מחבר:שלמה שטנצל (מסוסנוביץ)

תולדות המחבר של הגאון מסוסנוביץ רבי שלמה שטנצל ובפולנית Szlama SZTENCEL נערכו ע"י נינו ר' יונתן שטנצל על בסיס הספר קהלת שלמה ומידע שקיים בקרב המשפחה.

ספריו

חשבון הנפש היומי

סיפור חייו

איך הפתיע הילד הקטן את החסידים הלגלגניים?

"כששלמה היה ילד, הוא היה מהילדים הפוחזים שהיה מפזז ומרקד בילדותו", מספר אביו של "הגאון מסוסנוביץ" הרה"ג הרב חיים דוב שטענצל ששימש כאב בית הדין של העיר טשעלאדז' הממוקמת בדרום מערב פולין, בהקדמה לספרו "קהלת שלמה" שיצא במהדורה הראשונה בפיעטרקוב. "היה זה כשהיה בן 6 או 7. נסענו ליארצייט שהיה לאבי ר' שלמה (דיין) שטענצל, שבעיר טשענסטחוב. כשהגענו לשטיבל, (כנראה היה מדובר בשטיבל המקומי של חסידות רדומסק,) החל שלמה ילדי לפזז ולרקד, מה שגרם להתקוממותו של אחד החסידים במקום. החסיד שהיה קצת חסר סבלנות, החל להתגרות בילד הקטן שלמה, כשהוא מטיח לעברו : "בטוח אינך יודע אפילו פסוק בחומש"! והמשיך בלגלוג ושאל את בני: "מי היה המלך הראשון שמלך בישראל?" שלמה הילד, לא התרגש יותר מידי משאלתו של החסיד המתגרה, והשיב לו על אתר:

"אבימלך היה המלך הראשון".

החסידים, ששהו במקום ושמעו את תשובתו של הילד החלו להצטרף ללעג על הילד שלמה. מאחר שכולם היו בטוחים ששאול היה המלך הראשון שמלך בישראל. שלמה הילד הצעיר, הביט בחסידים המבוגרים, והבין שבלי הוכחה שתשובתו היא נכונה, ידו תהיה על התחתונה.

שלמה רץ לארון הספרים במקום מטפס ושולף את ספר שופטים, פותח בפרק ט פסוק ו ומקריא:

"וַיֵּאָסְפוּ כָּל-בַּעֲלֵי שְׁכֶם, וְכָל-בֵּית מִלּוֹא, וַיֵּלְכוּ, וַיַּמְלִיכוּ אֶת-אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ--עִם-אֵלוֹן מֻצָּב, אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם". ואז סיים הילד שלמה את דברו לחסידים: "את זה ששאול היה מלך, את זה ידעתי כבר בגיל 4". החסידים המשתוממים הבינו כי כל מילה נוספת מיותרת. זה היה אחד מרצף של אירועים בו הכירו כל רואיו כי הילד השובב נועד לגדולות.

משפחת הוריו

בימים ההם של פולין, לדיינים לא הייתה פרנסה מספקת, והרבה פעמים נצרכו לשלוח ידם בתחומים נוספים ע"מ שיוכלו להתפרנס כדי מחייתם. אחד מגאוניה של פולין הרב מנחם זמבה הי"ד, ניהל חנות פלדה, "החפץ חיים" היה ידוע שהעדיף לא לקבל שכר על רבנותו בראדין והתפרנס מחנות המכולת שהייתה בבעלותו.

גם אביו של רבי שלמה, הרב חיים דוב שטענצל שימש כדיין של העיר טשעלאדז', דיני תורה שדנו בפניו היו במתינות ובחוכמה מיוחדת. לפרנסתו ניהל חנות מקומית בעיר שהייתה ברובה נוצרית עד כמעט סוף שנת 1890 לספירתם.
אביו הרב חיים דוב שטענצל המכונה בפיו רעיו ר' חיים בריש, היה חסיד ראדומסק, והיה קשור לרבי השני של רדומסק בעל "החסד לאברהם" רבי אברהם יששכר בער רבינוביץ זצ"ל.
בימים ההם נפגש ר' חיים דוב, עם ההיסטוריון של החסידות, הרב פרופ' אהרון מרקוס והוא התעניין על המוצא הרחוק של משפחת שטנצל. מרקוס חוקר שהחזיק בידיו אוצרות של מאות מגילות אילני יוחסין, ופרסם סדרת ספרים ומחקרים גילה לר' חיים דוב, שמשפחת שטנצל הינה צאצאים ישירים של "רבינו גרשום מאור הגולה".

