה דינא דבר מצרא. הרא"ש.
ותו איכא למידק דהא רב נחמן גופיה הוא דאמר בסמוך לא צריך למיקנא מיניה אלמא אית ליה לרב נחמן דינא דבר מצרא. יש לומר דמשכחת לה באחי ושותפי דמודה בהו רב נחמן. ומיהו האי תירוצא לא סגי למקצת נוסחי דגרסי בהאי דבסמוך רב יהודה דלדידיה אפילו באחי ושותפי לא מסלקינן. לפיכך נראין הדברים דכולי עלמא אית להו דינא דבר מצרא בלוקח והכא במחזיק וכו' ככתוב בתוספות הר"ן.
והשתא דאמרת צריך למיקנא מיניה. משום דקאי אפלוגתייהו נקט האי לישנא. ונראה לי שהוא הדין אליבא דכולי עלמא אי לא אימליך ביה ואזיל וזבין אימקר וזל ברשותיה שהלוקה הוא שליח המצרן בכל דבר. חזינן אי לכולי עלמא מוזל ומזבין. תימה למה ליתן לו הקרקע כלל לימא ליה הלוקח למצרן לא הייתי יכול למצוא בשום מקום אחר לקנות קרקע שוה מאתן במאה וחכמים תקנו דין מצרן משום הישר והטוב דקאמר ליה מצרן ללוקח תמצא הרבה שדות לקנות במקום אחר הנח לי לקנות סמוך למצר ובזה לא יוכל למצוא במקום אחר ודמיא למתנה דלית בה משום דינא דבר מצרא ויש לומר דלא פלוג חכמים דכיון דמכר הוא ובאלו הדמים היה מוכרה לכל אדם זכה בה המצרן. הרא"ש.
זבין במאתים ושוה מאה אף על גב דשליח הוי לא מצי למימר בר מצרא לתקוני שדרתיך וכו'. ומקחך בטל ושקילנא ליה אנא במאה אלא אמרינן אין אונאה לקרקעות ואיבעית למשקליה הב לי מאתים ושקול. וקשיא לי על הא דאמרינן בכתובות בענין אמר למד קפידא ואמר רב נחמן לאחד ואפילו למאה אמרי ליה ואפילו טעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא אמרי ליה והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל היכא דטעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך וכו'. ודאי קשיא זו צריכה לפנים. ואיכא למימר ההוא טעה שליח דאמרינן התם כענין טעות המשנה כשהאלמנה טועה כשהיא מוכרת בנכסי יתומים שמכרה שוה מנה ודינר במנה והיא אין לה עליה אלא מנה ומשום דאוזילה בדיתמי ולא נעשית שליח בית דין ומשום הכי מכרה בטל וכן שליח שטעה בענין זה הרי הוא כאלמנה ומצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל אם לא מכר ביותר ממה שצוה עליו למכור אפילו טעה בדמים אינו טעות בין ביוקר בין בזול וענין בר מצרא כך הוא. הראב"ד.
וזה לשון ה"ר יהונתן: אמר ליה רב קשישא הכי אמרי נהרדעי דהכא לא שייך למימר ולא לעוותי דאין אונאה לקרקעות ואם ירצה לתת לו מאתים יקח השוה ואם לאו לא. ודוקא כהאי גוונא שלא היה יודע המוכר שהיה הלוקח קונה אלא לצורך עצמו הכא הוא דאמרינן אין אונאה לקרקעות אבל היכא דאמר ליה בפירוש לצורך פלוני אני לוקח אותה לית דינא ולית דיינא דמצי אמר ליה לתקוני וכו' בודאי יש אונאה ובטל המקח מעיקרו והכי אמרינן במסכת קידושין. ומהכא נמי איכא למשמע דכל היכי דאמרינן אין אונאה לקרקעות אמרינן נמי אין ביטול מקח לקרקעות. עד כאן.
אמרינן משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. קשיא לי נהי דאין אונאה לקרקעות היינו משום גזרת הכתוב ולא שיהא שוה כל המעות מידי דהוה אעבדים ושטרות ואכתי שייך למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. לכך נראה כפירוש ר"י דאמעשה כזה אמרה רב נחמן דכיון דקנאה לעצמו לא מצי למימר לתקוני שדרתיך שפעמים שאדם קונה קרקע הרבה יותר מדמיו וכן מוכח בפרק אלמנה ניזונת וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.
אי עדית היא. פירוש יש לומר מפני טובתה קנאה ואם היא זיבורית יש לומר מפני שנמכרה בזול קנאה ואין שם דרך ערמה לדחות דין בן המצר. ואם אינה לא עדית ולא זיבורית יש לומר כי ראובן זה רוצה לקנות שדה שהיא במצר לוי משמעון ומתירא מלוי וקנה זו השדה שאינה במצר לוי ואחר כך יקנה השדה שהיא במצר לוי במצר זו השדה שקנה משמעון ואם יבא לוי ויטעון יאמר לו גם אני בר מצרא וכל הקודם זכה לפיכך אומרים לו מתחלה בערמה עשית וקנית שדה בין שדות ולאו כל כמיניה לאערומי ולמידחי זכותא דלוי. רבינו חננאל ז"ל.
וזה לשון הרמ"ך ז"ל: זבן גריוא דארעא בי מיצרי דארעיה דראובן ושמעון הוי בר מצרא דראובן חזינן אי האי גריוא דזבן לוי הוי עדית או זיבורית גבי ההיא דאישתיירא גבי מוכר אי הדר בתר הכי וזבנה ניהליה ללוקח הויא זביניה זביני דאיכא למימר בעדית משום חשיבותא הוא דזבנה ולאו איערומי אערים עליה מעיקרא ובזבורית נמי איכא למיתלי טעמא דמשום דאוזיל גביה ובנה לההיא דבי מיצעי. ואי לאו הכי הוא ודאי אערומי קא מורים ולאו מידי עבד ודוקא במאי דזבן מיניה בתר הכי. כך כתב הר"מ. והיכא דלא שוי טפי האי גריוא ולא שוי נמי בציר מגריוא אחרינא דהאי ארעא נראה לומר דאפילו אגריוא קמא מצי בר מצרא אמר ליה למרי ארעא אי צריכת לזבוני זבין לי גריוא דארעא סמוך לארעא דילי ואנא אתן לך דמי מהשתא כי היכי דשקלת מיניה ולא תערים עלאי לשויי להאיך בר מצרא דכולה ארעא דילך כי היכי דתזבנא ניהליה כולה למחר וליומא אחרא מצרכת לי למיפק לבי דינא ולערעורי עליה דהאיך. ולא נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל. עד כאן.
===דף קח עמוד ב===
אי כתב ליה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא. ואף על גב דאמרינן בכתובות פרק נערה ראשון במכר ושני במתנה לא בטל שני את הראשון דמשום דינא דבר מצרא כתב ליה אלמא אף על גב דלהערמה נתכוון מהני. לא קשיא דמי יימר דמהני דילמא לא מהני כלל אם יוודע הדבר שמתחלה כתב משום מכר אלא אמרינן אומדן דעתא הוא שלא נתכוון לבטל את הראשון אלא רצה להוסיף לו אם היה מועיל לו אבל מעולם לא יועיל לו משום דינא דבר מצרא והוא היה פקח לרשעה שכתב לו שטר מתנה בפני עצמו כדי שלא יוציא מתחלה אלא שטר המתנה לחודיה ולא יוודע שטר המכר לבית דין. ה"ר יהונתן. ועיין במגיד משנה בפרק ה' מהלכות מכירה ומתנה.
בתשובה לגאון ז"ל אף על פי שיודעים הכל שערמה עשה שכתב לו מתנה אין בה דין בר מצרא והכי אמרינן גבי שני שטרות ראשון במכר ושני במתנה לא בטל שני את הראשון דליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא. נמצא עכשיו שאף על פי שיש בידו שטר מכר מתחלה כיון שחזר וכתב לו שטר מתנה אין בה משום דינא דבר מצרא כל שכן הכא שאין בידו שטר מכר. ועיין בתשובות הריצב"ש ז"ל סימן שס"ט. ואי כתב ליה אחריות בההיא מתנתא אית ביה משום דינא דבר מצרא ויהיב בר מצרא למקבל מתנה כל מאי דשויא אי קביל עליה אחריות בסתם ואי לא כתב ליה אחריות מפורש אלא בסתם אי נמי אף על גב דלא כתב ליה אחריות כלל ואודי לוקח מנפשיה דמזבן זבנה מיניה במאתים והאי דכתב ליה לשון מתנה משום דינא דבר מצרא אף על גב דלא שויא אלא מנה משתבע ושקיל מאתים הואיל וכשליחא דבר מצרא הוא. אבל הר"מ ז"ל כתב פרק י"ג ויראה לי שצריך לטעון דמים שהן ראוין או יותר מעט וכו'. מיהו היכא דלית בה אחריות נראה לי דמהימן למימר אין הכי נמי דזבנתה מיניה בהכי והכי ומהימן בטענת מגו דיכול למימר לא זבנתה מיניה מעולם הילכך אי בעי לה בר מצרא ליתיב ליה ללוקח כל מאי דקא טעין, כן נראה. הרמ"ך.
נשאל ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש במי שנתן קרקע לחברו וקבל על עצמו אחריות דנפשיה בלבד אם יש בזה משום דין בן המצר הואיל ואין לו עליו זולתי אחריות זה שנתחייב לו במתנה. והשיב הואיל ולא קבל על עצמו כי אם אחריות דאתי מחמתיה בלבד לא נדון בה שהוא מכירה ונחייב בה דינא דבר מיצרא לפי שאם היתה מכירה היה מתחייב לו אפילו באחריות דאתי מעלמא כמו שמתחייבים בכל המכירות והואיל וראינו שלא נתחייב בו כי אם באחריות דאתי מחמתיה הנה זה מורה שאינה מכירה אלא מתנה אבל חזק אותה בשקבל עליו אחריות דאתי מחמתיה. ומה שאמרו ואי כתב בה אחריות לית בה משום דינא דבר מצרא אמנם הוא על האחריות המוחלט שדרך העולם לקבל אותו עליהם בכל המכירות אבל אחריות שהוא בצד מה בלתי מוחלט על הכל אינו נכנס בכלל מאמרם הואיל ואינו האחריות הנהוג בכל המכירות. עד כאן מועתק מלשון ערבי.
מכר כל נכסיו לאחד לית בה משום דינא דבר מצרא. נראה לומר דוקא היכא דהנהו ארעתא דזבין לא הוו כלהו בהדי הדדי הוא דאמרינן הכי וטעמא דמילתא דכיון דזבין ליה כל ארעתא דיליה לחד גברא לית לן למימר ליה ללוקח דמקבל עליה אחריות לגבי בר מצרא אפיש שטרי עלך וזבין הנך דקיימי אמצריה דהאיך אהאי גברא והנך דקיימי אמצרי זבין לבר מצרא דהא קיימא לן בעלמא דאיכא קפידא בהאי מילתא היכא דאמר לשלוחיה זבין כורא ואזל וזבין ליתכא דמצי טעין לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי ומעביר על דבריו הוא והכא נמי אמר ליה זבין וזבין לתרי קפידא הוי. מכל מקום אי אמר ליה זבין סתמא לאחד ואפילו למאה מצי זבוני והכי איפסיקא הלכתא התם משום הכי אמרינן הכא דלית בה משום דינא דבר מצרא. אבל היכא דהוו כל ארעתא דיליה אחד מצרא והוו קריבי לארעיה דהאיך בהא ודאי נראה לומר דאית בה משום דינא דבר מצרא. וצריך עיון.
