מחבר:שלמה שטנצל (מסוסנוביץ)/קהלת שלמה/אות ק

קבלה

• כל מקום שהקבלה חולקת על הש"ס והפוסקים הלך אחר דברי הש"ס והפוסקים, מ"מ אם הקבלה מחמרת יש להחמיר, אבל אין לכוף שום אדם על מה שלא נזכר רק בקבלה, מג"א (סי' כה, כ), ועיי"ש בהגהות הגאון מברעזאן ז"ל. ועיין בריש שער הכולל שבסוף סידור הרב מלאדי, ועיין יסוד ושורש העבודה שער הניצוץ (פרק ה) שאין ללמוד קבלה בחצי הראשון של לילה ורק בליל שבת קודש אין לחוש.

קבורה

• מצות קבורה אי יש בנפל, עיין או"ח (סי' תקכו), ועיין גידולי הקדש יור"ד (הלכות אבילות סי' שס).

קבורה

• אי איכא חיוב קבורה באבר האדם שנפל בחייו, עיין שבות יעקב (ח"ב סי' קא).

קדושה

• אף למ"ד תפילה דרבנן מ"מ לומר קדושה בעשרה הוא מצוה מן התורה, כן מבואר בתשב"ץ (ח"ב סי' קסג) ועיין בהוספות וחידושים כת"י לשו"ע הרב מלאדי ז"ל בראש ההוספות הנ"ל.

קדימה

• אי יש להקדים לשנות שחרית או ערבית, עיין ש"ס ברכות (ב.) ובתוס' שם (ד"ה ליתני) שהוא ב' לשונות בש"ס בזה.

קדימה

• מצוה שהוא במעשה יש להקדימה על מצוה שהוא בדיבור, כן מבואר בש"ס ברכות (יד:).

קדירה

• ב' קדירות שנוגעין זה בזה ואחד של איסור דמותרין, עיין כמה כללים בזה בספר חבלים בנעימים (כלל י).

קדיש

• אם לא היו מנין רק באו בעת שצריך להיות הקדיש, אי צריך לומר איזה מזמור או ללמוד משנה, עיין אשל אברהם שעל גליון השו"ע (סי' נג, ב).

קדישה

• אם ביאת פנויה דאסורה משום קדישה לשיטת הרמב"ם ז"ל (פ"א מאישות ה"ד), אם האיסור הוא בהעראה או רק בגמר ביאה, עיין שם אריה (חאהע"ז סי' יז).

קדישה

• ביאת פנויה דאסורה משום קדישה לדעת הרמב"ם (שם), מצדד בשם אריה (חאהע"ז סי' יז) לומר דלא שייך הך איסורא בקטנה שאינה מולדת ושאר נשים שאינן ראויות לילד.

קדישה

• ביאת פנויה י"ל דאיכא בה ל"ת ועשה, כ"כ בשם אריה (חאהע"ז סי' יז).

קדישה

• ביאת פנויה דאסורה, י"ל דהיינו דוקא היכא דקידושין תופסין לו בה ומותר לקדשה, אבל אם בא לקדשה לא הוה קידושין תופסין לו בה [כגון חרשת וקטנה] או שאסור לקדשה [כגון הפסולים לבוא בקהל לדעת הרמב"ם דבעל ולא קידש אינו לוקה] שוב ליכא איסורא כ"א במופקרת, עיין שם אריה (חאהע"ז סי' יז) שמצדד כן.

קדישה

• ביאת פנויה מצדד שם בשם אריה הנ"ל, דגם להרמב"ם ז"ל אין איסור בביאת פנויה לשם זנות, רק או במופקרת או בפילגש שמיחדה אליו, אבל בביאת זנות באינה מופקרת ואינה מיחדה אליו ליכא איסורא מן התורה.

קדישה

• ביאת פנויה שיטת רבינו ירוחם דלאו דלא תהיה קדישה דאיכא בביאת פנויה הוא רק עליה ולא על הבועל.