אביו הדיין הרב חיים דוב שטענצלזצ"ל

מצאתי בביתו של אבי שליטא, נכדו של הרב שלמה שטנצל מספר פתגמים מאביו של המחבר ר' חיים דוב

הפתגמים

שאלת חכם חצי תשובה
האדם חכם ועודנו מבקש חכמה וכאשר יחשוב כי הגיע אל תכליתה הוא סכל.
כשתשב בין החכמים יהיה רצונך לשמוע יותר מלדבר
שניים לא יתחברו לעולם ההסתפקות והחימוד
החבר הרע מבקש תואנה ואינו מבקש אמתלה
מי שליבו צר לשונו רחבה
דעת בלי עושר , כרגליים בלי מנעלים- עושר בלי דעת כמנעלים בלי רגליים
טוב לכבד אדם בלי מעות מלכבד מעות בלי אדם
יש דברים הרבה אשר מסווה הטוב על פניהם ותחת כבוד יקד יקוד הרעות
לפי מעטהו יכובד איש בבואו ולפי שיכלו בצאתו
תאוות חכם ללמוד וכסיל ללמד
אם נפש כבודה תגורך פנימה אז תבוז לכל כבוד מבחוץ
אמרו החכמים השקרן והמוות שווים כי מעלת החי בדיבורו ושלא יאמנו דבריו כבר בטל חייו
ואמרו החכמים השקרן יותר רע מהגנב , כי הגנב יגנוב ממונך והשקרן דעתך
אמר החכם טוב שבסוסים צריך לשוט והגיבור שבאדם צריך לחרב והחכם שבחכמים צריך ליועץ

הולדתו

ר' חיים דוב, היה ידוע כאדם בעל הדרת פנים מיוחדת, ובתחומים שנשאל, היה משתדל לענות, בלימוד, בהלכה, וסתם בעניני השעה

ביום שבת קודש פרשת ראה, כ"ה אב תרמ"ד, עשתה השמועה כנפיים בקרב יהודי צ'לדז' . לדיין ר' חיים בעריש נולד בן. הבשורה שעברה מפה לאוזן גרמה לשמחה גדולה בליבות כולם.
בשבת לאחר מכן שבת פרשת שופטים הוזמנו יהודי העיר צ'לאדז, להשתתף בברית. כשנשאל האבא הדיין בברית המילה, "וייקרא שמו בישראל?" "שלמה" הוא ענה.

ר' חיים דוב, קרא את השם הרך הנולד על שם אביו זצ"ל, הגאון רבי שלמה (דיין) שטענצל, שהיה אב"ד והדיין של העיר טשענסטחוב שבפולין. (קהילת טשענסחובה פרסמה לפני 10 שנים מפת הקברים ששרדו בבית העלמין לאחר השואה, ושם נמצא שקבריהם של רבי חיים דוב, ואביו רבי שלמה (דיין) שטענצל, עדיין שרדו בבית העלמין היהודי העתיק של העיר).

אחיו של המחבר המשורר אברהם נחום שטנצל סיפר במשפחה את הסיפור הבא לגבי לידתו של רבי שלמה:

אימו של רבי שלמה, פריידיל גענענדיל הייתה בתו של הנגיד שוייצר, שהיה אחד מעשירי האזור ונחשב לאחד מהגבירים שנתנו צדקה ביד רחבה בעיר בנדין שבפולין. העוני והרעב של אותם ימים, הביאו את הסבא של רבי שלמה, הנגיד שוויצר, לשלוח מידי שבוע עגלות עמוסות תפוחי אדמה ל"דברי חיים" מצאנז, על מנת שיחלק אותם לעניים כמצוות צדקה.

לילדתו הקטנה פריידיל גענענדיל היה כתם בולט מתחת לעינה. באופן טבעי היה אביה מודאגמה יהיה כאשר תבוא בתו לפרקה... באחד מהימים נכנס האב הנגיד שוויצר לרבו ה"דברי חיים" מצאנז וסיפר לו את דאגתו, "הדברי חיים" הרגיע את הנגיד שוייצר, והבטיח לו שלא ידאג, ושהילדה פריידיל גענענדיל תנשא בבוא העת ותזכה לבן תלמיד חכם גדול. לימים נשאה פראדיל גיננדיל לר' חיים דוב וזכו ביחד לראות בקיום ברכת ה"דברי חיים" .

וכאן מסיים המשורר אברהם נחום את סיפורו ואומר: "מהברכה של "הדברי חיים" נולד אחי הגאון וכמובן שהוא לא התכוון אלי...." לרבי שלמה היו שתי אחיות, צימא ואסתר.

נינו של רבה של בנדין

סביו של רבי שלמה, שהוא קרוי על שמו, רבי שלמה (דיין) שטענצל , היה נשוי בזיווג שני, לאסתר הרציגר, בתו של רבה של העיר בנדין הגאון רבי דוב בעריש הערציגר ואשתו הרבנית שרה בת הרב אברהם אופנהיים.