בפירוש רש"י צריך לעיין זה כי הוא הלך בדרך זה ולא עוד אלא אף על גב דלא קיימי כולהו ארעתא אחד מיצרא ואמר בר מצרא ללוקח אנא זבננא להו לכולהו ארעתא דזבנת מיניה כיון דאנא בר מצרא בחדא ארעא ואי לא בעית דאיזבנינהו לכולהו ארעתא זבין לי מיהא הך דקיימא אמצרא דילי דינא קאמר. מיהו נראה לומר דהיכא דאתו כל בני מצרא בהדי הדדי בהא הוא דאיכא למימר דלית בה משום דינא דבר מצרא דמצי לוקח אמר לא בעינא לזבוני לכולהו כי היכי דלא ליפשו שטרי עילואי. והיכא דאמרי ליה זבון לחד מיננא או לכולנא בשטרא חדא נראה לומר דהדין עמהן ולא מצי אמר להו לא ניחא לי דליפשו בעלי דינים עילואי כיון דלא מפישי שטרי עילויה. וצריך עיון.
ואפשר לומר שיותר טענה חזקה היא זו דלא ליפשו בעלי דינים כדאמרינן גבי אמר ליה זבין לחד וזבין לתרי וצריך עיון. ומיהו לפירוש הר"מ נראה דאף על גב דקיימי כל ארעתיה אחד מיצרא לית בה משום דינא דבר מצרא שהרי כתב בפרק ט"ו מהלכות שכנים המוכר כל נכסיו לאחד אין בעל המצר של שדה אחת מסלק את הלוקח מאותה שדה שהרי היא ואחרות קנה כאחת. ע"כ לשונו.
ואף על פי שמלשון זה יש להבין דוקא בן המצר של שדה אחת מאותן שדות שמכר הוא שאינו יכול לומר מכור לי שדה זו בלבד כיון שמכרה עם האחרות אבל אם אמר לו מכור לי כל מה שמכרת לזה כיון שאני בן המיצר שלך באחד מן השדות והלוקח לא היה בן מיצר שלך כלל הדין עמו וכן פירשו קצת מפרשים. מכל מקום מדברי הר"מ שכתב בפרק זה בסמוך נראה בהפך שהוא כתב בענין זה וזה לשונו: וכן המוכר רחוק וכו' ולמה אין בהם דין בן המיצר וכו' עד ואין הבעלים יכולין להמתין עד שיביא בעל המיצר מעות ויקנה. עד כאן לשונו.
וכן נראה שדעתו לומר לן גבי מאן דזבין כל נכסיו לחד גברא דודאי לא עביד איניש דמזבין כל נכסים אלא מפני צורך גדול ודוחק שעה ואי אמרת דמצי בר מצרא לאפוקינהו מיניה לא משכח לעולם מאן דזבין מיניה כי היכי דלא ליפקיה בר מצרא מהנהו נכסי וכל זה צריך עיון. והרב אל ברצלוני כך כתב דאף על גב דקיימי כולהו נכסי אמצרא דהאי גברא לית בה משום דינא דבר מצרא מהאי טעמא דכתיבנא. עד כאן. הרמ"ך.
לבעלים הראשונים וכו'. מיהו אפילו הכי אי זבנה לבר מצרא לא מצו בעלים ראשונים לאפוקי מיניה דבר מצרא צריך עיון. הרמ"ך.
כתב הרב רבי יצחק אלפסי בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. וששאלת יעקב היו לו שלשה בנים ראובן ושמעון ולוי ויש לו בירה גדולה נתן ממנה בית אחד לשמעון בנו ונתן שמעון הבית הנתון לו לשרה אשתו ונפטר שמעון והניח מאשתו בת ונשארה הבית לבת מצד ירושת אביה ונשאת לחנוך והוציאה לו הבית בנדוניא ונפטרה הבת והניחה הבית ירושה לבעלה חנוך ויעקב הנזכר עודנו חי ואחר כך נתן יעקב הנזכר שארית בירה זו לבני ראובן בנו ולבן לוי בנו במתנה ובשטר המתנה כתוב איך נתתי לפלוני ופלוני בניו של פלוני בני ולפלוני בן פלוני בני כל בית פלוני במתנה בלשון מעכשיו וקבלת אחריות וטוען חנוך הנזכר לי משפט בן המצר בכל הבית ואתן לכם הדמים ואוציא אתכם ממנה לפי שבמתנה שנתן לכם הזקן יש בה אחריות. טענה זו שטוען חנוך מדין בן המצר על בניו של נותן היא טענה בטלה וגרועה ועל כיוצא בזה יאמר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וזה שהעיקר בדין בן המצר הוא משום שנאמר ועשית הישר והטוב ואי זוהי הדרך הנכונה והישרה בעשיית הישר והטוב להשאיר הקרקע ביד בעליו הזוכים בו מצד אביהן או להוציאם ממנו ולתתו לזולתם אין בקדקוד מי שעלה בדעתו דבר זה מוח להבחין בו בין טוב לרע ואין בזה צד ועשית הישר והטוב. ולא אמרו לבעלים הראשונים לית ביה משום דינא דבר מצרא לפי שראו שחזרתה לבעלים הראשונים היא יותר ראוי בעשיית הישר והטוב ממה שיקח אותה בן המצר. ועוד שאין דנים בדין בן המצר אלא במי שעמד בעת המכר לטעון דין בן המצר אבל מי שנשתהא ולא תבע בזמנו אין דנין לו בדין בעל המצר הלא תראה מה שאמרו הני צרו והני שרו לית בה משום דינא דבר מצרא וכל שכן וקל וחומר מי שתובע זה אחר הזמן הארוך וכן הדין. עד כאן.
דאמר ליה אריא אברחי לך ממצרך. ולא מצי אמר ליה המצרן גם אני אם קניתיו הייתי מבריח הארי מעליך דאמר ליה אלמלא מהרתי לקנותו שמא היה מוכרו לגוי אחר. ומיהו תמיהא לי וכי בשביל שעשה עמו טובה אחת אינו מחויב לעשות לו אחרת אכתי איכא טעמא דהישר והטוב תמצא הרבה קרקעות לקנות במקום אחר ותן ליה זה שבמצרי אטו וני שהוא ערום ורעב וכסהו אינו חייב גם להאכילו אתמהא. הרא"ש.
ונראה לי שכיון שבשעה שקנה לא חל עליו חיוב דין בן המצר כיון שעשה מצוה יותר גדולה להבריח ארי ממצר הישראלי תו לא מחייב בעשיית מה שאינו מוטל עליו. עד כאן.
שמותי משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה. שמעינן מיהא דכל היכא דלא קיבל עליה אף על גב דאתי ליה אונסא לא מיחייב ביה מיהו בר שמתא הוא עד דמקבל עליה. הראב"ד.
וכתב הרא"ה דהוא הדין לכל גרמא בניזקין דמשמתינן ליה עד דמסלק ליה או דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מיניה. הר"ן.
לר' משה בר חנוך אם עני הוא וצריך למכור לחסרון מזונות וטרח על בר מצרן לקנות או הסמוכין לו ואם אינו רוצה לקנות ולא מצא ישראל אחר שיקנה מה יעשה זה שאין לו מה יאכל אם לא ימכור לגוי ויקבל עליו אונס הגוי. ועני שאמרו אצל מרחץ ובית הבד שירשו שני אחין אינו עני לגמרי אלא עני לאותו דבר. עד כאן הרמ"ך.
נשאל הרמב"ם בשותף שהשכיר חלקו מהבית לגוי וחבירו טוען נדור יחד בבית או אני אדור בה לבדי ואתן לך השכירות כפי שומתה ולא יגיע היזק לבית והשיב שהוא חייב נמי לפי שעבר והשכיר לגוי וימנעו אותו שלא ישכירנה עוד לגוים ואמנם אין לחייבו בדבר ממה שהפסיד לשותפו בזה. עד כאן. מועתק מלשון ערבי. ועיין בתוספות בפרק לא יחפור (דף כ"א ע"א) דיבור המתחיל ולא לסופר ארמאי.
משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא. כלומר אם זבנה למאן דשכונה גביה. ומיהו כי בעי למשכונה בתחלה איכא מאן דאמר דבעל המצר מעכב עליו וכו' ואיכא מאן דאמר דלא מצי מעכב וכו' וכתב הראב"ד ז"ל מסתברא כוותיה וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל דדינא דבר מצרא לא למוכר חייבו רבנן והלואה מוכר הוא דשייך ביה ומאי אמרת דילמא דעתיה לשקועה וערומי קמערים כיון דליכא למיקם עלה דמילתא וכו' ככתוב בנמוקי יוסף הרשב"א.
כתב רבינו חננאל דשכונה גביה דאי זבנה ניהליה מיהא לא מצי בר מצרא מפיק ליה מיניה. עד כאן.
ואיכא מאן דאמר דמצי מלוה מעכב עליה דלא לזבנה אלא לדידיה כיון דקיימא ברשותיה עד השתא. מכל מקום לפום הני פירושי מצי מוכר ולוקח לאערומי עליה דבר מצרא למשכנה בידו מתחלה ולמכרה לו אחר כך. ונראה לומר לפי דבריו אלו דאי בעי למשכונה מעיקרא דמצי בר מצרא לעכובי דלא למשכנה אלא בידיה כי היכי דלא לזבנה נמי אלא לדידיה. ומצינא למימר דהא מילתא כיון דלא שכיחא לא עביד בה רבנן תקנתא דודאי כי בעי איניש לזבוניה ארעיה לאלתר מזבין לה ולא ממשכן לה מקמי הכי לאערומי עליה דבר מצרא והכי אמרינן גבי זבין ליה גרירא דארעא בי מיצעיה דארעיה דלא חיישינן להכי הילכך האי פירושא דאיק הוא דאי משכן לה גביה ובתר הכי בעי לזבוני ליה לא מצי בר מצרא מעכב. ורבינו יעקב ז"ל הלך על דרך זה ולא נהיר למיחש לאתיא רחיקא. הרמ"ך ז"ל.
כתב רבינו ברוך ז"ל בספר החכמה וזה לשונו: משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא דכי היכי דעבד ביה האי מלוה טוב וישר דאוזפיה אית ליה ללוה נמי למעבד הטוב והישר למכור לו אותו משכון בדמים שרוצים אחרים ליתן לו ובר מצרא לא מצי מעכב עליה דאיהו מצרן טפי דשכונה גביה דלהכי מיקריא משכנתא. ויש מצריכים שתהא ממושכנת בידו שנה קודם משום דאמרינן בפרק הרבית גבי רב מרי בר רחל דסתם משכנתא שתא. ואיני רואה את דבריהם דהתם מיירי שאינו יכול לסלקו מן המשכון בפחות משתא ומיהו אם בא המצרן מתחלה ואמר למלוה אני רוצה להלות לו ולא אתה נראה שיש לדמות לההיא דלעיל זבן גריוא דארעא וכו' הכא נמי חזינן אם בשביל הערמה הוא עושה המלוה שאם יבא למכור זה את השדה שיקחנו הוא מסלקי ליה ואי לא לא מסלקי ליה. ומרי הכהן אמר לי בשם רבינו תם ז"ל שנראה בעיניו שאין יכול למחות. ומיהו אם קדם המצרן וקנה או אפילו אדם אחר אין המלוה יכול להוציא מידם. וזה אין נראה לי אלא כיון דשכונה גביה עדיף מכולהו ויוציא מידם. עד כאן. סימן קס"ט.
למכור ברחוק. פירש הקונטרס שהמוכר מתכוין לקנות מן הדמים יפה או קרובה וטעמא משום שאיו לנו להשהות מקחן שלא יתבטל מלקנות האחר. ונראה יפה פירוש ריב"ם שפירש כגון שהלוקח המליף לו שדה אחת לזה רעה תחת יפה ורחוקה תחת קרובה שאין לו להוציאה מידו. תלמיד הר"פ ז"ל.