קושיא

• מצינו בגמ' דמקשה מקודם קושיא לחד גיסא וכי מתרץ ליה מקשה להיפוך משום התירוץ, תוס' גיטין (ה: ד"ה והא).

קטלנית

• אם היתה פילגש לב' אנשים ומתו אין איסור לה לינשא לשלישי, דרק בנישואין איכא איסור דקטלנית, עיין שם אריה (חאהע"ז סי' יז).

קטן

• אם חשיב בר מצוה מפאת שכשיגדיל יתחייב, עיין ציונים לתורה (כלל ח).

קטן

• באיזה אופן יש לו מחשבה ובאיזה אופן אין לו מחשבה, עיין ש"ס חולין (יב:) וברש"י ותוס' שם.

קטן

• הא דאסור להאכיל איסור לקטן היינו דוקא כשהמאכל הוא איסור מצד עצמו, אבל אם הוא היתר רק שהזמן גורם האיסור מותר להאכילו לקטן, שו"ע הרב (סי' רסט). ועיי"ש במג"א (ס"ק א) כמה חידושים בהא דקטן לספות לו איסור, ועיקרי הדברים באו"ח (סי' שמג).

קטנה

• שלא הגיעה לעונת הפעוטות אי מתגרשת ע"י אביה, וכן אי מועילים בה קידושי שטר, הוא פלוגתת רש"י ותוס' גיטין (סד:).

קטניות בפסח

• עיין שערי האמונה (דף לט:) איך שיש ליזהר בזה ולא להקל.

קיבוץ

• לשון זה שייך על שנַיִם, שבות יעקב (ח"ב סי' פא) ומביא ראיה מש"ס.

קידוש השם

• לאותה גירסא שבש"ס סנהדרין (עד.) דבפרהסיה גם בן נח מצווה על קידוש השם, עיין יעלת חן (ריש פר' נח) שרוצה לומר דאפילו אשה בגילוי עריות בפרהסיא תהרג ואל תעבור, אף דבישראל אמרינן דתעבור ואל תיהרג משום דאשה קרקע עולם היא. ועיי"ש דאף שבפרהסיא היינו עשרה ישראלים דוקא, מ"מ קודם מתן תורה י"ל דגם בפני י' בני נח חשיב פרהסיא.

קידושין

• צריך להיות בעמידה, ראשית חכמה שער הקדושה (פ"ו).

קיטל

• שלובשין בליל פסח ויוה"כ, ידוע הטעמים שכתבו בזה, יעויין במטעמים. ולענ"ד י"ל הטעם בפסח, משום שלא נכון לאכול בפסח בבגד שאוכל בו כל שבתות ויו"ט שבודאי אינו נקי לגמרי מפירור כל שהוא, ואין לכל אדם בגד חדש לפסח, וכל ימי פסח שאוכל על השלחן ואם נפל מפיו דבר נופל על השלחן ולא על בגדיו לכן אין כ"כ קפידא, אבל בלילי פסח שאוכל בהסיבה ואם נופל מפיו דבר נופל על בגדיו לכן התקינו שיאכל בהקיטעל, שהוא בגד שאין הולכין בו רק ביוה"כ שהוא יום האסור באכילה ושתיה ואין בו שום פירור.

קים לי

• דקי"ל בכל פלוגתא שיכול המוחזק לומר קים לי, מ"מ אם גרם [שֶיֵעָשֶה] לו דבר שיש פלוגתא אם הוא מותר או אסור, חייב לשלם לו המזיק ואינו יכול לומר קים לי כהמתיר, שיכול חבירו לומר לו איני רוצה להכניס עצמי בספק איסור, ואם קים לך שמותר קח לך ותן לי דמיו, ש"ך יור"ד (סי' ד, ה).

קינות

• אי שרי לומר פיוטים שיש בהן איזה קינות בג' שבועות שמי"ז בתמוז עד ט"ב, עיק שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרמה).