העיר בנדין בירת זגלמביה בדרום מערב פולין, שימשה כאחת מהערים העתיקות בפולין, ובמשך מאות שנים התקיימה שם קהילה יהודית פורחת.
היהודים הראשונים הגיעו לעיר לפני 760 שנים ובמשך מאות בשנים היתה בה קהילה פורחת ותוססת. את השאלות המרכזיות ביותר, העבירו תושבי העיר לרב הראשי של העיר. כבר במאה ה-16 שימש כרב הקהילה רבי נתן מייטלס. בנוסף שימשו ברבנות רבי מאיר אורבך וגם הרב משה המבורגר שהיה גיסו של הצדיק הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק,
בצעירותו למד הרב דוב בעריש הערציגר אצל רבי אברהם פצנובסקי שהיה אב"ד בעיר פילץ ועמד בראש ישיבה מפוארת בפיוטרקוב שבפולין.
גם הרבי מרדומסק בעל "התפארת שלמה" למד בישיבה זו. לאחר פטירתו של רבי אברהם, הוציא אביו את ספרו "ברית אברהם".
רבי בעריש תמיד התייעץ עם רבו רבי אברהם, שהיה בתחילתו מהמתנגדים לחסידות, ועמד בקשר עם רבי עזריאל הורביץ האב"ד של לובלין, והיה ידוע בכינוי "ראש הברזל". לבסוף נמנה ר' אברהם על תלמידי החוזה מלובלין ונהפך לחסיד.
רבי בעריש, היה חבר קרוב של "היהודי הקדוש" מפשיסחא ורבי דוד הצדיק מלעלוב.
בספר "קודש הלולים" שיצא בשנת תש"ט, שמע את זאת רבי משה רוזנבלום מאדמו"ר האבני נזר מסוכוטשוב. רבי בעריש, היה נוכח בעת ביקורו של היהודי הקדוש מפשיסחא אצל המחותן שלו רבי דוד מלעלוב כאשר הגיעה שאלה של כשרות על בשר מסוים .הושיט "היהודי הקדוש" את הבשר לרב של בנדין רבי בעריש הרציגר, וביקש ממנו לפסוק בעניין .

ר' בעריש מחזיר פניו אל "הקדוש": ומפני מה אין הרב פוסק בשאלה זו? ענהו היהודי הקדוש מפשיחסא: "מפני שאני חושש שלא אהיה מורה הלכה בפני רבו".

"ומפני מה לא אחשוש גם אני? "מקשה ר' בעריש השיב היהודי הקדוש: "מפני שאין אתה מכירו, ואין אתה צריך לחשוש ממנו, ואילו אני מכירו יפה". רבי דוב בעריש הערציגר נפטר בשבת קודש כ"ה בשבט תר"ו, הוא נקבר ב"גבעת הארמון" בעיר בנדין. הוקם אהל על קברו בדומה לאוהל שמקימים על קברם של גדולי הרבנים. הנאצים ימ"ש החריבו כליל את בית הקברות בשואה.

עם הזמן גדל הינוקא שלמה והופך לאיש את כל שובבותו מנתב להשתובב בים התלמוד, ואת מרץ נעוריו הופך למסלול בעבודת ד', יום יבוא ועתיד עלם זה להיות הרב שלמה שטנצל הוא הגאון מסוסנוביץ'.זצוק"ל

היהודים זורמים לעיר השחורה טשעלאדז'

ליהודים הפולנים היה חוש מסחרי מחודד, והם קלטו מהר את הפוטנציאל של טשעלאדז' לאור גילוי מרבצי הפחם בעיר. הם החלו לזרום מכל הכפרים והערים מסביב.

מראשוני היהודים שהיגרו למקום היה אביו רבי חיים דוב שטנצל מהעיר טשענסטחוב. כמו כן הגיע למקום חנוך הענדיל פרומר שהיה חייט העיירה. ר' הענדיל היה אביו של הגה"ק רבי אריה צבי פרומר הי"ד - הגאון מקוז'יגלוב וראש ישיבת חכמי לובלין לפני מלחמת העולם השניה.
העיר צ'לדז' ממוקמת על גדות הנהר בריניצה במרחק 5 ק"מ מהעיר בנדין וקרובה מאוד לגבול הגרמני של הימים ההם.

מבריחי הגבולות סימנו את העיר צ'לדז' כנקודה חשובה הממוקמת על יד הגבול עם גרמניה שבה ניתן להתמקם ולבצע את ההברחות הגבול. עד שנת 1863 לספירתם, העיר היתה נוצרית כולה, ועל היהודים נאסר להתגורר בעיר. אולם בשנה זו, הממשל הרוסי מתיר ליהודים להיכנס ולהתגורר בעיר.

הישובים מסביב

אזור זגלמביה שבדרום מערב פולין, הקיף מספר ישובים שבהם התרכזו היהודים בימים ההם. בנדין היתה העיר המרכזית, והערים סביבה היו סוסנוביץ, פיאסקי, קסאוור, מילוביץ, גרויצה, חנצ'ין,פינצ'וב, חמלניק, סטאשוב, וודיסלב, וולושצ'ובה, וולברום, שציקוצין ז'ארקי, זאבריצה, דומברובה, שטשמישיץ אולקוש, צ'אנסטחובה. מכל הכפרים והערים מסביב היגרו היהודים לטשעלאדז' בניסיון להתפרנס בעיר, עקב התפתחותה הכלכלית בזכות הפחם שנמצא בה.

חלק מהיהודים הראשונים שהיגרו לעיר, שם משפחתם נקבע על פי העיר שמהם הגיעו. לדוגמא: ז'רונוביצר, מייחובר, שטיקוצינר, וולברומר, משפחת שוייצר העשירה מבנדין, והמשפחות: קליינר, היידה, רוזנברג, ברין, קלינמן, ברמן, רכניץ, שטרוכליץ, פישמן ועוד.

