|
*'''[[משתמש:Dovi/מקרא על פי המסורה/מידע על מהדורה זו/פרק ה|פרק ה. קביעת הנוסח בנביאים וכתובים (במקומות הקיימים בכתר)]]'''
*'''[[משתמש:Dovi/מקרא על פי המסורה/מידע על מהדורה זו/נספחים|נספחים]]'''
==עיצוב המקרא בשביל הקורא==
===מטרתו של העיצוב===
'''מהדורה זו של המקרא מעוצבת לנוחותו של הקורא בטעמי המקרא.'''
===בן חמש שנים למקרא===
{{עם-ניקוד|"הוּא הָיָה אוֹמֵר: בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד..." {{מקור|משנה אבות ה כא|אבות פ"ה מכ"א}}.{{הערה|מאמר זה מופיע בברייתא כהמשך דברי שמואל הקטן "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח..." {{מקור|משנה אבות ד יט}}, ובמשנה אבות שבסידורים הקדומים אף מובאים דברי שמואל הקטן (מפרק ד') כאן כמבוא למאמר זה. בגירסת הרמב"ם כבר מסתיים הפרק החמישי (והמסכת כולה) בדברי יהודה בן תימא בהלכה הקודמת, ומאמר זה אינו מופיע כלל.}}}}
שלבי חינוכו של האדם הצעיר המתוארים בהלכה זו שבמשנה אינן בעיקרן דרגות שונות של ה'''תוכן''' הנלמד, אלא שלבים חשובים בדרך הלימוד לפי ה'''פעולות''' השונות של קְרִיאָה, שִׁנּוּן, וְתַלְמוּד.
'''א. מִקְרָא:''' את [[מקרא|הַמִּקְרָא]] רוכשים על ידי '''קְרִיאָה''', כאשר הילד קוֹרֵא בקולו את הפסוק הכתוב בספר באותיותיו, בהגייה מדוייקת של התנועות ובפיסוק הטעמים במנגינה ובנעימה. בקריאה זו מתרגל הילד כבר מגיל קטן, על ידי הקריאה פסוק אחרי פסוק, בחזרה אחרי קריאתו המדוייקת של אביו או מלמדו. ילד שכבר למד לקרוא יפה יכול גם לעלות לתורה ולקרוא בציבור: "הַכָּל עוֹלִין לְמִנְיָן שִׁבְעָה אֲפִלּוּ קָטָן..." {{מקור|מגילה כא א}}. וגם בגיל מבוגר צריך האדם לעסוק בפעולת המקרא באופן אישי, ולא רק לשמוע את הקריאה בציבור: "לְעוֹלָם יַשְׁלִים אָדָם פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִבּוּר, שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם" {{מקור|ברכות ח ב}}. ואף תלמידי חכמים מובהקים צריכים להיות רגילים בְּמִקְרָא כולו: "מָה הַכַּלָּה הַזּוֹ מְקֻשֶּׁטֶת בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי תַּכְשִׁיטִין, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לִהְיוֹת פִּקֵחַ וְזָרִיז בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים" {{מקור|תנחומא כי תשא פרק טז}}.
שלב הַמִּקְרָא כולל לא רק את קריאת הפסוקים אלא גם את פירושם. אמנם המרכיב הראשון והחשוב ביותר בהבנת המקרא נמצא בעצם הקריאה עצמה, כי קריאה מדויקת ורצופה בספרי התורה והנביאים והכתובים – היא הדרך הנכונה ביותר לרכוש את לשון המקרא כדי להבין אותה. והמרכיב השני הוא הַתַּרְגּוּם, שבזמנים קדומים היה מכיל פירוש חי שיש בו מן היסודות של תורה שבעל פה. לכן העוסק בְּמִקְרָא וְתַרְגּוּמוֹ ביחד רוכש לא רק את לשון המקרא אלא גם פירושים חשובים מתורה שבעל פה לסיפורים וְלַמִּצְוֹת.
לגבי פירוש הַמִּצְוֹת במיוחד, מִקְרָא וְתַרְגּוּמוֹ מהווים הכנה הכרחית לשלב הַמִּשְׁנָה, כי אי אפשר לעסוק במשנה בלי להכיר את הַמִּצְוֹת באופן בסיסי כפי פירושן בתורה שבעל פה. המשנה כידוע פותחת בלשון: "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִין?" – כך שהילד כבר צריך להכיר היטב את הפרשה בתורה שקוראים לה "שְׁמַע", ולדעת שיש חובה לקרוא אותה בערב ובבוקר כי כתוב בה "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". וכן הוא בכל המשנה: הבנתהּ תלויה במקרא שקדם להּ, ורק מי שכבר רגיל במקרא ובפירושו יצליח לעסוק בהּ כראוי.
אמנם בדורות שלפני חיבור הַמִּשְׁנָה, נראה שבעקבות הַמִּקְרָא היה מגיע הצעיר לידי [[מדרש|מִדְרָשׁ]] דווקא (וזה אכן מה שעסקו בו חכמי בֵּית הַמִּדְרָשׁ). בַּמִּדְרָשׁ דורשים את פסוקי התורה על מִצְוֹתֶיהָ וסיפוריה, וכן את הסיפורים והנבואות, והשירים ומשלי החכמה, שבשאר ספרי המקרא. כלומר: יש מדרש של הלכה ומדרש של אגדה, הכל לפי סדר המקראות. בשלב זה לימוד התורה שבעל פה עוד היה קשור לתורה שבכתב באופן טבעי ומהותי.
בימי התנאים התחילו החכמים לסדר את ההלכות לפי נושאים, ובראשם היה רבי עקיבא: "לרבי עקיבא קרא לו [רבי יהודה הנשיא] אוצר בלום. למה רבי עקיבא דומה? לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ, מצא חטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו, מברר חטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה רבי עקיבא, ועשה כל התורה מטבעות מטבעות" {{מקור|אבות דרבי נתן יח|אבות דרבי נתן נו"א פרק י"ח}}. החיבור הסופי של המשנה בידי רבי יהודה הנשיא הצליח לארגן את דיני הַמִצְוֹת ב'''מסכתות''' לפי נושאים, במקום שיהיו תלויים בסדר הפסוקים. ניתוק זה של ההלכה מן המקרא הוא לא רק עניין של הסדר הפורמלי, אלא גם עניין מהותי משתי בחינות: הראשונה, שמקרא והלכה הפכו לשני תחומים שונים והם נלמדים בדרכים שונות. והשנייה, שהעיסוק בהלכה כתחום עצמאי מתוך המשנה – לא השאיר מקום רחב ומרכזי לעיסוק בשאר התורה שבעל פה, כלומר במדרש של אגדה.
'''ב. מִשְׁנָה:''' את [[משנה|הַמִּשְׁנָה]] רוכשים על ידי '''שִׁנּוּן''', דהיינו שהילד אומר בקול את ההלכות שכבר אמרן לפניו הבקיא במשנה, וחוזר עליהן פעם אחר פעם עד שהן נכתבות על לוח לבו. הוא לא קוֹרֵא אותן מתוך הכתב אלא מְשַׁנֵּן אותן בעל פה. סגנון זה של שינון הלכות במשנה מתאים לגיל עשר שנים, וגם תוכן ההלכות הכרחי לו בשנים הללו מכיוון שהוא עומד בקרוב להגיע לגיל מִצְוֹת. אבל גם אחר כך ממשיך האדם לעסוק במשנה במשנה כל ימי חייו: "כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם – מֻבְטַח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא" {{מקור|נידה עג א}}.
'''ג. תַּלְמוּד:''' את הַתַּלְמוּד עושים על ידי עיון מעמיק בשיקול הדעת, וכן מתוך דיון בצוותא של אנשים מלומדים ומנוסים. בַּתַּלְמוּד שואלים ודורשים, ומקשים ומתרצים בדברי המשנה והמדרש והמקרא. אמנם לא כל אחד שלמד משנה ראוי להתקדם לתלמוד: "תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים – שוב אינו רואה" {{מקור|חילין כד א|חולין כד א; מובא אצל מפרשי המשנה}}.
ברור שבמאמרנו ("בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד") לא מדובר על שני התלמודים המוכרים לנו, כלומר [[תלמוד ירושלמי|התלמוד הירושלמי]] ו[[תלמוד בבלי|התלמוד הבבלי]], שכמובן נוצרו דורות רבים אחרי המשנה עצמה. אותו הדבר נכון לגבי אִזכור אחר של ה"תלמוד" במסכת אבות: "רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן" {{מקור|משנה אבות ד יג|אבות ד יג}}. ה"תלמוד" המוזכר בדברי המשנה הוא בראש ובראשונה עניין של '''הוראה''' לפי מפרשי המשנה, וגם "לידע ולהבין דקדוקי הַמִּצְוֹת" {{מקור|ר"ש משנץ}} כדי שהוראתו תהיה כהוגן. וכידוע שלא כל אחד ואחד מגיע להוראה, הדורשת שילוב עדין של בקיאות ענפה ורוחב הדעת בתחומים רבים, ושיקול הדעת באופן מתון ומאוזן.
לפי חז"ל אדם צריך לאחוז בחוט המשולש של מִקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד כל ימי חייו: "לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא, שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה, שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד. מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה חַיֵּי? לָא צְרִיכָא, לְיוֹמֵי" {{מקור|קידושין ל א}}. וכן מובא להלכה ברמב"ם {{מקור|רמב"ם הלכות תלמוד תורה א|הלכות תלמוד תורה פרק ראשון, ח'-י"ב}}:
:כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר, בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין, בֵּין בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה זָקֵן גָּדוֹל שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. אַפִלּוּ עָנִי הַמְּחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, וְאַפִלּוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים – חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמָן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמָר {{מקור|יהושע א ח}}: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".
:גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה מֵהֶם חוֹטְבֵי עֵצִים, וּמֵהֶם שׁוֹאֲבֵי מַיִם, וּמֵהֶם סוֹמִין. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְהֵם מִכְּלַל מַעֲתִּיקֵי הַשְּׁמוּעָה אִישׁ מִפִּי אִישׁ מִפִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.
:עַד אֵימָתַי חַיָּב אָדָם לִלְמֹד תּוֹרָה? עַד יוֹם מוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר: "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" {{מקור|דברים ד ט}}. וְכָל זְמָן שֶׁלֹּא יַעֲסֹק בְּלִמּוּד הוּא שׁוֹכֵחַ. וְחַיָּב לְשַׁלֵּשׁ אֶת זְמָן לְמִידָתוֹ: שְׁלִישׁ בְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּשְׁלִישׁ בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ, וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר, וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר, וְיָדִין בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִיקַר הַמִּדּוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְעִנְיָן זֶה הוּא הַנִּקְרָא "תַּלְמוּד".
:כֵּיצַד? הָיָה בַּעַל אֻמָּנוּת, יִהְיֶה עוֹסֵק בַּמְּלָאכָה שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם וּבַתּוֹרָה תֵּשַׁע. אוֹתָן הַתֵּשַׁע קוֹרֵא בְּשָׁלוֹשׁ מֵהֶן בְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּבְשָׁלוֹשׁ בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּבְשָׁלוֹשׁ מִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ לְהָבִין דָּבָר מִדָּבָר. וְדִבְרֵי קַבָּלָה בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הֵן, וּפֵרוּשָׁן בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָעִנְיָנוֹת הַנִּקְרָאִין "פַּרְדֵּס" בִּכְלַל הַתַּלְמוּד.
:בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּתְחִלַּת תַּלְמוּדוֹ שֶׁל אָדָם. אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִּיל בְּחָכְמָה, וְלֹא יִהְיֶה צָרִיךְ לֹא לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסֹק תָּמִיד בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי הַשְּׁמוּעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּבְרֵי דִּינֵי תּוֹרָה. וְיִפָּנֶה כָּל יָמָיו לַתַּלְמוּד בִּלְבָד לְפִי רֹחַב לִבּוֹ וְיִשּׁוּב דַּעְתּוֹ.
הרמב"ם דייק בדבריו לפי שיטתו ש"תורה שבכתב" כוללת פירושי הַמִצְוֹת הבסיסיות ע"פ המקראות שנמסרו במסורת מסיני, ו"תורה שבעל פה" היא כלל ההלכות הפסוקות. אמנם בימיו כבר לא פסקו הלכה מתוך המשנה עצמה, ולכן שינה את הביטוי "משנה" ל"תורה שבעל פה", כדי להפנות את הקורא מהמשנה עצמה אל כל [[משנה תורה לרמב"ם|חיבור שראוי ללמוד ממנו הלכות פסוקות למעשה]] {{מקור|ע"פ פירוש "יד פשוטה"}}. והוא עוד מדגיש בהמשך דבריו שב"תלמוד" נכללים גם עניינים שאינם קשורים באופן ישיר לַמִּצְוֹת ולהוראה: עיסוק מעמיק בדברי אגדה ומחשבה והגות, ולימוד המדעים וחכמות כלליות ברמה גבוהה.
לאחר שעסק האדם במקרא ומשנה במשך שנים והוא כבר רגיל בהם, הוא יכול אז לפי הרמב"ם לשנות את היחס השווה בזמנים בין מקרא ומשנה ותלמוד. אמנם גם אז הוא עדיין חייב להרגיל את עצמו בשלושתם כל ימי חייו. את האיזון הנכון יקבע אז "רֹחַב לִבּוֹ וְיִשּׁוּב דַּעְתּוֹ" של אותו אדם: לאחר שכבר עסק בשלושתם במשך השנים, והוא כבר בעל מקרא ומדרשו, ואף ראה סימן יפה במשנה של הלכה פסוקה, וגם בתלמודו – יוכל אז לאזן את תכני לימודו לפי אישיותו. ואין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ. אולם גם אז "יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי הַשְּׁמוּעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּבְרֵי דִּינֵי תּוֹרָה".
===מסורת הסופרים ומסורת הקוראים===
"נוסח המסורה" שמופיע בכתבי היד של המקרא מימי הביניים, וכן בדפוסים המאוחרים יותר, הוא בעצם שילוב של שתי מסורות ביחד: "מסורת הסופרים" ו"מסורת הקוראים".
*'''"מסורת הסופרים"''' היא נוסח האותיות שהיו הסופרים מעבירים מכלי אל כלי, כלומר שהם העתיקו אותו מספרים קיימים אל תוך הספרים החדשים שכתבו בעצמם: ספרי תורה ומגילות של ספרי הנביאים והכתובים.
*'''"מסורת הקוראים"''' היא נוסח הקריאה בקול, ובמיוחד בשביל הקריאה בציבור, שכוללת בתוכה את ההגייה המדוייקת כל מילה ואת החלוקה התחבירית של כל פסוק; ההגייה והתחביר באו לידי ביטוי מוזיקלי בקריאה זו. מסורת זו של הקריאה נמסרה בעל פה מדור לדור, וכאמור אף הרגילו את ילדי ישראל בקריאה זו [[#בן חמש שנים למקרא|מגיל קטן]]. כתבי הקודש נקראים "מִקְרָא" בזכות מסורת הקוראים והקריאה בציבור.
במאות השנים שלאחר התקופה התלמודית, התחילו חכמי המקרא בכמה מקומות לפתח ולגבש שיטות שונות כדי להציג גם את "מסורת הקוראים" על ידי סימנים כתובים. תהליך זה הגיע לשיא של פיתוח ודיוק במערכות הניקוד והטעמים של חכמי המסורה בטבריה (לפני למעלה מאלף שנה), ויצירתם התקבלה בתפוצות ישראל לאחר מכן בכמעט כל ארצות פזוריהם. מלאכתם של חכמי המסורה הטברניים להוסיף את סימני הניקוד והטעמים על נוסח האותיות הייתה מלאכת מחשבת, בין השאר כי היה בה שילוב עדין של שתי המסורות ביחד בתוך אותו כתב־יד.
אמנם יש תיבות במקרא שבהן אין "מסורת הסופרים" ו"מסורת הקוראים" מתאימות זו לזו, ובמקומות האלה מציינים בנוסח המסורה תופעה שנקראת "קרי וכתיב", דהיינו ש'''כותבים''' את האותיות שבמסורת הסופרים בתוך הרצף של הטקסט המקראי, אבל מציינים בתוך אותיות ה"כתיב" גם את ההגייה השונה של מסורת הקריאה על ידי סימני הניקוד. את האותיות המתאימות למסורת הקריאה ציינו בעלי המסורה רק בתור הערות בשוליים של הטקסט (בין הערות המסורה הרבות שנקראות "מסורה קטנה").
כאמור, מטרתם של כתבי היד והדפוסים של "נוסח המסורה" היא להציג את שתי המסורות ביחד באופן מדוייק, וכל התופעה של "קרי וכתיב" היא רק תופעת לווי של המטרה העיקרית הזאת. ואמנם השילוב הזה הצליח ליצור כתבי יד ודפוסים ששומרים על שתי המסורות ביחד, אך הוא לא יצר טקסט אידיאלי בשביל אף אחד: לא בשביל הסופר ולא בשביל הקורא. כי מצד אחד הסופר אינו זקוק כלל לסימני הניקוד והטעמים, ואף לא לאותיות ה"קרי" שבשוליים, ותוספות אלו אף עלולות להסיח את דעתו במלאכתו. ומצד שני הקורא אינו זקוק להערות המסורה (שרובן הגדול באות כדי לשמור על נוסח האותיות כגון בכתיב מלא וחסר). ועוד: במקומות שיש בהם "קרי וכתיב" זה מכביד על הקורא למצוא את הניקוד משולב בתוך אותיות שלא מתאימות לו, ואילו לחפש את האותיות המתאימות לניקוד בשוליים (בלתי מנוקדות).
המסקנה העולה בעקבות מציאות זו היא שיש מקום ל'''שלושה''' סוגים עיקריים של מהדורות המקרא על פי המסורה:
*'''מקראות גדולות:''' המקום החשוב ביותר שמור למהדורה של המקרא הבאה להציג את השילוב המיוחד שעשו חכמי המסורה הטברנים בין מסורת הסופרים למסורת הקוראים, ולתעד את השילוב המיוחד הזה בדיוק כמו שהם עשו את זה. מהדורה כזו חייבת על פי טבעה ומטרתה להכיל את הערות המסורה במלואן, ולהציג את כל הטקסט לפי שיטתם של בעלי המסורה בלי שינוי. במהדורות החשובות של המקראות הגדולות, מאז מהדפוס הראשון (ונציה רפ"ה) ועד ימינו (מקראות גדולות הכתר), אכן נהגו להביא את נוסח המסורה ביחד עם האפרט השלם השומר עליו, דהיינו את הערות המסורה הקטנה והמסורה הגדולה, וגם את הרשימות של המסורה בסופי הספרים.
*'''תיקון סופרים:''' יש מהדורה של המקרא המיועדת במיוחד בשביל הסופר להעתיק ממנו, והיא כוללת כמובן רק את נוסח האותיות (של ה"כתיב") בלי הניקוד והטעמים, ובעיצוב מיוחד (שבדרך כלל כולל אף חלוקה מחושבת לשורות ולטורים) המתאים לסופר להעתיק ממנו במלאכתו.
*'''תיקון קוראים:''' רוב המהדורות המודפסות של המקרא בניקוד ובטעמים אינן מיועדות לתלמידי החכמים ולַחוקרים העוסקים ברזי המסורה ונוסח המקרא (כי בשבילם כבר קיים הסוג הראשון), והן גם אינן מיועדות לסופר המקצועי כדי שיעתיק מהן את ספריו (שהרי בשביל זה יש כבר "תיקון סופרים" והוא המתאים ביותר למטרה זו). לעומת שני הסוגים הראשונים, הסוג השלישי מיועד לכל מי שקורא ולומד תנ"ך ומתייחס לניקוד ולטעמים. אמנם גם במהדורה כזו יש חובה מוחלטת להציג את מסורת הסופרים ואת מסורת הקוראים ביחד באופן מדוייק, כולל במקומות שיש בהם "קרי וכתיב", אבל לא באופן שמפריע לרצף של הקריאה והלימוד. גם רצוי שמהדורה כזו תעוצב בכל איפיוניה (ולא רק בעניינים של נוסח) בהתאם לצרכיו של הקורא והלומד.
חובה להדגיש כי הספר המכונה "תיקון קוראים" אינו מיועד אך ורק למי שמתכונן לקרוא בתורה בציבור בבית הכנסת (כמו שבדרך כלל חושבים). יותר נכון לומר שכמעט כל המהדורות של התנ"ך השלם ושל ספרים מהמקרא שיצאו לאור בעידן הדפוס (ואף לפני כן בכתבי־יד), עם פירושים ותרגומים או בלעדיהם, ויש בהם ניקוד וטעמים – מטרת כולם למסור למי שקורא בהם את מסורת ההגייה. כלומר: כולם כאחד ראויים להיקרא בצדק "תיקון קוראים" לפי הגדרתנו.
מהדורתנו היא אם כן "תיקון קוראים" במובן הרחב הזה. היא מיועדת בראש ובראשונה לקורא וללומד. על כן לא תופיעו בה הערות המסורה, שהרי היא לא באה כדי לתעד את '''עצם שיטתם''' של בעלי המסורה, אלא רק את '''התוצאה המדוייקת של שיטה זו''' בשביל מי שניגש ללמוד תנ"ך. מהדורה זו גם תעוצב אם כן בדרך נוחה בשביל הקורא והלומד.
בסעיפים הבאים נציג את שיטת העיצוב במהדורתנו בשביל הקורא, בעניינים שאין להם קשר לקביעת הנוסח. על עצם קביעת הנוסח ראו בפרקים הבאים אחר כך.
===קרי וכתיב ושם הוי"ה===
'''א. ניקוד ה"כתיב" וה"קרי":''' כאמור, בכתבי־היד הטברניים ובדפוסים של המקראות הגדולות, מנוקד ה"כתיב" בתוך רצף הטקסט בניקודו של ה"קרי" (ומסומן בעיגול מסורה), ואותיות ה"קרי" נמצאות בשוליים בצד (בלתי מנוקדות בין הערות המסורה). שיטה זו מתאימה לשיטת בעלי המסורה, שהקדימו להוסיף את הנקודות ואת הטעמים בתוך הכתיב, ורק אחר כך להוסיף את הערות המסורה העוסקות לרוב בקביעת הכתיב ולתקן את האותיות על פיהן. הסיבה שהקדימו להוסיף את הסימנים עוד לפני ההערות היא בגלל שאך ורק על פי הניקוד ניתן לקבוע על איזו מילה באמת מדוברת כדי לכתוב עליה הערת מסורה, כי בלי הניקוד ניתן לקרוא מילה אחת בכמה דרכים.{{הערה|בנושא הזה כדאי לקרוא את תחילת מאמרו של הרב מרדכי ברויאר, "מסורת הכתיב ומסורת הקריאה", '''עיוני מקרא ופרשנות''' ז (תשסה), עמ' 25-32.}}
על פי הגיון זה, שעליו מבוססת שיטתם של בעלי המסורה, נדפסו מהדורות רבות של המקרא עם המסורה ובמיוחד של המקראות הגדולות. וכך נדפסו בדור האחרון גם מהדורותיו של הרב מרדכי ברויאר, שבהן ניקד כנהוג את ה"כתיב" בפנים הטקסט בניקודו של ה"קרי". בכך דחה הרב ברויאר את השיטה המוכרת של דפוס קורן, שבו נמנעו מלנקד את "כתיב" וניקדו רק את ה"קרי" בשוליים. מטרתה העיקרית של שיטת קורן הייתה למנוע טעויות (כלומר למנוע מהקורא את האפשרות לקרוא את ה"כתיב" המנוקד). אבל שיטה זו גם אינטואטיבית בשביל הקורא הנפוץ, שסבור בצדק שהניקוד בא בשביל הקריאה, ואם כן למה יש לנקד את מה שלא קוראים? ולמה לא לנקד את מה שכן קוראים?
לדעתו של הרב ברויאר, שיטת קורן מהווה סטייה משיטת המסורה, ומבחינה עקרונית הוא צודק. ואמנם גם לנקד את ה"קרי" בשוליים מהווה סטייה משיטת בעלי המסורה, ואפילו הרב ברויאר לא נמנע מלעשות כן.{{הערה|יצויין שאף ב"מקראות גדולות הכתר", שבה הביאו את מערכת המסורה בשלמותה והדפיסו את הערת ה"קרי" בתוכו (בלתי מנוקדת), בכל זאת לא נמנעו גם להוסיף פעם נוספת את ה"קרי" בצד השני בניקודו לנוחותו של הקורא.}} יותר מזה: אם מדובר על עקרון, אז עצם הרעיון להדפיס מהדורה של המקרא שאין בה את כל המערכת של המסורה כולל הערותיה – אף הוא סטייה מדרכם ומשיטתם של בעלי המסורה! אלא ששיטת בעלי המסורה לנקד את ה"כתיב" ולא את ה"קרי" הגיונית רק בתוך מהדורה המבוססת לגמרי על שיטתם בשלמותה על כל מרכיביה. אבל בשביל מהדורה המיועדת לקורא – לא ראוי לעשות כך.
לכן שיטת קורן בענייני "קרי וכתיב" היא לדעתנו השיטה הנכונה עבור מהדורת תנ"ך מנוקדת ומוטעמת (הכוונה למהדורה פשוטה של הנוסח בלי הערות המסורה) המיועדת בראש ובראשונה לקורא: במהדורה כזו עדיף להשאיר את ה"כתיב" שלא קוראים אותו בלי סימני ההגייה (הניקוד והטעמים), ורק ב"קרי" יהיו ניקוד וטעם.{{הערה|במהדורת קורן אמנם סימנו את הטעם ב"כתיב", במטרה לשמור על רצף שירת הטעמים בפסוק; כי במהדורת קורן ה"קרי" נמצא רק בגליון, ואילו היו מסמנים את הטעם רק ב"קרי" אז הרציפות הייתה נשברת. אמנם במהדורתנו יבוא ה"קרי" אחרי ה"כתיב" מיד ברציפות, ולכן אין סיבה לסמן אף סימן של הגייה ב"כתיב": לא את הניקוד ולא את הטעמים. יצויין שאהרן דותן נהג במהדורותיו המדוייקות על פי כתי"ל לפי שיטת קורן בדיוק, אע"פ שבכתי"ל מנוקד כמובן ה"כתיב" ולא ה"קרי", ולמרות זאת לא נמנעו מהדירי "מקראות גדולות הכתר" לשבח אותו על נאמנותו המלאה לשיטת כתב־היד. ובדומה לכך עשו גם בהקלדת וסטמינסטר המדעית (WTC) ע"פ כתי"ל; אמנם ב-WLC הביאו את ה"קרי" בתוך רצף הטקסט ולא בגליון, וב"כתיב" הביאו רק את האותיות בלי ניקוד ובלי טעמים. וכן עשו גם במהדורת מכון ממרא.}}
'''ב. המיקום של ה"כתיב" וה"קרי":''' מבחינה טכנית, אין דרך פשוטה ויעילה לציין הערות בשוליים הצדדיים בסביבת מדיה-ויקי (ראו [[#נספח א. ניווט וסימני ניווט|להלן]]), וכל נסיון לציין הערות שוליים בצדדים בדף אינטרנט עלול לגרום לבעיות בלתי צפויות בתצוגה על המסך. בנוסף לכך, יש יתרון רב לקורא וללומד לראות את ה"כתיב" ואת ה"קרי" ברצף (בלי להסתכל בשוליים), כדי להבחין ביניהם ולהשוות ביניהם בקלות תוך כדי קריאתו. ולכן גם ה"קרי" וגם ה"כתיב" נשארים במהדורתנו בתוך הטקסט המקראי הרצוף: ה"כתיב" במקומו ללא ניקוד, וה"קרי" המנוקד אחריו. במקרה שמילת ה"קרי" מחוברת למילה שלפניה ע"י מקף אז הכתיב יבוא אחריו (לפרטים ראו בהמשך). בנוסף יופיע הכתיב ב{{צבע גופן|אפור|צבע אפור}}, שיטה אסתטית שגם מונעת טעויות. שיטה זו להצגתם של ה"כתיב" וה"קרי" בפנים הטקסט (בלי להשתמש כלל בשוליים בצדדים) מיושמת כאן בהשראתו של התנ"ך היפה שיצא לאור בשיטת "סימנים" (מהדורת פלדהיים), אבל עם שלושה הבדלים חשובים:
*לא הקטנו את מילות ה"קרי" (כך עשו במהדורת "סימנים").
*הוספנו סוגריים במקרה של "כתיב ולא קרי" או "קרי ולא כתיב" (לפרטים ראו בהמשך).
*יש מקומות שיש בהם "קרי וכתיב" בשתי מלים רצופות, כגון בכתיב של "היהודיים עתודים" (בחלק האחרון של [[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/מגילת אסתר|מגילת אסתר]]). במהדורת "סימנים" הביאו את ה"כתיב" לשתי התיבות ואחריו את ה"קרי" לשתיהן, כנראה במטרה להקל על הקורא. אבל בכתבי היד יש הערת מסורה אחרת לכל אחת מהן (ולא אחת לשתיהן ביחד). וגם לא נראה לנו באמת שהחיבור ביניהן נוח יותר לקורא. לכן במהדורתנו ציינו אותן אחת אחת.