לאשה או ליתמי לית טה משום דינא דבר מצרא. כיון דלית להו מאן דזבין ועייל ונפיק להו ואינהו נמי לאו בני מיפק לשוקא ומזבן נינהו הילכך לא מחייבו אינהו לאהדורי משום ישר וטוב. אבל היכא דזבינו אינהו לעלמא איכא למימר דאית בה משום דינא דבר מצרא ומצינא למימר דכיון דהני לא עבידי למיטרח ולמיפק לגבי בר מצרא מאן דזבין מינייהו נמי לא מיחייב דאי אמרת מיחייב לא משכחנא איהי למאן תזבון ואתיא לאיזלזולי וכן נמי ביתמי מהאי טעמא כן נראה. ואי אשת איש היא נראה לומר דאי במעות גלוים לבעל קנתה אית בה משום דינא דבר מצרא דהא אית לה בעל דעייל ונפיק וזבין לה מאי דבעיא. ואי במעות טמונים קנתה לית בה משום דינא דבר מצרא דלא הות בעיא לגלויינהו לבעל מקמי דזבנה לה לארעא. וכי איתמר בגמרא זבין לאשה לית בה משום דינא דבר מצרא בפנויה או אלמנה הוא דאמרינן הכי וכן בגרושה או באשת איש במעות טמונים כל היכא דאית לן למימר לית להו מאן דעייל ונפיק להו כדפרישנא וצריך עיון על כל זה. מכל מקום אי אשת איש היא וזבנה מצי בר מצרא לאערומי עליה דבעל דלא אערים בהכי למזבן על שמה וכן נמצא בתשובות הגאונים ז"ל. הרמ"ך ז"ל.
אבל מצאתי להריא"ף ז"ל שכתב בתשובת שאלה וזה לשונו: השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבי. ראובן קנה משמעון חלקו בבית שיש לו בה שותפות עם לוי ולפי שחשש פן יבא עליו לוי מתורת בן המצר כתב המקח בשם אשתו ואמר זה החלק לה קניתיו ומממונה ולאשה איו דין בן המצר ולוי אומר הערמה היא לאבד זכותי מדין בן המצר והמקח אינו אלא לך ואתה הוא שרוצה לדור עמי ולהזיק אותי. ומה שאמרו בגמרא לאיתתא וכו' לית בהו משום דינא דבר מצרא זה נאמר על אשה שאין לה בעל וזה נראה ממה שהשוו האשה ליתומים לסיבת חולשת כחם מלהזיק בדירתם ושכונתם ואשת איש הנה היא בלתי חלושת הכח ואם כן בטלה הסיבה. יורנו ושכרו כפול.
תשובה. מה שאמרה ההלכה לאשה וליתמי וכו' אין לנו להעמידה בנושא מיוחד הואיל ולא ייחדו אותה הם בכך אמנם כוללת היא בכל הנשים. גם אין הטעם בה כמו שעלה בדעתכם מצד חולשת הכח על ההיזק הלא תראה שהשותפים הם מן הכלל והם יכולין הן על ההיזק ואם כן אין הטעם מה שזכרתם. אבל עיקר הטעם הוא משום ועשית הישר והטוב ואם כן הישר והטוב הוא להשאיר המקח ביד אלו הואיל והזולת יש לו כח יותר מהן לקנות מקום אחר זולתו ואם כן שוה היא האשה שיש לה בעל לשאין לה לפי שהאשה שיש לה בעל רוצה היא לקנות קרקע כדי שלא יצאו המעות מיד בעלה. אלא שמצאנו את רבותינו ז"ל נמנעים מזה במקום שחוששין בו להערמה כמו שאמרו זבין ארעא בי מיצעי וכו' וכן זו האשה ראוי לדעת אם יש לה מעות ידועים וגלוים לקנות אותה קרקע הנה מקחה מקח ואין בה משום דינא דבר מצרא ואם לאו הערמה היא ובעל המצר יקחנו משום דין בעל המצר. זהו מה שנראה לי בתשובת שאלה זו. יצחק בר יעקב.
וכן כתב תלמידו ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: מה ששאלת לאיתתא ליתמי ולשותפי לית בה משום דינא דבר מצרא אם אשה זו כוללת כל הנשים אם לאו. לפי שראינו לרב משה גאון בתשובה ולנגיד בחבורו אומרים שאיתתא זו היא בדוקא באשת המוכר ולא ראינו זו לזולתם. דע שמאמר זה כולל כל הנשים שאין ראוי ליקח מהן קרקע כדין בן המצר לחולשת כחם ומיעוטא שגתם ואם אירע שנמכר לאשה קרקע אינה מחוייבת לתת אותו לבר מצרא לפי שעשיית הישר והטוב הוא להניחה שתקנה היא יותר מלהוציאו מידן. וכך הדין. עד כאן. וכן נראה שהוא דעת תלמירו הרמב"ם שלא חלק. ועיין שם במגיד משנה. ובתשובת הריב"ש סימן שס"ט. ולשותפי. פירש רש"י שותף שמכר חלקו לחברו אין המצרן יכול לומר לו אני אטול ממך כדין מצרנים שבאין כאחד אבל אם לקח המצרן תחלה אפילו שני מצרנים נמי אם קדם האחד ולקח אין חברו חולק עמו וקשה דלא הוי שותפי דומיא דאשה ויתמי דמיירי שקדמו ולקחו אבל אם באו כאחד פשיטא דהמצרן קודם. ופירש רבינו תם שהוא שותפו בשדות אחרות ואם קדם ולקח לא יניחנו למצרן וכן פירש הריב"ן. הרא"ש.
וזה לשון הרמ"ך: לענין פסק ושותפא נמי דזבין לשותפיה אף על גב דליתיה בר מצרא דיליה כלל בהאי ארעא לא מצי בר מצרא מפיק לה מיניה. וכן כתב רבינו חננאל שותפא אפילו בשדה אחר שאינו סמוך למצר זה ולקח ממנו שדה אחר סמוך למצר שמעון אין שמעון מוציאה מידו עד כאן. ואי הוי שותפיה בהאי ארעא דזבין וזבנה לאידך דהוא נמי בר מצרא כתב רבינו האיי דהאי שותפא מצי מפיק לה מיניה דאיהו חזי למזכי בה טפי. ועוד כתב דאף על גב דליתיה שותפיה בארעא אלא בעסק וסחורה כיון דמקרבא דעתייהו טפי היכא דזבין ליה ארעא אמיצרא דראובן לא מצי ראובן מפיק לה מיניה משום דינא דבר מצרא. עד כאן.
שכיני העיר ושכיני שדה. פירש רש"י דלא איירי בדינא דבר מצרא. וקשה למה הפסיק בדינא דבר מצרא ופירש רבינו תם וכו' ככתוב בתוספוח. הרא"ש.
וזה לשון הרמ"ך: שכיני העיר ושכיני שדה שביני העיר קודמין אפילו לשדה שאינה סמוכה לשדה שלהם כיון ששכיני השדה נמי אינם סמוכין למיצר. עד כאן.
עוד כתב להלן וזה לשונו: מיהו אף על גב דאמרינן שכיני העיר ושכיני שדה היכא דליתיה אפילו חד מינייהו בר מצרא דשכיני העיר קודמין מכל מקום היכא דהוי בר מצרא דיליה במתא שהיו בתים שלו סמוכין לבתים שלו וחברו היה בן מצר שלו בשדה שהיו שדותיהן סמוכין זה לזה בעל מצר של השדה קודם לשדה ובעל מצר הבית קודם למכירת הבית. ואיכא מאן דאמר דבתי לית בהו משום דינא דבר מצרא אלא היכא דאיכא פיחתא בין ביתא לביתא כעין הא דמשוניתא. עד כאן.
שכן ותלמיד חכם וכו'. מיהו אם זבין לאידך לא מצי האיך לאפוקי מיניה כיון דליתיה בר מצרא. אבל היכא דהוי חד מינייהו בר מצרא ואפילו עם הארץ רחוק קודם לתלמיד חכם קרוב. מיהו היכא דהוו תרווייהו קרובים או תלמידי חכמים או שכנים כיון דליכא חד מינייהו בר מצרא אף על גב דאתו תרווייהו בהדי הדדי מצי מזבין לה לכולה ארעא למאן דמקרבא דעתיה לגביה וכן ראוי לו לעשות כי ההיא דאמרינן התם שניהם שכנים וכו' שודא דדייני גבי ההוא דאמר נכסאי לטוביה שכיב ואתא טוביה וכו' ואמרינן עלה שניהם שכנים או תלמידי חכמים שודא דדייני יהבי להו להנהו נכסי כולהו לחד מינייהו דהוה מקרבא דעתיה לגביה טפי. עד כאן הרמ"ך ז"ל.
זוזי טבי וזוזי תקולי. אית דמפרשי תקולי רעים מענין מכשולי. ואית דמפרשי מענין משקלי. וטבי הם היוצאין בהוצאה. תקולי שלמים במשקל אבל צריכים חלוף להוצאה וכשבאים להוציאם בהוצאה הם מזומנים יותר. עד כאן הראב"ד ז"ל.
הני סיירי והני שרו. שיכול לומר חפץ אני בצרורין וחתומין שטוב להצניען ואני חפץ להצניעם. וכן במותרין יאמר אני חפץ להוציאם ומזומנים להוציא. הרא"ש ז"ל.
והרשב"א כתב וזה לשונו: הני ציירי וכו'. לא בשמוסרן למוכר צרורין וחתומים קאמר דאפילו באומר אלך ואביא מעות אי אמיד נטרינן ליה וזה אין צריך לפנים. אלא נראה לי במעות הצרורין שנמסרו לבן המצר מחמת פקדון שהפקיד אצל אחרים או שמכר לאחרים ונתן לוקח מעות צרורין אלו ובן המצר בא למסרן כך צרורין וחתומים למוכר אלא שאומר שלא יתירם עד בא מי שמסרן לו שמא יטעון עליו שיש בהם יותר. והראב"ד ז"ל פירש כגון שהם פקדון בידו ואינו יכול להוציאם עד שיטול רשות מן הבעלים. ואין זה מחוור בעיני דפשיטא דכיון שאינו יכול ליגע בהם ואי אפשר לו ליתן אותם בתורת פרעון מה הנאה יש לו למוכר בהם אלא כמו שפירשתי כן נראה לי. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ציירי כגון שהם צרורין וחתומים והם של פקדון ואינו יכול להוציאם עד שיטול רשות מן הבעלים ויש מפרשים אף על פי שאינם חתומין מפני שהן של פקדון ואפילו הוא שלחני אדם נמנע מלהוציא מעות של פקדון ואם הראה לו מעות צרורין אין בהם משום דינא דבר מצרא. עד כאן.
אי גברא דאמיד הוא נטרינן ליה שיעורא דמיזל ומייתי ואי לא אתי בההוא שיעורא זכה לוקח. ואי לאו גברא דאמיד הוא לא נטרינן ליה דילמא שקורי משקר דאם איתא דהוו ליה זוזי הוה ליה לאיתויינהו כד אתא לבי דינא לערעורי עליה דלוקח.
ובירושלמי. אם טען בר מצרא שהיה בידו ליקח באותה שעה שמיחה בה והלוקח אומר לא היה בידך ליקח המוציא מחברו עליו הראיה ותיקום ארעא בידא דלוקח ביני ביני עד כאן. הרמ"ך ז"ל.
ארעא דחד ובתי דחד. כגון שני אחים שחלקו ונפלה להם בירושה בתים בנויים בה ולא הגיעו לאחד בחלקו אלא הכתלים לבד והתקראות דהיינו בתי ואין לו שום זכות בקרקע ולאחר הגיע כל הקרקע בחלקו מאריה דארעא מצי מעכב אמארי בתי כלומר אם ירצה בעל הבית למכור לאחר בעל הקרקע מעכב מפני שהוא מצרן עליה. אבל אם בעל הקרקע רוצה למכור לכל מי שירצה יכול לעשות שאינו נחשב בר מצרא מפני הכתלים והתקראות משום דהא לתלישה קאי. אי נמי יש לומר כגון היורד לתוך חורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות ואומר לו טול עציך ואבניך או אומר לו הוא אטול עצי ואבני. ה"ר יהונתן ז"ל.