שטיבאלך חסידיים נפתחים בזה אחר זה

היהודים מתחילים עם הזמן להתמקם באזור ואט אט מוקמים עוד ועוד בתי כנסת בעיר. הנוצרים המקומיים החלו לגלות קהילות ושטיבלך חסידיים בעירם, חסידות גור, חסידות קרימילוב, חסידות רדומסק. חברי מועצת העיר מטעם היהודים היו שניים. דודו של המחבר, חיים שוייצר אחיה של אימו של המחבר פראדיל געננדיל. כמו-כן שימש בתפקיד צבי רכניץ חבר מועצת העיר. גבאי בתי המדרש היו: האחים גלברט, שאול שוורצבוים, מנדל בוזיקובסקי, יצחק כהן, ובעריש היידה,

אדמו"רים רבים פקדו את העיר שהפכה למוקד של היהודים, האדמו"ר הבריקובי, רבי דויד מלעלוב, האדמו"ר מזוריק, שניהלו "טיש" בעיר, ויהודי העיר תמיד התרגשו לרגל ביקוריהם בעיר.

יהודי העיר, אירחו את החיילים היהודים שהגיעו מרוסיה ואוקראינה מטעם השלטון על מנת לשמור על בתי החרושת והמכרות מטעם הממשלה הרוסית ששלטה בפולין באותם ימים, והחיילים שהיו צמאים לאידישקייט, היו נכנסים לבתי המדרש לשבת אחים, ללמוד ולטעום איזה דף גמרא, ולאמירת תהילים, הרוסים והאוקראינים היהודים התערבבו עם יהודי טשעלאדז הפולנים.

הגאון מלובלין הרב שניאור זלמן פרדקין ובעל מחבר הספר "תורת חסד" היה פוסק חב"די ומחסידיו של ה"צמח צדק". הוא נאלץ לעקור ממקומו עקב מלשינות, ולעבור דרך העיר צלדז'. יהודי העיר קיבלו אותה בזרועות פתוחות.

את מי בירך הרבי שלא כדרכו?

כשהיה (ר' שלמה) בן עשר שנים לקח אותו אביו לרבי מחנצ'ין (נכדו של החוזה מלובלין) רבי חיים שמואל הלוי הורביץ.

כששהה הרבי באגראדזעניץ סמוך לעיר פילץ. אביו ר' חיים דוב, מסר את הקוויטל לרבי, "וכשהוא הגיע לשם שלמה הוא שאל עליו" מספר אביו. "אמרתי לרבי שהוא נמצא בחדר, והוא היה עומד מאחורי, אלא שהיה דוחק בחדר והרבי ביקש לראות אותו והראיתי אותו לרבי".

ואז הרבי אמר בהתפעלות "אוהה אוהה" והסתכל על בני שלמה כמה רגעים, ובירך אותו, וזה היה פלא שלא היה דרכו בכך לברך". (נכדו של הרבי מחנצ'ין, רבי קלונימוס קלמיש שפירא, שימש כאדמו"ר מפיאסצנה מחבר הספרים "חובת התלמידים" ו"אש קודש" ונרצח בשואה ע"י הנאצים ימ"ש. )

המעבר לישיבה והניתוק מבני משפחתו

כבר בתור ילד, למרות שובבותו הרבה, הצטיין שלמה בתפיסה מיוחדת, והתמדה שלא התאימה לילדים בגילו. בהגיעו לגיל 11 הוא כבר לא התאים ללמוד עם בני גילו, ואביו שקלט שבנו חייב להתקדם, החליט לשלוח אותו ללמוד באמסטוב.

הפרידה של שלמה ממשפחתו הייתה קשה. אימו פראדיל גיננדיל הייתה קשורה בנפשו מצד אחד, אך לא רצתה להפריע להתקדמותו ברוחניות ובתורה. למרות הקושי, נפרד שלמה מהוריו, ונסע עם העגלון לישיבה החשובה באמסטוב.

באותם ימים מי שהיה הדמות החשובה בישיבה, היה הגאון מאמסטוב רבי אפרים צבי איינהורן שהיה אב"ד ור"מ בישיבת אמסטוב, שניהל ביד רמה את הישיבה שבה התקבלו טובי התלמידים החסידיים בפולין. שלמה השתלב במהירות בישיבה, ונראה מהתלמידים המיוחדים עם דבקות מיוחדת בתפילתו, התמדתו העיקשת בלימוד ויראת השמים שלו.

הישיבה באמסטוב היתה מהישיבות הראשונות בפולין, אשר כל גדולי בית סוכוטשוב קיבלו בישיבה זו את חינוכם הראשון. בלימוד. הגאון מאמסטוב נסתלק בכ"ד בתמוז שנת תרס"א בהיותו בן מ"ז שנים.

המעבר לישיבה של רבי יעקב יוסף רבינוביץ

בגיל 13 בשנת תרנ"ז נסע ללמוד בברזעזניצה אצל רבי יעקב יוסף רבינוביץ זצ"ל שהיה אב"ד שם. הקשר המיוחד שנקשר שלמה לרבו היה מאוד מיוחד. לאחר שהתקבל ר' יעקב יוסף להיות אב"ד בקהילת קלאבוצק נסע איתו לשם ולמד עוד שנה נוספת חורף וקיץ. בשנת תרנ"ט נסע ללמוד אצל האב"ד שם בעל "האמת טוב".