'''ג. התבניות בשביל ה"כתיב" וה"קרי" וסדר הופעתם:''' מבחינה טכנית אנחנו משתמשים בשתי תבניות פשוטות ל"קרי וכתיב".{{הערה|במקום אחד נאלצנו שלא להשתמש בתבניות האוטומטיות בגלל מיקום נדיר של "כתיב ולא קרי" לאחר תיבה מוקפת [[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר מלכים/מל"ב ה|(מל"ב ה יח)]]. במקום זה עיצבנו את הצבע של ה"כתיב" באופן ידני.}} שתיהן עושות אותו דבר בדיוק, למעט הסדר שבו מופיעים ה"כתיב" וה"קרי":
*בשביל הרוב המכריע של המקומות במקרא שיש בהם "קרי וכתיב", הכתיב יופיע מיד לפני הקרי. במקומות אלה אנחנו משתמשים ב[[תבנית:כו"ק]]. תבנית זו מציגה כאמור את ה"כתיב" בצבע אפור לפני ה"קרי" המנוקד שבא מיד אחריו.
*במקומות שהמילה מופיעה לאחר מקף, אנחנו משתשמים ב[[תבנית:קו"כ]]. תבנית זו זהה לתבנית הראשונה, חוץ מזה שהיא מציגה את ה"קרי" תחילה מיד לאחר המקף וה"כתיב" בא מיד אחריו. שינוי הסדר נחוץ כדי שלא להפריע לרצף הקריאה לאחר המקף ובכך להסיח את דעתו של הקורא.
לדוגמאות ראו את [[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/מגילת איכה|הקינה הראשונה במגילת "איכה"]], שבה יש 3 דוגמאות של "קרי וכתיב" כאשר השלישית (בפסוק של האות צ') באה לאחר מקף, ושם מופיע ה"קרי" '''לפני''' ה"כתיב" במהדורתנו.
'''ד. תיוג אוטומטי:''' השימוש בשתי התבניות מאפשרת גם את תיוגם האוטומטי של כל המקומות במקרא שבהם קיימת תופעה של "קרי וכתיב", וגם מאפשרת בעתיד שינוי אוטומטי באופן עיצובם והצגתם. כאמור לעיל, אנחנו רוצים לאפשר גם לאחרים לעשות יצירות נגזרות מהמהדורה הזו בעתיד, והתיוג של "קרי וכתיב" בתוך תבניות אוטומטיות (שניתן לשנות את הגדרת עיצובן בקלות) יאפשר עיצוב אחר לתופעת "קרי וכתיב" במהדורה נגזרת למי שירצה בכך.
'''ה. "קרי ולא כתיב" ו"כתיב ולא קרי":''' בכמה מקומות במקרא יש תופעות של "קרי ולא כתיב" או "כתיב ולא קרי". במקומות האלה לא הסתפקנו בסימון ה"כתיב" על ידי האותיות הבלתי מנוקדות והצבע האפור, ואת ה"קרי" על ידי הניקוד הרגיל מיד לאחריו, אלא גם הוספנו סוגריים מיוחדים:
*"כתיב ולא קרי" מופיע בלתי מנוקד בצבע אפור '''בתוך סוגריים עגולים''', כדי שיהיה ברור לקורא שצריך לדלג על קריאתו לגמרי (בלי לקרוא מילה אחרת במקומה). יתרון נוסף להוספת הסוגריים: אם הטקסט יהיה מועתק באופן שיוריד את הצבע המיוחד, גם אז עדיין יהיה ברור שיש כאן "כתיב ולא קרי" בזכותם של הסוגריים.
*"קרי ולא כתיב" מופיע בתוך סוגריים מרובעים, כדי שיהיה ברור שתיבה זו לא קיימת כלל כלל בנוסח הכתיב; כי הואיל והיא מנוקדת כשאר כל המלים אין דרך אחרת לזהות אותה במיוחד. עשינו אותו דבר במקומות שבאות שתי תיבות ב"קרי" במקום תיבה אחת בלבד ב"כתיב", כאשר אחת מתיבות ה"קרי" מיוצגת בתוך נוסח ה"כתיב" על ידי סימני ניקוד בלבד (בלי אותיות כלל). לדוגמה (ישעיהו לו יב): ־[מֵימֵ֥י] רַגְלֵיהֶ֖ם קרי, ־{{צבע גופן|אפור|שיניהם}} כתיב (ובתוכו סימני הניקוד של "רַגְלֵיהֶ֖ם").
יש כמה דוגמאות להצגתן האסתטית של תופעות "כתיב ולא קרי" ו"קרי ולא כתיב" ב'''[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/מגילת רות|מגילת רות]]'''.
'''ו. "קרי וכתיב" של אֵם קריאה:''' במהדורת וסטמינסטר סימנו "קרי וכתיב" על פי כתב־יד לנינגרד בנאמנות, בכל המקומות שהוא מופיע, כולל במקומות שמדובר רק בחסרונה של אֵם קריאה (כגון "בריחָו/בריחָיו" ב[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/פקודי|פרשת פקודי]], או בחילוף בין אִמות הקריאה (כגון "בעירוֹ/בעירֹה" בתחילת [[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/משפטים|פרשת משפטים]]). וכך עשו גם ב"מקראות גדולות הכתר" בכל המקומות שמופיע "קרי וכתיב" בכתר ארם צובה.
אבל ברוב המהדורות היפות בזמננו (החל מדפוס קורן) לא מסמנים כלל "קרי וכתיב" במקומות האלה, אלא מנקדים את הכתיב על פי אִמות הקריאה הקיימים בו או החסרים בו. שיטה זו באה כדי להקל על הקורא בפחות תופעות של "קרי וכתיב", ולכן כך נעשה במהדורתנו.{{הערה|יצויין שכך נהג גם הרב ברויאר בהמהדורתו, כנראה בעקבות שיטת קורן, למרות שגם בזה יש לכאורה סטייה משיטתם של בעלי המסורה הטברנים שציינו "קרי וכתיב" במלים האלו.}} ואמנם בתיעוד הנוסח נציין לדוגמה: "ל-קרי=בריחיו". שיטה זו של תיעוד מוסתר בדף העריכה מאפשרת לנו לתעד בנאמנות את נוסח כתב־היד, ובו בזמן להקל על הקורא.{{הערה|יש מקומות רבים בכתר ארם צובה שבהם מופיע כתיב מלא וי"ו לאחר ניקוד של קמץ (קטן), ואין ציון של קרי וכתיב (ראו לדוגמה בתיעוד הנוסח שבדפי העריכה ב[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר תרי עשר/נחום א|נחום א']], ו[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר תרי עשר/נחום א|ב']]). במקומות אלה יש בדרך כלל ציון של "קרי וכתיב" בכתי"ל ובדפוסים, ומדובר על "קרי וכתיב של אֵם קריאה" באופן מובהק שבכתר לא מציינים אותו (ולא יהיה להם ציון גם במהדורתנו). אמנם נציין בתיעוד הנוסח את ציון ה"קרי" שמופיע בכתי"ל ובדפוסים.}}
אמנם כשיש הבדל במשמעות בחילוף בין שתי אִמות קריאה (כגון "אשר לא/לוֹ יעדה" ב[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/משפטים|פרשת משפטים]]), אז כן נהוג לסמן אותם אף במהדורות דורנו כגון קורן וברויאר, וכך נעשה במהדורתנו.{{הערה|יש מקומות חריגים שבהם לא ברור אם נכון לציין "קרי וכתיב" לפי שיטה זו, כגון בתוספת '''שתי''' אמות קריאה ביחד בספר עזרא (ו,יד): בכתי"ל כתיב "נְבִיָּ֔אה" וקרי "נְבִיָּ֔א". במהדורת קורן ציינו כאן "קרי וכתיב", ואילו ברויאר הלך לפי העיקרון שלא לסמן כלל עניינים של אִמות קריאה, ולכן רק רשם "נְבִיָּ֔אה" בפנים. במהדורתנו ציינו "קרי וכתיב" במקום זה בדומה למהדורת קורן, כי התופעה של אֵם קריאה שנייה אכן מורגשת היטב לקורא.}} בעניין זה נהיה שמרניים יותר ממהדורות קורן וברויאר, בכך שלא נציין "קרי וכתיב" אך ורק במקומות שיש ב"קרי" הוספה של אֵם קריאה או חסרונה בלבד, ואת ההגייה ניתן לקבוע לפי הניקוד; אמנם במקומות שיש תופעות אחרות שהן אולי בעלות משמשעות, כגון החלפת מקומה של אֵם קריאה ממקום אל מקום (וה"כתיב" אולי רומז על הגייה אחרת), כן נציין אותם (בניגוד לקורן וברויאר).
'''ז. תיעוד ניקודו של הכתיב:''' דרכם של בעלי המסורה להוסיף את הניקוד של ה"קרי" בתוך האותיות של ה"כתיב" יוצרת מילה מלאכותית. מכיוון שלא מדובר על מילה אמיתית המיועדת לקריאה, קיימות שיטות שונות בכתבי־היד ובדפוסים כיצד יש להתאים את סימני הניקוד לאותיות ה"כתיב". דרכו של כתי"ל דומה לשיטת הדפוסים, שבהם סימני הניקוד מופיעים בתוך ה"כתיב" לפי הסדר שהם צריכים לבוא במילת ה"קרי". אבל בכתר ארם צובה השיטה שונה: "בדרך כלל הניקוד בתיבת הכתיב צמוד לאות שאליה הוא שייך בתיבת הקרי יותר מן המקובל בספרינו".{{הערה|ייבין, ח.1 (עמ' 76). ראו ח.1-5 לדיון על פרטי השיטה בכתר ולדוגמאות רבות, ולהשוואת השיטה לכתבי־היד הקרובים.}}
מכיוון שמהדורתנו מיועדת להיות "תיקון קוראים", לא ניקדנו את מילת ה"כתיב".{{הערה|ובכך הלכנו בדרכן של מהדורת דותן והקלדת וסטמינסטר. וכבר הסברנו את השיטה לעיל.}} אבל במקומות מסויימים יש עניין לתעד את שיטת הניקוד המיוחדת שבכתר (ולפעמים אף בכתבי־יד אחרים), ומקומו של תיעוד כזה יהיה בתוך התבניות של "קרי וכתיב" (לאחר שני המשתנים של ה"כתיב" ושל ה"קרי"). עד כה נעשה תיעוד כזה באופן ספורדי בלבד במקומות שיש בהם עניין מיוחד, אבל היד נטויה להוסיף בעתיד תיעוד מלא ועקבי לכל התופעות של ניקוד ה"כתיב" בכתר ארם צובה.
'''ח. יתיר:''' השתמשנו בתבניות של "קרי וכתיב" גם במקומות שצויין "יתיר" (ו' או י') בכתבי־היד. אף המקרים האלה מתועדים בדף העריכה בעזרת [[תבנית:נוסח]], כגון: "ל=יתיר ו'."
'''ט. שם הוי"ה:''' שם הוי"ה הוא ה"קרי וכתיב" הנפוץ ביותר במקרא. לכן נהוג בכמעט כל הדפוסים לנקד את ה"כתיב" הזה בתוך הפסוק (בניקוד של "לְעוֹלָם" בשביל הקרי "אֲ־דֹנָי"), אבל לא לציין את ה"קרי" שלו בשוליים.
כך המצב גם בכתבי־היד הטברניים בהבדל אחד קטן: נקודת החולם חסר לרוב והם מנקדים "יְה־וָה" (יושם לב שאין ניקוד כלל באות ה"א הראשונה). ראוי לציין שאף בכתבי־היד הטברניים שם הוי"ה מנוקד לעתים רחוקות גם בחולם (ראו לדוגמה בכתי"ל בתחילת מזמור ט"ו בתהלים), כלומר שלא מדובר על הקפדה אלא על מנהג סופרים לוותר על ניקוד זה שטעמו אינו ידוע לנו.{{הערה|ראו ייבין (ו.9, עמ' 71-72) לתיעוד מנהגי כתבי־היד בניקוד שם הוי"ה ושם אנדו"ת, ולהוכחות שאכן בוטאו תנועת o בשם הוי"ה. לדעתו של ייבין מדובר על "נוהג, שסיבתו אינה ברורה". ניתן אמנם להציע את ההסבר הפשוט הזה: ייתכן שכתבי־היד ויתרו על ניקוד החולם בשם הוי"ה בניקוד לְעוֹלָם כדי להבליט את ההבדל בינו לבין שם הוי"ה בניקוד אֱלֹהִים. אחרת היה נשאר רק ניקוד אחד, קמץ מול חיריק בוי"ו, שמבחין ביניהם (יְה־וָה מול יְה־וִה). אמנם בציון החולם בניקוד אֱלֹהִים בלבד ההבחנה בולטת יותר: יְה־וָה מול יְהֹ־וִה. יצויין שיש עוד סימנים נפוצים שהסופרים ויתרו בהם לפעמים, כגון נקודותיים בסוף פסוק, שסימנו אותו לפעמים בנקודה אחת ולפעמים סמכו על ה"סילוק" ולא סימנו אותו כלל. בדרך כלל לא נהוג לציין דברים כאלה שאין בהם משמעות אף במהדורות המתועדות, וגם במהדורתנו לא נציין אותם בתיעוד. אבל בהקלדת וסטמינטסר אכן יש הערה מיוחדת ל"סוף פסוק" חסר בכתי"ל.}} לכן באותן מהדורות הבאות בעיקר לתעד את מנהג כתבי היד (כגון מהדורת דותן והקלדת וסטמינסטר לגבי כתי"ל, ו"מקראות גדולות הכתר" לגבי כתי"א (ובעניין הספציפי הזה גם במהדורת "מכון ממרא"), מדפיסים שֵׁם הוי"ה בניקוד אבל בלי חולם.{{הערה|יצויין שגם שם אדנות בא בדרך כלל בלי חולם בכתי"א ("אֲדנָי") חוץ ממקומות בודדים (ראו בייבין). יצויין שבמהדורת מכון ממרא דווקא ניקדו שם אדנות בחולם ("אֲדֹנָי") למרות שהוא לא מופיע בכתי"א, לעומת שם הוי"ה שאותו לא ניקדו.}}
כדי להקל על הקורא ולמנוע טעויות, וגם כדי להיות עקבי בנושא של "קרי וכתיב", עדיף לדעתנו לעצב את המקרא בשיטת קורן גם במילה זו, דהיינו שלא לנקד כלל את שם הוי"ה כשהוא בא בניקוד של "לְעוֹלָם". אבל מבחינה טכנית זה קשה ליישום, כי הרבה יותר קל להשאיר את הניקוד הקיים בהקלדת וסטמינסטר, ורק להוסיף עליו את החולם באופן ידני או אוטומטי, מאשר להוריד את כל הניקוד בכל הופעה של שם הוי"ה ובו בזמן להשאיר את האותיות ואת הטעמים.
אמנם אם כבר מנקדים את הוי"ה, ברור שעדיף מבחינתו של הקורא שיראה בפניו את הניקוד המלא של "לְעוֹלָם" (כולל החולם) בשביל לקרוא כראוי "אֲ־דֹנָי". לכן החלטנו לנקד את שם הוי"ה באופן מלא, ויש בכך גם כבוד כלפי מנהג כמעט כל הדפוסים לנקד את השם בעקביות בחולם. בסופו של דבר יש יתרונות וחסרונות בכל אחת מהשיטות, ובהחלט מדובר בעניין של טעם, ולכן נקווה שבעתיד יימצא הפתרון הטכני כדי להעניק לקורא את אפשרות לבחירה אוטומטית בשיטה המתאימה לו.
'''י. שם הוי"ה בניקוד "אֱ־לֹהִים":''' במקומות הרבים שבהם מנקדים את שם הוי"ה בניקוד של "אֱ־לֹהִים" (בביטוי "אֲ־דֹנָי יה־וה"), נהוג בכמעט כל הדפוסים לנקד "יֱהֹ־וִה" בחטף סגול, וניקוד זה הוא כמובן יעיל כדי להדגיש לקורא שיש לבטא כאן חטף סגול ולקרוא "אֱ־לֹהִים". אמנם בכתבי־היד נהוג לנקד "יְהֹ־וִה" וההיגיון בכך ברור (שווא ביו"ד הלא-גרונית כמו בניקוד של "יְה־וָה"), אבל הניקוד בדפוסים מעוצבת באופן נכון יותר בשביל הקורא.{{הערה|במהדורת מכון ממרא השיטה היא לנקד "יְה־וִה" במקומות האלה בלי חולם. קשה להבין את השיטה הזאת כי בכתר ארם צובה דווקא יש חולם, ולכן כך מנוקדת המילה בחולם ("יְהֹ־וִה") במקראות גדולות הכתר.}}
===שיטת העיצוב בניקוד ובטעמים (דיון ומטרות)===
במבוא ל"מקראות גדולות הכתר" נמתחה ביקורת על שיטתו של הרב ברויאר במהדורותיו, בגלל חוסר עקביות ביחסו לשיטות הניקוד והטעמים בכתר ארם צובה: הכרעות נגד שיטת הכתר בעניינים מסויימים, מול קבלת שיטת הכתר בעניינים אחרים.{{הערה|כרך יהושע-שֹפטים, עמ' 62*-69* (הדיון מורחב במיוחד בנוגע לחטפים באותיות לא גרוניות ולגעיות, וראו על כך בהמשך).}}
יש מידה של אמת בביקורת זו. אמנם נראה שבהכרעותיו של הרב ברויאר במהדורותיו בעד או נגד שיטת הכתר בענייני ניקוד וטעמים, רובן ככולן נובעות מהמתח הטבעי הקיים בין רצונו להעביר את נוסח הכתר במדוייק, לבין רצונו להנגיש לציבור תנ"ך בסגנון מוכר ונוח לשימוש בשביל הקורא. מתח זה אכן יצר אי-עקביות מסויימת בגישתו. אפשר להמחיש את הקביעה הזאת לגבי החלטותיו של הרב ברויאר על ידי כמה דוגמאות:
*א. כאמור [[#קרי וכתיב|לעיל]], שיטתו של הרב ברויאר לנקד את ה"כתיב" ולא את ה"קרי", בניגוד לשיטת קורן, נבחרה כדי להציג את שיטת בעלי המסורה בנאמנות (אף שהיא נוחה פחות לקורא), וכמו שכתב הרב ברויאר במפורש.
*ב. כמו כן אפשר להצביע על עוד מאפיין מוכר ובולט של דפוס קורן, שאף הוא בא כדי להקל על הקורא: סימון כפול של טעמי המקרא החריגים שאין מקומם בהברה המוטעמת דווקא, אלא הם תמיד נכתבים בראש התיבה או בסופה. בכתבי־היד יש סימון כפול כזה אך ורק לטעם ה"פשטא" בדרך כלל, ולא לתלישא גדולה, תלישא קטנה, זרקא וסגול. אבל במהדורת קורן סימנו את כל הטעמים הרלוונטיים פעמיים בכל המקומות המתאימים, כדי להקל על הקורא לזהות מיד את ההברה המוטעמת תוך כדי קריאתו (ובכך גם למנוע בלבול וטעויות בקריאה).{{הערה|יש גם כתבי־יד מעטים שסימנו טעם כפול לכל הטעמים האלה, אבל לא בין כתבי־היד הקרובים לכתר. והיו גם מהדירים חשובים שסימנו סימון כפול במהדורותיהם, וביניהם בער והיידנהיים (וכאמור גם דפוס קורן). בכתר יש סימון כפול בשאר הטעמים (מלבד פשטא) אך ורק במקומות נדירים שעלול להתעורר בהם ספק בזיהוייה של ההברה המוטעמת. לפרטים נוספים ודוגמאות ראו ייבין, כתר, כח.5 (עמ' 233-234).}} אמנם את השיטה הזו של דפוס קורן זנח הרב ברויאר גם בעניין החשוב הזה, והחליט להדפיס סימן כפול לטעם ה"פשטא" בלבד כנהוג בכתבי־היד.{{הערה|יש לציין שאף לגבי סימון הפשטא לא היה הרב ברויאר עקבי לחלוטין. שיטתו לסמן טעם כפול רק בפשטא ולא בשאר הטעמים אמנם הרבה יותר קרובה לשיטת הכתר מאשר שיטת קורן, אבל היא לא זהה לגמרי בגלל שהרב ברויאר החליט לסמן פשטא נוסף בעקביות בכל תיבה במקרא שטעמה מלעיל. זוהי אמנם השיטה המקובלת ברוב כתבי־היד הקרובים לכתר (כולל כתי"ל) וכן בדפוסים, אבל היא לא בדיוק שיטת הכתר בעצמו. בכתר נהוג שאם האות המוטעמת באה מיד לפני סוף התיבה, ואין אות אחרת חוצצת ביניהם, אז מסומן רק פשטא אחד בסוף התיבה (להרחבה ודוגמאות רבים ראו ייבין, כתר, כג.2-3, עמ' 212-214). נראה שגם בעניין זה רצה הרב ברויאר למצוא את האיזון הנכון לדעתו בין ייצוג מובהק של שיטת הכתר לבין טובתו של הקורא, ולכן בחר בשיטה משולבת: הסימון הכפול בא בשיטתו רק בטעם הפשטא (ובכך שיטתו דומה לשיטת הכתר), אבל בו בזמן סימן את הפשטא בעקביות בכל תיבה רלוונטית (כמו שמקובל בדפוסים), כנראה כדי למנוע מהקורא בלבול או טעות. וראוי להוסיף כאן עוד נקודה חשובה להבנת שיטתו של הרב ברויאר: ייבין הראה שם בספרו ששיטה זו של הכתר "אינה אפוא פוניטית אלא כנראה גראפית־אסתיטית". נראה אם כן שלפי הרב ברויאר (בעקבות ייבין) מדובר על מנהג מובהק בכתר אבל לא בחוק, על דבר שהוא רשות ולא חובה. כדי לחזק את הטענה שהרב ברויאר קיבל את עמדתו של ייבין בנושא הזה ואף קבע לפיה את השיטה במהדורותיו, יש לציין עוד שני מאפיינים בולטים במהדורותיו שיש בהם סטייה מובהקת ממנהג הכתר, דווקא בנושאים שלפי ייבין היו מנהגי רשות בעיניהם של בעלי המסורה: חטפים באותיות לא-גרוניות וסימון הגעיות (וראו על כך בהמשך).}}
*ג. ושוב אפשר לומר דבר דומה על חלק מרשימת הנושאים שנמנו במבוא ל"מקראות גדולות הכתר", שגם בהם דבק הרב ברויאר בשיטת הכתר: הבחנה בין "גלגל" ו"אתנח הפוך" בטעמי אמ"ת, השמטת סימון ה"עולה" בטעם ה"עולה ויורד" בטעמי אמ"ת בהקשר מסויים,{{הערה|בתיבה שטעמה בראשה כשהיא באה לאחר תיבה שטעמה בסופה.}} לסמן רק געיה כבדה בתיבה הראויה גם לגעיה קלה, וכן בשורה של גרסאות מקומיות יוצאות דופן בניקוד ובטעמים בכתר ארם צובה (שבהם מביא הרב ברויאר תמיד את נוסח הכתר ולא את הנוסח המקובל בדפוסים).
שתי הנקודות הראשונות מהוות עדות ברורה על רצונו של הרב ברויאר להישאר נאמן לשיטתם של בעלי מסורה אף בעניינים שאינם נוחים לגמרי בשביל הקוראים. ואף לגבי הדוגמה השלישית ניתן לומר שבכל רשימת הנושאים בענייני ניקוד וטעמים, אין אף דוגמה שבאמת מסיחה את דעתו של הקורא או שעלול לגרום לו לטעות בקריאתו, חוץ אולי מהדוגמה של טעם ה"עולה ויורד". לגבי טעם זה, חוסר העקביות הכרוך באי-הצגתם של שני המרכיבים בטעם אחד יכול בהחלט לבלבל את הקורא. ולכן נראה לכאורה שצודקים דברי המבוא ב"מקראות גדולות הכתר": כדי להיות עקבי, היה על הרב ברויאר לסמן את שני המרכיבים שבטעם זה (בניגוד למנהגו של הכתר), בדיוק כמו שהוא בעצמו עשה לגבי הטעם "רביע מוגרש". כי גם בו יש שני מרכיבים, אבל הכתר נוהג להשמיט את סימן ה"רביע" בתיבה שטעמה בראשה, ואילו הרב ברויאר החליט לסמן אותו תמיד בעקביות כדי שלא לבלבל את הקורא.
אמנם ייתכן שגם בעניין זה היה הרב ברויאר נאמן לשיטתו. כי מצד אחד לגבי "רביע מוגרש" יש חוסר עקביות מסויימת בכתר: "בתיבה שטעמה בראשה מסומן ב''א'' רק הגרש, והרביע אינו מסומן. נוהג דומה גם בסימון העו"י (מט.1). רק לעתים רחוקות, בחינת שכחת־סופר, מסומן ב''א'' גם הרביע... בדוגמה אחת, להיפך, מסומן רק גרש בתיבה שאין טעמה בראשה..." (ייבין, מה.1 עמ' 310). כלומר שבכתר אין עקביות גמורה. אבל מצד שני לגבי "עולה ויורד" לא דיווח ייבין על יוצאים מן הכלל, ואף הביא כלל מסורה מובהק המציין ש"בקצת המקומות אינו זקוק לו [ל"עולה"], והוא אם אין בין מלך זה [העו"י] ובין משרתו נקודות..." (ייבין, מט.1 עמ' 330).
אם כן, ייתכן שהחלטתו של הרב ברויאר לא הייתה שרירותית אף בעניין זה. לגבי "רביע מוגרש" ייתכן שראה בו נוהג שאינו מובהק בכתר, ולכן ראה לעצמו היתר לסמן את הרביע בעקביות בנוחותו של הקורא. אבל לגבי "עולה ויורד" ייתכן שמצא בו נוהג מובהק המגובה לכלל מנוסח של המסורה, ולכן לא ראה לעצמו היתר לסמן את ה"עולה" בעקביות.{{הערה|מהדורתנו מיועדת באופן מובהק להיות "תיקון קוראים", ולכן נסמן בעקביות את ה"עולה" לנוחותו של הקורא (בניגוד לרב ברויאר ולמג"ה ביחד). ראוי לציין שלפי כלל המסורה "אינו זקוק לו", אמנם איסור של ממש לא התקבל במשך הדורות והוא מסומן באופן קבוע בדפוסים. לסיכום המדיניות במהדורתנו לגבי טעמי אמ"ת ראו בסוף [[#שיטת העיצוב בניקוד ובטעמים (פרטי השיטה)|הסעיף הבא]].}}
יש עוד נקודת ביקורת במבוא שהיא קצת בעייתית: הכתר נוהג בעקביות בתנאים מסויימים לציין מתיגה לטעם "זקף קטון" וגם להשׂיג אותה אחורה.{{הערה|ראו בהרחבה ייבין, כב.21-28, עמ' 207-212. יש לציין שרשימותיו של הרב ברויאר מהוות מקור מידע אובייקטיבי ומלא לכל המקומות במקרא שבהם אין מתיגת הזקף מסומנת לפי שיטת הכתר בכתבי־היד הקרובים לכתר (ובתוכם כתי"ל שמהדורתנו מבוססת עליו בחלקים החסרים בכתר); את הנטיות הכלליות בעניין זה בכתבי־היד הקרובים לכתר כבר תיאר ייבין, ורשימותיו של ברויאר משלימים את תיאורו.}} נראה שעקביות כזו היא דווקא לטובתו של הקורא, ולכן אימץ אותה הרב ברויאר במהדורותיו. אבל כותבי המבוא ציינו שהמנהג הזה של הכתר הוא "בניגוד לנהוג היום בדפוסים", כלומר שאם הרב ברויאר אכן מתחשב בנוסח הדפוסים המוכר לקוראים, אז היה עליו להזניח את השיטה הזו. ביקורת זו אינה ברורה מהסיבה הפשוטה שהסתכלות קלה בדפוסים החל מהמאה ה-19 ועד דפוס קורן מראה שמתיגת הזקף הקטון ונסיגתו אחורה מוכרת היטב! אמנם אין עקביות גמורה, אבל התופעה בהחלט קיימת ואף נפוצה, והיא בוודאי מוכרת היטב לקוראים. ולכן אימץ הרב ברויאר את מנהג הכתר בעניין זה בלי שום נקיפות מצפון, ועל ידי זה אף העמיק את העקביות של התופעה לטובתו של הקורא, ובו בזמן נשאר נאמן לגמרי לשיטת הכתר.