וזה לשון הרמ"ך ז"ל: ארעא דחד ועלייה דחד ולית ליה למארי עלייה זכות בארעא אלא דברשותא דמארי ארעא הוא למימר ליה סתור בנינך וזיל. וכן נמי בארעא דחד ודיקלי דחד כגון דלית ליה למארי דיקלי זכותא בארעא אלא דהוא יכול למימר עקור דיקלך שקול וזיל. אי קא בעי חד מינייהו לזבוני מאי דאית ליה בהאי ארעא מרי ארעא מצי מעכב אמרי בתי ואמרי דיקלי דלא ליזבנו אלא לדידיה או לאיניש אחרינא דליבעי ליה האי בר מצרא דהאי איניש אחרינא נמי באתריה דבר מצרא קאי. ואי לא בעי לזבוני לדידיה הא מצי אמר ליה עקור בנינך או דיקלך וזיל. אבל היכא דבעי מארי ארעא לזבוני ארעיה לא מצי מרי בתי או מארי דיקלי מעכב עליה דכל חד מהני כיון דלית להו זכותא בארעא לאו בני מצרא מיקרו כלל. אבל היכא דאית ליה למארי בתי רשות למבני עלייה זו ולסתרה בלא רשותא למארי ארעא ולא מצי מרי ארעא מעכב ולא מצי למימר ליה עקור בנייך וזיל בהא ודאי כל חד מינייהו הוי בר מצרא דחבריה ומצי מוכב עליה דלא ליזבון אלא לדידיה ואי זבין לאחרינא מפיק ליה מיניה דלוקח. וכן נמי בארעא ודיקלי היכא דאית ליה למרי דיקלי זכותא בארעא לעקור ולנטוע אחרים במקומן. כגון הקונה שלשה אילנות בשדה חברו דאמרינן דקנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. וכן נמי היכא דמכר קרקע ושייר אילנות לפניו אף על פי שלא שייר אלא שנים יש לו קרקע הראוי להן הילכך כל חד מינייהו בר מצרא מיקרי ומצי מעכב אחבריה דלא לזבוני אלא לדידיה.
ארעא לזריעה וארעא לבתי. כלומר אדם שבא למכור קרקע אחת ורוצה לקנות זה הקרקע לצורך זריעה כדי לזרוע בו ואדם אחר רוצה לקנותו כדי לבנות לו בתים ובא המוכר לימלך למי ימכרנה ואין אחד מהן מצרן יישוב עדיף ואותו אדם שרוצה לקנות לצורך בתים יהיה קודם. ה"ר יהונתן.
איפסיק משוניתא וכו'. טרשים שאינם ראוים לזריעה והן כשיעור שאינן נמדדין עמה וכאותה ששנינו בפרק בית כור וכן רכבא דדיקלי כמו חרוב המורכב שאינו נמכר עמה אם יש קרקע ביניהם שלא יהא שם משוניתא ולא ריכבא דדיקלא שיעור רוחב תלם אחד שהוא מחבר את השדות הנה הם בני חד מצרא ואי לא לא. הראב"ד.
וזה לשון רבינו חננאל: פירוש משוניתא יש מי שאומר כמין גומא שמפסיק בין הקרקע הבמכר ובין הבא מכח בר מצרא או ריכבא דדיקלי אי איכא אתרא כנגד כל הקרקע ההוא מופנה בלא משוניתא או בלא דקל כדי להכניס בקרקע שלו אפילו תלם אית ביה דינא דבר מצרא. עד כאן.
כתב הרב רבי יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: וששאלתם מי שהחליף שדה בפונדק ובא בעל המצר ואמר אני אתן דמי הפונדק ואקח השדה לעצמי אם יש בזה משום דין בן המצר אם לאו. תשובה החליפין אין בהם משום דין בן המצר להיות הדבר בלתי אפשרי בהם שדין בעל המצר למוכר כמו אותו הדבר בעצמו שהביא לו הקונה עד שלא יהיה לו הפסד ולא חסרון בין קניית בעל המצר לקניית הקונה הרי אמרו זוזי טאבי וזוזי תקלי לית בה משום דינא דבר מצרא ואין ספק שזוזי תקלי אלו אין לו בהם הפסד אבל הביא לו מהם מה ששוה כנגד אותם הזוזי הטאבי שאם היה בהם הפסד צריכא למימר דלית בה משום דינא דבר מצרא תיפוק ליה שאינו נותן לו בהם אלא פחות ממה שנתן לו הקונה ואין ספק שזוזי תקלי אלו אין לו בהם הפסד ועם כל זה להיות שהיו הזוזי טאבי יותר נוחים לו מהזוזי התקלי לא היה בהם משום דין בן המצר להיות שלא הביא לו כמי אותו הדבר בעצמו שהביא לו הקונה וכל שכן כאן שהקונה נתן לו הפונדק ובעל המצר נותן לו מעות עם היות שאומר לו למוכר שיקח אותם המעות ויקנה בהם פונדק אחר כאותו הפונדק מכל מקום לא נתחייב אותו המוכר לעשות זה לשתי סיבות האחד לפי שכבר ביארנו מהראיה שכבר זכרנו אותה שאפילו הביא בעל המצר מעות שיקנה בהם המוכר אותו הדבר בעצמו שהביא לו הקונה אין כאן משום דין בן המצר לפי שאין לנו להכריח את המוכר שיכניס עצמו בטורח הקנייה והמכר. והסיבה השניה שהפונדק שיקנה בדמים שנותן לו בעל המצר אינו אותו הפונדק עצמו שנותן לו אותו האיש המחליף עמו שהוא פונדק אחר ואם כן אין כאן דין בן המצר. ומה שאמרו עוד למכור ברחוק ולגאול בקרוב לית ביה משום דינא דבר מצרא מסייע לזה עם היות שהענין מבואר בעצמו מבלתי שיצטרך לראיה כי הנה שם הקונה הביא מעות לא קרקע ובעל המצר גם כן הביא מעות כמותם ועם כל זה להיות שכוונת המוכר באותם המעות שקבל מן הלוקח לגאול בהם מקום אחר אין כאן דין כן המצר שמא בין כך ובין כך ילך מידו אותו המקום שרצה לקנותו וכל שכן כגן שהמחליף עמו אינו נותן לו מעות אלא קרקע ובעל המצר אינו יכול לתת לו אותו הקרקע בעצמו אלא מה ששוה שהוא נפסד עתה ונמנע לקנות אותו המקום בלי ספק. ולהיות ענין החליפין יותר חזק מלהיות דין בן המצר בטל בהם מלמכור ברחוק ולגאול בקרוב לכן לא נראה לי לעשות עיקר ראייתנו ממנו לפי שהענין חזק בעצמו וברור מלהביא לו ראיה מהענין הנזכר וכן מעשים בכל יום וכן היינו מורים הלכה למעשה מיום היותנו וכן נודע. ואמנם המומין שנראו בפונדק הן מחייבין לבטל החליפין להיות מקח טעות אחר שיחרימו חרם סתם על מי שידע במומין אלו ונתרצה בהם וכך הדין. עד כאן.
עוד כתב בתשובה אחרת וזה לשון השאלה והתשובה: ראובן ושמעון יש ביניהם קרקע ונצטרך שמעון למכור חלקו מהקרקע והלך אצל לוי ומכר חלקו ופרע לוי הדמים משלו וכתב השטר בשם אשתו על צד ההערמה להפטר מדין בעל המצר ושאלו את לוי ואמר לא קניתי אני כלום אבל אשתי קנתה ותבע ראובן שטר המכר כדי שיעמוד ממנו על האמת ולא נתן לו שמעון וראובן הנזכר הוא משתמש בקרקע והפירות אצלו ולא תבעו ממנו הפירות והפירות הם אצלו עדיין ושלח ראובן שאלה אל מר יוסף בן ישת והשיב שאם יתברר ששטר המכר הכתוב בשם אשת לוי הקונה היה על צד ההערמה לבטל דין בן המצר אז דין בעל המצר במקומו ויש לראובן ליתן ללוי הדמים שנתן לשמעון וימסור לו הקרקע ואם לא יוכל לברר זה וראובן חושד את לוי שעשה זה על צד ההערמה יש לו להחרים מרם סתם על כל בר ישראל שכתב מקח זה הקרקע הנזכר בשם אשתו על צד ההערמה להפטר מדין בעל המצר ולא יודה בזה ובשם כל בת ישראל שכתב בעלה שמה בשטר קניית הקרקע הנזכר על צד ההערמה ולא תודה בזה ואם הודו שניהם בזה אחר שיחרימו החרם תחזור הקרקע לראובן אחר שיתן ללוי הדמים שקבל ממנו שמעון ואם הודה הוא ולא הודתה אשתו והשטר יוצא מתחת האשה תשאר הקרקע בידה ויכתוב בזה לוי שטר ואם מתה אשתו בעודה תחתיו ונשאר הקרקע לו מחמת הירושה יחזיר אותה לראובן ויקבל ממנו הדמים שנתן לשמעון כמו שזכרנו. ואחר כך החרים ראובן כל בר ישראל שיודע עדות שלוי קנה משמשון בית זה וכתב השטר בשם אשתו על צד ההערמה כנזכר לעיל והעיד עד אחד שהוא יודע בזה יורנו מה הדין בזה. ואם הצידו שני עדים בזה יודיענו הדין ומה הדין אם נמצאת עדות מזה. השיבה האשה הנה בעל דיני שאל מהדיין הנזכר והשיב לו כנזכר לעיל. ואני שאלתי את מר יוסף ב"ר חייא נ"ע בן אלשאמי והשיבני וזה נוסח תשובתו: אין על האשה דין בן המצר כמו שאמרו חז"ל לאיתתא וליתמי ולשותפי לית בה משום דינא דבר מצרא ואפילו שיהיה זה על צד ההערמה הואיל והמאמר בא במוחלט זה נראה לי בדין זה. ואפילו שהייתי ממי שמחייב בו דין בן המצר אין אני חייבת כלום הואיל וידע בקנייתי לקרקע זה זה זמן רב ולא תבע מעולם דין המצר ואיך ידונו עלי דין חרם סתם בכל כיוצא בזה כפי מה שנראה לדיין ששאל ממנו בעל ריבי הואיל ואין תובעים ממני ממון ואמנם הם תובעים שעברתי עבירה ואף אם עשיתי זאת וחלילה לי אין דיני מסור בזה אלא לשמים ואין לו להשביע אלא אותו שחשדו שייחס המקח לי כדי לבטל ממנו דין בן המצר לא לי שאין עלי דין בן המצר. בבקשה מאדוננו יבאר לי אם יתחייב שבועה בכל כיוצא בזה לפי שכל מי שחושד את חברו שעשה עבירה שאינו מחוייב שבועה אבל דינו מסור לשמים. גם יודיענו למי הם פירות הקרקע שבאו קודם שלקחה בן המצר אם הם לקונה או לבעל המצר לפי שראינו לרבינו האיי גאון ז"ל אומר בחברו כדין המצר והפן הד' מה שבא מצמח הארץ ומן גידול הנטיעות והזרעים וכלל הפירות שהיו מעת שאירע המכר עד עת שלקח בעל המצר את הקרקע כדין בר מצרא כל זה הוא לקונה ואין לבן המצר דבר בהם כלל ואפילו שחייבוהו לתת אותה לבן המצר ונמנע להיותו עובר על דבריהם אין לבעל המצר דבר מכל הנאות שיתחדשו אחר המכר עד שיקח אותה בן המצר זה נוסח דבריו ז"ל. ופירות הקרקע הזה עדיין הם ביד בן המצר לפי שהוא דר בה עתה. ויודיענו מחסדו מה יתחייב אם טען שהפירות דרך משל היו כור והקונה אומר יותר הם ואין לאחד מהם ראיה במה שהוא טוען. יבאר לנו כל זה ביאור רחב.