המעבר לישיבת סוכוטשוב

בחורף תרס"א, כשהוא בן 17 נסע ללמוד לזמן חורף בישיבת סוכוטשוב של האדמו"ר רבי אברהם בורנשטיין חתנו של הרבי מקוצק.ובעל "האבני נזר" . בישיבה זו הוקנתה שיטת הלימוד החריפה שהנהיג חותנו של האדמו"ר רבי מנדלי מקוצק. בישיבה זו גם למד בו דודו הגאון מקוז'יגלוב רבי אריה צבי פרומר בעל מחבר הספרים ”שיח השדה", ו"ארץ צבי". כמו כן הרב אברהם וינברג מחבר הספר "ראשית ביכורים" שנרצח בשואה.

לאחר מכן שב לעיר הולדתו לסיים את לימודיו בישיבה בעיר טשעלאדז'.

אירוסיו בבית דודו העשיר ביחד עם הגאון מקוזי'גלוב

לדודו יהודה שרגא (יודא פייבל) שווייצר - אחיה של אימו פראדיל גיננדיל שטענצל לבית שוייצר, היתה אחוזה מפוארת בעיר מילוביץ והוא אחד מעשירי חבל זגלמבייא.

בתו של יהודה שרגא, אסתר שווייצר התחתנה באותם ימים בחתונה מפוארת במילוביץ עם בן-דודה הגאון מקוז'יגלוב רבי אריה צבי פרומר שהיה גם בן דודו של הרב שטנצל. (אמו של הקוז'יגלובר – מרת מרים קיילא היתה אחות של חותנו – יהודה שרגא ושל אמו של המחבר מרת פראדיל גננדיל)

כמה ימים אחרי החתונה בסעודת שבע ברכות האחרון של הרב פרומר, נערכה שמחת האירוסין של שלמה שטנצל עם מריים ביילא בתו של השו"ב והמו"צ של סוסנוביץ הרב מוטל שוחט צוויגענהאפט.

הרב אפרים מרדכי צוויגנהפט זצ"ל

נישואיו בסוסנוביץ

בגיל 18 בקיץ באור לט' אלול תרס"ב (10-9-1902) נשא לאישה, את הרבנית מרים ביילא בתו של הרב אפרים מרדכי צוויגנהפט ואמה דאבא לבית פישל ליכט-צייער. מריים ביילא, הייתה אשת חיל, ונשאה עליה את עול גידול 7 הילדים כאשר בעלה רבי שלמה היה דבק בתורה.

חמותו הרבנית דאבא צוויגנהפט

סיפור המופת של לידת חותנו ר' מוטל

[[File:הרב אפרים מרדכי מוטל צוויגנהפט.jpg|thumb|חותנו הרב אפרים מרדכי צוויגנהפט הקשר המיוחד, שנוצר בין ר' מוטל חמיו לבינו היה מיוחד במינו. ר' מוטל סיפר לבני משפחתו את סיפור נס לידתו. הסיפור הבא מבוסס על עדותו של הרב שלמה זאב צוויגנהפט זצ"ל מניו יורק נכדו של ר' מוטל, שמובא בספר "מגדל דוד". אימו של ר' מוטל, מרים, כשהיתה ילדה, חלתה במחלה איומה.אביה הרב מארקאוויעצקי (ששימש כרואה החשבון של ר' בונים מפשיסחא). לקח אותה מיד למגיד הגדול מקוזניץ. המגיד ציווה על האב להשאיר את הבת מרים בביתו והוא ינסה לרפאות אותה. הנשים והמשרתות בבית נתנו לילדה מרים עשבי מרפא, וירקות שונים במטרה לרפאות אותה. כמה פעמים הושיב המגיד לידו את מרים הילדה בעת לימודו. פעם אחת באמצע הלימוד, קרעה הילדה מרים את אחד הדפים של הספר הקדוש שהיה על שלחנו של המגיד הקדוש, וכשהילדה מרים הבינה מה היא עשתה, היא החלה לבכות. המגיד ניסה לנחם אותה, ואמר לה: "בעזרת השם את תנשאי לבעל שהוא חכם ותלמיד חכם, ויהיה לכם בן, בת, ושני בנים, ולבסוף עוד בן. מרים לא שכחה את ההבטחה של "המגיד" וכשנשאה לר' אריה מנחם צווייגענהאפט, תלמידו של רבי דוד מלעלוב, ומחסידי החוזה מלובלין, נולד להם אכן כפי ההבטחה בן ובת ושני בנים. אבל הבן האחרון שהבטיח להם "המגיד" עדיין לא נולד. עבר זמן רב, וחדל להיות למרים "אורח כנשים". ובעלה ר' אריה מנחם התאונן, שכנראה בסיבת חטאיו לא מתקיימת הבטחת המגיד הגדול מקוזניץ זי"ע בשלימות. עד שבשנת מ"ט לחייה, לאחר שכבר חדל להיות לה אורח כנשים, חזר לה עדנותה ונולד לה בן בשנת החמישים ונתקיים ברכת המגיד מקוזניץ. ואותו הבן היה זה חותנו של המחבר ר' מוטל. כשהרבי הרה"ג מסוכוטשוב בעל ה"אבני נזר", היה רואה את חסידו ר' מוטל, היה אומר לו תמיד :אתה הרי "א קוז'ניצר מויפת".