במבוא ל"מקראות גדולות הכתר" יש גם רשימה של דוגמאות הפוכות, כלומר המקומות שבהם הכריע הרב ברויאר נגד שיטת הכתר. לעומת הדוגמאות שנידונו עד עכשיו, ניתן לומר שבכל הדוגמאות האלו בוצע השינוי על ידי הרב ברויאר כדי לשרת את הקורא (אף על פי שיש בו סטייה מסויימת משיטת המסורה). בנוסף לכך חשוב להדגיש שאין שום פגיעה בהעברת נוסח הכתר במדוייק באף אחת מהדוגמאות האלו, משום שהרב ברויאר תיעוד אותן במלואן במהדורותיו. ביניהן: שווא במקום חטף באותיות לא גרוניות, הוספת געיות קלות בכל מקום הראוי להן (על ידי סימונם בקו קצר, כדי להבחין ביניהן לבין געיות שמקורן בכתבי־היד), ניקוד חולם בשם הוי"ה (ראו [[#שם הוי"ה|לעיל]]), השמטת סימן ה"רפה", השמטת הנקודה בוי"ו עיצורית שלאחריה שורוק (כגון "וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ"), השמטת מקף לאחר תיבה המותאמת במשרת, וכאמור לעיל גם הוספת סימן ה"רביע" בטעם ה"רביע מוגרש" (בתיבה שטעמה בראשה). ברור שכל הדוגמאות האלו באות להקל על הקורא, למנוע ממנו טעויות, ושלא להסיח את דעתו בקריאתו.
מתוך שלל כל הדוגמאות רואים היטב שהרב ברויאר אכן ניסה למצוא את שביל הזהב בין שני עקרונות מנוגדים כפי שהוא הבין אותם: נאמנות מלאה לשיטת הכתר מול נוחותו של הקורא. ועוד רואים שמאמץ זה אכן גרם לחוסר עקביות מסויימת בשיטתו. לנו נראה שהרצון להיות נאמן לגמרי לשיטת הכתר ראוי דווקא במהדורה של המקראות הגדולות שבה מוסרים את שיטת המסורה במלואה. אבל במהדורה מודפסת רגילה של התנ"ך (בלי מערכת המסורה השלֵמה), השיטה הנכונה היא דווקא לעצב את המהדורה להיות סוג של "תיקון קוראים" (במובן הרחב יותר). הדיוק בהמהדורה כזו חייב להתבטא בנאמנות מלאה ל'''נוסח''' המסורה, אבל לא ל'''שיטת''' המסורה, כי האחרונה אינה מיועדת לקורא דווקא.
===שיטת העיצוב בניקוד ובטעמים (פרטי השיטה)===
להלן רשימה של איפיונים מיוחדים בעיצוב הניקוד והטעמים מהדורתנו; מטרת כולם להקל על הקריאה לנוחותו של הקורא, ולמנוע טעויות נפוצות בקריאה.
{{ג|'''1. שיטות מקובלות ב"תיקון קוראים" מאז דפוס קורן'''}}
כמו שנאמר בסעיף הקודם, שני איפיונים בולטים בדפוס קורן הפכו להיות מרכיבים חשובים במהדורות רבות של תיקוני הקוראים:
'''א. קרי וכתיב:''' [[#קרי וכתיב ושם הוי"ה|כמפורט לעיל]], לא ננקד במהדורתנו את ה"כתיב" אלא את ה"קרי". ה"כתיב" הבלתי-מנוקד יבוא מיד לפני ה"קרי" המנוקד בדרך כלל (ושניהם יהיו בתוך רצף הטקסט ולא בשוליים בצד).
'''ב. טעם כפול בהברה המוטעמת:''' בשביל הטעמים שבאים רק בסוף התיבה או בראשה, ולא תמיד בהברה המוטעמת (בניגוד לשאר הטעמים), נסמן בעקביות טעם נוסף בהברה המוטעמת (באות הראשונה שבה).{{הערה|הסימון הכפול לטעמים לא בוצע מתחילת הפרויקט. בתורה הוא כבר בוצע בכל פרשות השבוע החל מפרשת "ויקהל" תשע"ב. בנביאים הוא בוצע בפרקים הקיימים בספרים ישעיהו ויחזקאל. בכתובים הוא בוצע עד כה במגילות אסתר ושיר השירים. המטרה היא כמובן להשלים את הביצוע בכל המקרא.}} והנה דוגמאות טיפוסיות לטעם כפול במהדורתנו:
*תלישא גדולה ותלישא קטנה ([[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/פקודי|מפרשת "פקודי")]]: וְ֠הָאֲבָנִ֠ים, וְאֶ֩לֶף֩
*זרקא וסגול (מ[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/צו|פרשת "צו"]]): וְאֶֽת־כׇּל־הַחֵ֘לֶב֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַקֶּ֒רֶב֒
*פשטא: כאמור לעיל, נסמן טעם כפול ב"פשטא" בכל התבות המתאימות, וכמו שכבר נהוג ברוב כתבי־היד ובדפוסים.{{הערה|במהדורת מכון ממרא סימנו פשטא נוסף בהברה מלעיל בכל תיבה המתאימה לכך (כמו במהדורתיו של הרב ברויאר ובדפוסים המקובלים). אבל לפשטא הנוסף השתמשו ברוב המקומות בסימן הדומה של הקדמא (אולי כדי שהטעם מלעיל יופיע באמצע האות ולא בסופה). במהדורות ברויאר ובמקראות גדולות הכתר הקפידו להשתמש דווקא בפשטא על שתי האותיות.}}
{{ג|'''2. תווים מיוחדים'''}}
במשך הזמן מתקבלים סימנים חדשים בהגדרתם של התווים לעברית ב[http://unicode.org/charts/PDF/U0590.pdf יוניקוד], וחלקם חשובים ביותר ללשון המקרא. בשנים האחרונות התקבלו תווים מיוחדים עבור נקודת חולם בוי"ו עיצורית (כגון מִצְוֺת{{הערה|זהו סימן מובהק גם בכתבי־היד.}}) ועבור קמץ קטן (כגון וַיָּשׇׁב{{הערה|יש כתבי־יד מועטים (לא מהקרובים לכתר) שהבחינו בין קמץ גדול לקמץ קטן. אבל השימוש הנפוץ היום בקו אנכי ארוך כדי לסמן את הקמץ הקטן הוא המצאה (יעילה אמנם) של המהדורות בימינו.}}), ויש בשימוש בשניהם כדי להקל על הקורא. במהדורתנו נעשה שימוש בכל תו מתאים ביוניקוד שיכול להקל על הקורא ולהפוך את המהדורה ליעילה יותר.
'''א. חולם בוי"ו עיצורית:''' סימן מיוחד (משמאל לאות וי"ו מלמעלה) בשביל תיבות כגון "מִצְוֺתֶיךָ". הסימן המיוחד והחשוב הזה הכניסו להקלדת וסטמינסטר בגירסה 4.12, וחובה לציין ש[http://tanach.us/Supplements/Differences-410-412.xml רשימת השינויים בין גירסאות 4.10 ל-4.12] מהווה רשימת מידע אובייקטיבית ומלאה לכל התיבות במקרא שבהן קיימת תופעה זו.{{הערה|יצויין שבמהדורת מכון ממרא אין שימוש בסימן זה אלא בנקודת חולם רגילה, דבר שגורם לפעמים לשיבושים בתצוגה בפונטים חדשים.}} דבר זה כבר בוצע באופן מלא בכל הספרים הקיימים במהדורתנו.
'''ב. קמץ קטן:''' במהדורתנו נסמן קמץ קטן בכל תיבה שראויה לכך על ידי התו המיוחד לו ביוניקוד.
אמנם יש שיטות שונות לגבי התיבות הראויות לקמץ הקטן: יש תיבות שעל פי כללי הדקדוק ראויות לקמץ קטן,{{הערה|בדרך כלל תנועה שזהה לתנועת החטף שאחריה היא תנועה קטנה, כגון נַעֲרוֹ או נֶאֱמָן. דוגמה בולטת לכך באותיות היחס בכ"ל: אם התיבה מתחילה באות גרונית המנוקדת בחטף אז באותיות בכ"ל תהיה התנועה הקטנה המקבילה, כגון: חֲלוֹם-בַּחֲלוֹם-לַחֲלוֹם-כַּחֲלוֹם, אֱמֶת-בֶּאֱמֶת-לֶאֱמֶת-כֶּאֱמֶת, ולכן גם אֳנִיָּה-בָּאֳנִיָּה (בקמץ קטן שהיא התנועה הקטנה המקבילה). אמנם כאשר אות היחס באה במקום ה"א הידיעה, הניקוד של ה"א הידיעה נשארת בלי שינוי.}} אבל לפי מסורת הקריאה הספרדית הן נקראות בקמץ רחב. וכך כתב הרב ברויאר ב"הנחיות לקורא" בחומש חורב:
:אם הקמץ בא לפני חטף קמץ{{הערה|הערת הרב ברויאר: כולל חטף קמץ שהפך לקמץ בהשפעת השוא שלאחריו, כגון: פָּעׇלְךָ, תָעׇבְדֵם, שהם במקום פָּעֳלְךָ, תָעֳבְדֵם.}} – שלא לְשֵׁם יידוע – או שהוא בא במקום חטף קמץ באות לא גרונית, כגון: קָדָשִׁים (במקום קֳדָשִׁים), שָׁרָשִׁים (במקום שֳׁרָשִׁים),{{הערה|יצויין שהכתר מרבה לסמן חטף קמץ בתיבה קֳדָשִׁים, כדי למנוע טעות מהקורא, שידע לקרוא בהגיית קמץ חטוף (קטן); לכן ברור ששיטת ההגייה של בעלי המסורה הבטרנים מתאימה לשיטה הדקדוקים בעניין זה ולא למסורת ההגייה הספרדית. וראו [[#cite_note-.D7.97.D7.98.D7.A3_.D7.A7.D7.9E.D7.A5-38|בהערה להלן]].}} הרי הדעות חלוקות. לפי המסורת הספרדית הרי זה קמץ גדול; ויש אומרים שזה קמץ קטן, כגון: בַּצָּהֳרַיִם, נָעֳמִי, יָעֳמַד, וָחֳלָיִים, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, בָּאֳנִיּוֹת {{מקור|דברים כח סח}} – במקום בְּאֳנִיּוֹת.{{הערה|לדיון בסיסי על שתי השיטות מאת האקדמיה ללשון העברית, ראו [http://www.srugim.co.il/32446-%D7%91%D7%95%D7%A2%D7%96-%D7%95%D7%A0%D7%A2%D7%9E%D7%99-%D7%9B%D7%99%D7%A6%D7%93-%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%96%D7%94-%D7%A0%D7%9B%D7%95%D7%9F כאן]. ראוי לציין שיש תיבות לא מעטות במקרא שבהן מופיע אֵם קריאה של וי"ו לאחר קמץ (קטן); בהרבה מכתבי־היד גם רשום "קרי" בתיבות אלו בכתיב חסר וי"ו (אבל בדרך כלל אין ציון של "קרי" בכתר עצמו). באחת הדוגמאות (יחזקאל כג מב) מופיע הכתיב "סָובָאִ֖ים" (סָבָאִ֖ים קרי אפילו בכתר), דהיינו שאֵם הקריאה בכתיב מציינת הגייה של קמץ שבא במקום חטף קמץ באות לא גרונית.}}
ובהערה שם לגבי שיטת ה"יש אומרים" ציין הרב ברויאר: "זו דעת החוקרים, והיא מתאימה לכללי הדקדוק והלשון. ואפשר, שמי שקורא בתורה לפני מתפללים בהברה ספרדית שאין בידם מסורת אבות של ספרדים, רשאי לסמוך על השיטה הזאת." עיקר כוונתו של הרב ברויאר כמובן לאשכנזים שקוראים בתורה בהברה הישראלית, הבנויה בהגיית הניקוד שבה על בסיס ההגייה הספרדית (להבדיל מן ההברה האשכנזית) אבל איננה זהה לה, והיא כן מבחינה בין קמץ גדול לקמץ קטן במקומות האלה לעומת המסורת הספרדית. לדוגמה: בהברה הישראלית אומרים "בַּצָּהֳרַיִם" בקמץ קטן בשתי האותיות הראשונות – ולא רק בשנייה – ורבים מהקוראים בתורה בבתי הכנסת בישראל ואף בחו"ל נוהגים כך בקריאתם.
אבל למרות שבעלי קריאה רבים מאוד בישראל ובתפוצות איצמו את ההברה הישראלית, והם כבר קוראים לפי השיטה הזאת במשך כמה דורות, עדיין לא יצא לאור אף מהדורה של החומש או התנ"ך שבה מצויין הקמץ הקטן כשיטתם.{{הערה|יוצא מן הכלל הוא הסידור החדש של קורן (אשכנז וספרד), שבו לדוגמה מנקדים צָהֳרַיִם בקמץ קטן בצד"י; אמנם בתנ"ך קורן הוותיק אין סימון כלל לקמץ קטן. להסבר מלא ומפורט על שיטת הניקוד המיוחד שבסידור קורן, שיש לה משמעות רבה גם למהדורת התנ"ך שלנו, ראו את [http://www.korenpub.com/HE/static/grammar מאמרו של חנן אריאל באתר הוצאת קורן].}} אמנם בשנים האחרונות נדפסו חומשים רבים המציינים קמץ קטן בפונט מיוחד, אבל כולם לפי מנהג הספרדים, וזה כולל אפילו את ה"תיקון קוראים" מבית הוצאת חורב, הבנוי על שיטתו של הרב ברויאר.{{הערה|יצויין שהשיטה ב"תיקון קוראים" של חורב איננה עקבית. מצד אחד מציינים בו את הקמץ הקטן לפי המסורת הספרדית ולא לפי השיטה האחרת ע"פ כללי הדקדוק. אבל מצד שני, בעניין שונה אבל דומה, הם לא מציינים שווא נע במלים כגון "שְׁתֵּי" ו"שְׁתַּיִם" אלא שווא נח, בניגוד למסורת ההגייה הספרדית ובהתאם לכללי הדקדוק. למידע נוסף על הגיית תיבה זו ראו ב[http://www.korenpub.com/HE/static/grammar מאמרו של חנן אריאל], עמ' 6 ובמיוחד בהערה 48. במהדורתנו איננו מבחינים כעת בין שווא נע לשווא נח מסיבות טכניות, בגלל שאין שני תווים בשבילם ביוניקוד. אבל ברמת העיקרון נראה שיש לבצע את הניקוד בתיבות הללו בשווא נח דווקא, לפי שיטת המסורה (ובהתאם לטעם היתיב שיכול לבוא בה) וההגייה המקובלת ביחד. בנושא זה נאמץ אם כן את שיטת תיקון קוראים "חורב" ולא את שיטת סידור קורן).}}
במהדורתנו נסמן קמץ קטן גם בקמץ הבא (שלא לְשֵׁם יידוע) לפני חטף קמץ, ובקמץ הבא במקום חטף קמץ באות לא גרונית.{{הערה|סימון זה יבוצע אף במקומות שיש בהם געיה בכתר, כגון בתיבת כׇּֽל־ מוקפת, ובתיבת קָֽדָשִׁים (ראוי לציין שתיבה זו מנוקדת פעמים רבות קֳדָשִׁים בחטף קמץ בכתר כדי למנוע טעות). לגעיות בכתר ובכתבי־היד הקדומים יש תפקידים נוספים מלבד הנעת השווא. וראו בהרחבה במאמרו של חנן אריאל [http://www.korenpub.com/HE/static/grammar באתר הוצאת קורן], עמ' 3-4.}} בכך נציע חידוש מבורך ומתבקש בשביל אותם קוראים רבים שאין בשבילם אף מהדורה אחרת שמסמנת קמץ קטן לפי שיטתם. אבל בו בזמן נציין את מסורת הקריאה הספרדית בתוך תיעוד הנוסח על ידי האות "ס", לעומת האשרות האחרת על ידי האות "ד", כגון: <nowiki>{{נוסח|ד=קׇדָשִׁים|ס=קָדָשִׁים}}</nowiki> או <nowiki>{{קמץ|ד=וְאׇהֳלִיאָ֜ב|ס=וְאָהֳלִיאָ֜ב}}</nowiki>. רצוננו שהתיוג הקפדני הזה לכל המנהגים יאפשר בעתיד לכל קורא לבחור באופן אוטומטי את השיטה המועדפת עליו.{{הערה|גם במקומות מסופקים כגון ""יִפְגָשְׁךָ" (בראשית לב יז) סימנו שתי האפשרויות על פי מסורת ההגייה הספרדית ועל פי אפשרות דקדוקית אחרת. במקום זה ובעוד מקומות אחדים בתורה ובחמש מגילות התעזרנו לשם כך בקריאתו של הרב ירמיהו וידר מישיבה אוניברסיטה בניו יורק, קריאה מדוייקת על פי כללי הדקדוק מפיו של תלמיד חכם מובהק ובעל קורא מומחה, שנמצא כאן <http://www.yutorah.org/search/>.}}
חטף קמץ: בגלל שחטף קמץ הוא תמיד קמץ קטן, סימנו כמובן לא ישתנה במהדורתנו. אבל נקווה שבעתיד יהיו פונטים לשימוש חופשי שבהם חטף קמץ יהיה ארוך כמו קמץ קטן.
'''ג. לגרמיה ופסק:''' יש רק תו אחד ביוניקוד בשביל "לְגַרְמֵיה" ו"פָּסֵק" ביחד, למרות שמשמעותם שונה. אבל בגלל המנהג לסמן אותם רק לאחר רווח בסוף התיבה, ניתן בקלות ובלי סרבול מיותר לשלב אחת משתי תבניות שונות בסוף התיבות המתאימות כדי להבחין בין לגרמיה לפסק:
*[[תבנית:מ:לגרמיה]] מקרבת את הקו האנכי לסוף התיבה (רווח קצר) ומדגישה אותו.
*[[תבנית:מ:פסק]] מעמידה את סימן הפסק בין שתי התיבות בשווה (רווח רגיל לפניו ולאחריו) ומראה אותו בצבע אפור.
היישום של שתי התבניות במהדורת המקרא הוא עדיין חלקי בלבד:
*בחמישה חומשי תורה הביצוע מתקדם לפי פרשת השבוע, החל מפרשת במדבר תשע"ג.
*יש ביצוע מלא במגילות אסתר, שיר השירים, רות.
*יש ביצוע מלא בספרי אמ"ת בספרים ובפרקים הקיימים (עד כאן במשלי ואיוב).
*'''אמנם כרגע אין ביצוע כלל בספרי הנביאים ובספרי סוף כתובים.'''
'''ד. תווים עתידיים:''' אנחנו מקווים שבעתיד יוסיפו עוד תווים חיוניים בעברית של ביוניקוד לטובתה של לשון המקרא, כגון: שווא נע, דגש חזק, פתח גנוב, מפיק, ועוד. אם וכאשר זה יקרה, יהיה מקום להוסיף גם אותם בתוך מהדורתנו או בכל מהדורה נגזרת ממנה.
{{ג|'''3. ניקוד וטעמים'''}}
'''א. חטפים באותיות לא גרוניות:''' הרב ברויאר הכריע בעניין זה לפי שיטת ה"מנחת שי",{{הערה|ראו מנחת שי על בראשית (יב, ג) שהרב ברויאר ציטט אותו פעמים רבות בהקדמותיו למהדורותיו: "ואנכי לא ידעתי איזה יכשר הזה או זה, או אם שניהם טובים. ואני בתומי אלך בדרך הספרים שהם כולם בשוא לבד; והמדקדק לקרותן כהוגן תבוא עליו ברכה." דברי המנחת שי אינם מבטלים את האפשרות שיש בסימון החטפים שיטה מובהקת של המסורה אלא הפוך: "המדקדק לקרותן כהוגן תבוא עליו ברכה". אבל דבריו רומזים גם לבעיה עמוקה יותר, דהיינו שחוסר הבהירות והעקביות בעניין זה בכתבי־היד ובדפוסים, עד כדי כך שאי אפשר להכריע לטובתה של אף שיטה אלא שיש לכתוב "כולם בשוא" בתמימות, נובע מהעובדה הפשוטה שאין לסימון החטפים באותיות לא גרוניות משמעות מובנת לפי שיטת ההגייה של הסופרים והמהדירים.}} והפך את כל החטפים באותיות לא גרוניות שבכתבי־היד לשוואים פשוטים.{{הערה|תיבות שיש בהן חטף באות לא גרונית הן הרוב המכריע של התיבות המובאות ברשימות "נוסח כתב היד" שבסוף כל אחת ממהדורות ברויאר. רשימות אלו מהוות תיעוד מלא ואובייקטיבי לתופעה זו בכל המקרא. אבל הן לא מושלמות, ולפעמים נשמטה תיבה אף מעינו הבוחנת של הרב ברויאר; לדוגמה ראו את "וִיבֹקֲק֖וּ" ב[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר ירמיהו/נא|ישעיהו נא ב]].}} הוא עשה את זה לדבריו בגלל שסימון החטפים הוא רק מנהג ולא חובה, ועוד כדי להסיר תופעה שעלולה להסיח את דעתו של הקורא ואף להכשיל אותו בקריאתו בעקבות ההגייה המקובלת ברוב העדות היום (חוץ מהתימנים), שיש בה הבחנה ברורה ובולטת בין "חטף" לבין "שווא".
על ההחלטה הזו של הרב ברויאר מתחו ביקורת מפורטת במבוא ל"מקראות גדולות הכתר", בה טענו שסימון החטפים באותיות לא גרוניות היא שיטה מובהקת בכתר ע"פ כללי מסורה ברורים, ושיש לה אף אחיזה בחלק מהדפוסים החשובים. ברור שהמדיניות במהדורתם לפי מגמתם המוצהרת חייבת להיות סימון מלא של החטפים בעקביות, בדיוק כמו שהם מופיעים בכתר, ושיחזור מלא לפי שיטת הכתר במקומות שהוא לא קיים.{{הערה|אמנם אין במקראות גדולות הכתר ביצוע מלא ועקבי למדיניות זו, כי יש לא מעט מקומות שבהם מוצאים בכתר חטף באות לא גרונית, ואילו במהדורתם מופיע שוא. בדרך כלל ציינו את המקומות האלה בתיעוד הנוסח במהדורתנו. ראו לדוגמה: "וּֽתֲבֻקְשִׁ֗י" (יחזקאל כו כא, במג"ה "וּֽתְבֻקְשִׁ֗י"); "כָּלֲל֖וּ" (שם כז ג, במג"ה "כָּלְל֖וּ"); ויש עוד כמה דוגמאות שם בפרק כ"ז. בדוגמה האחרונה ייתכן שמדובר על טעות בהקלדה בעקבות הביטוי המקביל המופיע אח"כ בשוא: "כָּלֲל֖וּ יָפְיֵֽךְ" בפסוק ג' בחטף, לעומת "כָּלְל֥וּ יָפְיֵֽךְ" בשוא בפסוק י"א. דוגמה זו מדגימה גם תופעה אחרת, דהיינו שבכתר יש כמה דוגמאות מרשימים של תיבות וביטויים החוזרים על עצמם כמה פעמים, לפעמים בחטף ולפעמים בשוא, כך שהרושם הנוצר הוא לא של שיטה עקבית או מובהקת (ויש דוגמאות עוד יותר מרשימות לתופעה זו).}}
לאור הביקורת הזו ראוי להביא כאן את דבריו של ישראל ייבין, שבעקבותיו הלך הרב ברויאר בטענתו שלא מדובר על "חובה" במסגרת המסורה:
:בקשר לניקוד חטפים אלה נראית לי בכללה סברת דותן, שעיקר כוונת בעלי המסורה ומחברי הכללים שבדקדוקי הטעמים בעניין "פתיחת" אות לא גרונית היתה שיש לבטא אות זו בתנועת a חטופה (וכיוצא בזה בשאר התנועות), ולא התכוונו לומר שמן החובה גם לנקדהּ בחטף. וזה בעיקר משום שגם ב-''א'' גופו, שאין כמותו בין כתבי־היד העתיקים המרבה בניקוד חטפים, אין שיטת ניקוד זו עקיבה לחלוטים, וכן משום שכתבי־היד הקרובים ל-''א'', שבעניינים אחרים של ניקוד וטעמים אינם שונים ממנו הרבה, בעניין זה של ניקוד חטף באותיות לא גרוניות אין כמעט אחד בהם ששיטתו ממש כשיטת ''א''. נראה לי אפוא, שאף על פי שהכללים המקובלים הורו רק באילו מקרים יש לבטא שואים מסוימים כשואים נעים (בתנועות חטופות), מנקד ''א'', שנטייתו לפרט בניקוד, סימן באותם מקומות חטף ממש, כדי למנוע טעות וצורך לחזור מידי פעם אצל הכללים.{{הערה|ייבין, כתר, סיכום.3 עמ' 377).}}
אם כן, קיבל הרב ברויאר את דעתו של ייבין שסימון החטף באות לא גרונית הוא לא חובה אלא מנהג של רשות. כבר ראינו למעלה שקרה דבר דומה גם לגבי הסימון הכפול לפשטא, ו[[#געיות (מתגים)|בהמשך]] נראה שזה אף נכון לגבי סימון הגעיות (עוד נושא שבמבוא ל"מקראות גדולות הכתר" כתבו על הרב ברויאר ביקורת מפורטת). בכל התופעות הללו ובדומיהן אין עקביות גמורה בתוך הכתר עצמו (לעומת השיטתיות הגמורה והדיוק המרבי לגבי תופעות אחרים), וקיימת גם מגוון של רמות יישום בכתבי־היד הקרובים לו (לעומת שאר שיטת הניקוד שבהם שהיא כמעט זהה לכתר).
מה שחשוב לענייננו הוא שבכל הנושאים שבהם טען הרב ברויאר בעקבות ייבין שמדובר על עניין של רשות, הוא בחר תמיד באותה שיטה שנראתה בעיניו מתאימה ביותר לקורא. אבל הוא לא הרשה לעצמו להחליט כך בנושאים אחרים שנראו לו סטייה מנוסח המסורה (כגון בהצגת "קרי וכתיב" או סימון כפול של טעמים). המתח בין רצונו של הרב ברויאר להציע לקוראיו את שיטת המסורה מצד אחד, ובו בזמן להציע לו שיטה נוחה ועקבית לגבי הניקוד והטעמים מצד שני, גרם לו לחפש איזון עדין בין שתי הקצוות, איזון שמעצם טבעו אינו עונה לגמרי על אף אחת מהדרישות. וזוהי נקודת העומק בביקורת עליו במבוא ל"מקראות גדולות הכתר".
בניגוד לרב ברויאר ול"מקראות גדולות הכתר" כאחד, מהדורתנו מיועדת באופן מובהק להיות "תיקון קוראים" (במובן הרחב של הביטוי). הנוסח שבה יהיה מבוסס באופן קפדני על התוצאה המעשית של שיטת המסורה בכתר ארם צובה יחד עם תיעוד מלא. אבל נוסח הפנים שבה לא יציג תמיד את נוסח הכתר באופן מיכני, כי הוא לא מיועד למומחים בתחום המסורה אלא לקוראים בימינו (שמבחינים בין שוא נע לחטף). שיטת העיצוב שבה תשקף אם כן את המגמה הזו בתיעודם אבל באי-סימונם של החטפים באותיות לא גרוניות.{{הערה|שם=חטף קמץ|1=יוצא מן הכלל חטף קמץ בכתר שבא במקום קמץ קטן (חטוף), כגון בניקוד קֳדָשִׁים הבאה בכתר לעתים קרובות במקום קָדָשִׁים (שתי הצורות מופיעות בכמה מקומות בכתר). וראו גם זֳכְרָ֕ה במהדורתנו (דה"ב ו,מב בכתר ובכתי"ש1) לעומת כתי"ל=זָכְרָ֕ה וכן בדפוסים (וכן הכריע ברויאר במהדורתיו), וגם השם "מׇרְדֳּכַי" במגילת אסתר. אמנם השוו את הניקוד בתיבות שלאחר החטף קמץ בא אות גרונית, כגון קֳהָת (תיבה זו ונגזרותיה באות מקומות רבים בכתר בחטף קמץ, אמנם לפעמים גם בשווא פשוט), שבא במהדורתנו קְהָת בשוא (כמו בהמהדורת ברויאר). על תופעת חטף קמץ לסימון קמץ חטוף (כדי למנוע טעות), ראו ייבין ב.5 (עמ' 19-20). על שווא נע שלפני אות גרונית שנהגה מעין תנועתה (של הגרונית), ראו במאמרו של [http://www.korenpub.com/HE/static/grammar חנן אריאל], עמ' 6.}}
'''ב. מתיגת הזקף:''' מתיגת הזקף הקטון תהיה לגמרי על פי שיטת הכתר (ראו לעיל) אף במקומות שהכתר לא קיים. במקומות האלה נציין בתיעוד הנוסח את "מנהג-א" כמקור, הואיל ומדובר על שיטה מובהקת ועקבית, ונציין בצידו גם את כתבי־היד ו/או הדפוסים שיש בהם מתיגה כמו שיטת הכתר באותו מקום.{{הערה|יצויין שברוב המקומות יש כתבי־יד ודפוסים כאלה, בניגוד למה שכתבו במבוא ל"מקראות גדולות הכתר"; וראו למעלה.}}
'''ג. נקודה בוי"ו עיצורית:''' יצויין שלא רק הרב ברויאר אלא גם אהרן דותן הוריד את הנקודה הזו במהדורותיו ע"פ כתי"ל, ולמרות החלטה זו שיבחו אותו מהדירי "מקראות גדולות הכתר" על כך שהוא נשאר נאמן תמיד לכתי"ל. גם במהדורתנו נשמיט את הנקודה הזו שיש בה להסיח את דעתו של הקורא, אבל נביא את גירסת כתב־היד (כתי"א או כתי"ל) בתיעוד הנוסח.