קל וחומר

• אדבר בזה אי דבר הלמד בק"ו חשוב ודאי או ספק, והנה לכאורה אינו רק ספק, לפי מש"כ במדות אהרן דהיינו טעמא דאין עונשין מן הדין דשמא יש פירכא על הק"ו, וא"כ כמו כן גם לענין איסור והיתר דבר הלמד בק"ו אין להחשיב התירו או איסורו רק לספק דשמא יש פירכא על הק"ו, כמו דחיישינן לענין עונש. אמנם אם נימא כן הנה יקשה דהיאך מצינו להתיר מכח ק"ו כיון דאינו רק ספק, ואיך מצינן להתיר מכח ספק. וכבר דיבר מזה הפמ"ג בשושנת העמקים (כלל א), וכתב וז"ל, ולמ"ד ספק תורה לחומרא מדרבנן, כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהלכות טומאת מת) יש לתרץ קצת זה עכ"ל, וכונתו נראה דכיון דחומר הספיקות אינו רק מדרבנן לכן לא אסרו רק בספק שגם לעיני החכמים הוא ספק, משא"כ בדבר הלמד בק"ו כיון שלעיני החכמים לא נראה שום פירכא שפיר התירו גם מדרבנן, כעין הם אמרו והם אמרו. וא"כ לפי דבריו אלה שיטות הסוברים דחומר הספיקות הם מן התורה, בע"כ דלא סברי כדברי המידות אהרן דמחשיב לספק דשמא יש פירכא על הק"ו. אמנם אח"כ נראה מדבריו שרוצה להחזיק דברי המידות אהרן גם לשיטות הסוברים דחומר הספיקות הם מן התורה, שטרח להביא מקומות שלמדו להקל מק"ו ותירצם, יעש"ה בדבריו.

אמנם הנה לא ידעתי למה לא העיר בשושנת העמקים שם להיפוך, דלדברי הסוברים דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, א"כ יחשב כל דבר הנלמד מק"ו לאיסור רק איסור דרבנן, כיון דכל דבר הנלמד מק"ו חשיב רק ספק דשמא יש פירכא על הק"ו. והנה אם נימא כן יש איתי לומר פרפרת נאה לפרש דברי התוספתא (כלאים פ"ה) הובאת בתוס' חגיגה (ב: ד"ה לישא) ז"ל, תניא א"ר איסי בן יהודה אסור לרכוב על הפרידה מק"ו ומה במקום וכו' א"ל והא כתיב והרכבתם את שלמה בני על הפרידה, א"ל אין למדין הלכה מן התקוע, א"ל והא כתיב אשר עשה דוד את הישר בעיני ד' ולא סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי. והנה אך למותר לכתוב הקושי שיש בתוספתא הלזו, דמלבד דכל הפירושים שנאמרו בהא דאין למדין הלכה מן התקוע [יעויין בהגהות הב"ח על התוס' הנ"ל] הם דחוקים, חוץ מזה הדבר מפליא דאיך יעלה על הדעת שאיסי בן יהודה יאמר על אדונינו דוד כי א"א ללמוד ממנו שעשה שלא כהלכה, ואטו לא ידע איסי בן יהודה מגדולת דוד המלך ע"ה שהוא רגל רביעי שבמרכבה והקב"ה לא תלה לחזקיה הצדיק אלא בזכותו כמו שנאמר וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי (מלכים ב יט), ומה אבוא לספר בשבחו דכל מה דאת משבח ליה את מגני ליה ובכל הש"ס ילפינן כמה לימודים מדוד...

קליפה

• לעולם יש ששים במה שבקדירה נגד קליפת הכלי, היכא שנאסרה הקליפה, עיין ש"ך יור"ד (סי' סט, ה) ועי"ש בפמ"ג ובמשמרת שלום.

קליפה

• אם אוסרת בדיעבד אי ליכא ששים נגדה היכא דנאסרה הקליפה, פלוגתת הריב"א והר"י ז"ל, עיין טור יו"ד (סי' צא) ובט"ז (סק"ז) ובש"ך (סק"ח) שם.