חמיו של הגאון מסוסנוביץ ר' מוטל שוחט, או בשם המלא הרב אפרים מרדכי צוויגנהפט שימש כשו"ב ומו"צ בעיר סוסנוביץ. והיה מהחסידים המכובדים של חסידות סוכוטשוב לפני השואה. ר' מוטל היה צאצא של הט"ז דרך אביו ר' אריה מנחם צוויגנהפט.

ר' מוטל זכה לאריכות ימים מופלגת. כשנתיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה נפטר בשיבה טובה בג' שבט תש"א וקבור בבית העלמין היהודי בסוסנוביץ.

הקופסה הסודית הנעולה בביתו

מאז חתונתו, בחדר קטן בביתו, הסתתרה קופסה מסתורית באחת מפינות החדר. התיבה הייתה נעולה כל השנה. לאף אחד מבני ביתו כולל הרבנית מריים ביילא, או אחד מילדיו לא הייתה גישה לקופסה הסודית. ילדיו הסקרנים יעקב יוסף, יונה, הירש לייב ונחום, ניסו להבין מה יש בקופסה, אולם לא קיבלו מעולם את התשובה. רק לרבי שלמה היה המפתח שפתח את התיבה המסתורית.

לאחר חצות בלילה, הוא קיים ההלכות שלחן ערוך או"ח סימן א:

" ישכים קודם אור הבוקר לקום להתחנן לפני בוראו... וקיים מידי לילה את תיקון חצות. לאחר פטירתו ממחלה בגיל צעיר מאוד, ילדיו ניגשו בחרדת קודש, לחדר הקטן, בה הסתתרה התיבה הסגורה על מנעול, על מנת לראות מה הסתתר בתוך הקופסה, האם יהלומים, זהב וכסף?

כאשר פתחו את התיבה, גילו ילדיו, כי לאחר חתונתו הוא החל במנהג, לאחר שכל בני הבית היו עמוק בשנתם, היה ניגש לתיבה הנעולה, הוציא משם את "הספר המיוחד" של חשבון הנפש, והחל לכתוב את כל מה שעבר עליו במשך כל היום ואת עוונותיו. ותמיד סיים את המשפט:"השי"ת יכפר בעדי".

וכתב, כי את כתיבת "חשבון הנפש היומי", נהגו גאונים וצדיקים כמו ה"חתם סופר" שכתב ספר זיכרון משלו על כל מה שעבר עליו מידי יום, החיד"א ז"ל חיבר ספר מסע על חייו והוא קרא לספר הזה "מעגלי צדק". וע"כ התחיל לכתוב "חשבון הנפש". וכתבו בניו בהקדמה שיש להביא ראיה לזה ממסכת שבת דף י"ב שכתוב רבי נתן אומר קרא והטה וכתב על פנקסו "אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי" מתברר כי רבי ישמעאל בן אלישע כתב פנקס מיוחד של חשבון הנפש שלו מידי יום.

כמו כן היה בקופסה, פנקס מיוחד שהיה נקרא פנקס המעשר. שם הוא תיעד את המעשרות שהוא אמור לשלם. בעניין זה מספר אביו:" שהיו ימים שלא היה לו מה לאכול".

בניו מספרים כי פעם היה בחדר הקטן בו התבודד ודפקנו על הדלת, הוא צעק "נו" ופתח בחיפזון את הדלת, וסגרו מיד.

רבנו יונה נגלה אליו בחלום

כשנולד בנו יונה, הברית נערכה בער"ח אלול. בערב הברית הגיע אליו בחלום (ע"פ המקובל במשפחה) "רבינו יונה גירונדי" וביקש ממנו לקרוא את הנולד על שמו. בחשבון הנפש שלו הוא כותב: "קראתי שמו יונה על שם רבינו יונה החסיד מחבר שער התשובה, ושער היראה מטעם כמוס עמדי...." ואכן בנו רבי יונה שטנצל זצ"ל, היה לאחד הרבנים הידועים בארץ ישראל בשנים שלאחר השואה, והוא ייסד את לימוד "המשנה וההלכה היומית" בארץ ישראל ומלוחמי משמרת השבת של העיר תל אביב. (בנו של רבי יונה, הרב שלמה שטנצל זצ"ל, יו"ר המפעל ללימוד המשנה וההלכה היומית, המשיך במסירות רבה וביתר שאת בהפצת הלימוד אצל כלל ישראל, וחתנו מנהל כעת את הארגון בהצלחה רבה. )

אשתו הרבנית מריים ביילא

הרבנית מרים ביילא שטנצל יושבת מימין לצידה משמאל ביתה אסתר צוויגנהפט ונכדתה ציפורה שכולן נרצחו בשואה