'''ד. מרכא בתיבת תביר:''' במהדורתנו נסמן מרכא בתיבת תביר בעקביות לפי כללי המסורה.{{הערה|ראו ייבין, כד.2-4, עמ' 217-218. בהקלדת וסטמינסטר שנעשתה במקורה ע"פ BHS ובו הקפידו על מרכא בתיבת תביר, היו במקור סימנים של מרכא בתיבת תביר לרוב. אבל החל מגירסה 4.14 הפכו אותם לגעיות כי כך יש לקרוא את כתי"ל לדעתם. ולכן רשימת השינויים בהקלדת וסטמינסטר [http://tanach.us/Supplements/Differences-412-414.xml בין גירסה 4.12 ל-4.14] מהווה רשימה טובה (אבל לא מושלמת) לתופעה זו במקרא. על פי רשימה זו כבר נעשו תיקונים במהדורתנו בכל החלקים של המקרא החסרים הכתר והמבוססים על הקלדת כתי"ל. אולם עדיין ייתכן שיש מקומות חריגים שעדיין דורשים תיקון. (יצויין שבדיקה זו הכילה בפועל את בדיקת כל השינויים מגירסה 4.10 והלאה; עיון בגירסאות הקודמות לגירסה 4.10 מראה שאין בהן שינויים רלוונטיים למהדורתנו.)}}
שיר השירים: גם בשלושת המקומות המקבילים בשיר השירים שיש בהם מרכא בטעם תביר למרות משרת הדרגא שלפניו (ב, ז; ג, ה; ח, ד), נסמן מרכא בעקביות בהתאם לחריגים המצויינים בספרות המסורה. וזה למרות שכתי"א ובכתי"ל לא ברור כלל שבכל המקומות האלה כוונת הסופר באמת למרכא ולא לגעיה.{{הערה|לפרטים ראו ייבין, כד.4, עמ' 218.}}
'''ה. עקביות במקפים:''' "המקף מורה, כידוע, על כך, שהתיבה שהוא מסומן אחריה אין בה טעם עצמי והיא נקראת בטעמה של התיבה שאחריה."{{הערה|ייבין, כט.2 עמ' 235. המידע בנושא זה כאן מבוסס על מה שמובא שם, וגם ב-כט.3 עמ' 235-236.}} אבל מצויים כ-50 מקומות בכתר ארם צובה (מתוך אלפים) שבהם לא רשום מקף לאחר תיבה שראויה לכך (כנראה לא מתוך טעות אלא בגלל שסבר הסופר שאין מקום לטעות, מכיוון שאין סימן טעם במילה וברור לקורא שהיא מוקפת). כמו כן יש סוגים של צירופי תיבות, ובעיקר אלו שבהם יש בתיבה הראשונה געיה אחר הטעם, שבהם מסומן לפעמים מקף אחרי תיבה מוטעמת במשרת.
במהדורתנו המיועדת להיות "תיקון קוראים" נסמן את המקף בעקביות בכל תיבה הראויה לכך, ונוריד מקף בתיבה המוטעמת במשרת, כי שתי התופעות בהחלט יכולות לבלבל את הקורא ולהסיח את דעתו בקריאתו.{{הערה|כך מקובל בכל הדפוסים, וכך גם עשה הרב ברויאר ובעקבותיו במהדורות "סימנים" ומכון ממרא.}} אמנם נציין את הוספתו של המקף או את הסרתו בתיעוד הנוסח.
{{ג|'''4. פרטים בטעמי אמ"ת'''}}
'''א. הבחנה בין "גלגל" ל"אתנח הפוך":''' בכתר ובכתבי־היד העתיקים, משרת הפזר הוא ה"גלגל", והוא זהה למשרת הפזר הגדול ("ירח בן יומו" המשרת ל"קרני פרה") בכ"א ספרים. מספרו ב[http://www.unicode.org/charts/PDF/U0590.pdf יוניקוד] הוא 05AA ("֪").
משרת ה"עולה ויורד" הוא טעם אחר, צורתו כאתנח הפוך בקירוב (וכך כינה אותו ישראל ייבין), ובכתר אין טעם כצורתו בכ"א הספרים. (ואילו הכללים המקובלים לטעמי אמ"ת בספרות המאוחרת קובעים שמרשת ה"עולה ויורד" הוא הגלגל, המשמש גם משרת הפזר.{{הערה|ראו ייבין, מט.5, עמ' 333.}}) מספרו ב[http://www.unicode.org/charts/PDF/U0590.pdf יוניקוד] הוא 05A2 ("֢").
במהדורתנו נשמור כמובן על ההבחנה בין שני הטעמים השונים האלה, לפחות לגבי התָו ביוניקוד. חבל שהפונטים הקיימים עוד לא מבחינים בין שני הטעמים בצורתם.
'''ב. עקביות בסימון ה"רביע" בטעם "רביע מוגרש":''' במהדורתנו נסמן את נקודת ה"רביע" בטעם "רביע מוגרש" בעקביות לנוחותו של הקורא, כולל בתיבה שטעמה בראשה, למרות שהסימן הזה חסר בתיבות כאלו בדרך כלל בכתי"א. ואמנם במקומות הבודדים שבהם הוא מופיע אף בכתי"א, נציין את העובדה הזאת בתיעוד הנוסח.{{הערה|ע"פ ייבין, מה.1, עמ' 310. הנקודה מסומנת 5-6 פעמים.}}
'''ג. עקביות בסימון ה"עולה" בטעם "עולה ויורד":''' כאמור לעיל, בכתבי־היד אם התיבה המוטעמת ב"עולה ויורד" טעמה בראשה, והתיבה שלפניה טעמה מלרע (כלומר אם טעמי ה"עולה ויורד" ומשרתו שלפניו סמוכים), מושמט ה"עולה" ומסומן רק ה"יורד". כגון: "לְאֵ֪ל חָ֥י" במקום "לְאֵ֪ל חָ֥֫י" (תהלים מב, ג).{{הערה|ע"פ ייבין, מט.1, עמ' 330.}} אבל הצורה המלאה מקובלת בדפוסים הישנים וכן בדפוס קורן. גם במהדורתנו נסמן בעקביות את שני מרכיבי "עולה ויורד" לנוחותו של הקורא, בהתאם למטרתנו הכללית להיות "תיקון קוראים".{{הערה|מפתיע שבמהדורת סימנים, שהיא "תיקון קוראים" מובהק ויש בה תוספת סימנים לרוב כדי להדריך את הקורא, לא מצאו לנכון לסמן את ה"עולה" במקומות האלה.}}
עוד פרטים לגבי שיטת מהדורתנו לגבי סימון הטעם "עולה ויורד" בהקשרים מסויימים:
*'''עקביות במקפים:''' "אם העו"י בא בשתי תיבות מוקפות וטעמה של השנייה בראשה, מסומן ה"עולה" בסוף הראשונה, ה"יורד" בשנייה '''והמקף אינו מסומן''', כגון רִגְבֵ֫י נָ֥חַל (איוב כא,לג). בדוגמות מעטות מסומן ב''א'' מקף גם בצירופים כאלה, ואלו הן..." (ייבין, מט.1 עמ' 330). במהדורתנו ב"דוגמות מעטות" אלו יושמט סימן המקף בעקביות לנוחותו של הקורא (בדומה למקף בתיבת משרת בכ"א הספרים, גם לגביו ההכרעה לטובת העקביות בסימון מקפים היא לנוחותו של הקורא במהדורתנו המיועדת להיות "תיקון קוראים").{{הערה|הרב ברויאר במהדורותיו החליט לטובת העקביות הגמורה בסימון מקפים, ואילו במג"ה מסמנים את המקפים כהופעתם בכתר.}}
*'''"עולה" בהברה הראויה לגעיה קלה:''' "בשאר התיבות ה"עולה" מסומן בהברה שלפני ה"יורד"... אך אם ההברה השנייה שלפני הטעם פתוחה, היינו: ראויה לגעיה קלה, מסומן ה"עולה" בה, כאילו היה טעם־משנה..." (ייבין, מט.1, עמ' 330-331). במהדורתנו נסמן את טעם ה"עולה" באות שהוא בא בה בכתר. אמנם יש בהחלטה זו מחיר קטן בעקביות, אבל יש בה גם יתרון של הדגשת ההברה הראויה לגעיה קלה במקום שייתכן שיש בו משמעות מוזיקלית מובהקת ("כאילו היה טעם משנה"). מה גם שמסרן הכתר טרח ביוחד לתקן את הטעמים במקומות האלה (ראו שם בייבין).{{הערה|הרב ברויאר במהדורותיו סימן את ה"עולה" בהברה שלפני ה"יורד" בעקביות, ואילו במג"ה מסמנים אותו תמיד כהופעתו בכתר.}}
===געיות (מתגים)===
הַגַּעְיָה (שנקרא גם "מאריך" או "מעמיד" או "מתג"), קו מאונך קטן מתחת לאות, הנכתב בדרך כלל בשמאלו של הניקוד – הוא הסימן היחיד שאי-אפשר לשחזר אותו בוודאות כמעט-מוחלטת בכל מקום ומקום בחלקים החסרים בכתר ארם צובה. מדובר בעיקר על הגעיה הקלה,{{הערה|מצב סימון הגעיות הקלות, שאין לו כללים ברורים, הוא בניגוד לסימון הגעיות הכבדות בהברות סגורות, שבשבילו יש כללי מסורה מובהקים, וסימונן בכתבי־היד הטברנים כמעט זהה.}} שלפי הכללים מנוקדת בתנועה גדולה או קטנה שאינה סמוכה לטעם.{{הערה|ראו ייבין, טו.1 עמ' 138; כהן, פרקי מבוא מלכים, הערה 7.}}
על פי שיטת הרב ברויאר, הגעיה באה "לציין נחץ משני הנוסף על ההטעמה העיקרית. נחץ הוא הטעמה שאיננה מבוצעת על ידי נגינה, להבדיל מן ההטעמה המסומנת בטעמים, המבוצעת על ידי נגינה... בעל הקריאה צריך להטעים את ההברה הזו בהטעמה משנית, וההטעמה העיקרית במילה היא בהברה המוטעמת."{{הערה|מתוך "הנחיות לקורא" בראש תיקון קוראים חורב בשיטת ברויאר, עמ' יז; הדברים מבוססים על מה שכתב ברויאר ב'''טעמי המקרא''', עמ' 173.}} ואולם ישראל ייבין הציע תיאור רחב ועשיר יותר לתפקידן של כלל הגעיות, והדגיש את מקומן במערכת הנגינה של הטעמים:
:בדרך כלל מציאותה של געיה מן הגעיות בתיבה קשורה בשני סוגי גורמים: א. התנאים '''המוסיקליים''' של התיבה, היינו: באיזה טעם התיבה מוטעמת, מן המשרתים או מן המפסיקים, מה הם הטעמים שלפניה ושלאחריה; ב. התנאים '''הפונטיים''' של התיבה, היינו: אם יש בה עיצורים חלשים מאיזו בחינה שהיא, כגון עיצורים גרוניים, עיצורים דומים, וכיוצא באלו, וכן אם יש תנאים פוניטיים כאלה, בגללם יש לחשוש שעיצור כלשהוא עלול לא ליהגות כראוי. פעולתם של שני גורמים אלה מותנים במבנה התיבה להברותיה, אם הן פתוחות או סגורות, ומה מרחקן מן ההברה המוטעמת.
:לפי זה נוכל לקבוע: אם תיבה באה בתנאים מוסיקליים מסוימים והיא בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''מוסיקלי''', וכך הן רוב הגעיות.
:ואם תיבה יש בה עיצורים מסויימים ויש חשש שלא ייהגו כראוי, והתיבה בעלת מבנה מתאים – עשויה לבוא בה געיה. געיה זו תפקידה '''פוניטי''', והן מיעוט הגעיות.
:יש כמה סוגים, שבהם אין לנו ודאוּת בטיב הגעיה אם פוניטית היא אם מוסיקלית... אמנם, ידיעתה או אי־ידיעתה של מהות הגעיה פירושה אך ורק ידיעה או אי־ידיעה של סיבת הגעיה, אם הוטעמה געיה זו מסיבה מוסיקלית או פוניטית. אין פירושה, כמובן, ידיעה של מהות הגעיה גופה; שכן אין לנו כל יסוד להניח שגעיה מוסיקלית וגעיה פוניטית שונות זו מזו במהותן או בדרך השמעתן. ההבחנה בין הגעיות משמעותה אך ורק בהחנה במקורן ובסיבתן.{{הערה|ייבין, יא.5, עמ' 92-93.}}
הרב ברויאר לא מצא צורך לשחזר את הגעיות הקלות בכתר, כי אין לדעתו שיטה אחת מובהקת לסימון געיות קלות שאותה חייבים לבצע במלואה ע"פ המסורה: אין חובה לסמן געיה קלה בכל תיבה שראויה לכך, וגם אם נטייתו של הסופר היא לסמן אותן בתיבות בעלות מבנה מסויים – תמיד יהיו גם חריגים, בגלל שלא מדובר על חובה אלא על נטייה. ואלה דבריו בהרחבה מתוך מאמר שנכתב בעקבות הוצאתו של הכרך הראשון למקראות גדולות הכתר:
:לאמיתו של דבר, אין כל מחלוקת בין המהדירים של שתי המהדורות האלה, אלא מר אמר חדא ומר אחר חדא ולא פליגי. פרופ' כהן ביקש למסור לציבור את נוסח המקרא על פי הכתר, ואין איש יכול לשלול את הערך למסור ואת החשיבות של מפעל כגון זה, ואילו אני בקישתי למסור לציבור את נוסח המקרא, כפי שהוא ראוי להיות נכתב ונקרא – הלכה למעשה; וגם זו היא משימה שאי אפשר לשלול את חשיבותה. אולם הבדל זה שבין מגמות שתי המהדורות גורר אחריו הבדל של מהות. פרופ' כהן העתיק את נוסח בן-אשר, משום שבן-אשר היה גדול המסרנים והנקדנים והמגיהים, שלא קם כמוהו לפניו ולאחריו. משום כך היה רשאי להעתיק את נוסח הכתר כמות שהוא. ואילו אני העתקתי את נוסח בן-אשר, משום שרק הנוסח הזה ראוי להיות נכתב ונקרא הלכה למעשה; שהרי כל ישראל כבר קיבלו על עצמם את נוסח הנמקרא על פי שיטת בן-אשר. משום כך יכולתי להעתיק את נוסח הכתר רק בתחום הכתיב וכן גם ברוב העניינים הנוגעים לניקוד ולטעמים. כנגד זה לא יכולתי להעתיק מן הכתר את נוסח הגעיות הקלות וגעיות 'היה', 'חיה'. שכן בתחום זה לא היתה לבן אשר שיטה עקיבה וחד משמעית, אלא 'נטיות' בלבד... אכן יש בכתר רבבות תיבות, שנוסח הגעיות הקלות שבהן איננו מביע את דעתו המחייבת של בן אשר; ובן אשר עצמו היה מודה, שמי שסוטה ממנהגו באותן תיבות אינו משתבש, ולא עוד, אלא הוא עצמו היה משנה ממנהגו בתיבות אלה, אילו ניקד טופס נוסף של המקרא. משום כך "שיטה" זו של בן-אשר – שלאמיתו של דבר איננה בגדר שיטה כלל – איננה כדאי לדחות מפניה את השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר. לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר; שכן ישראל קיבלו על עצמם את שיטת בן-אשר במקום שההן שלו הן, והלאו שלו לאו – ולא במקום שהן ולאו רפיא בידיה, ושניהם כאחד טובים.
:וראוי לציין כאן עוד: הכתר לא הגיע לידינו בשלמות, אלא חסרים בו ספרים אחדים, ביניהם כמעט כל התורה. בספרים אלה אין המהדיר יכול להעתיק את נוסח בן-אשר מן הכתר, אלא הוא חייב לשחזר את הנוסח הזה, כפי שהוא עולה מאליו מתוך המסורה ומתוך כתבי היד הקרובים לכתר. אולם דבר זה הוא אפשרי רק באותם התחומים, שבהם היתה לבן-אשר דעה ברורה ומחייבת – לכאן או לכאן. כנגד זה אי אפשר לשחזר את נוסח בן-אשר בתחום הגעיות הקלות; שהרי בן-אשר בעצמו לא היה מסוגל לשחזר את הנוסח שלו בתחום זה – אילו אבד מידיו הכתר, כדרך שהוא אבד מידינו. משום כך זו תהיה דרכו של המהדיר שלנו בספרים, שהכתר לא נשתמר בה: הוא יעתיק את נוסח הגעיות הקלות מתוך כתב-יד לנינגרד, אך יבצע בו שינויים אחדים כדי להתאימו במידת האפשר לשיטת בן-אשר. אולם נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחוסר כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר. ודבר זה לא ישתנה בהרבה גם אחרי שייעשו בו השינויים המוצעים. ואילו קבלתי גם אני את הנוסח הזה, הייתי מורה בזה לכל 'בעלי הקריאה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: עליהם לקרוא בציבור את נוסח הגעיות הקלות, כפי שעלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד – שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות... ורק הנוסח הזה, שלאמיתו של דבר איננו אלא נוסח כלאיים של סופר קדמון וחוקר בן זמננו – רק הוא הנוסח הנכון, המתאים למסורה. וכדאי הוא הנוסח הזה לדחות מפניו את הנוסח הברור והיציב, שכל ישראל כבר קבלו על עצמם זה דורות רבים. אני לא הייתי מסוגל להורות כך לציבור, וספק בעיניי אם פרופ' כהן עצמו היה מסוגל לכך.{{הערה|מרדכי ברויאר, "מהדורה חדשה של מקראות גדולות", '''עמודים''' מא,ב (תשנ"ג), עמ' 72-77. המובאה כאן מתוך עמ' 74-75, בדיוק באותו היקף שכבר צוטט ע"י מנחם כהן בראש פרקי המבוא למלכים (עמ' *1-*2). לאחר הציטוט העיר כהן: "עד כאן לשונו של הרב ברויאר, והיא אמנם משקפת בצורה תמציתית את עיקרי תפישתו בנושא שלפנינו, כפי שהביעה במקומות שונים."}}
לכן העתיק הרב ברויאר את הגעיות בכתר כפי שהן (ובמקומות שהכתר חסר העתיק מכתי"ל), ואחר כך הוסיף עליהן געיות קלות נוספות בעקביוּת בכל תיבה שראויה לכך (וכמו שמקובל בדפוסים). את התוספות ציין על ידי קו קצר במיוחד, כדי להבחין בינן לבין הגעיות שמקורן בכתבי־היד עצמם. מטרתה של הוספת הגעיות בכל תיבה הראויה לכך בידי הרב ברויאר הייתה כמובן לעזור לקורא לבצע "נחץ משני" כראוי ובעקביות.
ב"מקראות גדולות הכתר" מתחו ביקורת מפורטת על שיטתו של הרב ברויאר בעניין הגעיות. בפרקי המבוא שהקדיש לנושא זה בסוף כרך מלכים, ביקש מנחם כהן להוכיח חמש נקודות חשובות המכוונות מול יסודות שיטתו של הרב ברויאר, וכך סיכם אותן:
:א. שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו.
:ב. שלא זו בלבד שאין ריבוי הגעיות דהאידנא הולם את שיטתו של בן-אשר, אלא שהוא זר גם למעגל המסירה של 'נוסח המסורה' בכללותו, כפי שעולה מכתבי היד שנכתבו במעגל זה במשך מאות שנות מסירה בימי הביניים.
:ג. ששיטת ריבוי הגעיות נולדה ונתקיימה במשך מאות שנים במרחב מחיה של נוסחים הרחוקים מ'נוסח המסורה' גם מבחינות אחרות: בנוסח האותיות ובנוסח הניקוד והטעמים.
:ד. שהרכבת שיטת ריבוי הגעיות על 'נוסח המסורה' היא הרכבה מלאכותית, שנעשתה לראשונה בעידן הדפוס ע"י יעקב בן חיים, מהדיר מהדורת היסוד הראשונה של 'מקראות גדולות', מתוך אי-הכרה מספקת של הנושא.
:ה. שבעידן הדפוסים עברה השיטה שינויים בעניינים מהותיים ע"י מהדירים בעלי השפעה בתקופות שונות, ואין כל הצדקה להגדיר את סימון הגעיות שבדפוסים "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא המקובלות בישראל זה עידן ועידנים" כלשונו של הרב ברויאר.
הניתוח המרשים שעשה כהן אח"כ (על בסיס דגם של ממצאי הגעיות בחלק מספר מלכים בכתר) מאושש את חמשת הטיעונים שלו, ולגבי ההוכחות שלו לנקודות ב'-ד' אין מה להוסיף, כי ברור שמדובר על עובדות היסטוריות. אמנם הנקודות הרלוונטיות ביותר בשביל מהדורת מקרא הן דווקא הראשונה והחמישית. ולמרות שכהן אכן הצליח להוכיח את נקודות א' וה' כפי שהוא ניסחן, אין בניסוחן כדי לעשות צדק מלא בנושא שלנו, וניתן להסתייג בכל אחת מהן במידה ניכרת.
בנקודה הראשונה כתב כהן: "שהגעיות הקלות ב'כתר' מסומנות מתוך תפישה שיטתית של בן-אשר, ובשום פנים לא היה בן-אשר מסכים לשיטת הסימון הנוהגות בדפוסי ימינו". לגבי החלק האחרון של המשפט ברור לגמרי שכהן צודק: בן-אשר עצמו לא היה מסמן געיות כמו דפוסי ימינו. ולגבי החלק הראשון של המשפט, הביא כהן ממצאים מרשימים על סימון הגעיות בכתר כדי להוכיח שבן-אשר אכן פעל לפי שיטה.
אמנם לגבי "השיטה" שלפיה פעל בן-אשר לפי כהן, כדי לגלות את נקודת התורפה שבקביעה זו יש להצביע קודם כל על העובדה שביקורתו של כהן התמקדה על שיטת הרב ברויאר באופן ישיר, ואילו רק בהערה אחת הזכיר כהן שגם ישראל ייבין אחז באותה עמדה זו בדיוק: "הרב ברויאר איננו בודד בהנחה זו. למרבה הפליאה נוקט בה גם פרופ' ישראל ייבין (ראה ייבין, כא"צ, ע' 139). ייבין עצמו בדק את כל הממצא ב'כתר' (ראה שם, ע' 140) וספר בכל המקרא רק כ-35 תיבות המסומנות בגעיה קלה בטעמים מחברים, מתוך אלפי תיבות בטעמים כאלה במבנה של געיה קלה. תמוה הדבר, כיצד אפשר ליישב ממצא כזה עם ההנחה בדבר חוסר שיטתיות".{{הערה|כהן, שם, הערה 8.}}
כל "פליאה" ו"תמיהה" אומרת דרשני, ובמיוחד כשמדובר בספר כמו זה של ייבין, שבו הקדיש שני חלקים מלאים ומפורטים (מתוך חמישה חלקים בספר כולו) הכוללים ניתוח קפדני של אלפי נתונים לגבי תופעת הגעיות בכתר (חלק שני על הגעיה בכ"א הספרים, וחלק רביעי על הגעיה בספרי אמ"ת). ולכן ראוי להביא את דברי ההסבר הכלליים של ייבין לשיטתו, שנכתבו מיד לאחר שהתייחס אל כללי הגעיה הקלה שנוסחו בדורות האחרונים (ובמיוחד ע"י יצחק בער):
:מכל זה מסתבר, שאין להניח קיום שיטה מיוחדת של ב"א בהטעמת הגעיה הקלה. רק זה בלבד נכון: בעוד שבער דורש לסמן את הגעיה הקלה בכל מקום לפי כללים מסוימים, כתבי־היד העתיקים, ו''א'' והקרובים לו בכללם, מסמנים אותה אמנם לפי אותם כללים, אבל לא בכל מקום, אלא לפרקים בלבד, ומידת סימונה שונה בכתבי־היד השונים.
:אם נבדוק את שיטת הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' נראה, מצד אחד, חוסר כל עקיבות, כלומר: נוכל למצוא עשרות דוגמות זהות במבנן ובהטעמתן, שבאחת מהן יש געיה ובחברתה אין. מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה; אך כנראה שבשום מקום לא היתה ארוכה עד כדי כך, שיראו המנקדים '''חובה''' לעצמם לסמנה (כמו בסוגי הגעיות הכבדות), ומשום כך היה סימונה ענין של '''רשות'''...
:ההבדל בין שיטת סימון הגעיות הקלות בכתבי־היד העיתיקים ו''א'' בכללם ובין שיטתו של בער אינו אפוא הבדל בעקרון אלא הבדל בדרגה, ושיטת בער אינה אלא התפתחות וסימון מלא של השיטה הנוהגת בכתבי־היד העתיקים.
:אך הדברים אמורים בכללים: בתיבות ובסוגי ההברות הראויות לגעיה קלה; בפרטים יש דברים בשיטת בער שאינם נוהגים ב''א'' ובכתבי־היד הקרובים. בייחוד כך הדבר בתיבות ראויות לשתי געיות. ב''א'' והקרובים לו נוהגת בדרך כלל שיטת ההעדפה של געיה אחת מן השתיים, ואילו בער קובע שיש לסמן את שתיהן.{{הערה|ייבין, טו.5,7, עמ' 140-141.}}
אם כן, ייבין כבר התייחס כבר מזמן לאותה תופעה בדיוק שהציג כהן בבהירות רבה בפרקי המבוא שכתב על הגעיות, דהיינו לתלוּת הסטטיסטית החזקה הקיימת בין סימון הגעיה לבין מבנֶה התיבה וטעמה. אכן יש צירופים של צורות וטעמים שבהם הנטייה לסימון געיה או לאי-סימונה חזקה מאוד, ולפעמים אפילו מתקרבת או מגיעה לעקביות גמורה. ולגבי הטעמים, ברור שהסביבה המוסיקלית משפיעה מאוד על נטייתו של הסופר, ולכן ההבדל הבולט לעין בין סימון הגעיה בטעמים מפסיקים ואי-סימונה בטעמים מחברים.
אבל בסופו של דבר, ניתן תמיד להגדיר קטגוריות של מלים במבנה מסוים ובטעמים מסוימים ולקבוע להם כלל, ואז לחפש מכנה משותף לחריגים וליוצאים מן הכלל כדי לקבוע חוק מיוחד גם בשבילם, עד שרק נשארים חריגים בודדים ומעטים. השאלה האמתית היא לא לגבי הנתונים עצמם אלא עניין של הגדרה: האם לראות במציאות זו "נטיות" או "שיטה"? זוהי המחלוקת האמתית בין ייבין וברויאר מצד אחד, לבין כהן בצד השני.
אור נוסף על מחלוקת זו באה משלושה כיוונים שנידונו בפרקי המבוא של כהן: הסביבה המוסיקלית, דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות ובכלל, ואחוזי הדיוק האפשריים בשחזור החלקים החסרים בכתר.
לגבי הסביבה המוסיקלית, כהן טרח לדחות את עמדתו של ברויאר לגבי העדר ביצוע המוסיקלי של הגעיה:
:הסימון, התלוי בסוג הטעם, מלמד על הגורמים העומדים באחרי השיטה: הסימון משקף ביצוע מוסיקלי. ומשמעות הדברים היא: בן-אשר סימן רק את אותם המקומות שמסורת ההגייה והנגינה, שאותה הוא בא להנציח, הצדיקה סימון מוסיקלי. הביצוע המוסיקלי במקומות אלו לא עמד בפני עצמו, אלא תלוי היהבטעם העיקרי, ושימש לו מעין הוכחה או קישוט. הרב ברויאר בספרו 'טעמי המקרא', קובע, כי “הגעיה מורה על נחץ משני שאינו מבוצע על ידי ניגון". קביעה זו אמנם נכונה היא לשיטת סימון הגעיות המבוצעת במהדורת ברויאר, שאין בה שום הבחנה בין טעמים... אבל בשום פנים אין לומר את הדברים על שיטה כשיטתו של בן אשר, שתלותו של הסימון בסוג הטעמים היא קו יסוד שבה.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *8.}}
ביקורת זו אמנם נכונה, אבל דווקא בנושא הביצוע המוסיקלי חרג ברויאר משיטתו של ייבין, חריגה שגם התאים לאופי המהדורה שלו (כמו שכתב כהן ובצדק). נביא שוב את דבריו של ייבין (אבל הפעם נתמקד רק בהסבר אחד מסויים):
:מצד אחר, יש סדירוּת מסוימת בהטעמה זו, שכן יש צורות שבהן הנטייה לגעיה מרובה, ואחרות שבהן היא מועטת; יש טעמים שבהם הנטייה לגעיה מרובה, ואחרים שבהם היא מועטת. אפשר להסביר שיטה זו בכך, שההשהיה אחר השמעת ההברה הראויה לגעיה קלה היתה כנראה בדרך כלל קצרה ביותר, ומשום כך לא הקפידו המנקדים לסמנה; בצורות מסוימות או בטעמים מסוימים היתה ארוכה יותר, ושם הקפידו יותר לסמנה...