תשובה. עמדתי על שאלה זו וכבר בא אלי מאצלכם שאלה בענין זה והשבתי עליה והודעתי אתכם שאף על פי שאמרו לאיתתא. וליתמי ולשותפי לית בה משום דינא דבר מצרא עם כל זה אם הרגשנו שיש בענין הערמה לא נוותר על זה אבל נבטל המקח וניתן אותו לבן המצר הלא תראה אמרם ז"ל זבן גריוא דארעא בי מיצעי נכסיה חזינן אי עדית היא אי זיבורית היא זביניה זביני ואי לא אערומי קא מערים משום דינא דבר מצרא. ואמרו מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא אמר אמימר ואי כתב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא. הנה הורה לנו זה שכל עת שהרגשנו בהערמה במכר שנבטל אותו ונעמיד המקח ביד בן המצר ואם ראובן הוא חושד שזה המקח שנעשה בשם האשה שהוא על צד ההערמה לבטל דין בן המצר מחרימין על מי שעשה זיוף לבטל בו דין המצר. ואמנם מה שעלה בדעת האשה שהחרם לא יתחייב בכל כיוצא בזה לפי שלא תתחייב שבועה בכל מי שחשד את חברו שעשה עבירה בדבר הנתלה מענייני הדת תשובתה בזה שאפילו שהחרם יכנס תחת גדר זה ויהיה דינו כדין השבועות שיאמר בהם זה יהיה מתחייב פה ואם ראובן זה היה טוען ברי שנעשה בדבר הערמה הנה האשה היתה מתחייבת שבועה בזה שאין אומרים שהשבועות אינם מתחייבות בעבירות אלא דוקא אם חשדהו שעשה עבירה מעבירות שבינו לבין המקום ואין בה הפסד ממון על שום אדם שבכל כיוצא בזה לא נחייב אותו שבועה שלא עשה זה לפי ששבועת הדיינים הנמצאת בתורה אינה אלא בדיני ממונות אבל נשביע אותו שלא יעשה להבא כאמרו ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים אם יתנו בנותיהם וגו' אבל אם נחשד שעבר עבירה והפסיד בה ממון לחברו השבועה מוטלת עליו שלא עשה זה לפי שכל שבועה שבעולם כך היא שאומר לו גזלתני והלה אומר לא גזלתיך ויתחייב שבועה שלא גזלו ואף על פי שהגזלנות שחשדוהו בו היא עבירה להיות שהיה בה טענת ממון נתחייב שבועה על זה וכן הדין כאן אם ראובן יכול לטעון ולומר ברי לי שזה הקנין אינו לאשה אלא לבעלה אז היתה מחויבת בזה שבועה לפי שאין לך הפסד ממון גדול מזה לפי שהוא טוען עליה שהיא מבטלת אותו מלקנות קרקע שיש לו לקנות מן הדין ותיחס לעצמה המקח בנגלה ואיננו לה בנסתר ואף על פי שהתלמוד אמר בכל השבועות המחוייבות בדיני ממונות ואמאי לימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ונתנו טעם לזה משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו בידו אפשר לתלות טעם השבועה בזה משום דמוריא ואמרה חבראי דמי קיהיב ואנא דמי קיהיבנא מאי נפקא ליה מינה ואם תאמר הנה זה הקרקע אם היה ראובן קונה אותה לא היתה נקנית לו אלא בנתינת הדמים ועתה כשאינו קונה אותה הנה הרויח שלא יצא ממנו ממון זה ואם כן אי זה הפסד ממון יש לו בזה כדי שתקרא טענה זו טענת ממון ומאי נפקא ליה מינה. תשובתך בזה דנפקא מינה לכושרא דארעא אי נמי להיות שהיא סמוכה למצר שלו אפשר שהוכשר בעיניו וימעטו בעיניו הדמים שהוא פורע בה ועל דרך מה שאמרו שהקרקע הוא דבר השוה כל כסף באמרם שוה כסף דבר השוה כל כסף ומאי ניהו קרקע דלית בה אונאה. הנה נתבאר לך שטענה זו טענת ממון היא ואם היה טוען בה ברי היה מחוייב בה שבועה ונעשה כשאינו טוען ברי אלא שמא אין למנעו מלהחרים חרם סתם על מי שהערים בדבר זה כמו שזכרנו ואם מנעה אותו מלהחרים חרם זה אין מופת להערמה גדול מזה לפי שהוא מופת יותר גדול מהיות מופת אחריות במתנה שהוא מכר ולענין מה שטענה האשה שכבר ידע במקח ושתק אם הביאה ראיה לזה הנה בטל דין בן המצר הלא תראה מה שאמרו הני צרו והני שרו לית בה משום דינא דבר מצרא ואמרו עוד אמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי לא נטרינן ליה איזיל ואייתי זוזי חזינן אי איניש דאמיד דאזיל ומייתי נטרין ליה ואי לא לא נטרין ליה. הנה הורה זה שדין בעל המצר לא יהיה אלא אם בא לקנות בעת ההיא אבל זה שידע במקח ושתק בטל ממנו דין בן המצר דתיפוק ליה מפני שלא הביא המעות בעת הקניה. ומה שאמרו במי שמסלק עצמו מדין בן המצר דצריך למיקנא מיניה אינו אלא קודם הקנייה כמו שאמרו איזיל ואזבון ואמר ליה זיל זבון אבל לאחר הקנייה מכיון דידע בו בן המצר ושתק הנה כבר נתבטל ממנו דין בן המצר ואין צריך בו לקנות מהראייה שזכרנו. ומה ששאלת על הפירות שלקח אותם הקונה קודם שלקח בן המצר את הקרקע. מה שנראה לי הוא שהם לבעל המצר לפי שהקונה אותם הוא שליחא דבר מצרא וכל מה שיבא לו ממנה מהנאות הם לבעל המצר שהוא משלחו לפי שיד שליח כיד משלח. וראיה לזה שהוא כמו שליח אמרם זבן במאתים ושויא מאה סבור מינה. אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכו' עוד אמרו והשתא דאמרת צריך למיקנא מיניה אייקר וזל ברשותיה וכמו שאם השביחה בדמים הוא לבן המצר כמו שאמרו איקור ברשותיה כן מה שהשביחה בפירות הוא לו. זו היא סברתי והיא סברת רבינו הגדול זצ"ל והבה כבר הרחבתי לך בתשובה כפי היכולת. עד כאן.
עוד כתב בתשובה אחרת וזה לשונו: ראובן יש לו עלייה על חורבה אחת ומה שלמטה ממנה לשמעון ומכר ראובן העלייה הנזכרת ללוי ואחר שנגמר המכר ביניהם בזמן מועט כשראה לוי שאם יתפרסם המכר הניכר יבא שמעון ויקח אותו מדין בן המצר ראה לבטל המכר שעשה עם ראובן ובטלו אותו שניהם אחר כך כתב המכר בשם בתו הקטנה לומר הואיל והמקח הוא לבת אין בו דין בעל המצר וכששמע שמעון בקניית לוי לבתו בא ועלה בדעתו שיש לו דין בעל המצר והביא המעות לבית דין ואמר להם הנה הבאתי המעות תעידו שאני רוצה לקחת עלייה זו מלוי והרי הבאתי לו המעות ודחו אותו בית דין באמרם לו שאין לו דין בעל המצר לפי שהאשה היא הקונה ואפילו אם היתה גדולה אין בה משום דין בן המצר כל שכן והיא קטנה והסכימו בית דין שאין לו דין בן המצר ודחו אותו מעל לוי בזה דחייה גמורה ואחר שתי שנים זכרו לשמעון שמקח שקנה לוי לבתו קודם לזה קנאו לעצמה אלא שהערים על שמעון לבטל ממנו דין בעל המצר והעידו עדים לשמעון שלוי קנאה קודם לעצמה ואחר כך בזמן מועט נכתב המכר בשם בתו או בשם אשתו אינם יודעים בשם מי מהם נכתב המכר באחרונה ואחד מעיד שלוי מסר לו דבר זה בסוד והשביעו שלא ימסור שום דבר מזה לשום אדם ונשאר הענין בסוד אצלו לא גלה אותו לשום אדם והואיל ועתה שאל ממנו שמעון על זה וזכר שיש לו בזה תועלת ראה שאין מותר לו לכפור העדות ובא והעיד לו בזה. והעד השני אמר בענין הסוד שנמסר לו שלוי אמר לו זה הדבר יהיה אצלך בסוד אבל אינו יודע מתי אמר ליה אם בעת שהיתה המכירה הראשונה שקנה אותה לעצמו או בעת המכירה השנייה שנעשית אחר שנתבטל המקח הראשון גם אינו יודע על אי זה דבר היה הסוד אם על המכר הראשון או על השני או על ביטול המקח הראשון וכשהעיד לשמעון בזה עמד לתבוע את לוי מדין בעל המצר ואמר שבמכירה הראשונה יש לו זכות בדין בעל המצר ובביטול המקח אינו מתבטל זכותו ומה שדחו אותו בית דין הוא מחמת המקח השני שנושה בשם בת לוי. טען לוי הואיל ועבר זמן בנתים בטל דין בעל המצר ועוד שהמכירה הראשונה שקנאה לוי לעצמו מי יאמר לנו ששמעון לא ידע בה ונתרצה ונמנע מלתבוע בדין בעל המצר. השיב שמעון שאין טענה זו טענה שלא נמנע מלתבוע בדין בן המצר אלא לפי שדחו אותו בית דין מחמת המכירה הגלויה שמחמתה נתחייב שאין לו דין בן המצר והטענה שאתה טוען לאמר אפשר שידעת הנה העדים מעידים שהדברים נמסרו להם בסוד ואפילו שאחד מהם הוא מסופק על איזה צד נמסר לו הסוד הנה ההקש יתחייב שלא היה ענין הסוד אלא על דבר שמחייב אותו בדין בן המצר ומה שטוען שאי אפשר שידע בשקנה לוי לעצמו קודם שאירע ביטול המקח והנמנע לפי שלא עבר ביניהם כי אם זמן מועט אין ראוי לגזור שהיתה בו ידיעה ולוי לא מסר הדבר בסוד לעדים אלא מפחדו שמא יתפרסם המכר. ועלייה זו שמכר אותה ראובן ללוי כל מה שלמטה ממנה הוא של שמעון ויש בית שני בצדה לה עלייה שלה היא לשמעון הנזכר ומה שלמטה ממנה הוא ללוי הנזכר ובבית זה השני יש מדרגות שעולים מהם לעלייה של בית זה בעצמו ולעלייה של הבית האחר הנמכרה ללוי אותה שעמד עתה שמעון וטען עליה מדין בן המצר וחשב לו מפני זה שהוא בן המצר בעלייה הנזכרת ושאם מכר אותה ראובן לזולת לו היה הוא בן המצר כמו שמעון והואיל והדבר כן חזרה עלייה זו להיות שיש לה שני בני המצר שהדין הוא שאם קדם אחד מהם וקנאה לא נשאר בה דין המצר לשני וטען שמעון שאין ללוי זכות בעליה זו מדין בן המצר מאותו בית על מה שלמטה ממנו ושאפילו אם היה שהנמכר ממנה היה העלייה האחרת שהיא זולת זו העליה והיא הסמוכה לעליה השנית אותה שהיא עתה לשמעון מהבית השני אז היה לשמעון דין בן המצר לא ללוי לפי שאין בן המצר בזה אלא שמעון שביתו בצד עלייה זו כל שכן שלא נמכרה העלייה הסמוכה לה אלא העליה השנית שבצד האחר שכנגדה. יעמוד אדוננו על כל מה שזכרנו בכל פרט ופרט יורנו שורת הדין בכל ושכרו כפול.