[[File:מריים ביילא שטנצל מימין עם המטפחת.jpg|thumb|אשתו הרבנית מריים ביילא שטנצל (בתמונה מימין) ביתו של הרב אפרים מרדכי צוויגנהפט זצ"ל ]] ללא מסירותה של הרבנית, לא יכול היה ר' שלמה להתמסר להרביץ תורה לתלמידיו. בימים ההם, תנועת ההשכלה כידוע, חללים רבים הפילה, ,. והשפעתה היתה לפעמים אף על בני התורה המעולים ביותר באותה תקופה ר"ל. את חינוך הילדים תפסה במנהיגותה הרבנית מריים ביילא וכך כותבים ילדיה בהקדמה לספר קהלת שלמה: "היו עיניה פקוחות על דרכינו להדריכנו ביושר מסילה, שלא להטות מני אורח סלולה, ותדרך אותנו בדרך הישרה לבל ניפול אל בור הסירה. הייתה מתאמצת בכל כוחה, נגד רוח העת, לבל תמסרנו לעם הארץ, לבני חת". לאחר פטירתו של רבי שלמה, הציעו לאלמנתו מריים ביילא, את הגאון ר' חיים עוזר גרודזנסקי (שהתאלמן באותה תקופה). האלמנה מריים ביילא החליטה לשאת על שכמה לגדל את 7 ילדיה לבד, ואמרה: "כמו בעלי הקדוש, לא יהיה לי אף פעם ואני מעדיפה להישאר אלמנה". מרת מרים ביילא בת ר' אפרים מרדכי מוטל נרצחה בגיל 56 בר"ח אב תש"ג ע"י הנאצים ימ"ש הי"ד.

בגיל 21 מונה לרב העיר טשעלאדז'

תושבי העיר טשעלאדז' שראו את בן עירם שגדל לגאון וקדוש, לא הסכימו לוותר עליו. ור' שלמה מתמנה לתפקיד רב העיר שלוש שנים בלבד אחר נישואיו והוא רק בן 21 שנים. אביו הדיין של העיר רבי חיים בעריש, העריצו עוד בחייו. הוא מספר כי הרבי מרדומסק בעל ה"כנסת יחזקאל" חשש שאולי יהיו אנשים שיהיה להם בכל זאת קשה לקבל רב צעיר כ"כ לרבנות העיר , וביקש מאב"ד של ממעכאוו שהיה זקן מופלג (והגיע אז לשמחת הנישואין בבית הרבי מרדומסק), לנסוע עם רבי שלמה לטשעלאדז', ולדרוש דרשה שינהגו בו בכבוד.והוסיף הכנסת יחזקאל – הרבי מרדומסק ואמר שאם לא טרדת הנישואין וטרדת העולם שהם כאן הייתי נוסע בעצמי לטשעלאדז' לעשות לו איזה טובה כי הוא ראוי והגון לכך. תקופה זו בה כיהן כרבה של טשעלאדז' נמשכה 4 שנים עד שהעביר את רבנותו כמו שיסופר ע"כ בהמשך. זמן מה לאחר מכן נתקבל לר"מ ומו"צ בעיר סאסנאווצע, בה כיהן עד יום פטירתו. במקביל לרבנותו בטשעלאדז' התמקד ר' שלמה במסירת שיעורים לתלמידים שרצו להתאבק בעפרה של תורה, וזה היה אחת השאיפות המשמעותיות ביותר של חייו "להעמיד תלמידים הרבה".

מוכר תכשיטים וקונה ספרי קודש

אף כשהשעה היתה דחוקה לו, ספרי הקודש היו בראש סדרי העדיפויות שלו. היה קונה ורוכש ספרים על חשבון התכשיטים שהוא היה מוכר אותם.

בשבת האור היה דולק בכל הבית.

חלק מספרי הקודש של המחבר, עם הערות בכתב ידו, קיימים כיום ונמצאים בידי נין המחבר יונתן שטנצל .והנה רשימה חלקית מהספרים שלו מאותם ימים:
ארחות חיים, בית האוצר, בן פורת, דברי חיים, דורש לציון, דרך פקודיך, דרשות גברי, המאסף, המשיחה והתשבורת, הפלאה, הפלס, הפרדס, חושב מחשבות, חלקת יואב, חתם סופר או"ח, יין לבנון על מסכת אבות, ילקוט קרית ארבע, כתר תורה, לחמי תודה, מגדל עז, מחנה חיים, נחמד ונעים, פחד יצחק, צאן קדשים, קב הישר, שו"ת מהרשם, שו"ת רדב"ז, שואל ומשיב, שורש ישי, שירי תפארת, שערי זוהר תורה, שערי תורה, תפארת צבי, תפארת שלמה, תשבץ, שערי תורה, תפארת יעקב, אהבת שלום, כי עת לחננה, חלקי אבנים, הפלס, דבש לפי, מחנה חיים, כנסת יחזקאל, תורת משה ועוד