לסיכום, כהן כרך ביחד את דחיית התפקיד המוסיקלי של הגעיה, ואת הטענה שסימונן של געיות במקומות מסויימים היה עניין של נטייה ורשות, ולא חובה. את שני הטיעונים שקשר ביחד גם דחה ביחד, ובמקומם טען שלגעיה יש תפקיד מוסיקלי ולכן סימונה בגדר חובה תמיד. אמנם אין ההגיון מחייב שתפקיד מוסיקלי פירושו גם חובת ציון מוחלט, כי ככל שהביצוע המוסיקלי קצר יותר ופחות מובהק, גם הנטייה לסמנו תהיה פחות. וזוהי בדיוק עמדתו של ייבין. כל עוד שתי העמדות מצליחות להסביר את הנתונים – אין דרך להכריע ביניהן, וכל הכרעה תהיה בעצמה בגדר "נטייה".
לגבי דיוקו של כתי"ל בתחום הגעיות, ברויאר טען ש"נוסח הגעיות הקלות של כתב יד לנינגרד הוא מחסור כל ערך, ואינו זהה כלל עם נוסח הגעיות של בן-אשר". הוא אף הוסיף וטען על נקדנו של כתי"ל ש"נוסח הגעיות הקלות... עלה במקרה על דעת נקדנו של כתב יד לנינגרד, שמומחיותו בתחום זה איננה דווקא מן המפורסמות". לעומתו הוכיח כהן באופן מאלף שכל נטיותיו של הכתר בסימונן של געיות בטעמים מסויימים – משותפות הן לכתי"ל, רק במידה שונה: בטעמים המפסיקים, יש בכתי"ל בדרך כלל יותר מלים מכל סוג עם געיה, ופחות מלים מכל סוג בלי געיה. בטעמים המחברים שני כתבי־היד הם בעצם זהים לגמרי: אין בהם כמעט געיות בכלל. וכך מסביר כהן את הדמיון הרב הזה:
:סופרו נקדנו של כ"י '''ל'''... פעל בסביבת ספרי מקרא הקרובים לנוסח בן-אשר, ויש לראותו כאחת החוליות הראשונות בשלשלת המעתיקים, שפעלו במעגל המסירה של נוסח המסורה הטברני לאחר תקופת בעלי המסורה. מעתיקים אלו הם שהעבירו לדורות הבאים את דמות דיוקנו של 'נוסח המסורה', ולפיכך מן הראוי שנשים לב לתוצאות עבודתם.
:אשר למעתיקו-נקדנו של כ"י '''ל''', הרי הרב ברויאר עצמו מודה, שתוצאות עבודתו של נקדן זה בתחום הניקוד והטעמים הן טובות עד כדי כך, שהיה ראוי לשמש מקור מרכזי בשיחזור נוסח ה'כתר' במקומות החסרים. להלן נראה, שיש להתיחס ביתר רצינות גם לנוסח הגעיות שלו, העומד, בעיקרו של דבר, על אותו בסיס שיטתי כנוסח ה'כתר', ובשום פנים אין לומר שמקורו בסימונים שרירותיים של נקדנו. כבר הזכרנו במבואנו למהדורת הכתר, שניקודו של כ"י '''ל''' נעשה בשני שלבים, שלב ההעתקה ושלב ההגהות, ורק בשלב השני היה לפניו ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו. לפי ספר זה הגיה את הניקוד והטעמים, ובעיקר את הגעיות. עצם ההגהה של הגעיות מלמדת, שהנקדן ייחס חשיבות לנוסח הגעיות, וקבעוֹ סופית לפי ספר שסמך עליו, ולא לפי שרירות לב. ואף שיש להניח, כי תהליכי תיקון, שאינם נעשים ע"י מומחה, עלולים להותיר רישומן על התוצאה הסופית, אין הדבר מנובע משרירות ליבו של המתקן, אלא משגגתו, והתמונה הכוללת תשקף בדרך כלל את מצע הטקסט שלפיו נעשו התיקונים.{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *9-*10.}}
ביקורת זו על הרב ברויאר צודקת לגמרי, כפי שהנתונים שהביא כהן מכתי"ל מוכיחים היטב. אמנם אינו דומה המגיה של כתי"ל לבעלי המסורה בכבודם ובעצמם לגבי "נטיות" מול "שיטה": תפקידו של מגיה הוא להשוות ולתקן, ולא לכתוב נוסח משלו. וגם אין בדמיון בין כתי"ל לכתר חידוש גמור לגבי הנטיות או השיטות המשותפות לשני כתבי־היד, שהרי ישראל ייבין כבר נקט בעמדה דומה לגבי כלל כתבי־היד הקרובים לכתר:
:כל סוגי הגעיה הקלה, בכל סוגי ההברות ובתיבות מוטעמות בכל הטעמים (או כמעט כולם), מצויים ב''א'' (ובכתבי־היד הקרובים). אמנם אין הגעיות הללו מסומנות תמיד; בטעמים מסויימים כמעט שאינן מסומנות כלל ובטעמים אחרים הן אמנם מסומנות הרבה, אך לא בכל מקום...
:שנית, קשה לומר שב''א'' (או בכתבי־היד הקרובים) מצויה '''שיטה''' בהטעמת הגעיה הקלה. אמנם יוצרים הן הכלל יש גם בסוגים אחרים של געיות, אבל הטעמת הגעיה הקלה ב''א'' חורגת עד כדי כך מכל כלל, שאין לתארהּ אלא תיאור סטאטיסטי.{{הערה|ייבין, טו.4, עמ' 139. יצויין שאף אמירתו של הרב ברויאר על בן-אשר, שאילו כתב טופס נוסף של המקרא לא היה מסמן תמיד את אותן הגעיות באותן המקומות, מבוססת לגמרי על הערה מפורשת של ייבין (חלק ב הערה 3, עמ' 140-141.}}
כלומר: אפשר בהחלט להצביע על הנטיות הדומות בסימון הגעיה בין כתבי־היד הקרובים לכתר, וכתי"ל בתוכם, בלי לקבוע שיש בכתר או בכתבי־היד האחרים שיטה מובהקת של סימון געיות כחובה מוחלטת.
לגבי אחוזי הדיוק האפשריים בשחזור הכתר, כהן הביא נתון כללי: "ניסויי שיחזור מבוקרים שערכתי בחלקים השלמים לימדו אותי, שניתן להגיע לדיוק ממוצע של כ-95% בשיחזור נוסח הגעיות ב'כתר', הכל לפי אופי הטקסט המשוחזר. שיעור דיוק שכזה מצדיק הצדקה שאין למעלה ממנה את מעשה השיחזור כפתרון המדעי הנכון ביותר שראוי לנקוט בעניין זה."{{הערה|כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *21.}} בקטע שבחר כהן כדגם מספר מלכים, הייתה מלכתחילה זהות של כ-94% בין כתי"א לכתי"ל בגעיות הקלות והכבדות, ולאחר שנעשו תיקונים בנוסח כתי"ל ע"פ שיטת הכתר, עלה הדיוק לכדי 98%.
אין ספק אם כן שכתי"ל מייצג היטב את אופי סימון הגעיות הכללי של כתבי־היד העתיקים, ושניתן להשתמש בו כבסיס לשחזור הגעיות בחלקים החסרים של הכתר ברמת דיוק גבוהה. וגם אין ספק שיש הצדקה מוחלטת למעשה שחזור כזה במהדורת מקרא ע"פ הכתר, ומהדורה כזו תהיה ברכה גדולה.
אבל בו בזמן צריך לקחת בחשבון את הפער המשמעותי בין רמת הדיוק בשחזור הגעיות לבין רמת הדיוק בשחזור הניקוד והטעמים ע"פ כתי"ל. כי אפילו אם תגיע רמת הדיוק בשחזור הגעיות בכתר ל-98%, עדיין מדובר על טעות סטטיסטית של לא פחות מגעיה אחת בכל 50 (וברמה של 95% על טעות של געיה אחת מכל 20). השחזור כשלעצמו מוצדק וחשוב, אבל הוא עדיין שונה לחלוטין משחזור הניקוד והטעמים. כל מי שבודק את הסטיות בניקוד ובטעמים בכתי"ל מול החלקים הקיימים בכתר מתרשם מיד שמדובר על ניקוד או טעם אחד בלבד מתוך מאות ואלפים! ואת רובם של הסטיות (המעטים ממילא) בניקוד ובטעמים ניתן להסביר לפי מנהגים אופייניים לכתי"ל.
הפער הגדול הזה בין תחום הניקוד והטעמים מצד אחד, לבין תחום הגעיות הקלות מצד שני, בולט כל כך, עד שקשה לדבר על שיטה מובהקת של חובה המשותפת לשני כתבי־היד. קשה להבין איך, אם בשלב ההגהות בכתי"ל היה לפני המגיה "ספר הקרוב בניקודו וטעמיו ל'כתר', אבל לא שווה לו", שהוא הצליח לתקן את הניקוד והטעמים עד כדי כך שהם כמעט זהים לכתר לגמרי, ואילו לגבי הגעיות אחת מכל 10-20 תהיה שונה. סביר יותר להניח שסימון הגעיות בכתר עצמו, וכן בספר שהיה מונח לפני המגיה של כתי"ל, עניין של נטיות חזקות ע"פ מסורת מוסיקלית שבעל פה. על הקושי לתאר את שיטת בן-אשר באופן מדוייק עמד כהן בעצמו, כאשר כתב במסקנתו שאי-אפשר לעשות שחזור מושלם לגעיות: "לכל כלל יש יוצאים, ולכל רוב יש מיעוט, ובסעיפים מסוימים הכוחות שקולים, ולא תמיד יכולים אנו לעמוד על גורמי התופעות."{{הערה|שם, *24.}}
כדי להמחיש עוד יותר את הנקודה הזאת, נביא שתי דוגמאות (אחת בטעם פשטא ואחת בזקף קטן). אין בדוגמאות אלו כל משמעות חדשה לגבי הנתונים הסטטיסטיים היבשים של כהן, שהם נכונים כשלעצמם ואין בהם כל דופי. אולם הן ממחישות עד כמה חוסר העקביות בסימון הגעיות בולט לעין עבור כל מי שקורא את כתבי־היד ושם לב לסימון הגעיות. הדוגמאות נלקטו תוך כדי עבודת ההגהה על ספר יחזקאל, אמנם גם שמנו לב בספרים קודמים לעשרות דוגמאות דומות ואף יותר מרשימות (אולם עד העבודה על יחזקאל לא רשמנו אותם וחבל):
*ז,ד: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
*ז,ט: וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ '''בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּהְיֶ֔יןָ''' וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מַכֶּֽה׃
*יח,ו: '''אֶל־הֶֽהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃
*יח,יא: וְה֕וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם '''אֶל־הֶהָרִים֙''' אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא׃
*יח,טו: '''עַל־הֶהָרִים֙''' לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ לֹ֥א טִמֵּֽא׃
הביטויים המקבילים בפסוקים המקבילים בוטלים לעין הקורא. מדובר בהם על תיבות זהות במבנן ובטעמן, אמנם לפעמים בגעיה ולפעמים בלי געיה. וכמו שהם בולטים לעין הקורא, כך סביר שגם המסרן היה מודע לעובדת חוסר העקביות במקומות דומים ואף זהים. אין בכך כדי לגרוע כלל מהסטטיסטיקות של כהן; אבל יש בו כדי להמחיש שבנסיון להבחין בין '''נטייה''' לבין '''שיטה''', ייתכן שחוויית הקריאה חשובה יותר מאשר הסטטיסטיקות היבשות. תחושת הבטן של הקורא הרגיל בגעיות שבכתר הוא שבנסיבות מסויימות יש (או אין) סבירות גבוהה למצוא לגעיה, אולם תמיד תיתכן הפתעה.
עכשיו נעבור לנקודה החמישית והאחרונה שביקש כהן להוכיח, דהיינו מצב סימון הגעיות בעידן הדפוס, מאז מקראות גדולות דפוס ונציה. כהן היטיב להציג את השיטות המגוונות והמנוגדות שבדפוסים, שלפעמים אף באו ביחד באותו דפוס. את המציאות המבולבלת הזאת הִשווה כהן לְמה שכתב ברויאר על "השיטה הברורה והיציבה של כל מהדורות המקרא, המקובלות בישראל זה עידן ועידנים בכל אתר ואתר". ברור שביקורת זו מוצדקת לגמרי, ותיאורו של ברויאר איננו נכון באופן כללי.
אמנם כדי לעשות צדק מלא בנושא זה, יש גם להצביע על מרכיב אחד חשוב ויציב, שעובר כחוט השני בכל הדפוסים מאז מקראות גדולות דפוס ונציה, דהיינו סימון הגעיה הקלה בעקביות, בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ. סימון עקבי זה משותף לכל השיטות שבאו לידי ביצוע בדפוסים השונים (כגון מצד אחד געיות קלות ולא כבדות ורק אחת בתיבה, או מצד שני געיות קלות וכבדות כאחד ואפשר שתי געיות בתיבה אחת), וזה בדיוק המרכיב שהוסיף ברויאר במהדורתו.{{הערה|במג"ה הוסיפו על חוסר השיטתיות שבדפוסים ביקורת נוספת על שיטת ברויאר בכך ש"היא מצפרת, מחד, סימון שיטתי של געיות כבדות עם סימון שיטתי של געיות קלות כהיידנהיים, אבל מאידך איננה מקבלת סימון של שתי געיות בתיבה אחת, ובזה צועדת בדרכו של רש"ד. נמצא, שמהדורת ברויאר לא לא זו בלבד שהיא מצרפת לנוסח בן אשר שיטת געיות זרה לו, אלא שהיא גם מציעה דמות כוללת של נוסח געיות, שלא היתה קיימת מעולם, לא בספר מספרי הדפוס ולא בכתבי היד..." (כהן, פרקי מבוא מלכים, עמ' *15). ביקורת זו נראית מוגזמת קודם כל בגלל שאי-סימון שתי געיות בתיבה אחת הוא סימן מובהק של המסורה: "תיבה אפשר שתהיה ראויה לשתי געיות, בין מסוגים שונים... ובין מסוג אחד... כשבתיבה שתי הברות רצופות הראויות לגעיות מאותו סוג... באה געה אחת בלבד, בין ב''א'' בין במהדורות המקרא המקובלות. אבל אם הברות רצופות ראויות לגעיות מסוגים שונים... ''א'' והקרובים לו נוהגים גם כאן בשיטת ההעדפה ומטעימים געיה אחת בלבד... רק לעתים רחוקות ובסוגים מעטים של תיבות מטעימים הם שתי געיות בתיבה אחת... מצויות כמה דוגמות נדירות, בחינת יוצאות מן הכלל, שבהן שתי געיות בתיבה אחת... פרט לדוגמות המעטות שנזכרו, שבהן מוטעמות ב''א'' שתי געיות בתיבה אחת, בשאר התיבות, והן רוב המקרא, שלטת שיטת ההעדפה ורק געיה אחת מוטעמת..." (ייבין, כ.1-4, עמ' 192-193). שנית, שיטת ברויאר היא לסמן את הגעיות שבכתר ובכתי"ל במתגים רגילים, ולהוסיף את הגעיות הקלות בשיטיות רק במתג קצר ושונה (כדי להבחין בינם לבין אלה שסימונם בא מכתבי־היד). בכך הבחין ברויאר כבר מלכתחילה הבחנה ברורה בין שיטת הדפוסים לבין שיטת כתבי־היד. ורק אז לאחר שכבר הוסיף את הגעיות הקלות בעקביות בסימן שונה כדי להבחינן, עוד מיעט לסמנן פעמיים בתיבה אחת ע"פ שיטת המסורה המשתקפת בכתבי־היד. נראה שאם יש כאן חידוש, אז מדובר על חידוש שמבחין היטב שין השיטות השונות, וגם חידוש שמקפיד לשמור על מנהגי הכתר ע"י הבחנתם הברורה ממרכיבים אחרים.}} המקור לסימון העקבי בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, בלי להתחשב כלל בטעמה, הוא כתבי־היד באשכנז, שם לא התייחסה המסורת המוסיקלית המקומית לגעיות, ואם כן נשאר בשבילן תפקיד פוניטי בלבד. במציאות כזו היה נכון לסמן געיה בעקביות בכל תיבה שראויה לכך מבחינת מבנהּ, כדי לכוון את הקורא שיבטא היטב את כל מרכיבי המילה ולא יטעה.
ואמנם המציאות הזאת היא לא רק של אז, אלא כבר משתקפת בדפוסים במשך 500 שנה, והיא מתאימה גם היום בקרב הרוב המכריע של קהילות ישראל. אמנם לא צדק הרב ברויאר לגמרי לגבי בן-אשר עצמו, שבוודאי היו לו נטיות חזקות – או אף שיטה מובהקת – בסימון הגעיות הקלות, ולא עשה את מלאכתו בשרירות אפילו בתחום הזה; ואילו היה כותב טופס נוסף של המקרא ברור לגמרי שלא היה מסמן געיות בעבקיות בכל תיבה ראויה, ולא היה מרבה בהן בטעמים המחברים. אבל גם אם זה לא נכון לגמרי ש"הן ולאו רפיא בידיה" בתחום הזה, עדיין צודק הרב ברויאר ש"לא על שיטה זו חלה קבלת כל ישראל לנהוג כדעת בן אשר". המסורת המוסיקלית החיה בקרב הקוראים בטעמי המקרא בישראל קיבלה על עצמה בפועל את הסימון העקבי של הגעיות הקלות.
לסיכום, נראה שהחלטת הרב ברויאר בעניין הגעיות דומה להחלטותיו בעניינים אחרים שכבר נידונו ב[[#שיטת העיצוב בניקוד ובטעמים (פרטי השיטה)|לעיל בפרק זה]] (ובמיוחד לסימון החטפים באותיות לא גרוניות). בשני הנושאים מדובר על נטייה מובהקת בכתר שאמנם לא באה לידי ביטוי מלא אף בתוך הכתר עצמו, וגם לא מבוצעת באותה רמה סטטיסטית בכתבי־היד הקרובים לכתר (למרות שהנטיות הכלליות דומות). לכן הסיק הרב ברויאר, בעקבות ממצאיו של ייבין, שמדובר בסופו של דבר על עניין של רשות בכל געיה ספציפית, למרות שניתן להצביע באופן ברור על נטיות חזקות ומובהקות של מסרן הכתר בסוגים מסויימים של געיות קלות, ואף על ביצוע מוחלט באחדים מהם. ואם כן החליט לסמן געיות באופן התאים ביותר לקורא בימינו, שהוא הסימון העקבי והמלא.
במהדורתנו אין לנו כל כוונה כעת לסמן את הגעיות לפי אף אחת משתי השיטות של ברויאר וכהן: לא נשחזר את הגעיות במקומות החסרים בכתי"א, וגם לא נוסיף געיה בכל תיבה שראויה לכך. במקום זה נעתיק את הגעיות בכתי"א{{הערה|נסמן גם געיות שהיו בכתר במקומות החסרים בו, והם ידועים לנו מתוך צילומים של דפים חסרים או מתוך עדויות שנכתבו בזמן שכתב־היד עדיין היה שלם.}} ובכתי"ל{{הערה|יש מקומות מסויימים בתורה שבהם הביא הרב ברויאר את נוסח הגעיות על פי כתי"ל1 (כתב־יד שנכתב על ידי הסופר שלמה בן בויאעא, אותו סופר שכתב גם את נוסח האותיות בכתר ארם צובה) ולא על פי כתי"ל כרגיל. כתי"ל1 קרוב לשיטת כתי"א בסימון סוגים שונים של געיות (ראו ייבין, נו.16, עמ' 366-367). אבל במהדורתנו הבאנו אך ורק את הגעיות המופיעות בכתי"ל, ואילו ציינו את תיקוניו של הרב ברויאר במקומות המעטים האלה בתיעוד הנוסח.}} כמות שהן.
להחלטה זו יש שתי סיבות מעשיות:
*שחזור הגעיות ו/או הוספתן בכל תיבה הראויה לכך במקרא דורשת עבודה רבה, וזה כרגע מעבר ליכולתנו מבחינת התורמים לפרויקט. ואולם תמיד יהיה ניתן לשדרג את מהדורתנו בעתיד באחת מהדרכים הללו או לבצע אותן במהדורות נגזרות.
*הוספת הגעיות באופן מלא ועקבי בדומה למהדורת ברויאר איננה אפשרית כעת גם מסיבה טכנית, כי אין היום תווים מיוחדים ביוניקוד בשביל געיות שונות (ארוכות וקצרות) כדי לתעד איזו געיה מקורה בכתבי־היד ואיזו נוספה על ידינו.
לסיום: אם הדבר יתאפשר בעתיד, נראה לנו שהשיטה המתאימה ביותר ל"תקיון קוראים" היא שיטת הסימון העקבי של ברויאר. אמנם גם כעת יש כבר ערך רב (כמו שקבע כהן בבהירות רבה) בסימון הגעיות בכתר בחלקיו הקיימים, ובהשלמתן ע"י הגעיות בכתי"ל (בחלקים שאינם קיימים בכתר). סימון כזה מייצג באופן נאמן את המסורת הכללית המשתקפת בכתבי־היד העתיקים, והוא גם יכול להיות בסיס מצויין עבור פיתוח נוסף או יצירה נגזרת בעתיד.
'''געיה ימנית:''' בעשרות מקומות בכתי"ל נכתבת הגעיה בצד הימני של הסימן הניקוד במקום לשמאלו{{הערה|על מיקומה של כתיבת הגעיה ראו ייבין, יא.3, עמ' 90-91.}} (התופעה נפוצה במיוחד בחלק הראשון של ספר בראשית). אין בתופעה זו כל משמעות, אבל בהקלדת וסטמינסטר הקפידו בכל זאת להקליד געיה ימנית לפי כתי"ל, בהתאם למטרתם להציג את נוסח כתב־היד בדיוק מלא. מובן מאליו שבמהדורתנו תופיע הגעיה בשמאלו של סימן הניקוד.{{הערה|ראוי לציין את העובדה הטכנית שגם אם לא היינו עושים שום דבר, תוכנת מדיה-ויקי מזיזה את הגעיה לצד שמאל בכל מקרה באופן אוטומטי. תופעה זו קשורה כנראה ליישום מדוייק של הגדרות ביוניקוד. באופן דומה, תוכנת מדיה-ויקי תמיד מזיזה את הנדוקות של דגש, או שלשי"ן ימנית או שמאלית, '''לאחר''' הניקוד של האות, למרות שלפי ההגיון נקודות אלו צריכות לבוא לפני הניקוד. כתוצאה מכך, אם שמים את סמן העכבר לאחר האות ולוחצים על "backspace", הנקודה תימחק ראשון ורק לאחריה יימחק הניקוד שבאות. אמנם תו של הטעם יבוא אחרון (גם לאחר הנקודה).}} אבל בגלל שמגמתנו לתעד כמה שיותר במהדורתנו את השינויים שנעשו בהקלדת וסטמינסטר (במקומות שכתי"א חסר), רשמנו בכל זאת בתיעוד הנוסח שהתיבה נכתבה "בגעיה ימנית" בכתי"ל.
===מערכת טעמים כפולה בעשרת הדברות===
בעלי המסורה הטברניים שילבו את מסורת בבל, שבה כל דִּבֵּר הוא פסוק אחד, יחד עם המסורת המקומית שלהם (המחלקת את הטקסט ל-12 פסוקים{{הערה|בדפוסים הרגילים החלוקה היא ל-13 פסוקים בטעם התחתון, כאשר "לא יהיה לך" הוא פסוק עצמאי. ואולם בכתבי־היד הקרובים לכתר ה"סוף פסוק" שייך דווקא לטעם העליון. לכן כל הפרשה הראשונה היא פסוק אחד בלבד בדפוסים לעומת שני פסוקים בכתבי־היד הקרובים לכתר, ותשע פסוקים לכלל עשרת הדברות בדפוסים לעומת עשרה פסוקים בכתבי־היד. כתוצאה מכך יש טעמים חלופיים לתחילת הדיבר הראשון הן בטעם העליון והן בטעם התחתון, הן בפרשת יתרו והן בפרשת ואתחנן. את הטעמים החלופיים הבאנו באופן מלא בתוך תיעוד הנוסח שבדפי העריכה לפרשת יתרו ולפרשת ואתחנן, וגם בטבלה נוספת בדפים המיוחדים לעשרת הדברות בטעם התחתון ובטעם העליון.}} באורך רגיל ובטעמים רגילים). ולכן בכתבי־היד אנחנו מוצאים שתי מערכות שונות של טעמים משולבות ביחד בפסוקים אלה.
ברור שאם מדפיסים את שתי מערכות הטעמים יחד כמו שהן מופיעות בכתבי־היד, הדבר יגרום לבלבול רב אצל הקוראים ולטעויות רבות בקריאה. שיטה זו מתאימה אך ורק לדפוסים שכל מגמתם היא להציג את שיטת כתבי־היד, אבל היא לא תספיק לבדה במהדורה המיועדת לקורא וללומד (ובדומה למה שנאמר לעיל בעניין הדפסת ה"קרי וכתיב"). חובה בשביל הקורא להציע בנוסף את שתי מערכות הטעמים לעשרת הדברות, כאשר כל אחת מהן מופיעה לבדה במקום המיועד לה (וכמו שכבר נעשה במהדורות רבות).
'''למעשה קיימות שתי אפשרויות:'''
*להציג את הנוסח המשולב בתוך פרשת "יתרו" ופרשת "ואתחנן" (ובדף העריכה לפרשות האלו לעשות את התיעוד להגהת הנוסח), ובנוסף להוסיף דף אחד בשביל כל אחת משתי הפרשות שבו יופיעו עשרת הדברות פעמיים בשני טורים מקבילים: פעם בטעם התחתון ופעם בטעם העליון.
*להציג את הטעם התחתון בפרשת "יתרו" ובפרשת "ואתחנן", ובדף נוסף להציג את הטעם העליון (ואולי גם את הנוסח המשולב).{{הערה|כך נעשה לדוגמה במהדורות קורן ו"סימנים" (של פלדהיים) ו"מכון ממרא".}} במהדורה כזו הנוסח המשולב לא יופיע בכלל.
במהדורתנו בחרנו בדרך הראשונה משתי סיבות: כדי לשמור על תיעוד מלא לנוסח המסורה (שהנוסח המשולב מהווה חלק מובהק ממנו), וכדי לתת בידי הקורא והלומד כלי שימושי שיעזור לו להשוות בין שתי מערכות הטעמים העומדות זו לצד זו. שני הדפים המיוחדים לעשרת הדברות נמצאים כאן:
*'''[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/עשרת הדברות בספר שמות|עשרת הדברות בספר שמות]]''',
*'''[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/עשרת הדברות בספר דברים|עשרת הדברות בספר דברים]]'''.
מהדורתנו אם כן מגישה לקורא גירסה קלה לקריאה, וגם שומרת באופן מלא על תיעוד הנוסח כפי שהוא מופיע בכתבי־היד.{{הערה|בנוסח המשולב (במרוצתן של הפרשות "יתרו" ו"ואתחנן") לא יופיע העיצוב המקובל במהדורתנו בתוך הטקסט (כגון טעמים כפולים וקמץ קטן). תיעוד הנוסח בכתבי־היד מספיק מסובך לקורא בעשרת הדברות גם בלי העיצוב הזה, ואילו העיצוב המלא בשביל הקורא יופיע בשתי הטבלאות המציגות את הטעם התחנון והטעם העליון זה מול זה.}} בתחילת עשרת הדברות שבדף הפרשה יופיע סימן קטן מיוחד ("{{קק|↓↑}}" שפירושו "תחתון ועליון") שיפנה את הקורא בקישור ישיר לדף של הטבלה.
'''פסוק מעשה ראובן:''' לגבי פסוק מעשה ראובן ב[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/וישלח|פרשת וישלח]] (בראשית לה כב), הואיל ומדובר בסך הכל על פסוק אחד בלבד, ועוד שמערכת הטעמים הכפולה נובעת מהרצון להצניע את העניין, לכן לא נקדיש לו דף מיוחד. במקום זה נסתפק בטבלה קצרה בסוף הדף ל[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/וישלח|פרשת וישלח]] ול[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/ספר בראשית|ספר בראשית]] (בסגנון דומה לטבלות של עשרת הדברות), והנוסח הכפול יישאר בתוך הרצף
של הפרשה יחד עם הקישור הישיר בסימן המיוחד ("{{קק|↓↑}}").