תשובה. עמדנו על שאלה זו והדין הוא שמה שחשב לוי שגם הוא בן המצר בעליה זו דנמכרה לסיבת שתמתית הבית הסמוכה לחורבה שהעליה הנזכרת היא עליה היא שלו אין הדבר כמו שחשב לפי שלא היה גם הוא בן המצר לעלייה זו הנזכרת אלא אם עליית הבית השני שהיא מחוברת לה היתה שלו אבל הואיל והעלייה הנזכרת היא של שמעון ומה שלמטה ממנה בלבד הוא ללוי אם כן שמעון הוא בן המצר בעלייה זו הנמכרת משתי סיבות: האחד להיות המקום שתחת העלייה זו הנמכרת היא שלו ולא של לוי. והשנית להיות שהעלייה השנית שעל הבית השני היא לשמעון ועם היות שהמקום התחתון מהבית השני הנזכר אותו מקום התחתון אינו סמוך לעלייה זו כדי שיקרא מחמתו בר מיצרא אלא שאם היה קרקעיתה של עלייה זו הנמכרת יורד למטה יותר מקרקעית העלייה השנית של שמעון שעל הבית השני באופן שהיתה תקרת זה המקום התחתון הוא של לוי שבבית השני הנזכר סמוכה לקרקע העלייה הנמכרת הנזכרת היה נקרא גם הוא בר מצרא לעלייה הנזכרת לפי שכבר מצאנו מי שהוא בן המצר לחברו אפילו בחלק קטן כמו תלם אחד נקרא בו בר מצרא אבל אם היה קרקע עלייה זו הנמכרת שוה לקרקע העלייה השנית שהיא של שמעון אותה שעל הבית השני וכל שבן אם היה יותר גבוה ממנו שנמצא המקום תחתון של לוי שבבית השני אינו מחובר לעלייה זו הנמכרת משום חלק מחלקיה אין כאן צד שיקרא בו לוי בו המצר לעלייה זו הנמכרת ומדרגות אלו אינם אלא דרך לעלות מהן לשתי העליות הנזכרות ודינם כדין דרך ואינם מכלל העלייה הואיל ואי אפשר להיות בהם דירה ומי שהוא סמוך לדרך שהולכים בו אל המקום הנמכר שבאים עליו מתורת בן המצר אין נקרא בזה בעל מצר למקום הנמכר אלא עד שיהא סמוך למקום הנמכר בעצמו ובפרט שמדרגות אלו אינם מיוחדות לעלייה זו הנמכרת לבדה אבל הם משותפות לה ולעלייה השניה שהיא של שמעון שהם בלי ספק יותר חלושות לגבי הדין ממדרגות המיוחדות למקום הנמכר לבדו והואיל וביארנו שלוי זה לא יקרא בר מצרא בעלייה זו הנמכרת אם כן ראוי לומר לה שמעת שקנאה לוי בתחלה לעצמו זכה בה לשמעון שמוא בן המצר ונעשה בזה כאלו היא שלוחו ולאו כל כמיניה במה שהערים אחר כך עם המוכרן לפי שיש לו זכות לשמעון שלא מדעתו ואין לו לחוב לו אלא מדעתו. ובמה שנמנע שמעון מלטעון טענת המצר לא אבד זכותו הואיל ותבע אותו בבית דין כשידע הדבר והואיל והורה לו בית דין שאין לו דין בן המצר אם כן הרי יש לו בזה התנצלות ושירת הדין בזה שאפילו אם קנו מידו שאין לו בה זכות אינו קנין להיותו קנין בטעות כל שכן שלא קנו מידו. ומה שטען אולי היה שכבר ידע במכר הראשון ונמנע מלתבעו בדין בן המצר. אם לא נתפרסם הדבר אין לנו לדון את שמעון שכבר ידע זה מבלי שום ראיה ומופת לזה ואין אנחנו צריכין בזה לחקור על מה שמסר הדבר לוי לעדים בבל תגלו ולדעת על איזה צד היה שכיון שאמרנו שדין בן המצר אינו בטל אלא אם כן נתברר לנו היות המכירה ראשונה מפורסמת הואיל ולא נתברר ולא נתפרסם לנו דבר זה אם כן דין בעל המצר קיים. והשלש תשובות הנזכרות מועתקות מלשון ערב"י.
===דף קט עמוד א===
מתניתין. לשנים מועטות לא יזרענה פשתן. פירש רש"י בחכירות היא דאי בקבלנות מאי דבעי לזרע שהרי הבעלים חולקין בו. ולא מחוור אטו מפני שהבעלים חולקין בו בעי דתתבייר ארעיה ותכחוש. אלא משום סיפא דקתני קבלה ממנו לשבע שנים יזרענה שנה ראשונה פשתן ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן כיון שקבלה לתבואה הרי זה אומר לו לתבואה אני צריך ובקב תבואה אני רוצה. וכן ברישא חטים לא יזרענה שעורים וכל שכן לגבי פשתן שהקרקע מכחשת ולשנה הבאה אינה עושה פירות ואני מפסיד מחלקי ובודאי אינו רשאי לשנותה לדבר אחר לפיכך אוקמה רב פפא בחכירות. הרמב"ן.
ולי נראין דברי רש"י עיקר דהך מתניתין במקבל סתמא מיתוקמא ולא במקבל להבואה בפירוש ולישנא הכי מוכתא דלעיל תנן לזרעה שעורין והנא תנן סתמא המקבל שדה מחברו הילכך אי מסיפא לא איריא דכיון דקבלה ממנו בסתם לשבע שנים בין במקבל בין בחוכר זורעה בשנה ראשונה פשתן ולא מצי אמר תבואה קבעינא שאלו כן היה לו לפרש אבל רישא דקתני דבשנים מועטות לא יזרענה פשתן הוא דמוכחא דבחכירות הוא ומשום הכי לא יזרענה דאמרינן דכיון דאין לו תועלת במה שהשדה עושה לא מסרה על דעת שיחזירנה כחושה אבל בקבלנות כיון שאף הוא מרויח בדבר מאי דבעי ליזרע דמסתמא טפי קפיד אכחשא דידיה מכחשא דארעיה. הר"ן.
ואין לו בקורת שקמה. כתב הראב"ד אפילו במקום שנהגו להזכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה כלומר ואפילו קצצוהו לעצים. תוספתא החוכר שדה מחברו אפילו לא חכרה ממנו אלא לזתים לא יאמר לו אין לך בהא אלא זתים בלבד אלא כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. החוכר שדה מחברו לזרע אין לו באילן בין שיאמר לו אחכור שדה זו אזרע שדה זה אעשה שדה זו. אבל אם אמר לו חכור שדה זו זרע שדה זו עשה שדה זו כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. הרשב"א.
ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: המקבל שדה מחברו בחכירות לפחות משבע שנים לא יזרענה פשתן משום דמכחש ארעא טפי. ואין לו חלק בקורות שקמה ואפילו במה שהשביחו ברשותו אינו נוטל חלק כלל כיון שהיו בה מתחלה ואיהו לאו אדעתייהו נחת. מיהו אם קבלה באריסות אף על גב דלא אמר ליה מרי ארעא דליזרעה פשתן רצה אריס זורעה כיון דניחא ליה למארי ארעא דתכחוש ארעא ולא לכחוש מרה. אבל אם לא רצה אריס לזרעה פשתן אף על פי שרצה בעל השדה בכך אריסא נמי מצי מעכב דשותפא הוא בארעא וצריך עיון. קבלה לזרעה וליטעה אף על פי שלא קבלה לשבע שנים אם קדחו בה שקמין או דקלים או שאר אילנות נוטל בהן חלקו ואף על פי שלא הגיעו ליקצץ כשנסתלק מן השדה אפילו הכי שקיל מנתיה בשבחא דאשבוח הנהו תאלי. ואף על פי כן אינו נוטל כלל בשבח שקמה שהיתה נטועה בה קודם שירד לאריסותו דלאו אדעתא דהכי נחת לה אלא אם כן התנה עמו מתחלה. עד כאן.
גמרא: אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. פירש הראב"ד ז"ל שבח שקמה הם הפירות שהוציא בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות. ורבה אמר אפילו בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן. הרשב"א ז"ל.
מאי לאו בשבח שקמה. פירוש דהא לא קתני לשבע שנים אלמא אפילו שנים מועטות קאמר ובמאי אי באילנות שנטע מאי שמין לו בגופייהו נמי שקיל כשתלא דהא יורד ברשות הוא אלא לאו בשבח שקמה שמצא שם או שיצאו משרשים אמרים דהוי להו כשבח שקמה. הראב"ד ז"ל.
ירקא וסילקא נעקריה ונישקליה. ומפרקינן דלא מטא עמא דשוקא. ואיכא למידק ולימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו כדתניא בתוספתא הניחה ויצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו כיצד שמין לו אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירתו קבלן לפי קבלנותו פירוש כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו שאם אינו צריך לקרקע כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול הכא נמי נימא מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע. איכא למימר מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנים לו ואם צריכים לקרקע עדיין אמאי ולהכי ניחא ליה לאוקמה בפירות גמורים אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מיפסדי הילכך שמין לו ונותנים לו דמי פירות גמורים כלומר כל מה ששוין כשהן מחוברין. הרמב"ן.
ואין תירוצו זה מחוור דאדרבה מדאמרינן שמין לו משמע שאין נותנין לו אלא במה ששוה עכשיו. הרשב"א.
עוד תירץ דאי נמי איכא למימר מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצא ולהכי אקשיה ניעקר ונשקליה ומפרקינן דלא מטא יומא דשוקא דאלו בתבואה ליכא לאוקומה שכיון שאינה צריכה לקרקע נעקריה ונשקליה וימתין עד יומא דשוקא. עד כאן.
וזה נכון דכל החוכר לשנים לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: לא בסילקא וירקא ומשום דלא מטא יומא דשוקא ולא חזו למלקטינהו שמין לו כמה הן שוין אותו יום. והאי דקאמר בסילקא וירקא ולא קאמר בפירות האילן דהתם לא היו שמין לו אלא עומדין באילן עד יום השוק והוא מלקט אותם על יד על יד ואם לא הגיעו ללקט ודאי שמין לו מיהו בירקא דינא אשמועינן דאפילו עוד יומא דשוקא לא משהינן ליה משום דקא מבטל לה לארעיה. עד כאן.
הא דאקשינן לרבא מהמקבל שדה מחברו והגיעה שביעית ואוקימנא על כרחך במובר שדהו לחברו והגיע יובל שמין לו ועל כרחך בשבח שקמה. קשיא לי ומאי קשיא דהתם בלוקח דאדעתא דהכי נחית. ועוד דלשנים מרובות ודכוותה אפילו בחוכר יש לו בקורת השקמה כל שכן בשבח וכדתנן קבלה ממנו לשבע שנים יש לו בקורת השקמה. וכי תימא דוקא בקורת השקמה לכשתקצץ בתוך זמנו אבל בשבח שאינו נקצץ לא. הא ליתא דהא לאביי נוטל בשבח שקמה אף על גב דאינו נוטל בקורות נוטל בשבח וכל שכן. וצריך לי עיון. הרשב"א.
רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחי בה תאלי. פירוש היו בה אילנות ויצאו בשרשיהן נטעים ופארות והיה תובע חלקו מהם. אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב אשי אם כן דיקלא ואלים בעי מר שבחא כי זה אינו אלא דיקלא ואלים שהרי משרשיו יצאו ושרשים הוא דאלימו וקדחו. אמר ליה התם לאו אדעתא דהכי נחית דהא איתיה לאילן והיינו קורת שקמה אבל הכא אדעתא דהכי נחית דכל מאי דנפיק בארעא אית ליה בגויה. אמר ליה וכמאן כאביי דאמר בשבח שקמה יש לו הואיל וברשותו יצאו. אמר ליה אפילו לרבא התם לית ליה פסידא שהרי הפארות היוצאין מן הגזע אינם ממעטין לו את הקרקע אבל הכא הרי מיעטו לו את השדה מן האספסתא. אמר ליה ומה הוא ההפסד אגודא של אספסתא בעובי התאלי שקול ידא דאספתא כנגדו וזיל אנא כורכמא רישקא רביי אני הייתי זורע בו כרכום חשוב. אמר ליה כרכום אמרת ולא נטעים אחרים כמו דלועים ומקשאות שעושין פירות אם כן אלו התאלי שהנחת במקומן הם הכרכום שלך ואין לך אלא דמי עצים כי העצים עומדין ליקצץ כמו הכרכום. הראב"ד.
גלית אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדת. כתב הראב"ד דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל. עד כאן.