קללה

• מי שקללו אחד ומתיירא שלא תתקיים קללתו דאל תהיה קללת הדיוט קלה בעיניך, יש לו לעשות דוגמת הקללה איזה דבר כדי שתתקיים הקללה בזה, ש"ס ב"ב (קנג.).

קללת חנם לא תבוא

• אבל קללת חכם באה אף בחנם, ש"ס מכות (יא.), ומדברי הש"ס ברכות (ז.) משמע לכאורה דאם יכוין קללתו בשעה שהקב"ה זועם בה באה אף בחנם, מקללת בלעם, ואולי יש לדחות.

קלקול

• לקלקל רשות הרבים אסור, רש"י ב"ק (נג. ד"ה נפל), ובמשנה למלך (פ"ב מהל' רוצח ה"ב) דאיסורו רק דרבנן.

קמיע

• אם ילך בה לבית הקברות תוכל לאבד סגולתה, עיין יפה תואר על ויקרא רבא (פר' כו, ה).

קנוניא

• גם בעל עם אשתו בשעה שמגרשה חיישינן לקנוניא, תוס' גיטין (ג: ד"ה כתב).

קנין

• קנין מועיל לקנות מחבירו חולי או חלום רע, שהמוכר נתרפא וניצול והקונה נכנס במקומו, עיין ספר חסידים (סי' תמה). ואם מועיל קנין למכור העבירות שלו לאחר, עיין שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' קנא), ומחנה חיים (ח"ב חחו"מ סי' כ) המצוין במפתחות שם מסיק דאין הקנין חל.

קנין סודר

• עיין בשדי חמד מערכת א (כלל קד) שדעת הרמב"ן ז"ל שהוא מן התורה, והביא כן בשם היעיר אזן (מערכת ק, טז), ואני מצאתי כן להדיא להרמב"ן ז"ל בספר המצות (סוף שרש שני) שכתב וז"ל, וכן קנין חליפין הנלמד מבועז דבר תורה הוא, מפני שאמר הכתוב וזאת התעודה בישראל, ולא שמעתי חולק בו לומר שהיה קנינו מדבריהם בלבד עכ"ל. ואמ"ו (שליט"א) [זצ"ל] העירני מדברי הספורנו בראשית (כו, לד) דמבואר מדבריו ג"כ שהוא מן התורה.

קנס

• אי קנסו רבנן לעובר במזיד על איסור שלא יהני מעשיו, פלוגתא דרבנן ור' יוסי ור' אליעזר (במנחות כה:), דרבנן ס"ל דקנסו ור' יוסי ור' אליעזר ס"ל דלא קנסו.

קציצה

לשון קציצה בפירות לא שייך אלא בקוצץ מן המחובר ולא במחתך פירות תלושין, רש"י חולין (טו: ד"ה כגון), ודחי מאן דסבר להיפוך.

קרוב

• דפסול לעדות, עיין ש"ס ב"ב (קנט.) דלא חשדינן ליה כלל למשקר, רק גזירת מלך הוא דפסול אבל לא חשדינן ליה כלל למשקר יעש"ה.

קרוב

• לענין אם לא הוה קרוב ואח"כ נעשה קרוב, בדברים שיש בהם פסול מחמת קורבה, עיין חת"ס חחו"מ (סי' יז).

קריאת התורה

• הוא מצוה מן התורה, כן מבואר בתשב"ץ (ח"ב סי' קסג) והכי משמע דעת רש"י ז"ל ברכות (יג. ד"ה לימא) ומגילה (יז: ד"ה בכל). התוס' בשני מקומות הנ"ל חלקו עליו.

קריאת התורה

אם המצוה הוא על כל הקהל שיקראו ורק הקורא מוציאם ידי חובתם, או המצוה עליהם רק השמיעה, עיין ציונים לתורה (כלל ט).

קשה רימה למת כמחט בבשר החי

עיין מערכת ר' (רימה).