===עיצוב חדש לחלוקת הפרשות===
לסימון הפרשות (הפתוחות והסתומות) אנחנו משתמשים בתבניות נסיוניות שיאפשרו שינויים אוטומטיים, והאמורות להציג את הטקסט המקראי בצורה המיטבית עבור סביבת האינטרנט:
*[[תבנית:פפ]] מציגה "פרשה פתוחה" בתור פיסקה חדשה לאחר שורה ריקה (כמו שראוי ע"פ הלכה לדעת הרמב"ם, וכמו שמופיע עד היום בספרי תורה תימניים). שיטה זו מתאימה במיוחד לתצוגה ולקריאה במסך המחשב.
*[[תבנית:סס]] מציגה "פרשה סתומה" בתור רווח רחב וברור בתחילת שורה חדשה. שיטה זו מתאימה למה שנהוג בכתבי־היד הטברניים (והיא גם ראויה ע"פ הלכה לדעת הרמב"ם ומופיעה כך בספרי תורה תימניים), והיא גם המתאימה ביותר לתצוגה ולקריאה במסך המחשב.{{הערה|עוד אפשרות שנסינו בעבר הייתה לשים רווח באמצע השורה ובתוכו הסימן {ס}. הסימן היה נחוץ בגלל שהרווחים יכלו ליפול גם בתחילת שורה או בסוף שורה, ולא רק באמצעה כמו שצריך. אולם שיטה זו פחות בהירה והרבה פחות אסתטית בסביבת האינטרנט, למרות שהיא מקובלת ברוב המהדורות המודפסות על נייר וגם ברוב ספרי התורה.}}
שיטה פשוטה זו לעיצוב פרשות פתוחות וסתומות דומה לְמה שנעשה במהדורות "כתר ירושלים", אולם המדיה החדשה של דף דיגיטלי באינטרנט מכתיב גם הבדלים בביצוע. לגבי שיטת העיצוב ב"כתר ירושלים" כתב הרב ברויאר:
:פרשה פתוחה ניכרת במהדורה זו על ידי שורה ריקה הבאה לפניה, ופרשה סתומה מתחילה בדרך כלל לאחר זיח הבא בראש השורה. צורה זו של הפרשות הפתוחות והסתומות נוהגת (במקצת הפרשות) בכתבי היד, והיא מתאימה לפסק הרמב"ם (הלכות ספר תורה פ"ח הלכות א-ב). עיצוב הפרשות בדרך זו התחייב מעיצובה של המהדורה בשלושה טורים ככמנהג הכתר. אולם אין במהדורה סימנים מיוחדים למילוי השורה וליישורה (כמנהג כתבי היד), ועל כן אין השורות מסתיימות בקו ישר. רווח קטן שנותר בסוף השורה אינו נחשב אפוא לרווח של פרשה.
לעומת הטורים הצרים ב"כתר ירושלים" (בדומה לכתבי־היד), במהדורה דיגיטלית באינטרנט השורות ממלאות את כל הרוחב של המסך או את רובו, ויש להן יישור אוטומטי בסוף השורה או רווחים קצרים יחסית לרוחב השורה המלאה (תלוי בברירת המחדל של המשתמש). השורות יכולות להכיל מלים רבות (בפונט קטן) או מעטות (בפונט גדול במיוחד).
לכן אי אפשר להקפיד במהדורה דיגיטלית גמישה (על בסיס של טקסט פשוט) לגבי הכלל של הרמב"ם של רווח "כשיעור תשע אותיות". פרשה פתוחה תתחיל במהדורתנו לאחר רווח של שורה ריקה גם אם יש רק תיבה אחת בשורה האחרונה של הפרשה הקודמת, ופרשה סתומה תתחיל לאחר זיח בשורה חדשה גם אם נשאר מספיק מקום להתחיל אותה לאחר רווח באמצע השורה הקודמת. כך במהדורת "כתר ירושלים" וכך במהדורתנו, ונראה שזוהי הדרך המתאימה למהדורה דיגיטלית המיעודת לקורא וללומד, שאינה מבוססת על כתיבתו הרצופה של הסופר המחשב את הרווחים בסופי השורות בכתיבת ספר תורה (או במילואם בסימנים מיוחדים בכתב־יד של המסורה).
אמנם יש כמובן גם ערך רב לתת אפשרות להצגת הטקסט לפי שיטות הסופרים וספרי התורה, בהקפדה על הרווחים "כשיעור תשע אותיות" בסופי השורות, ואף על צורות הפרשות המקובלות בספרי התורה בימינו (בלי שורות ריקות לפרשה פתוחה, ופרשה סתומה אך ורק באמצע שורה). מי שברצונו להכין מהדורה כזו על בסיס מהדורתנו, כתוספת לפרויקט הזה או כיצירה נגזרת, יבורך.
'''פסקא באמצע פסוק:''' כאשר יש רווח של פרשה באמצע פסוק, אנחנו מתייגים את התופעה ע"י [[תבנית:פסקא באמצע פסוק]],{{הערה|יש במקרא מספר רשימות בעלות פריטים רבים שבהן יש "מעין צורת השיר" על ידי השימוש בפרשות סתומות רבות באמצע פסוק כדי להבחין בין פריט לפריט (הדוגמאות הכי מוכרות לתופעה זו הן שירת העתים במגילת קֹהלת ורשימת עשרת בני המן במגילת אסתר). ברשימות הללו לא תייגנו את הפרשות ב[[תבנית:פסקא באמצע פסוק]] (אמנם ייתכן שבעתיד גם הם יתוייגו). למידע נוסף על התופעה ראו ב[[#צורת השיר בכ"א הספרים|סעיף הבא]].}} ובעתיד יש כוונה להכניס את כל הפסוקים הללו לתוך [[:קטגוריה:פסקא באמצע פסוק]]. לגבי עיצוב הפרשה, לא נשתמש כרגיל בפרשה פתוחה הבאה לאחר שורה ריקה בלבד, או בפרשה סתומה שמתחילה בשורה חדשה לאחר רווח בלבד. במקום זה, יהיה במהדורתנו נסיון לשמור על אופי הפרשה המסויימת (הבאה באמצע פסוק) כפי שהיא מופיעה בכתר (או בכתבי היד הקרובים לו), כולל השימוש בפרשה פתוחה המתחילה מיד בשורה הבאה ובפרשה סתומה באמצע השורה.{{הערה|ב"פסקא באמצע פסוק" של פרשה פתוחה, צורת הפרשה בכתר במקומות רבים היא שורה חדשה ללא רווח של שורה ריקה, כך שאין הפסקה ויזואלית מוחלטת בין שני חלקי הפסוק. וכך היא תופיע במהדורתנו במקומות המתאימים. הדבר בולט במיוחד ב[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר שופטים/ב|שופטים ב א]], שם יש פרשה פתוחה בולטת של שורה ריקה לפני פסוק א', ובאמצע הפסוק פרשה פתוחה כאשר הטקסט ממשיך בתחילת השורה הבאה ללא שורה ריקה. (יוצא מן הכלל ב[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/ספר עזרא|עזרא ב לו]], שם ציין יהושע קמחי באופן מיוחד רווח של שורה ריקה באמצע הפסוק.) יצויין שבמהדורת "כתר ירושלים" סימנו פרשה פתוחה ברווח של שורה ריקה תמיד, אפילו במקום של "פסקא באמצע פסוק" ששם אין שורה ריקה בכתר, כך שב[[שופטים ב א]] יש רווח גדול זהה לפני החצי הראשון של הפסוק וגם לאחריו; בכך הלכה לאיבוד צורת הפרשה שבכתר, שאינה מפרידה לגמרי בין שני חלקי הפסוק. צורת הפרשה המיוחדת תוצג על ידי השימוש ב[[תבנית:פפפ]] (במקום [[תבנית:פפ]] הרגיל) או ב[[תבנית:ססס]] (במקום [[תבנית:סס]] הרגיל). יצויין ש[[תבנית:פפפ]] תהיה צמודה תמיד לתיבה האחרונה שלפני הפרשה, כדי לצמיד לה מספר רווחים גדולים ולוודא שהיא לא תופיעה בסוף שורתה ממש (כך שלא תהיה הפסקה של פרשה כלל) אלא בראש השורה הבאה.}}
'''עיצוב הפרשות בספרים מסויימים יהיה מיוחד:'''
*'''ספר תהלים:''' לאחר הכותרת למזמורי תהלים מסויימים יש פרשה פתוחה רשמית שעל פיה ההמשך (בצורת אמ"ת בשני טורים) צריך לבוא בתחילת השורה הבאה בלי להשאיר שורה ריקה בינתיים. במקומות הללו השתמשנו ב[[תבנית:פפפ]] שגורם לטקסט להמשיך בתחילת השורה הבאה. השתמשנו בתבנית זו גם במקומות מיוחדים אחרים, כגון מיד לאחר פסוקים הערוכים בטבלה כדי להציג את צורת השיר (כגון שירת הים ושירת האזינו בתורה), כי מבחינה טכנית יש צורך בתבנית זו לאחר הטבלה כדי ליצור את הרווח המתאים של שורה אחת ריקה בלבד לאחר טבלת הטקסט של השירה.
*'''ספר משלי וספר איוב:''' פעם אחת בספר משלי (י, א) וכן בתחילתו כל מענה חדש בספר איוב, כתבי־היד משתמשים בצורה מיוחדת של פרשה, דהיינו כותרת קצרה ממורכזת בין השורה האחרונה של הפרשה הקודמת לבין השורה הראשונה של הפרשה הבאה. במקומות אלה נשתמש ב[[תבנית:פרשה-מרכז]]. מבחינה פורמלית מדובר ברווח של "פרשה סתומה" לפני הכותרת הממורכזת (שהרי יש רווח לפניה בגלל המיקום במרכז), וב"פרשה פתוחה" לאחריה (שהרי המשך הטקסט ממוקם בתחילת השורה הבאה בלי רווח לפניה).
*'''מגילת אסתר:''' מגילה זו תופיע בשתי מהדורות מקבילות, ב[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/מגילת אסתר|ראשונה]] החלוקה לפרשות תהיה ע"פ כתבי היד, וב[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/מגילת אסתר (פרשות סתומות)|שנייה]] החלוקה תהיה לפרשות סתומות בלבד כמו שנהוג במגילות אשכנז ע"פ הספר "קסת הסופר". [[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/מגילת אסתר בסיס|הבסיס לטקסט בשתי המהדורות]] יהיה אחיד, כדי שלא יהיה צורך בהגהה כפולה.
*'''מגילת איכה:''' במגילה זו יש פרשות סתומות רבות: באותן קינות שיש בהן כ"ב פסוקים ארוכים על פי סדר הא"ב (כלומר בקינה הראשונה, השנייה והרביעית) יש פרשה סתומה בין כל פסוק ופסוק. ואילו בקינה השלישית, שיש בה שלושה פסוקים קצרים לכל אות בא"ב, בכתי"ל יש פרשה סתומה בין כל קבוצה של שלושה פסוקים שמתחילים באותה אות, ואילו בכתר ארם צובה הייתה פרשה סתומה בין כל פסוק ופסוק. כאן נעצב את חלוקת הפרשות במגילת איכה בדרך מיוחדת, ששומרת עקרונית על החלוקה שהייתה בכתר ארם צובה, אבל גם שומרת בו בזמן הן על ההיגיון שבחלוקת כתי"ל והן על עיצוב יפה שמתאים לסביבת האינטרנט. לגבי הקינה הראשונה, השנייה והרביעית, כל פסוק יפתח בפרשה סתומה רגילה ([[תבנית:סס]]) דהיינו לאחר רווח ניכר בתחילת שורה חדשה. ואילו בקינה השלישית כל קבוצה של שלושה פסוקים באותה אות תתחיל כמו כן בשורה חדשה לאחר רווח ע"י אותה תבנית ([[תבנית:סס]]), ואילו הפסוק השני והשלישי באותה קבוצה יתחיל לאחר רווח קצר באמצע השורה ע"י תבנית מיוחדת ([[תבנית:ססס]]).
*'''ספר עזרא:''' בספר זה יש כמה רשימות ארוכות (עזרא ב', י'; נחמיה ג', ז'), וכתבי היד מציינים רווחים רבים של פרשות (בדרך כלל סתומות) כדי לבודד את הפריטים. החלוקה הפורמלית שלנו (לפרשות סתומות או פתוחות) תהיה כמובן על פי כתי"א לפי הערותיו של קמחי כמו בשאר המקרא (יחד עם תיעוד לשינויים בחלוקת הפרשות שבכתי"ל), אבל בנוסף גם נשתמש בשתי הצורות של הפרשה הסתומה (ע"י השימוש [[תבנית:סס]] ו[[תבנית:ססס]]) כדי לעצב את הטקסט באופן הגיוני וברור (בדומה למה שנעשה בקינה השלישית במגילת איכה). לדוגמה, בעזרא ג' רשימת העולים שמתחילה ב"בני פרעֹש" פותחת לאחר רווח בשורה חדשה ([[תבנית:סס]]), ושאר הפריטים לאחר רווח באותה שורה ([[תבנית:ססס]]); עיצוב זה לא רק מיקל על הקורא, אלא גם דומה מאוד לצורת הכתיבה בכתי"ל (בפסוקים הראשונים שברשימה זו החל מ"בני פרעֹש" בפסוק ג'). גם את רשימת הלויים (החל מפסוק מ') ורשימת הנתינים (החל מפסוק מ"ג ועד המספר הכולל בפסוק נ"ח) התחלנו בשורה חדשה לאחר רווח של פרשה סתומה, ואת שאר הפריטים לאחר רווח בתוך השורה. במקרה של רשימת הנתינים מצאנו גם תנא דמסייע בכתי"ל שמתחיל את הרשימה הזו בפרשה פתוחה (שורה חדשה). וכן נעשה לגבי שאר הרשימות: כל הפרשות הפתוחות והסתומות יהיו על פי כתי"א (לפי קמחי), אבל נשנה את '''צורת''' הפרשות (במיוחד הסתומות) לפי המבנה של הטקסט, וניקח בחשבון לגבי זה את חלוקת הפרשות בכתי"ל.
למידע על קביעת הפרשות במקרא בנוסח המופיע במהדורה זו, ראו להלן: [[#חלוקת הפרשות בתורה|כאן]] בשביל מידע על חלוקת הפרשות בתורה, ו[[#חלוקת הפרשות בנביאים וכתובים|כאן]] בשביל חלוקת הפרשות בנביאים וכתובים.
===צורת השיר בכ"א הספרים===
בכ"א הספרים (כלומר בכל ספרי המקרא מלבד תהלים ומשלי ואיוב), יש '''שני''' סוגים של כתיבה שירית בכתר ארם צובה ובכתבי־היד הטברנים הקרובים אליו:
*'''צורת שיר מובהקת:''' לשירים חשובים יש שיטת כתיבה מיוחדת בכתבי־היד שבולטת לעין, דהיינו להפסיק לגמרי את הכתיבה הרגילה של שלושה טורים צרים בכל עמוד, ובמקומה לפרוס את השיר ברוחב של שלושה טורים מלאים בכל העמוד (כך נכתבות בכתר שירת הים ושירת האזינו בתורה, וגם שירת דוד בנביאים), או לפחות ברוחב של שני טורים מלאים (כך נכתבות בכתר רשימת מלכי כנען ושירת דבורה בנביאים, ושיר של תמיד בדברי הימים).
*'''מעין צורת השיר:''' יש גם שירים ורשימות שבהם הסופר המשיך את כתיבתו הרגילה בשלושה טורים צרים לכל עמוד, אמנם עשה מאמץ מסויים (לפעמים מאמץ מלא ולפעמים פחות מזה) להשתמש ברווחים של פרשות (ובמיוחד ברווחים של פרשות סתומות באמצע השורה) כדי לסדר מלים מקבילות באופן בולט. הדוגמאות המוכרות ביותר לתופעה זו הן שירת העִתים במגילת קֹהלת ורשימת בני המן במגילת אסתר, מכיוון שגם סופרי המגילות והדפוסים מקפידים על צורה דומה של כתיבת השיר. בשתי הדוגמאות האֵלו שבמגילות, רמת הביצוע לצורת השיר היא מלאה בכתבי־היד, למרות התלוּת בטורים הצרים.
במהדורתנו, כמו שלגבי הטעמים הכפולים בעשרת הדברות הקדשנו נספחים מיוחדים לנוחותו של הקורא (מעבר לרצף הטקסט של המקרא בפרשותיו ובפרקיו), כך נעשה גם במקומות שבהם מופיעה "צורת השיר" בעיצוב מיוחד על פי המסורה, בין עם מדובר על צורת שיר מובהקת ובין עם מדובר על "מעין צורת השיר" בביצוע מלא. וזה משתי סיבות:
*לגבי "צורת השיר" המיוחדת במסורת הסופרים לתורה, יש שינויים קלים בין כתבי־היד וספרי התורה השונים, ואין מנהג אחד משותף לכולם. נספח בדף מיוחד המוקדש כולו ל"צורת השיר" בתורה מאפשר לנו את הגמישות להציע לקורא את כל המנהגים החשובים במקביל, ומאפשר לקורא לבחור ביניהם כרצונו.
*הצורה המיוחדת של השיר המקראי אינה יעילה תמיד בשביל הקורא והלומד, שלפעמים ברצונו לקרוא את הטקסט ברצף או בעיצוב אחֵר או בחלוקה אחרת; העיצוב המיוחד גם מפריע לו להעתיק את הטקסט באופן פשוט לצרכי לימוד.
לכן הקדשנו נספחים בכל המקומות במקרא שיש בהם "צורת השיר" באופן מובהק (שירת הים, שירת האזינו, רשימת מלכי כנען, שירת דבורה, שירת דוד, שיר של תמיד), או שסופרי המגילות מקפידים הקפדה גמורה על כך (שיר העִתים ועשרת בני המן). לשני השירים בתורה (שירת הים ו"האזינו") הנספחים מופיעים בדף נפרד, ושמנו קישור בתוך הדף של פרשת השבוע לדף המיוחד ובחזרה. בנביאים וכתובים הנפסחים מופיעים בסוף הדף של הפרק (או של הספר המלא), גם כן ביחד עם קישורים משני הכיוונים.{{הערה|הבדל טכני בין הדפים לשני השירים בתורה (שירת הים ו"האזינו") לבין השירים בנביאים וכתובים: לשני השירים בתורה הטקסט הוקלד רק פעם אחת (בדף הראשי בתוך הרצף של פרשת השבוע) ובנספחים הוא מופיע ע"י הכללות. אבל בפרקים של נביאים וכתובים שבהם מופיעה צורת השיר, הטקסט הוקלד פעם נוספת (או פעמים נוספות) בתוך הנספחים בסוף אותו דף.}} כל נספח מציג את השיר במגוון צורות חשובות ושימושיות לפי האופי המיוחד של אותו שיר. צורת השיר שמופיעה ברצף של המקרא היא תמיד הצורה שמופיעה בכתר ארם צובה (או שהופיעה בו ע"פ עדויות מובהקים), והצורות הנוספות באות בנספחים.
'''תורה''':
*'''שירת הים:''' [[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/בשלח#שירת הים|בתוך פרשת "בשלח"]] וב[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/שירת הים|נספח בדף נפרד]].
*'''שירת "האזינו":''' [[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/האזינו#שירת האזינו|בתוך פרשת "האזינו"]] וב[[משתמש:Dovi/תורה על פי המסורה/שירת האזינו|נספח בדף נפרד]].
'''נביאים וכתובים:'''
*[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר יהושע/יב#מלכי כנען|'''רשימת מלכי כנען''' בספר יהושע]] וב[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר יהושע/יב#מלכי כנען בצורות כתיבה שונות|נספח בסוף הפרק]]
*[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר שופטים/ה#שירת דבורה|'''שירת דבורה''' בספר שופטים]] וב[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר שופטים/ה#שירת דבורה בצורות כתיבה שונות|נספח בסוף הפרק]]
*[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר שמואל/שמ"ב כב#שירת דוד|'''שירת דוד''' בספר שמואל]] וב[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר שמואל/שמ"ב כב#שירת דוד בצורות כתיבה שונות|נספח בסוף הפרק]]
*[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/מגילת קהלת/שלם#שירת העתים|'''שירת העִתים''' במגילת קהלת]] וב[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/מגילת קהלת/ג#שירת העתים בצורות כתיבה שונות|נספח בסוף הפרק]]
*[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/מגילת אסתר/שלם#עשרת בני המן|'''עשרת בני המן''' במגילת אסתר]] וב[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/מגילת אסתר/ט#פסוקי עשרת בני המן בכתיבה פשוטה|נספח בסוף הפרק]]
*[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר דברי הימים/דה"א טז#שיר של תמיד|'''שיר של תמיד''' בדברי הימים (דה"א ט"ז, ח-לו)]] וב[[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר דברי הימים/דה"א טז#שיר של תמיד בצורות כתיבה שונות|נספח בסוף הפרק]]
'''"מעין צורת השיר" לא מובהק:''' יש עוד מקומות במקרא שמופיעה בכתבי־היד מעין צורת השיר אבל לא באופן מובהק, בדרך כלל ברשימות שונות. ביניהם:
*'''ספר שמואל:''' שמ"א ו', כ'; שמ"ב כ"ג.
*'''ספר מלכים:''' מל"א ד'.
*'''ספר עזרא:''' עזרא ב', י'; נחמיה ג', ז'.
*'''ספר דברי־הימים:''' דה"א י"א, כ"ד, כ"ה,{{הערה|יצויין שברשימה זו, שכל פריט בו מהווה פסוק אחד מלא אך קצר, קיים ביצוע מלא בכתר ע"י השימוש בפרשות סתומות באמצע השורה. אמנם ביצוע זה שבכתב־היד אינו בא לידי ביטוי כלל במהדורת "כתר ירושלים"; שם כל פריט/פסוק מתחיל בשורה חדשה לאחר רווח על פי שיטתם. במהדורתנו השתמשנו ברווחים באמצע השורות בשביל רשימה זו, כדי להזכיר ולו במעט את האופי העיצוב שבכתב־היד, ואמנם בעיקר לשמור על עיצוב ברור ושימושי עבור הקריאה במסך.}} כ"ז.{{הערה|יש גם רשימות שחלוקת פריטיהן בפסוקים מלאים (וראש כל פסוק הוא גם פרשה סתומה): דברים כ"ו (רשימת הארורים שבה יש פרשה אף בפסוק כ' ברוב כתבי־היד, וראה ב[[#הערות מיוחדות בתורה|הערות לתורה]] לפרשת כי תבוא); דה"א א', י"ב, ט"ו, כ"ג, כ"ה (ראו בהערה הקודמת), כ"ז.}}
צורת השיר במקומות אלה בכתבי־היד נוצרת בדרך כלל על ידי השימוש בפרשות סתומות, כאשר רווח באמצע כל שורה מבדיל בין שני טורים צרים מימין ומשמאל. אבל הביצוע אינו תמיד מושלם ומובהק אפילו בכתר (ופחות ממנו בכתבי־היד הקרובים לו, והשוו לדוגמה את צורת השיר בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו בשמ"ב כ"ג), וגם לא בדפוסים בימינו המבוססים עליו (כגון ברויאר ומקראות גדולות הכתר). ואין להתפלא מזה, כי הטורים הצרים ממילא שבכתבי־היד (שלושה טורים בעמוד) מאפשרים ביצוע מלא של תוכנית כזו רק כל עוד שהביטויים בפסוקים חוזרים על אותו מבנה בלי לחרוג (ובדרך כלל יש חריגות). במהדורתנו נעצב את הרשימות בצורה יחסית פשוטה וקלה לקריאה והבנה ע"י שימוש מחושב בשני הסוגים השונים של הפרשה הסתומה (רווח בתחילת שורה חדשה ורווח באמצע השורה), ע"י שתי תבניות שונות: [[תבנית:סס]] ו[[תבנית:ססס]].
===צורת השיר בספרי אמ"ת===
'''מנהג הסופרים בכתבי־היד:''' צורת הכתיבה הייתה שונה בספרי אמ"ת (תהלים, משלי, איוב) משאר כ"א ספרי המקרא בעידן כתבי־היד. בכ"א הספרים הכתיבה הייתה רצופה: כשלא נשאר לו מספיק רווח בשביל המילה הבאה, המשיך הסופר את כתיבתו בשורה הבאה. השורות באו בתוך טורים צרים (שלושה טורים בכל עמוד) ולכן היו קצרות, כך שגם לעינו של הקורא היה נוח לעבור מסוף שורה אחת לתחילת השורה הבאה. כתיבה רצופה זו נקטעה בכ"א הספרים רק בשביל הרווחים של חלוקת הפרשות (ומבקומות מיוחדים גם בשביל שירים מובהקים, כגון שירת הים או שירת האזינו).
הטורים בספרי אמ"ת רחבים יותר (שניים לעמוד). והכתיבה בהם אינה רצופה לגמרי, כי בדרך כלל יש רווח בתוך רוב השורות, כך שבמבט ראשון נראה כאילו כל טור מחולק בתוכו לטור פנימי ימני ולטור פנימי שמאלי.
אמנם עיצוב הרווחים בספרי אמ"ת אינו ממש מתוכנן להיות באמצע כל שורה (כמו שהוא בשירים המובהקים בכ"א הספרים כגון שירת האזינו או שירת דוד) אלא מהווה חלק מכתיבתו הרצופה של הסופר. אם בתוך השורה מתחילה מחשבה חדשה הראויה להפסקה קלה (כגון תחילת פסוק או יחידה מובהקת בתוך הפסוק, שהאחרונה באה בדרך כלל אחרי הטעמים המפסיקים מדרגה ראשונה: "עולה ויורד" ו"אתנח"), אז ייתכן מאוד שהסופר ישאיר לפניו רווח. אבל אין מאמץ מצדו של הסופר להתאים את מיקומו של הרווח, כדי שהוא יופיע במקביל לרווחים בשורות למעלה ממנו או מתחתיו. וכך הרווחים עצמם הופכים לחלק מכתיבתו הרצופה של הסופר, המשאיר רווחים תוך כדי הילוכו בלי לכוון את מיקומם מראש.
לפעמים ניכר קצת מאמץ של הסופר להשאיר רווח כדי לסיים את הפסוק בסוף השורה, וכך יתחיל הפסוק הבא בראש השורה הבאה. אבל גם זה קורה רק כאשר הכתיבה הרצופה מאפשרת אותו בלי מאמץ מיוחד. ופעמים רבות זה לא קורה בכלל: אין רווח במקום בולט שראוי להפסקה בתוך השורה, או שאין מאמץ כלל לסיים את הפסוק או את היחידה בסוף השורה אלא כתיבתו נמשכת בתחילת השורה הבאה. ולפעמים דווקא יש רווח במקום שאין בו תחילת יחידה חדשה מובהקת, והוא אינו בא לאחר טעם מפסיק מהדרגה הראשונה, או יש רווח במקום שאולי יכול להיחשב כיחידה חדשה אבל בניגוד לדעתם של בעלי הטעמים.{{הערה|יש להטיל ספק בעצם ההנחה המקובלת שהרווחים בספרי אמ"ת מתואמים באופן מודע לפי הטעמים המפסיקים. כי הכתיבה בספרי אמ"ת (כולל הנחת הרווחים) הוא מעשהו של הסופר שכותב את נוסח אותיות, ולא מעשהו של המסרן והנקדן שמוסיף אח"כ את סימני הניקוד והטעמים. זאת אומרת שהסופר מניח את התשתית בהעברת מסורת הכתיב, ואילו המסרן מוסיף אח"כ את מסורת הקוראים. ברור שסופר המניח רווחים בפסוקי אמ"ת בדרך כלל ישים אותם במקומות שראויים להפסקה, ובאותם במקומות יהיו בדרך כלל טעמים מפסיקים מדרגה ראשונה. אמנם הדבר תלוי גם בפרשנות אישית ואילוצי כתיבה מקומיים, וייתכן מאוד שהסופר לא יחשב את חלוקת הפסוק לפי השיטה הקפדנית של בעלי הטעמים, במיוחד כאשר טעמים אלה אינם מוצגים לפניו בעת כתיבתו.}}
לכן ברור לגמרי שמדובר על מנהג של רשות, והסופר הוא שהחליט להשאיר רווחים במקומות שנראו לו מתאימים לכך בעת כתיבתו.