ואני תמה דמה שאמר אנא כורכמא רישקא רבאי לא בדוקא קאמר אלא באומר יכול אני לטעון שהייתי מגדל שם כורכמא רישקא וכיון שכן מאי גלית אדעתך דקאמר ליה אכתי ליהדר ולימא יכול אני לומר דנטיעות אחרות הייתי נוטע. ויש לי לדחוק ולומר דבדוקא אמר דהיה דעתו לגדל שם דבר הנלקח לכשיצא ורב פפא דובר אמת בלבבו היה. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: ונראה לי שאם נטען בנטיעות אחרות שעושה פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקדחים שהניח שם לגדל והטעם שהוא כמו שתלא שהיוצא מן השרשים של בעל הקרקע והחוכר הרי הוא כבעל הקרקע לימי חכורו לזרוע שם אספסתא וכיון שהניחו לגדל בין התאלי ולא עקר אותם הרי הוא כשתלא שמסתלק בזמנו כדאיתא לקמן. ע"כ.
וכתב הרמ"ך לענין פסק והיכא דלא קבלה אלא לזרעה זרעים וקדחו בה תאלי לא שקיל בהו אלא מאי דשוו הנהו עצים אף על גב דקטען ואמר אנא כורכמא רישקא רביי בההוא אתרא אי לא הוה תמן ההוא תאלא אפילו הני דמי עצים הוא דקא שקיל כדמסתלק מאריסותיה כמה שיהא שוה אותו הנטוע לנטעו בשדה אחרת דהיינו דמי עצים כעין כורכמא רישקא כן נראה. אף על פי שהאילן הנטוע שוה יותר אינו נוטל אלא חלק הראוי לו מדמי עצים אם נקצץ ורצה לטעו במקום אחר. והא דרב פפא דקביל ארעא לאספסתא וקדחו בה תאלי אסיקנא דאף על גב דקא טעין אנא כורכמא רישקא רביי לא שקיל מינייהו אלא מאי דחזי ליה מדמי עצים. מיהו הני פרישו לה דדוקא היכא דאמר ליה דאי נמי רבי בה כורכמא רישקא לא הוי מטי לגמרי השתא בעידן סלוקיה אבל אי שהה זמן מרובה דאי רכיכה כורנמא רישקא הוה מטיא בההוא שעתא מיחזי למימר דשקיל מאי דחזי לה בדמי כורכמא רישקא ואזיל. עד כאן.
וגדרה ליה משוניתא. טרשים היו סביבה ולא היה ראוי לאספסתא ויצאו בו קנים ובקש מהן חלקו אמרו לו ומה הפסדת באלו הקנים והלא במקום הטרשים יצאו ולא ירדת על דעת כן. הראב"ד.
ממולאי. רבינו חננאל גריס דאתון מממלא ועל שם מקומן הוא קורא אותן כדאיתא בבראשית רבה רבי מאיר איקלע לממלא ראה אותם שחורי ראש אמר להם ממשפחת בני עלי אתם וכו'. הרא"ש.
אמר רב יוסף עד האידנא חד השתא חמשה. כתב הרמב"ן ז"ל דלמדת חסידות קאמר ולומר. דאלו הוה שביק חד חתנא לא הוה מסלק ליהן ואלא מדינא אפילו לא שבק אלא חד זריז ומהימן מצי מסלק ליה דאמר ליה אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו וכדאמר רב נחמן האי שתלא דשכיב מסלקין ליה ועד כאן לא פסקינן עליה. ולא היא אלא משום דקאמר דמסלקינן ליה בלא שבחא. וכך שנו בתוספתא בפרק זה המקבל שדה מחברו ומת לא יאמר לבניו תנו לי מנה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו. ומכאן ראיה למה שכתב ה"ר משה הספרדי אחד מן השותפין או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק אף על פי שהתנו לזמן קבוע וכזה הורו הגאונים ז"ל. הרמב"ן ז"ל.
גם מדברי הריא"ף שכתב למעלה בפירקין גבי להכי קרו ליה עסקא שלא יעשה מטלטלים אצל בניו. ומיהו יש לי מקום עיון בזה בפרק הכותב. גבי נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ועל הבאים מכחך דמשמע דאף היורשים שלה מתעסקים במה שהניח הוא בידה להתעסק ומאי שנא מהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה. ושם כתבתי יותר. והראיה שהביא הרב מדרב נתמן דאמר האי שתלא דשכיב מסלקין ליה בלא שבחא נראה לי דאינה ראיה דיש ספרים דגרסי בה האי שתלא דאפסיד מסלקינן ליה בלא שבחא ולא גרסי בה דשכיב ומשום דשביק חמש חנואתא וקאמר דמפסדו. קמייתי מדרב נחמן דמהשתא חשבינן ליה כודאי מפסידים. וזו נראית לי גירסא נכונה דאי גרסינן דשכיב לא הוה ליה למימר מסלקינן ליה דהא איהו שכיב ולא שייך אלא הוה ליה למימר מטלקינן להו ליתומים או כיוצא בזה ומכל מקום אנו אין לנו אלא כדברי הגאונים שכל דבריהם דברי קבלה הן. הרשב"א.
והר"ן כתב דלא דמי למאי דאמרינן הניח וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף וכתב עוד אבל להריא"ף ראיתי שהשמיטה מן ההלכות אפשר שהוא סובר דכי אמרינן ולאו מילתא היא אכולה מילתא קאי. עד כאן.
מסליקנא לכו בלא שבחא וכו'. ולאו מילתא היא. פירש הריב"ן שלא אמר דבר זה מעולם וכו' ככתוב בתוספות עד ויש לומר דרב יוסף לא הזכיר אלא אחד מהם וכו'. אי נמי נאמרה היכא דהפסיד ואיהו סבר אפילו היכא דלא הפסיד. אי נמי להפחידו אמרה היכא דלא הפסיד. הרא"ש.
וזה לשון תוספות שאנץ: אי נמי באמרה והיה סבור מי שאמרה דאף על גב דלא פשעו יורשין בדבר יכול לסלקו בלא שבח דארעתא דהכי נחית המוריש שלא יהא אלא יורש אחד ויהא רמי אנפשיה לשומרה כאביו ואם יהיה לו שני יורשין או שלשה לא יהא להם חלק כלל ואפילו שבחא לא יגבו. ולא נהירא. מרבי. תוספות שאנץ.
התם מאי דאפסיד משלם. כלומר ותו לא אין שום אסמכתא ושום קנס שלא קבל עליו אלא שישלם מה שהפסיד הכא נמי ראוי שנאמר כן דמה שהפסיד מנכינן ליה והשאר יהבינן ליה. ה"ר יהונתן.
אומנא. פירש רש"י מוהל תינוקות. ולא נהירא דברוב מקומות קורא למקיז דם אומנא כמו קרנא דאומנא אומנא לביתיה לא קרא וכן טבחא או אומנא או מוהלא. ומיהו בפרק רבי אליעזר דמילה יש האי אומנא דלא מייץ סכנה היא וכו'. ויש ספרים גרסי מוהלא. הרא"ש. ואף על גב דבפרק רבי אליעזר דמילה אמרי האי אומנא וכו' שאני התם דמפרש ליה בהדיא גבי ענייני דמילה. תלמיד הר"פ.
===דף קט עמוד ב===
וסופר מתא. כלומר סופר של דיינים שכותב הכתובות ושטרי מכירות שאם יחסר אחד מן התנאים שהוזכרו שם ולא זכרם בכתב שוב לא יהו נאמנים העדים דלא אתי על פה ומרע לשטרא. ויש גורסים ספר מתא אותו אומן שמגלח במספרים ואם יגלח יותר מדאי לא יוכל לשלם הבשת שמתבייש המתגלח בשום ענין. ה"ר יהונתן.
וזה לשון הרא"ש: וספר מתא. פירש רש"י בפרק השואל מספר בתספורת בני העיר. ולא נהירא דהא בפרק לא יחפור דקאמר ולא ישבירנה לסופר יהודי ומוקי לה בספר מתא אלמא ספר מתא משמע סופר והיינו פסידא דלא הדר שאם טועה בשטר אין לו תשלומין והתם פירש רש"י ספר מתא מלמד תינוקות העיר ואי אפשר לפרש כן דאם כן היינו מקרי דרדקי דהכא. עד כאן.
הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסיד שבחא יהיב ליה מאי דנפיש על מאי דאפסיד. ונסחאות יש שכתוב ויהיב ליה שבחיה והיינו שבחא דנפיש על תשלים ההפסד. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: הא דרוניא דאפסיד וסלקיה רבינא ויהב ליה שבחיה מאי דלא אפסיד יהב ליה. ויש לומר דכל שבחיה נמי יהב לפנים משורת הדין מיהו כפי מה שפירש בגמרא כי היכי דלא ליפסיד בעל הבית. והא לא אתרי בי ואמאי מסלק לי לא צריכת התראה דשתלא טבחא ואומנא ומיקרי דרדקי דפשע בינוקי כמותרין ועומדין דמו ומסלקין אותו בלא התראה. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר וכו'. פירוש פסידא דלא הדר ובריא לענין סלוקי לא בעי התראה אלא מסלקינן ליה ומעברינן ליה ואין צריך לומר שמשלם. והנה כלהו פסידא דלא הדר נינהו מיקרי דרדקי שמכה אותם יותר מדאי. שתלא דמוכר גופני והם מתים. טבחא פשוט הוא. אומנא שמוציא דם יותר מדאי כל אלה הזיקן ברור.
מקרי דרדקי שתלא וכו'. פירש רש"י טעמא דמקרי דרדקי פסידא דלא הדר משום שבשתא דעאל עאל. ואיכא למידק עליה דהא רבא גופיה הוא דאמר בפרק לא יחפור שבשתא ממילא נפקא. ויש לומר דהתם בשבשתא דעיילא ממילא כגון דאינהו משתבשי מנפשייהו אבל רבייהו מגמר גמירן וההיא שבשתא כי היכי דעיילא ממילא הכי נמי נפקא ממילא אבל כי מגמיר לוי רבייהו בטעותא קבעו בנפשייהו שיבושי דגמרי מרבייהו ותו לא נפק. ועוד דכי גמיר רבייהו שמעי מיניה זימנא אחריתי או מחברייהו ונפקא אבל כי איהו מגמר להו שבשתא מאן מפיק לה. ואחרים פירשו דהכא כגון פשע בינוקי דמחי להו טפי. אי נמי דאי לא צייתי ליה לא איפכת ליה פסידא דלא הדר הוא דלא גמרי להו. הר"ן.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לימא ליה הנח לי את חלקי ואעבוד אותה או אני אניחה ותקח אתה תשעה חלקים ואני שלשה ותתן לאריס שלשה דהוא תילתא בהדי מנתך נמצא שתלא נוטל ריבוא ממש. הראב"ד.
וזה לשון רבינו חננאל: ואקשי רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי הכי וניחא ליה שתלא למארי ארעא סב מנתא דידך והב דידי מאי דבעינא עבידנא כלומר יתכן שאמצא אני אריס בפחות משליש. עד כאן.