'''ספרי אמ"ת בדפוסים:''' צורת כתיבה זו של ספרי אמ"ת נהגה בתקופת כתבי־היד, בכתר ארם צובה ובשאר כתבי־היד הטברנים, וגם בכתבי־היד בספרד. צורת הכתיבה לא נחשבה לחובה בפרטיה, אלא כמנהג סופרים ברמה הכללית: בביצוע הניח כל סופר את הרווחים לפי בחירתו. אמנם התמונה הכללית השתנתה בעידן הדפוס, כאשר רוב המהדורות של ספרי אמ"ת שיצאו לאור, מהראשונים שבהן ועד הדור האחרון, הזניחו לגמרי את מנהג הסופרים לעיצוב השירי של ספרי אמ"ת. במקום זה נדפסו הפסוקים בספרי אמ"ת ברציפות פשוטה כמו בשאר כ"א ספרי המקרא. רק בדור האחרון התחילה מגמה זו להשתנות, כאשר יצאו לאור כמה מהדורות חשובות של המקרא, מדוייקות לפי כתבי־היד הקדומים, שבהן קיבלו ספרי אמ"ת עיצוב שירי מובהק מתוך נסיון להחזיר עטרה ליושנה.
'''מהדורתו הראשונה של הרב ברויאר:''' הראשונה הייתה מהדורתו הראשונה של הרב מרדכי ברויאר (כרך כתובים יצא לאור ע"י מוסד הרב קוק, תשמ"ב). במהדורה זו כל פסוק באורך רגיל של שתי יחידות ממוצעות מהווה שורה אחת, ובין שתי היחידות יש רווח לאחר הטעם המפסיק (לרוב אתנח). ואילו פסוקים ארוכים יותר ו/או מורכבים יותר מחולקים לשתי שורות (כאשר החלוקה באה לאחר הטעם המפסיק הגדול ביותר בכוחו), וכל אחת משתי השורות מתחלקת אף היא לשניים על ידי רווח הבא לאחר הטעם המפסיק הגדול שבשורה. אין במהדורה זו מאמץ לארגן את הטקסט לטור ימני מול טור שמאלי (דבר שהוא כרוך במאמץ רב של המהדיר), אלא כל פסוק (או חצי פסוק) מתחיל בתחילת השורה ומסתיים בלי יישור בצד השמאלי. במהדורה הדיגיטלית של מכון ממרא (שיצא לאור בשנת תשנ"ח) העיצוב של פסוקי אמ"ת זהה כמעט לגמרי למהדורתו הראשונה של ברויאר.
מבחינת הרווח הבא בתוך רצף הקלדת הטקסט בלי לחשב את מיקומו המדוייק, דומה מהדורתו של הרב ברויאר לדמותם של כתבי־היד. אמנם בכך מסתיים הדמיון, כי בכתבי־היד יש יישור לצד שמאל (וכך נוצר מראית עין של שני טורים פנימיים בימין ובשמאל), ולא כל פסוק מתחיל בראש שורה. בנוסף לכך, העקביות הגמורה בסימון הרווחים לאחר הטעם המפסיק הגדול שבכל שורה, מה שמחלק כל פסוק בהכרח לשתי יחידות או לארבעה יחידות – חסרה בכתבי־היד. יושם לב שהרוב המכריע של הפסוקים בספרי אמ"ת מתחלקים בטבעיות (ע"פ הטעמים ולפי העניין) לשתיים או לשלוש יחידות מובהקות, אבל לא לארבע! ומפני זה נאלץ הרב ברויאר ע"פ שיטתו לחלק את אחת מהשורות שבפסוקים הארוכים לשתי תת-יחידות, ולשים ביניהן רווח במקום שלא היינו מצפים למצוא רווח בכתבי־היד.
'''מהדורות "כתר ירושלים" ו"מקראות גדולות הכתר":''' בשנת תש"ס יצאה לאור מהדורתו השלישית של הרב ברויאר ("כתר ירושלים"), ובו חידוש מרשים בהדפסת פסוקי אמ"ת: השורות שבמהדורה זו פרוסות לכל אורך הדף, והטקסט מיושר בצד ימין ובצד שמאל עם רווח באמצע, כדי ליצור שתי טורים פנימיים מובהקים. מעט אחר כך בשנת תשס"ג יצא לאור כרך "תהלים" בסדרת "מקראות גדולות הכתר", ובה צורת ההדפסה של פסוקי אמ"ת זהה כמעט לגמרי לזו של "כתר ירושלים". דברי המבוא הקצרים שכתב העורך לכרך תהלים במג"ה יפים כדי לתאר את צורת השירה ואת הנימוקים לה בשתי המהדורות הדומות כאחת:
:בכתבי היד המקראיים של ימי הביניים נכתבים מזמורי תהלים (וכן הספרים משלי ואיוב) באופן שיהא ניכר בצורתם כי שירה הם. הצורה המקובלת היא שורות עם רווח באמצען. אין כתבי היד מעידים על מסורת סופרים מחייבת כלשהי באשר למיקום המדוייק של הרווח... [הסופר] החליט דרך הילוכו, בהתאם ליחס שבין רוחב השורה לצפיפות הטקסט. ואף על פי שכללים מחייבים אין כאן, ניכרת השתדלות למקם את הרווח בכל שורה באופן שיקל על הקריאה ככל האפשר, דהיינו: לפי דירוג ההפסק שבין הטעמים; ברם בשל רוחבן המוגבל של השורות לא תמיד עולה הדבר בידי הסופר.
:רוח השורות במהדורתנו מאפשר לנו לבצע את כוונתו של סופר ה'כתר' בצורה טובה יותר, ולמקם את הרווח בכל שורה במקום שנוח ביותר מבחינתו של הקורא. ברובם המכריע של הפסוקים קיימת במהדורתנו זהות בין השורה לפסוק: סוף השורה גם סוף הפסוק, והרווח ממוקם לאחר המפסיק החזק ביותר שבתוך הפסוק (בדרך כלל 'עולה ויורד' או 'אתנח'). רק כאשר אורך הפסוק גדול מאורך השורה, מתבצעת חלוקה נוספת לפי המפסיקים המתאימים.
מבחינת עצם הרווח הבא בתוך השורה לפני יחידה חדשה, דומות מהדורות "כתר ירושלים" ו"מקראות גדולות הכתר" לדמותם של כתבי־היד. אמנם בכך מסתיים הדמיון, כי בכתבי־היד הרווח הוא קטן בדרך כלל. ואילו בשתי המהדורות הללו הוא יכול להיות גדול מאוד: בפסוקים יחסית קצרים, בגלל הרוחב המוגזם של השורות, הוא יכול להיות ארוך אף יותר מהפסוק עצמו! לעומת זאת, הרווחים שבכתבי־היד אינם מקשים על עינו של הקורא מלקרוא ברציפות מתיבה לתיבה ומשורה לשורה. ייתכן שלא רק סיבות כלכליות מנעו מהסופרים לכתוב את פסוקי אמ"ת לאורך כל הדף בשביל כל פסוק, אלא גם אי-הנעימות לכתוב ולקרוא את הפסוקים בדרך זו. בנוסף לכך, העקביות הגמורה בסימון רווח אחד לאחר הטעם המפסיק הגדול ביותר בכל פסוק – חסרה כאמור בכתבי־היד. ובגלל שיש רק רווח אחד בלבד בתוך הרוחב הגדול של השורה – חסרים רווחים רבים, וכך נוצרים גושים ארוכים של טקסט בתוך השורה הרחבה. זה לא נוח לקורא, וגם אין בזה דמיון הכרחי לכתבי־היד.
'''תהלים מהדורת "סימנים":''' הנסיון היחיד לחכות ממש את עיצוב השורות כפי שהם מופיעים בכתר ארם צובה, לפחות באופן כללי, היה בספר תהלים מיוחד בעיצובו שיצא במהדורת "סימנים" (פלדהיים, תשס"ב). לפי המבוא בראש המהדורה המתארת את מעלותיה, כי מנסה להציג את "העימוד המקורי":
:ראש וראשונה למעלות החשובות שהוספנו במהדורה, היא צורת העימוד בשני טורים כמו שמוזכר ב[[מסכת סופרים יב|מסכת סופרים ריש פרק [י"ב] (י"ג)]]: '''"אבל בשירות דוד שבשמואל [ו]בתילים לא נתנו חכמים שיעור, אבל לבלר מובהק מרצפון בפתיחות באתנחייתא וסופי פסוקי; וכן תילים כולו, ואיוב ומשלי".''' דהיינו, לבד מציון מפרשיות פתוחות וסתומות שנמסרו בתחילת כל מזמור ובסופו, לא נתנו חכמים דרך לחלוקת שני הטורים, אלא שכל סופר מובהק מרצפן [מלשון רצף] ומסדר הטורים לפי הענין כלומר לפי פיסוק טעמים במזמור, כמו: באתנחת֑א ובסוף־פסֽוק׃ ועוד, כמו שמצינו בכתבי יד עתיקים ובתנ"ך כתר "ארם צובה" התואמים להפליא את המסורות המדוייקות.
:'''ניצול הרווח בין שני הטורים:''' לבד מהדר יְפִי צורת העימוד, הנה מצאנו בצורה זו של שני הטורים '''"כלי"''' רב תכליתי לעריכת ספר התהלים ב'''"פיסוק הטעמים"''' – להבנת המזמורים, מה שלא השיגה ידינו זולתו. הכלל בעבודת העימוד היה – '''לנצל את הרוחים''' בין טור לחברו או בין שורה לשורה שאחריה, לפיסוק להבנה הנכונה, או להפריד בין שתי מלות שאינן נקשרות בענין אחד. וכן לרמוז על אופן קריאה במקצב שירתי בין שני חלקי הפסוק.
:ברם, היו הרבה מקומות שאולצנו לשנות מצורת העימוד הנמצאת בתנ"ך "ארם צובה" למטרת הפיסוק הנכון...
במהדורה זו סוף שורה אינו בהכרח סוף פסוק, או אפילו סוף יחידה בתוך הפסוק, כי לעתים קרובות נמשכת רציפות הכתיבה מסוף השורה אל תוך השורה הבאה. יש בה שימוש ברווח כמעט בכל שורה כאמצעי מתוחכם להבהרת תחביר הפסוק, אבל לצורך זה יש בשורות רבות רווח שאינו בא לאחר אתנח או "עולה ויורד" דווקא. בנוסף היא משתמשת בדפים רחבים במיוחד, כך שהרווחים בשורותיה גדולים בדרך כלל מהרווחים בכתר.
מהדורה זו היא הכי קרובה בצורתה הכללית לצורת הכתיבה בכתר, ובהרבה מקומות היא ממש מעתיקה את עיצוב השורות בדיוק כמו שהן בכתר. אולם אף בה לא נעשה נסיון שלם להעתיק בכל מקום את עיצוב השורות וחלוקתן מהכתר.
'''תנ"ך מהדורת "סימנים":''' גם בתנ"ך השלם שיצא לאור ע"י מכון סימנים (פלדהיים, תשס"ד) יש עיצוב מיוחד לפסוקי אמ"ת, אמנם הוא שונה מהעיצוב בכרך תהלים שיצא לאור קודם לכן. כמו במהדורות "כתר ירושלים" ו"מקראות גדולות הכתר" ו"תהלים סימנים", גם בתנ"ך הזה נדפסו ספרי אמ"ת בשני טורים לימין ולשמאל לאורך כל הדף. אבל שונה מהמהדורות הקודמות, רוחב הדף ב סימנים הוא רגיל, וגם כמות הטקסט בטורים מימין ומשמאל בינונית (כ-4 מלים בממוצע). ולכן גם הרווח באצמע שורה ממוצעת ניכר מאוד, אמנם בדרך כלל הוא אינו גדול באופן קיצוני ביחס לטקסט שבאותה שורה. רוחב הדף הבינוני (והתוצאות היוצאות ממנה) גורמות למהדורה זו להיות דומה במקצת לטורים שבכתבי־היד.
פסוק אמ"ת טיפוסי שיש בו שתי יחידות מובהקות, וכל אחת מהן באורך ממוצע, יופיע במהדורה זו בשורה אחת (בדרך כלל יחידה לימין ויחידה לשמאל). אבל במהדורה זו לקחו בחשבון, בניגוד למהדורות "כתר ירושלים" ו"מקראות גדולות הכתר", את העובדה הפשוטה שפסוקים רבים בספרי אמ"ת נחלקים לא לשתי יחידות מובהקות אלא למספר אי-זוגי של יחידות (בדרך כלל שלוש). במקרה כזה הפסוק יכול להתחיל בטור הימני ליחידה הראשונה, להמשיך בטור השמאלי ליחידה השנייה, ולהסתיים שוב בטור הימני ליחידה השלישית, כאשר הפסוק הבא יתחיל אם כן בצד שמאל דווקא. אפשרות כזו נמנעה בשיטתיות ב"כתר ירושלים" ומג"ה, שבהם איפשרו לפסוק להתלחק אך ורק למספר זוגי של יחידות (כמעט תמיד שתיים), גם כאשר חלוקה זוגית כזו מלאכותית לגמרי ובניגוד לפיסוק הטעמים (כגון פסוקים רבים שיש בהם "עולה ויורד" וגם אתנח). בכך נאמנה מהדורת סימנים למנהג כתבי־היד, שבהם יכול להיות רווח לאחר כל יחידה מובהקת, ואין הרווחים מוגבלים ע"פ קביעה מלאכותית של מספרים זוגיים.
מהדורת סימנים מתחשבת גם באורך היחידה שבפסוקי אמ"ת, ואם היחידה ארוכה מאוד (בדרך כלל כ-6 תיבות או יותר) אז היא מתחלקת לשניים אף במקומות שאין בהם טעם מפסיק מדרגה ראשונה (וגם בזה דומה מהדורה זו לכתבי־היד). יצויין בנוסף שבסוף מזמור או בסוף פרשה יש בדרך כלל נסיון בהמהדורה זו לסיים בטור השמאלי וכך למלא את השורה האחרונה; אבל זה לא תמיד קורה, ולפעמים הפרשה מסתיימת דווקא בטור הימני. וגם בזה דומה מהדורה זו למציאות הנשפקת בכתבי־היד ולמנהג הסופרים.
לסיכום אפשר לומר שמכל הנסיונות להציג את ספרי אמ"ת בשני טורים, מהדורת סימנים היא המוצלחת ביותר לגבי ההתחשבות במבנה האמיתי של הפסוק ובפיסוק הטעמים, והיא גם הקרובה ביותר לצורת הכתיבה שבכתבי־היד ולמנהגי הסופרים. שיטת עיצוב השורות לפסוקי אמ"ת שבמהדורה זו הופכת אותה ליפה מאוד מבחינה אסתטית, וגם לנוחה בדרך כלל לשימוש עבור הקורא.
אמנם יש חסרונות מסויימים בשימוש בה: לפעמים הפסוקים שמתחילים בצד שמאל, והיחידות הקצת-ארוכות שמתחלקות לשניים, יכולים להסיח את דעתו של הקורא וגם למנוע ממנו לראות במבט מהיר את המבנה של הפסוק השלם. ובאופן עקרוני צריך גם להדגיש שעצם החישוב המדוייק מראש במהדורה זו כמו בכל המהדורות, ועצם ההקפדה בכולן על שיטתיות גמורה – כל אלה זרים הם למציאות המשתקפת בכתבי־היד, ולמנהג הסופרים להשאיר את הרווחים תוך כדי הילוכם, כעניין של רשות ולא של חובה.
'''עיצוב פסוקי אמ"ת במהדורתנו:''' התיאור של המהדורות השונות מיועד להראות שאי אפשר לקחת מנהג של כתיבה שהתבצע באופן אקרעי, ובתנאי כתיבה מסויימים מאוד, לנסות ליישם אותו בשיטתיות גמורה בתוך סביבה של הקלדה דיגיטלית ובתנאים שונים לגמרי של גודל הדף, ועוד לטעון בנוסף שיש בכך יישום מקסימלי למגמתם של הסופרים בכתבי־הים. לכל היותר ניתן לטעון שיש בכך יישום מלא של מרכיבים '''מסויימים''' בתוך מגמתם של הסופרים (ותמיד על חשבונם של מרכיבים אחרים). אמנם אף יישום לא יהיה – וגם לא יכול להיות – זהה למגמת כתבי־היד באופן שלם.
לכן מי שרוצה לפעול בשיטתיות גמורה בעיצוב השורות של ספרי אמ"ת, חייב לבחור בין שתי אופציות:
*הדרך הראשונה היא לוותר לגמרי על עיצוב מיוחד של השורות בספרי אמ"ת, ולהדפיס את הטקסט ברצף הטבעי משורה לשורה בלי שום חישובים מיוחדים של מקום ורווחים, בדיוק כמו שמדפיסים את הספרים בשאר כל התנ"ך. בדרך זו הלכו בפועל רוב רובם של הדפוסים עד ימינו.{{הערה|כך החליט גם הרב ברויאר במהדורתו השנייה (חורב, תשנ"ז). במהדורה זו נדפסו פסוקי אמ"ת ככלל ברציפות פשוטה, ויוצאים מן הכלל רק רווחי הפרשות לאחר כותרות במזמורי תהלים (שנחשבים לחובה) והכותרות הממורכזים בספרים איוב ומשלי. על שתי התופעות הללו ראו להלן.}}
*הדרך השנייה היא להגדיר שיטת עיצוב עקבית שמתאימה לאופי המיוחד של פסוקי אמ"ת, וכך לבנות מהדורה המיועדת לקורא וללומד, כדי להקל עליו בתפיסת מבנה הפסוקים בספרי אמ"ת. אבל בו הזמן חייבת מהדורה כזאת להודיע באופן ברור שאין בה יישום של המנהג בכתבי־היד.
במהדורתנו בחרנו באפשרות השנייה, והיא המתאימה למגמתנו להיות "תיקון קוראים". כי פסוקי אמ"ת שונים מפסוקי שאר המקרא, ולכן הם זכו לקבל מהסופרים צורה ייחודית, שהרי מצד אופיים וסגנונם הם באמת דורשים עיצוב מיוחד: צורה כתיבה המובדדת הן את הפסוק השלם, והן ואת היחידות המובהקות בתוך הפסוק.
אז מצד אחד אי אפשר לוותר על עיצוב מיוחד בשביל פסוקי אמ"ת. אבל מצד שני כל שיטה המיוסדת על הבחנה זוגית בין טור ימין לטור שמאל אינה יכולה להיות מספקת, בין אם מדובר על צורת הכתיבה של הסופרים בימי הביניים, ובין אם מדובר על המהדורות החדשות המשתדלות – כל אחת בדרכה, ובמידת הצלחה מסויימת – ליישם את השיטה העתיקה בכלים מודרניים. כל השיטות חסרות ובלתי-מספיקות מסיבה פשוטה: העיצוב הזוגי לא היה מסוגל לעולם לתת מענה שלם עבור אותם פסוקים (רבים) שאינם מתחלקים לשתי יחידות מובהקות וממוצעות באורכן.
בדברי הפתיחה שלו לכרך תהלים, טען העורך של "מקראות גדולות הכתר" שהדבר שמנע מהסופרים לבצע את תוכניתם באופן מלא היה רוחב הדף, וגם הרב ברויאר כתב דברים דומים. אבל צריך לקחת בחשבון שהאפשרות לפרוס את הפסוקים לאורך כל הדף (במקום לחלק את הדף לשני טורים) הייתה קיימת גם עבור הסופרים בימי הביניים. לכן במקום להאשים את רוחב הדף, ניתן להציע אפשרות אחרת: מה שהגביל את הסופרים מלתת הבלטה מספקת לפסוקי אמ"ת, וליחידות בתוך הפסוקים, היה דווקא הצורך '''למלא את רוב השורה'''. אילו כל פסוק (או כל יחידה מובהקת בתוך פסוק) היה יכול לבוא בתחילת שורה חדשה, אף אם היה נשאר רווח גדול מאוד בסוף השורה הקודמת, אז כל הבעייה הייתה מגיעה באופן פשוט אל פתרונה המלא. אבל ברור לגמרי שכתיבה רווחת כזו (שהיה גורם לספרי אמ"ת להתפרס על מספר גדול פי כמה של דפים!) פשוט לא הייתה כדאית.
נראה אם כן ש"יישום מלא" למגמת הסופרים יכול להיות דווקא הכתיבה לפי שורות, כלומר יחידה פשוטה אחת בשורה קצרה. שהרי לגבי החלוקה לשורות בספרי אמ"ת "לא נתנו חכמים שיעור", ובעיקרן הן יכולות להיות שורות קצרות. וגם הנוהג של "לבלר מוהבק" שהוא "מרצף" את ספרי אמ"ת ב"פתיחות" לאחר אתנחתא וסוף פסוק{{הערה|יש בלשון הברייתא רמז למרחק המעשי בין שיטת הסופרים בימי הביניים לבין המהדורות החדשות "כתר ירושלים" של ברויאר ומג"ה: "אבל לבלר מובהק מרצפון בפתיחות באתנחייתא '''וסופי פסוקי'''". אבל במהדורות אלה אין אף פעם רווח אחרי סוף פסוק (בניגוד לכתבי־היד). אמנם ייתכן ש"פתיחות" אינן רק מקומות פתוחים של רווחים, אלא גם במשמעות של "לפתוח מחדש" לא רק לאחר רווח אלא גם בתחילת שורה. לפי זה עדיין קצת קשה מבחינת הלשון שיהיו "פתיחות באתנחייתא" במובן של רווח שבא מיד לאחר הטעם, ובאותה נשימה שהם יהיו גם ב"סופי פסוקי" למרות שהתחילת הפסוק לא יבוא אח"כ מיד אלא בשורה הבאה.}} הוא עניין של רשות לגמרי: מותר לו להניח רווחים, ומשתמע מלשון הברייתא שגם ראוי לו לעשות כך לפי כשרונו. אבל אין חובה עליו שיניח רווחים, ועל אחת כמה וכמה שאין חובה לעשות כן למי שאינו "לבלר מובהק". ואם כן גם אין שום חובה שיהיה מראית עין של שני טורים פנימיים (כתוצאה מאותם רווחים). וכאמור כמעט כל הדפוסים במשך הדורות הדפיסו את ספרי אמ"ת לפי הרצף הפשוט בלי רווחים.
לסיכום, האם הכתיבה לפי שורות תואמת את מנהג הסופרים? אפשר לטעון שהיא כן מתאימה מבחינה עקרונית ופורמלית. אבל מבחינה ויזואלית מדובר על חידוש שאין כדוגמתו בכתבי־היד הטברנים, והרושם הכללי הוא של עיצוב שונה לגמרי בסגנונו וביופיו, לעומת כל יישום המיוסד על רווחים או טורים. לכן לא ראוי להציג אותה כהמשך של המסורת הסופרים, אלא בתור פיתוח לטובתו של הקורא, והמיועד ליישום בתיקון קוראים בלבד.
רק מהדורות מעטות בעבר עיצבו את פסוקי אמ"ת בחלוקה לשורות עבור כל יחידה מובהקת בפסוק. ביניהם ראוי להזכיר את מהדורת גינצבורג ואת תנ"ך לעם. מהדורת גינצבורג [http://archive.org/details/massoreticocriti00gins יצאה לאור לראשונה בשנת 1894] ובספרי אמ"ת יש בו חלוקה פשוטה לשורות (בלי הזחה) כגון בדוגמה [http://archive.org/stream/massoreticocriti00gins#page/1347/mode/2up כאן]. במהדורה השנייה יש הזחה, ולרוב היא קבועה בכל שורה שנייה. כרך כתובים של המהדורה השנייה יצאה לאור לאחר מותו, והכרך עדיין אינו בנחלת הכלל לפי חוקי ארה"ב, אמנם [http://archive.org/details/MN41837ucmf_1 ספר תהלים] כבר יצא קודם לכן, ואפשר לראות את ההזחה בכל שורה שנייה כגון [http://archive.org/stream/MN41837ucmf_1#page/n329/mode/2up בדוגמה כאן].{{הערה|מהדורתו השנייה של גינצבורג היא המופיעה בתנ"ך שיצא לאור בהוצאת מאגנס (תשט"ו) "מוהגים לפי המסורה עפ"י בן־אשר בידי משה דוד קאסוטו". בדברי הפתיחה שם כתוב: "פרי עבודתו [של קאסוטו] שובץ ביד־אמנים לתוך אחת ההוצאות הקיימות, שנראתה בעיניו מתאימה לשמש יסוד להתקנת ההוצאה שלו עפ"י כה"י של בן אשר...". ב"אחת ההוצאות הקיימות" הכוונה למהדורתו השנייה של גינצבורג שהתנ"ך הזה הוא העתק ממנו.}} במהדורות גינצבורג השורות נחלקו בקפדנות יחסית לפי פיסוק הטעמים. בתנ"ך לעם (תשל"ד) אין טעמים וגם אין הזחה.
השימוש בהזחה בתחילת כל שורה שנייה היטיב מבחינת היופי במהדורת גינצבורג, אמנם בגלל שהיא בדרך כלל בשתי רמות בלבד (בלי הזחה ועם הזחה) אין התאמה מלאה לצרכים של פיסוק הטעמים (כמו שחסרה התאמה מלאה בחלוקה לשני טורים פנימיים ומאותה סיבה בדיוק). פסוקים מתחילים לפעמים בלי הזחה ולפעמים לאחר הזחה (כגון לאחר פסוק שהיו בו שלוש יחידות מובהקות); זה יפה אבל זה לא מטיב עם הקורא ולא תורם להבנתו.
במהדורתנו השתמשנו ב'''שלוש''' רמות של הבחנה: בלי הזחה, הזחה, והזחה כפולה. ע"י השיטה הפשוטה הזו אפשר לתת מענה אסתטי ועקבי לכל האפשרויות בפסוקי אמ"ת. עכשיו נסביר את העקרונות ונביא דוגמאות טיפוסיות של היישום.
ברוב המכריע של הפסוקים בספרי אמ"ת (למעלה מ-90%) יש שתי יחידות מובהקות, כל אחת מהן בעלת אורך ממוצע (בדרך כלל כ-3 עד 6 תיבות), והפסוק מחולק באמצע בטעם המפסיק "אתנח".{{הערה|לדוגמאות וכללים ראו ברויאר, עמ' 241-242.}} פסוקים מהסוג הזה מחולקים במהדורתנו לשתי שורות, בשתי דרגות של הזחה: הראשונה בלי הזחה (דרגה ראשונה), השנייה לאחר הזחה רגילה (דרגה שנייה).{{הערה|במקום שנמצא בדיוק בין היחידה הראשונה והשנייה שבפסוק השתמשנו ב[[תבנית:ר1]]. תבנית זו מעבירה את הטקסט לאחריה אל השורה הבאה לאחר הזחה רגילה.}} כגון ([[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר משלי/לא|משלי לא י]]):
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא}}
אֵֽשֶׁת־חַ֭יִל מִ֣י יִמְצָ֑א{{ר1}}וְרָחֹ֖ק מִפְּנִינִ֣ים מִכְרָֽהּ׃
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא-סוף}}
או כגון ([[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר משלי/ל|משלי ל ה]]):
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא}}
כׇּל־אִמְרַ֣ת אֱל֣וֹהַּ צְרוּפָ֑ה{{ר1}}מָגֵ֥ן {{נוסח|ה֗֝וּא|א=ה֝וּא}} לַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא-סוף}}
פסוקים רבים בספרי אמ"ת מתחלקים לשלוש יחידות מובהקות, כאשר הפיסוק החזק ביותר מוטעם ב"עולה ויורד", ולשמאלו נותרים עוד שתי יחידות המחולקות ב"אתנח". ברבים אחרים נחלק הפסוק לשלוש יחידות על ידי "רביע" ו"אתנח".{{הערה|לדוגמאות וכללים של "עולה ויורד" ראו ברויאר, עמ' 243-246. לדוגמאות של תחום "אתנח" המתחלק על ידי "רביע" ראו שם, עמ' 249-250. על האפשרות לקבוע כללים לחלוקת הפסוק לשלושה חלקים כתב שם ברויאר (עמ' 246): "אין בידינו כללים ברורים הקובעים את דרך חלוקתו של הפסוק: אימתי הוא מתחלק על ידי עולה יורד, ואימתי הוא מתחלק על ידי אתנחתא או רביע. אך נקוט כלל זה בידך: הפסוק מתחלק תמיד עד ידי עולה ויורד, אם חלקו השני של הפסוק כולל שש תיבות או יותר; וכן הדבר בדרך כלל – אך לא תמיד – אם חלקו השני של הפסוק כולל חמש תיבות. כנגד זה הפסוק מתחלק על ידי עולה ויורד רק לעתים רחוקות, אם חלקו השני של הפסוק כולל רק ארבע תיבות. ולעולם אין הפסוק מתחלק על ידי עולה ויורד, אם חלקו השני של הפסוק כולל רק שלוש תיבות או פחות."}} פסוקים בעלי שלוש יחידות מובהקות, בנוסף לפסוקים הרגילים בעלי שתיים, מהווים ביחד כ-98% (בהערכה גסה) מסך כל הפסוקים בספרי אמ"ת. פסוקים מהסוג הזה מחולקים במהדורתנו לשלוש שורות בשלוש דרגות של הזחה: הראשונה בלי הזחה (דרגה ראשונה), השנייה לאחר הזחה רגילה (דרגה שנייה), והשלישית לאחר הזחה כפולה (דרגה שלישית).{{הערה|במקום שנמצא בדיוק בין היחידה הראשונה והשנייה שבפסוק השתמשנו ב[[תבנית:ר1]], ובין היחידה השנייה לשלישית השתמשנו ב[[תבנית:ר2]]. [[תבנית:ר1]] מעבירה כאמור את הטקסט לאחריה אל השורה הבאה לאחר הזחה רגילה, ו[[תבנית:ר2]] מעבירה את הטקסט לאחריה אל השורה הבאה לאחר הזחה כפולה.}} כגון ([[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר משלי/ל|משלי ל טז]] ב"עולה ויורד" ו"אתנח"):
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא}}
שְׁאוֹל֮ וְעֹ{{אתנח הפוך}}צֶ֫ר רָ֥חַם{{ר1}}אֶ֭רֶץ לֹא־שָׂ֣בְעָה מַּ֑יִם{{ר2}}וְ֝אֵ֗שׁ לֹא־אָ֥מְרָה הֽוֹן׃
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא-סוף}}
או כגון ([[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר משלי/ל|משלי ל ח]] ב"רביע" ו"אתנח"):
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא}}
שָׁ֤וְא{{מ:לגרמיה}} וּֽדְבַר־כָּזָ֡ב הַרְחֵ֬ק מִמֶּ֗נִּי{{ר1}}רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י{{ר2}}הַ֝טְרִיפֵ֗נִי{{ר0}}לֶ֣חֶם חֻקִּֽי׃
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא-סוף}}
לפעמים היחידה השלישית אינה מובהקת, כגון שהיא קצרה מדי. בפסוקים מהסוג הזה נשתמש פעמיים בהזחה רגילה (דרגה שתיים).{{הערה|במקרים מהסוג הזה השתמשנו בתבנית הרגילה ([[תבנית:ר1]]) בשביל היחידה השנייה בפסוק וגם בשביל השלישית הלא-מובהקת.}} כגון ([[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר משלי/לא|משלי לא טו]]):
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא}}
וַתָּ֤קׇם{{מ:לגרמיה}} בְּע֬וֹד לַ֗יְלָה{{ר1}}וַתִּתֵּ֣ן טֶ֣רֶף לְבֵיתָ֑הּ{{ר1}}וְ֝חֹ֗ק לְנַעֲרֹתֶֽיהָ׃
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא-סוף}}
לעתים יחסית רחוקות יש פסוקים עוד יותר מורכבים, בעלי ארבע יחידות מובהקות או יותר. פסוק בעל ארבע יחידות במבנה של א-ב-א-ב יוצג בארבע שורות: הראשונה בלי הזחה, השנייה לאחר הזחה רגילה, השלישית שוב בלי הזחה, והרביעית שוב לאחר הזחה רגילה.{{הערה|בין היחידה הראשונה והשנייה שבפסוק השתמשנו ב[[תבנית:ר1]] כרגיל, וכן בין היחידה השלישית והרביעית. אבל בין היחידה השנייה והשלישית (באמצע הפסוק) השתמשנו ב[[תבנית:ר3]]. תבנית זו מעבירה את הטקסט לאחריה אל תחילת השורה הבאה בלי הזחה, והיא מתייגת את כל הפסוקים הארוכים שבהם יש יחידה באמצע פסוק שמתחילה מחדש בראש שורה.}} כגון ([[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר משלי/ל|משלי ל יט]]):
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא}}
דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר{{מ:לגרמיה}} בַּשָּׁמַיִם֮{{ר1}}דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ {{נוסח|עֲלֵ֫י צ֥וּר|א= עֲלֵ֫י־צ֥וּר (במקף)}}{{ר3}}דֶּֽרֶךְ־אֳנִיָּ֥ה בְלֶב־יָ֑ם{{ר1}}וְדֶ֖רֶךְ גֶּ֣בֶר בְּעַלְמָֽה׃
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא-סוף}}
יש עוד סוגים של חלוקה לארבע יחידות ע"פ פיסוק הטעמים, כגון דוגמה שבה שתי היחידות האחרונות קשורות אחת לשנייה (מבנה של א-ב-ג-ג), ובמיוחד כאשר אחת מהן קצרה מאוד או אינה מובהקת ([[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר איוב/יא|איוב יא ו]] בפזר תמורת אתנח):
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא}}
וְיַגֶּד־לְךָ֨{{מ:לגרמיה}} תַּ֥עֲלֻמ֣וֹת חׇכְמָה֮{{ר1}}כִּֽי־כִפְלַ{{אתנח הפוך}}יִם {{נוסח|לְֽת֫וּשִׁיָּ֥ה|=א (מקום העולה באות הראויה לגעיה)|דפוסים=לְֽתוּשִׁ֫יָּ֥ה}}{{ר2}}וְדַ֡ע{{ר2}}כִּֽי־יַשֶּׁ֥ה לְךָ֥ אֱ֝ל֗וֹהַּ מֵעֲוֺנֶֽךָ׃
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא-סוף}}
או דוגמה שבה שתי היחידות האמצעיות קשורות אחת לשנייה (מבנה של א-ב-ב-ג), ובמיוחד אם אחת מהן יחסית קצרה ([[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר תהלים/א|תהלים א ג]]):
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא}}
וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת{{אתנח הפוך}}וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם{{ר1}}אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ{{מ:לגרמיה}} יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ{{ר1}}וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל{{ר2}}וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ׃
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא-סוף}}
במקרים עוד יותר ארוכים ומורכבים ניתן להשתמש בשלושת הדרגות של ההזחה כדי להבליט את המבנה הכללי של הפסוק. לדוגמה ([[משתמש:Dovi/נביאים וכתובים על פי המסורה/ספר משלי/ל|משלי ל ד]]):
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא}}
מִ֤י עָלָֽה־שָׁמַ֨יִם{{מ:לגרמיה}} וַיֵּרַ֡ד{{ר1}}מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ{{מ:לגרמיה}} בְּחׇפְנָ֡יו{{ר2}}מִ֤י צָֽרַר־מַ֨יִם{{מ:לגרמיה}} בַּשִּׂמְלָ֗ה{{ר3}}מִ֭י הֵקִ֣ים כׇּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ{{ר1}}מַה־שְּׁמ֥וֹ וּמַֽה־שֶּׁם־בְּ֝נ֗וֹ{{ר1}}כִּ֣י תֵדָֽע׃
{{תבנית:משתמש:Dovi/טעמי המקרא-סוף}}
כל הדרגות של ההזחה במהדורתנו מתבצעות ע"י שלוש תבניות אוטומטיות: [[תבנית:ר1|ר1]] (הזחה רגילה), [[תבנית:ר2|ר2]] (הזחה כפולה), ו[[תבנית:ר3|ר3]] (חזרה לראש השורה בלי חזחה). פרטי השימוש בתבניות הללו כבר תוארו בהערות לפסקאות הקודמות. אמנם יש גם תבנית נוספת שהיא שקופה לגמרי ואינה משפיעה כלל על העיצוב. התבנית הזו ([[תבנית:ר0|ר0]]) מיושמת בעיקר בפסוקים בעלי שלוש יחידות מובהקות, והיא מסמנת את המקום הכי מתאים בתוך הפסוק בשביל עוד חלוקה נוספת, כדי להגיע אל מספר זוגי של חלקים. כלומר: ע"י השימוש בתבנית זו מכילה מהדורתנו את כל המידע הדרוש בשביל הצגת הטקסט בשני טורים מקבילים, כאשר כל פסוק תמיד יתחיל בצד ימין, וכמות המלים בשני הצדדים תהיה ממוצעת (יחידה אחת מובהקת) עד קטנה (חצי יחידה).{{הערה|אבל לא ארוכה מאוד כמו בפסוקים רבים במהדורות "כתר ירושלים" ומג"ה.}} כך יש בתוך מהדורתנו פוטנציאל, על ידי פיתוח טכני נוסף, להפוך לכלי יעיל שיכול להציג את ספרי אמ"ת בשלל של צורות ברוכות לפי בחירת המשתמש:
*חלוקת היחידות בתוך כל פסוק לפי שורות עם הזחות (הצורה המיושמת כעת בפועל). זוהי הצורה היעילה ביותר בשביל קריאה ולימוד.
*חלוקת כל פסוק בתוך שני טורים פנימיים מימין ומשמאל, כאשר כל טור פנימי יהיה בגודל של יחידה אחת ממוצעת. לא כל פסוק יתחיל בטור הפנימי הימני (ראש השורה). זוהי הצורה הקרובה ביותר למנהג כתבי־היד (ודומה למהדורת "סימנים"), והיא טובה אבל לא מצויינת בשביל קריאה ולימוד.
*חלוקת כל פסוק בתוך שני טורים פנימיים מימין ומשמאל, כאשר כל טור פנימי יהיה בגודל של יחידה אחת ממוצעת. כל פסוק יתחיל תמיד בטור הפנימי הימני (ראש השורה) כתוצאה מחלוקת יחידות מסויימות לחצאי-יחידות. הצורה זו עדיין דומה למנהג כתבי־היד, והיא קצת יותר יעילה לקריאה ולימוד מהצורה הקודמת.
*כל פסוק שלם בשורה בפני עצמו (ביחד עם רווחים בתוך השורה או בלעדיהם).
*הצגת כל הטקסט ברצף פשוט (בלי טורים ורווחים) כמו ברוב הדפוסים הקיימים.
'''כותרות באמצע השורה במשלי ואיוב:''' בספרים משלי ואיוב יש 26 כותרות הכתובות באמצע השורה (כותרות ממורכזות) בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו. צורת הכתיבה המיוחדת הזו לא קיימת כלל בשאר ספרי המקרא. מדובר על כותרת אחת בספר משלי (י,א; "מִשְׁלֵ֗י שְׁלֹ֫מֹ֥ה") ועל הכותרות לרוב המענות בספר איוב: ג,ב; ד,א; ו,א; ח,א; ט,א; יא,א; יב,א; טו,א; טז,א; יח,א; יט,א; כ,א; כא,א; כב,א; כג,א; כה,א; כו,א; כז,א; כט,א; לד,א; לה,א; לו,א; מ,א; מ,ג; מב,א. בדרך כלל באה הכותרת בשורה הראשונה לאחר הפרשה הקודמת (בלי רווח של שורה ריקה ביניהן), והיא ממוקמת באמצע השורה בערך (עם רווח לפניה ולאחריה). אמנם שתי הכותרות הממורכזות האחרונות שבספר איוב (מ,ג; מב,א) באות אחרי רווח של שורה ריקה.
יש גם 3 כותרות של מענות בחלק האחרון של ספר איוב שהן יחסית ארוכות, ולכן הן אינן ממורכזות אלא ממלאות את כל שורתן מתחילתה ועד סופה (כולל רווח קטן אפשרי באמצע כנהוג בספרי אמ"ת): לב,ו (הכותרת הארוכה ממלאת את שורתה, והיא באה לאחר שורה קצרה שהסתיימה קרוב לתחילתה); לח,א (הכותרת הארוכה ממלאת את שורתה לאחר שורה ריקה); מ,ו (הכותרת הארוכה ממלאת את שורתה הבאה לאחר שורה ריקה [בתחילת הטור הראשון שבדף]).
תופעת הכותרות הממורכזות אופיינית לשאר בכתבי־היד הטברנים האחרים הקרובים לכתר. הכותרות נכתבות באמצע גם בכתי"ל, אמנם יש בו פחות הקפדה אסתטית לסיים את הפרשה הקודמת בסוף שורה, ולפעמים נשאר רווח גדול בסופה. יש בו גם כמה מקומות נוספים שבהם יש רווח של שורה ריקה לפני הכותרת הממורכזת. בכתי"ש1 הכתיבה רשלנית יחסית, ויש בו מקומות חריגים שהכותרת אינה ממורכזת כלל, אלא נכתבת מתחילת השורה ברצף פשוט עם הטקסט לאחריה.
מבחינה פורמלית נראה לכאורה שצורת הכותרת הממורכזת מהווה פרשה סתומה לפניה ופרשה פתוחה לאחריה: שהרי הכותרת נכתבת בשורה חדשה לאחר רווח (פרשה סתומה), והטקסט ממשיך לאחריה בתחילת השורה הבאה (פרשה פתוחה). וכך אכן סומנו הכותרות במהדורה הדיגיטלית החדשה של "מקראות גדולות הכתר" בספרים משלי ואיוב (פרשה סתומה לפניהן ובפרשה פתוחה לאחריהן).
אמנם יש כמה קשיים בהגדרה זו:
#אם נשאר רווח גדול בסוף הפרשה הקודמת שהיה מאפשר רווח של פרשה סתומה בתוך השורה, כמו שנמצא מספר פעמים בכתי"ל, הדבר אינו נעשה בפועל (בניגוד לכללי הכתיבה), והכותרת הממורכזת תמיד תהיה בשורה משלה.
#בנוסף יש להזכיר את הכותרות הממורכזות שבאות לאחר שורה ריקה בכתר (מ,ג; מב,א; ובכתי"ל בעוד מקומות) אמנם אינן מתחילות בתחילת שורתן.{{הערה|משני המקומות בכתר, והמקומות הנוספים בכתבי־יד אחרים, נראה שלא הניחו הסופרים רווח של שורה ריקה לפני הכותרות בדרך כלל רק כדי לחסוך במקום (כי הכותרת הממורכזת בשורה בפני עצמה כבר מבהירה בלאו הכי שיש כאן עניין חדש), ולא בגלל שאסור כלשהו להניח רווח כזה.}} אי אפשר לכנות אותן "פרשה סתומה" וגם לא "פרשה פתוחה"!{{הערה|במהדורה הדיגיטלית של מקראות גדולות הכתר סימנו בשתי המקומות פרשה פתוחה לפני הכותרת ואחרי הכותרת. הסימון לפני הכותרת היא כמובן בגלל השורה הריקה, אבל אין מקום אחר במקרא שפרשה פתוחה פותחת דווקא לאחר רווח ולא בתחיחת שורתה!}}
#וגם קשה מאוד לומר שסימן החלוקה הקלה יחסית (פרשה סתומה) תבוא דווקא בין הפרשה הקודמת לבין הכותרת של הפרשה הבאה, ואילו סימן החלוקה הכבדה יחסית (פרשה פתוחה) תבוא דווקא בין הכותרת לבין הפרשה שהיא מתייחסת אליה.
נראה אם כן שמדובר על תופעה ייחודית בספרים משלי ואיוב שאינה דומה בהכרח לחלוקה הרגילה בכ"א הספרים לפרשות פתוחות וסתומות. במהדורתנו הקדשנו לה תבנית מיוחדת ([[תבנית:פרשה-מרכז]]) שמציגה את הכותרת בהזחה מיוחדת ובולטת כדי שתופיע באמצע הטקסט המחולק לשורות (בערך), ובה תמיד תבוא הכותרת לאחר שורה ריקה כדי להבליט את היחס הנכון שלה כלפי הפרשה הקודמת והפרשה הבאה. תיוג התופעה ע"י התבנית גם מאפשרת בעתיד (לאחר פיתוח טכני נוסף) את הצגת הכותרת שתהא ממורכזת בתוך הטקסט בשני טורים (בדומה למה שמופיע בכתבי־היד).
{{בעבודה}}
'''כותרות במזמורי תהלים:'''
===חלוקת הסדרים===
'''חלוקת הסדרים בתורה:''' חלוקת הסדרים בתורה היא חלוקה עניינית, המשקפת את מחזור הקריאה התלת-שנתית שהייתה נהוגה בארץ ישראל. במהדורתנו שילבנו את חלוקת הסדרים לפי שתי שיטות מקבילות:
*סימנו את חלוקתה של התורה ל-154 סדרים המקובלת מהדפוסים והמוכרת, כולל המרכיב של המספר הרצוף לכל סדר וסדר מתחילת כל ספר (המספרים מצויינים באותיות עבריות כמו שמוכר היטב מדפוס קורן).{{הערה|למספרים הרצופים באותיות עבריות (בנוסף לציון האות "ס" בשוליים) יש בסיס כבר בכתבי־היד הקרובים לכתר והמאוחרים יותר, אמנם אין בהם ביצוע מלא תמיד.}}
*סימנו את חלוקת הסדרים על פי שני מקורות עתיקים המתעדים את נוסח המסורה הטברנית: רשימת הסדרים ב'''ספר החילופים''' למישאל בן עוזיאל{{הערה|מהדורת אליעזר ליפשיץ (ירושלים: מאגנס, תשכ"ה); הרב ברויאר כבר סימן את הסדרים במהדורותיו על פי רשימה זו. ספר החילופים מתעד רשימה של הבדלים (לרוב זעירים) בנוסח המקרא בין שיטת בן אשר לבין שיטת בן נפתלי (וגם מספר הסכמות בין שתי השיטות). כך מאפשרות רשימת החילופים וההסכמות קטלוג של כתבי־יד לפי קרבתם לשיטת בן-אשר, וזהו עיקר חשיבותה במחקר בימינו, הספר מאשר את חשיבותו של כתר ארם צובה כמייצג נאמן ומדוייק לשיטת בן-אשר, וגם מאפשר את שחזור נוסחו של בן-אשר במקומות מסויימים החסרים בכתר. אמנם בנוסף לרשימת החילופים עצמה, יש בספר החילופים גם תיעוד קפדני לראשי הסדרים במקרא (בתחילת הדיון על כל פרשה בתורה וכל ספר בנביאים וכתובים).}} ורשימת הסדרים בכתי"ל (בנוסף לסימון ראשי הסדרים שבגוף התורה עצמה באותו כתב־יד). שני המקורות העתיקים האלה כמעט זהים אחד לשני בחלוקת הסדרים,{{הערה|יצויין שספר החילופים וכתי"ל גם זהים לסימון הסדרים הקיים בסוף ספר דברים בכתר ארם צובה. שלושת המקורות ביחד עוד זהים בכך שפרשת "נִצבים" כוללת בתוכה גם את פרשת "וילך" (והן נחשבות לפרשה אחת ביחד).}} והם מדווחים על כ-167 סדרים בתורה.{{הערה|בשני המקורות העתיקים האלה מדווח על סך של קס"ז (167) סדרים בחמישה חומשי תורה. אמנם רק ברשימה שבכתי"ל יש באמת קס"ז סדרים, ואילו בספר החילופים, למרות המספר המובא בסוף, נזכרים 168 ראשי סדרים. הסדר הנוסף מתחיל לקראת סוף פרשת וירא ("וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר", [[בראשית כב כ]]); סדר זה חסר לגמרי בכתי"ל בסימון הפנימי וברשימה (וגם בחלוקה המקובלת), וזה ההבדל היחיד בין ראשי הסדרים שבשני המקורות.}}
לגבי השיטות השונות בסימון הסדרים (ובמיוחד בין החלוקה המקובלת לבין החלוקה ל-167 סדרים), יש אומרים שאין כאן מחלוקת אלא שהסדרים הנוספים בתורה שבספר החילופים ובכתי"ל משקפים תת-חלוקה אפשרית בתוך הסדרים המקובלים. ויש אומרים שחלוקת הקריאה למחזור התלת-שנתית לא הגיעה לידי שיטה מובהקת של חובה, והיו מנהגים שונים כיצד לחלק את הקריאה בדרכים שונות.
ציונם של ראשי הסדרים הנוספים בספר החילופים ובכתי"ל ישולב בתוך המספרים הרצופים של החלוקה המקובלת. לדוגמה: יש סדר שמתחיל בתחילת פרשת "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג כג), והוא הסדר הרביעי בספר ("ד" במספרים הרצופים) לפי החלוקה המקובלת של 154 סדרים בתורה. מאוחר יותר יש ציון של תחילת סדר במקורו העתיקים בפסוק "כִּי־תוֹלִיד בָּנִים" (ד כה), וסדר זה אינו קיים בחלוקה המקובלת. הוא יסומן אם כן לפי המספר הרצוף "ד*". להלן רשימה של כל הפרשות שבהן יש סדר נוסף על החלוקה המקובלת (קנ"ד סדרים):
*בספר בראשית (בנוסף על מ"ג סדרים): וירא=(יט*),{{הערה|אין כאן סדר בכתי"ל (ברשימה ובגוף התורה) אבל יש סדר בספר החילופים, ובגלל הסדר הנוסף מגיע מספר הסדרים בספר החילופים ל-46 בספר בראשית ול-168 בתורה כולה (למרות הסך המובא בסוף של קס"ז סדרים). יצויין שסדר זה קיים גם בתוך המספרים הרצופים שבכתי"ש (כ'), אמנם שם הוא מתחיל בתחילת פרשת "חיי שרה" ולא בבראשית כב,ב; ובכלל יש הבדלים רבים בין סימון הסדרים בכתי"ש לבין המסורת של קס"ז סדרים בתורה (בכתי"ש לדוגמה יש מ"ב סדרים סה"כ בספר בראשית).}} וישב=לה*, ויחי=מג*.
*בספר שמות (בנוסף על כ"ט סדרים): שמות=א*,{{הערה|כאן חסר סימון הסדר בגוף כתי"ל, אבל הוא קיים ברשימת הסדרים בכתי"ל (וגם דותן השלים אותו ע"פ הרשימה).}} משפטים=יז*, כי-תשא=כה*, ויקהל=כו*.
*בספר ויקרא (בנוסף על כ"ג סדרים): ויקרא=ב*, אמֹר=יט*.
*בספר במדבר (בנוסף על ל"ב סדרים): נשֹא=ה*.
*בספר דברים (בנוסף על כ"ז סדרים): ואתחנן=ד*, ראה=יא*, שֹפטים=טו*,{{הערה|בפרשת שֹפטים ([[דברים כ א]]) מסומן עוד סדר נוסף בכתי"ל (טו**), אבל סימון זה הוא כנראה בטעות שהרי הוא אינו מובא ברשימת הסדרים בכתי"ל עצמו וגם לא בספר החילופים (דותן ציין אותו כטעות {ס}). במהדורתנו לא תייגנו אותו ב[[תבנית:מ:סדר]] אבל הערנו עליו בהערת נוסח.}} כי־תצא=טז*.
יש גם שני מקומות שבהם תחילת הסדר שונה במקצת בחלוקה המקובלת ובמקורות העתיקים:
*בפרשת אמֹר מתחיל סדר [יט] בויקרא כג,ט ("כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ") במקורות העתיקים, אבל בחלוקה המקובלת מתחיל הסדר (יט) בויקרא כג,טו ("וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙"), הפרש קל של 6 פסוקים שהם פרשה אחת.
*בסוף פרשת קֹרח מתחיל סדר (יז) בבמדבר יח,כה ("וְאֶל־הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר"), אבל במקורות העתיקים מתחיל הסדר [יז] בתחילת פרשת "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" ( במדבר יט א), הפרש קל של 8 פסוקים שהם פרשה אחת.
'''חלוקת הסדרים בנביאים וכתובים:''' חלוקת הסדרים בנביאים וכתובים איננה עניינית אלא בעיקר כמותית. הסדרים אינם מתחילים בתחילת עניין בדרך כלל, וגם לא מסתיימים בסוף עניין, אלא במקומות שיש בהם דברי ברכה או נחמה או שבח לה'. הסיבה לחולקתם של ספרי הנביאים והכתובים לסדרים אינו ידוע לנו. אמנם לפי הסבר רווח תפקידה לסמן יחידות בשביל קריאה יומית כדי לסיים את כל המקרא בשנה אחת, כי לפי חישוב פשוט יוצא שמספר הסדרים קרוב או זהה למספר ימי החול בשנה עברית רגילה (למעט שבתות ומועדים).{{הערה|הסבר זה לחלוקת הסדרים בספרי הנביאים והכתובים פורסם במיוחד בדברי הפתיחה למהדורת קורן: "על משמעותה של החלוקה לסדרים בספרי נביאים וכתובים אין לנו ידיעות ממקורותת קדמונים. הציון הבולט של הסדרים העסיק חכמים מחכמי ישראל בימינו, ובכללם ר' שאול קוסובסקי ז"ל. הוא התעמק בבעיה זו והציע פתרון מסתבר. הוא חישב את כמות הסדרים של כל הספרים ביחד והגיע למספר 293; זהו מספרם של ימות החול בשנה רגילה. סיכומם של ימות החול (293) וימי שבת וחג (71) הוא 364, כלומר, מנין ימיה של שנת השמש חסר יום אחד, כנגד תשעה באב, שהוא יום אסור בתלמוד תורה (קוראים בו ספר "איכה"); ויום זה אף הוא נקרא "מועד", ואין למנותו כאן בחשבון ימות החול. יוצא איפה שנקבע "סדר" קריאה מן התורה, הנביאים והכתובים, לכל יחיד ויחיד, לכל יום ויום מ-365 ימי השנה. וכך, כנראה, נהגו קדמונינו." לדיון מפורט בסדרים ראו פסח פינפער, '''מסורת התורה והנביאים''' (וילנה תרס"ו) עמ' 39-45.}}
חלוקת הסדרים בספרי הנביאים והכתובים יציבה בדרך כלל במקורות (יותר מחלוקת הסדרים בתורה). בחלוקה המקובלת מהדפוסים מוצאים 293 סדרים סה"כ, ויש רק כ-4 מקומות שבהם רשום סדר נוסף במקורות העתיקים:{{הערה|כל ארבעת הסדרים הנוספים מופיעים במהדורות ברויאר ע"פ ספר החילופים, וגם במקראות גדולות הכתר. אמנם לא כולם מסומנים בכתר ארם צובה, ולא ברור מהם הנימוקים לסימונם במקראות גדולות הכתר.}}
*"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (יהושע ח א) = ד* (חסר בחלוקה המקובלת, קיים בכתר ובכתי"ל וברשימות).
*"וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה" (ירמיהו יז כו) = (ט*) (חסר בכתר ובגוף כתי"ל ובחלוקה המקובלת, קיים בספר החילופים ומחוק ברשימת כתי"ל).
*"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" (שיר השירים ה ב) = א* (חסר בחלוקה המקובלת, קיים בגוף כתי"ל ורשימת כתי"ל וספר החילופים).
*"יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ" (רות ב יב) = [א*] (חסר בחלוקה המקובלת ובכתר ובגוף כתי"ל, קיים ברשימת כתי"ל וספר החילופים).
מספרי הסדרים בספרי הנביאים והכתובים כדלהלן (המספרים לפי החלוקה המקובלת, והכוכביות מציינות סדר נוסף ע"פ המקורות העתיקים):
*יהושע 14* | ד*
*שופטים 14
*שמואל 34
*מלכים 35
*ישעיהו 26
*ירמיהו 31* | (ט*)
*יחזקאל 29
*תרי עשר 21
**סה"כ נביאים 204 (206*)
*תהלים 19
*משלי 8
*איוב 8
*שיר השירים 1 | א*
*רות 1 | [א*]
*איכה 1
*קהלת 4
*אסתר 5
*דניאל 7
*עזרא 10
*דברי הימים 25
**סה"כ כתובים 89 (91*)
**סה"כ מקרא 293 (297*)
'''תחילת ספר:''' ציינו תחילת סדר גם בראש כל אחד מכ"ד ספרי המקרא (במספר הרצוף "א"), למרות שסימון כזה אינו מופיע בתחילת ספרי המקרא בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו.
'''התבנית:''' תחילת כל "סדר" מתוייגת בתוך תיעוד הנוסח שבדפי העריכה ע"י [[תבנית:מ:סדר]]. תבנית זו נמצאת תמיד מיד לפני תחילת הפסוק הראשון בסדר (בלי שום רווח ביניהם).{{קק|{{הערה|מכיוון שחלוקת הסדרים היא בלתי-תלויה בחלוקת הפרשות, התיוג מוצמד לתחילת הפסוק הראשון גם כאשר הסדר פותח במקום של פרשה חדשה, והפרשה עצמה נשארת אם כן "מחוץ" לסדר.}}}} בינתיים תפקידה של תבנית זו הוא רק לתייג ולתעד תחילתו של כל סדר ואת מספרוֹ הרצוף בתוך הספר,{{קק|{{הערה|מספר זה הוא הפרמטר היחיד בתבנית, והוא צויין באותיות עבריות (בדומה לספירה הנמצאת במהדורת קורן).}}}} אבל סימון ויזואלי לתחילת סדר אינו מופיע כלל בעיצוב של המהדורה עצמה.
===אותיות גדולות וקטנות===
{{סעיף טיוטה}}
האותיות הגדולות והקטנות במהדורתנו אינן עניין של קביעת הנוסח אלא של עיצוב, כי בכתבי־היד הטברנים הן אינן מצויינות לרוב (גם כאשר הן מופיעות ברשימות של המסורה) ואין שיטה מובהקת לגביהן. במהדורתנו נציין אותן לפי המקובל בספרי התורה ובדפוסים. השיטה המקובלת מבוססת על מנחת שי, ובמקרים של ספק נציין אותן לפי דפוס קורן (המשקף היטב את המנהג המקובל בדפוסים בעניין זה). את נוסח כתבי־היד נביא בתיעוד הנוסח שבדפי העריכה.
==קביעת הנוסח בתורה==
| 