אמר ליה כי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי לי. פירש רש"י דקבלה מיניה ושבחה דאתקפתא מעלייתא היא. ולא מחוורא הכי דאדרבה לאו אתקפתא היא דהיכי מצי למימר ליה מאי דבעינא עבידנא דהא אם ירצה לחלוק עמו מעכשיו אין שומעין לו שאם רצה זה ליטול ערוגה אחת בשבחו לימא ליה איני רוצה לחלוק אלא כשיתלשו הפירות דאי מטי פסידא במנתא דידי שקילנא מההיא ערוגה דילך דפירי להדדי משתעבדי ולא מצינו אריס חולק בפירות אף על פי שאומר אני אעביד חלקי וחלקך ואם לא יחלוקו מעכשיו היאך יאמר מאי דבעינא עבידנא הרי זה יכול לומר אם היה הבל משותף בין אריסי ואריסך סמכי אהדדי ומפסדו לי ועוד דלא ניחא ליה לאפושי אריסי בארעיה ואי אית ליה אריסא לההוא פלגא דידיה אינו רוצה שיכנס הלה לתוך שלו וכל שכן אחר שיכול לומר אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך ואין לי עסק עם פלוני וכי יכול האריס למנות אריס תחתיו הילכך אי אפשר לו אלא למכרם לזה. ועוד כי מזבין ליה במי לאיניש אחרינא שם הוא הלוקח חלק אריסותו ואם יטעון זה שמא אמצא אריס בפחות משליש או אמכור ביותר מכן אין שומעין לו הואיל וזה נתן כדי דמיו כדאמרינן אין לך אלא דמי עצים בלבד. ועוד שלא מצינו חכם שאומר לחבירו שיקשה לו אלא כל החכמים מקפידים בכך ורבי יוחנן עניש כמה תלמידים משום דאקשו ליה ואף על גב דמשבח ליה לריש לקיש בתר דקטליה ורב כהנא קביל עליה דלא לאותביה ואיכא נמי דמצלו בהכי רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי. ועוד דהוה ליה למימר כי מטינא לשחיטת קדשים תא אקשי לי דכי מטי איהו התם היכי מקשי ליה אי קאי איהו במסכתא אחריתי והקושיות וההויות יותר מועילות בסדר נזיקין ובדיני ממונות מסדר קדשים אף על פי שהוא חמור והכל צריכים שם לגמרא. ועיקר הפירוש כדברי רבינו חננאל שפירש דדחויי מדחי ליה ואמר ליה עדיין לא שנית כל התלמוד ולא ידעת דרכו וכשתגיע לסדר קדשים ושנית הכל תא אקשי לי שיתברר לך טעמו וכן פירשה רבינו האיי גאון בתשובת שאלה וכן פסק רבינו הגדול בהלכות. ומה שהקשה רש"י אי הכי היכי אמרינן מעיקרא סבר רב אשי למימר אינה קושיא לפי שרב אחא קודם גמר דבריו של רב אשי הקשה לו כשראהו שרצה לומר כן ולפיכך אמרו סבר ולאו משום דמסקנא לאו הכי. וכיוצא בה בפרק זה בורר בהנהו קבוראי דקברו נפשא ביום טוב ראשון ושמתינהו רב פפא ופסלינהו סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורינהו וכו'. ומצינו סברוה דמסקנא נמי הכי בפרק המוכר את הבית סברוה דכולי עלמא אית להו דנהרדעי. ובנדרים פרק קמא סברוה מאי לחולין אוכל לך לא חולין ליהוו אלא קרבן ומסקנא נמי הכי הוא ואחרים יש בתלמוד. הרמב"ן. וכן הסכימו הרשב"א והר"ן.
וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: שתלא דקביל ארעא לזמן ידוע ובעי לאסתלוקי בגו זימניה מותביה אריסא בארעא ושקיל אריסא כולי אגריה ממנתא דחזיא לשתלא ושארא שקיל שתלא באגריה על מאי דשתל מקמיה דאסתלק ושקיל מרי ארעא כל מנתיה משלם. ואי אשכח אריסא דנחית לבציר מתילתא כל מאי דמנכי ליה נמי שקיל שתלא ושארא שקלי בעל הבית ואריסא מיהו לא לשקול בעל הבית בציר מפלגא. עד כאן.
גופא אמר רב מניומי בריה דרב ניחומי האי שתלא וכו'. אף על פי שלא חדש דבר קאמר גופא משום דבעי מימר אתריתי דרב מניומי ודכוותא בפרק הגוזל קמא גבי אמר רבא אשם שהחזירו בלילה שהחזירו חצאין לא יצא. הרא"ש.
קופא סבא לפלגא פירוש קופא קורא כדאמרינן בברכות קפודקיא כשורא קיימא בריש עשרה. ק"פ כשורא דקיימא י"א בראש עשרה כי עומד בראש העשרה. והטעם אם מסתלק השתלא כשהתליעה קורת האילן והדלית בזמנו מסתלק ונוטל חצי השבח וחצי העצים אבל אם שטפה נהר והכחישו האילנות והוא מסתלק אינו נוטל אלא ריבעא. הראב"ד. ויש טעות במה שכתוב לעיל בברכות וכו'.
אבל רבינו חננאל פירש וזה לשונו. פירוש קופא סבא כרם שזקן ורוצה השתלא לעקור ולנטוע חדשים לכן נוטל פלגא אבל אם שטף הנהר השדה ועקר האילנות ומבקש להחזירן מעט טרחו לפיכך נוטל רביע. עד כאן.
ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנים קש לחמש שנין. פירש הרב בזמנו קש ובהא פליגי אביי ורבא אבל שלא בזמנך דברי הכל קרנא הוי וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות דלא מכלינן קרנא ובזמנו פליג אביי ואמר כי העצים היבשים פירא הן וקוצץ לעצים מהם וגם כן זורע ירק בקרקע ואוכל אם יש מקום זריעה דלא גרע מחוכר. הראב"ד.
וזה לשון הרמ"ך: וקש לחמש שנין בזמניה דהוה חזי למיקש. אסיקנא דקרנא הוו הנהו עצים וימכרו ולוקח בהן קרקע ומלוה אוכל פירות עוד מישלם זימניה דכיון דאפשר למעבד הני לא מכלינן קרנא. ואף על גב דבזימניה קש כיון דלא אתני למשקלינהו אמרינן דלאו אדעתא דמשקל באילנות נחת לה. וכל שכן היכא דקש בלא זימניה דלא נחת לארעא אדעתא דאילני ולא אכיל להו לעצים ואפילו אביי מודה בהא לפום האי גירסא. ואיכא מאן דגריס הואיל ובלא זמנו קש פירא הוי לאביי דאיהו לא הוה ידע דליקוש ולהכי לא אתני ואי בזמניה קש הוה ליה לאתנויי ואי לא אתני פסיד אפילו אליבא דאביי ואפילו הכי אמר רבא קרנא הוי והילכתא כוותיה אף על גב דלא הוה ליה למלוה לאסוקי אדעתיה ולאתנויי למשקלינהו לעצים בתורת פירות כל שכן היכא דקש בזמניה דאיכא למימר דהוה ליה לאתנויי עליה הכי ומדלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה הילכך דינא הוי דליהוו הנהו עצים כי קרנא וימכרו וילקח בהן קרקע והוא אכל פירות עד סוף הזמן. עד כאן.
אביי אמר פירא. הקשה הריא"ף בפרק האומנין דהכא משמע דכלהו סבירי לה דאי קרנא הוי לא מכלינן ליה ואלו לעיל קיימא לן דשמואל דאמר גבי חמור זה דאם יש בדמיו לשכור ישכור דמכליא קרנא ולאו קושיא היא דהתם כיון דגופו של חמור שיעבד לו מחייבים ליה לשכור אף על גב דקכליא קרנא אבל הכא לית למה למשקל אלא פירא בלבד הילכך כשתמצא לומר קרנא הוי לא שקיל. והריא"ף תירצה שם בענין אחר. הר"ן.
וזה לשון הרא"ש: אביי אמר פירא הוי. אפילו לרב דאמר לעיל לא מכליא קרנא שאני הכא דאדעתא דהכי נחית כיון דקש בזמנו אבל לעיל לא אסיק אדעתיה שימות חמורו וישכיר אחר בדמי הנבלה. עד כאן.
מתיבי יבש האילן וכו'. מותביה על אביי מהא דתני בתוספתא בערכין פרק ה' המוכר שדהו בשעת היובל הקנים והזמורות ופירות שקמה בתוכה הרי הן כפירות אילן שנקצץ או שיבש שניהם אסורין בו כיצד יעשה ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות אלמא קרנא הוי. רבינו חננאל.
הכי גרסינן: מאי לאו נקצץ דומיא דיבש מה יבש בזמנו אף נקצץ בזמנו. ולא הוה צריך למימר נקצץ דומיא דיבש והויא נמי תיובתא דאביי אלא משום דמשמע ליה דתרווייהו חד גווני נינהו דאלו תרי גווני הוו חד בימנו וחד שלא בזמנו למה ליה למתני יבש ונקצץ ליתני יבש האילן בין בזמנו בין שלא בזמנו שניהן אסורים בו אלא ודאי חד גווני נינהו ולאקושי נקצץ ליבש דיבש משמע בזמנו לא לאקושי יבש בזמנו לנקצץ דנקצץ משמע טפי שלא בזמנו. הראב"ד.
אף נקצץ שלא בזמנו. ואם תאמר ואמאי איצטריך למימר אף נקצץ שלא בזמנו וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דמעיקרא הכי דאיק יבש דומיא דנקצץ משום דנקצץ לא איצטריך ליה למיתני דכל נקצץ בזמנו הוא אחר שיבש וכיון שכבר יבש קציצה לא מעלה ולא מורדת ולא תנא נקצץ אלא לגלויי עלה בזמנו ודחי לאו נקצץ דומיא דיבש מה יבש שלא בזמנו אף נקצץ שלא בזמנו אבל נקצץ בזמנו לגמרי כגון שהזקין תחלה ואז נקצץ פירא הוי. ועוד יש לומר דמנקצץ לחודיה מצי לאקשויי דנקצץ משמע כדינו שיבש בזמנו כל כמה דלא קתני יבש דמשמע שלא בזמנו והא דקאמר יבש דומיא דנקצץ לא איצטריך אלא לאפוקי דלא תימא נקצץ דומיא דיבש כדקדחי בתר הכי. הרא"ש.
וכי האי גוונא איכא בפרק מי שהחשיך דפריך התם למאן דאמר שווי אוכלא משוינן מיטרח באוכלא לא טרחינן מהא דתנן התם מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וקאמר מאי לאו דלועין דומיא דבהמה מה נבלה דרכיכה אף דלועים דרכיכי דאף על גב דכי הוו דלועין אקושי פריך ליה מנבלה שפיר ומשני לאו נבלה דומיא דדלועין כו'. מ"ר. ומיהו אין משם ראיה כל כך שעל כרחיה צריך לומר שם או נבלה דומיא דדלועין או דלועין דומיא דנבלה כי היכי דלא תיקשי התם ממתניתין דאסרה לשוויי אוכלא או מטרח באוכלא ומסתבר טפי לאוקמה בדתרווייהו רכיכי ולמישרי מטרח באוכלא דאי תוקמה בסתם אוכלא ולא ברכיכא דלא משכחת לה אלא בבשר נבילה ובעי ליה זוטרי מפי רבי. תוספות שאנץ.
נפלו ליה זתים וגפנים וכו'. אליבא דרבנן קפריך דאמרי פירות המחוברים לקרקע הרי אלו שלו דאלו לרבי מאיר הא אפילו פירות קאמר ילקח בהם קרקע ולא מצי לדחויי ולאוקמה כרבי מאיר דאם כן אמאי נקט זתים וגפנים אפילו פירות נמי. ומיהו קשה מאי מקשה מהכא דהא על כרחך הני זתים וגפנים מיירי שעושין פירות קצת מדמרמה להו התם בפרק האשה שנפלו לה עבדים ושפחות זקנים דקאמר עלייהו בירושלמי בשעושין כדי טפולן וגם נמי מדקאמר רבי שמעון בן גמליאל וכו' ככתוב בתוספות והאי פרדיסא דהכא מיירי דקש לגמרי ואין עושין פירות כלל דאי הוה עושה פירות לא היה המלוה מתרעם דמעט פירות טובים יותר מכל הפירות שיכולין להיות בקרקע שמלקח בדמי עצים. ועוד מדמקשה עליה מיבש האילן אבל עושה קצת פירות מודה אביי דקרנא הויא כההיא משנה. ויש לומר דהכי פירושו דמשמע דלטובת הבעל קאמר תנא קמא ימכרו לעצים מדפליג עליה רבי שמעון בן גמליאל ואמר לא תמכור משום שבח וכו' ואי פירא הוי אחר שהזקינו לגמרי טוב לו לבעל שיאכל פירות המועטין הגדלין בהן ואחר שיבשו יהיו העצים שלו ממה שימכרו עתה לעצים אלא ודאי אחר שיבשו קרנא הוי ולכך טוב לו שימכרו עתה. הרא"ש.
===דף קי עמוד א===
| |||