היד הרועדת של השוחט

באחד הימים טענות על ליקויים בשחיטה של השוחט בעיירה החלו לצוץ. טענות אלו כמובן הסעירו את תושבי העיר צ'לדז'. שנים רבות עשה השו"ב השוחט המקומי את מלאכתו נאמנה, והיה ידוע ביראת-השמים שלו, בהידוריו ובזהירותו הרבה. לא היה בעיר מי שפקפק בכשרות הבהמות והעופות ששחט. אולם בעת האחרונה ניכר היה כי הזקנה נותנת את אותותיה בשוחט הזקן. ידיו החלו רועדות. הכול ידעו כי העברת השוחט ממשרתו היא צעד מכאיב וקשה, אך לא היתה ברירה. כמה מבני העיר פנו אל רב העיר, הגאון רבי שלמה שטנצל, וסיפרו לו על רעידות הידיים של השוחט הזקן. הקצבים באו אל הרב, בטענה כי השוחט מטריף להם בהמות בעקבות הרעידות בידיו. עתה עמד הרב הצעיר לפני התמודדות קשה ביותר. הוא החליט לזמן אליו את השוחט ולבחון את עבודתו. השוחט הבין את סיבת זימונו אל הרב, והתייצב לפניו הרב ביקש מהשוחט הזקן לשחוט תרנגול לנגד עיניו. השוחט רצה להוכיח את יכולתו, ובזריזות תפס את התרנגול ועשה את המלאכה, אבל הרב הבחין ברעד ניכר בידו של השוחט, שאחזה בסכין בעת השחיטה. התברר כי השוחט אינו מסוגל עוד לעסוק במלאכת השחיטה, שאחד מתנאיה שהסכין ישחט שחיטה חלקה וללא רעד. בלב כבד נאלץ הרב להודיע לשוחט כי מהיום והלאה לא יוכל עוד לעסוק במלאכת השחיטה. השוחט שב לביתו במפח-נפש, ובעיר החלו להתארגן למציאת שוחט שימלא את מקומו. עוברים מספר שבועות וערב אחד, בשעה מאוחרת, כאשר הגאון רבי שלמה יושב בביתו ועוסק בלימוד תורה, נשמעים דפיקות בדלת. בפתח עומדים השוחט הזקן ואשתו, שפופים ונכלמים. הרב מזמינם להיכנס ומבקש לשמוע את אשר על ליבם. בקול שבור מסבירים השניים כי מלאכת השחיטה, שבה עסק הבעל, היתה מקור פרנסתם כל השנים. לאחר שהופסקה עבודתו כלתה הפרוטה מכיסם, והם הגיעו כמעט עד פת לחם. באותם ימים מיותר לציין עדיין לא היה נהוג לאגור קופת פנסיה לחיסכון לימים שאחרי הפרישה מהעבודה. ליבו של רבי שלמה נשבר. כמה קשה הזקנה, הרהר לעצמו. יהודי ירא-שמים, שנהנה מיגיע כפיו ועסק במלאכת-קודש בנאמנות כל ימיו, נאלץ עתה לחיות חיי עוני ומחסור. הרב הצעיר ניסה כמובן לעודדם כמה שאפשר ,ובני-הזוג יצאו מביתו רגועים יותר משנכנסו בראשו של הרב הבשיל רעיון. באותם ימים פנה אליו בן דודו הרב אריה צבי פרומר, לימים רבה של קויז'יגלוב, וראש ישיבת חכמי לובלין, וביקש ממנו שאם ייוודע על עיר כלשהי שהתפנתה בה משרת רב, ישמח אם יעדכן אותו על כך. הרב פרומר היה אז אברך גאון צעיר אחרי חתונתו ,וחיפש משרת רבנות במחשבה שכך יוכל גם להתפרנס וגם כמובן לזכות להשאר בעולמה של תורה. הוא לא שיער שהתשובה לבקשתו תינתן מהר כל-כך. הרב שטנצל פנה אל הרב פרומר והציע לו עסקה.

"מה לרב שטנצל ולעסקים?!", תהה הרב פרומר, אולם מיד נוכח כי מדובר בעסקה מסוג אחר.

הסביר הרב שטנצל: "יודע אני כי קיבלת נדוניה נכבדה לחתונתך. מוכן אני לעשות איתך עסקה ולמכור לך את הרבנות שלי כאן, תמורת משכורת של שנתיים מדמי הנדוניה שקיבלת". הרב שטנצל תלה את מבטו ברב פרומר והמתין לתשובתו. דבריו הדהימו את הרב פרומר. האוּמנם הרב מבקש להתפטר ממשרתו ולמסור לו אותה תמורת כסף?! הוא הביט שוב ושוב ברב שטנצל וראה כי ארשת פניו רצינית לחלוטין. הוא הבין כי לרב שטנצל יש מן הסתם סיבות כִבדות משקל להחלטתו זו, והשיב בחיוב. באותו יום העביר לידיו את הכסף – את המשכורת שוות שנתיים מההנדוניה. בשעת לילה מאוחרת נקש הרב שטנצל על דלת ביתו של השוחט. כשנכנס אל הבית לא האמינו השוחט ואשתו למראה עיניהם. הרב הושיט לידיהם צרור גדול ובו שִטרות כסף רבים. זה היה הכסף שקיבל מהרב פרומר, והועבר במלואו לידי השוחט. הרב אמר לשוחט ולרעייתו כי בכסף הזה יוכלו לכלכל את עצמם עד יומם האחרון, נפרד מהם בלבביות וחזר לביתו. כעבור כמה ימים נודע לכל כי רבי שלמה שטנצל ארז את מיטלטליו ועזב את העיר טשעלאדז' מקום הולדתו ומקום רבנותו וכי את מקומו החליף הרב אריה-צבי פרומר הידוע בכינוי הקוז'יגלובר. לאחר עזיבתו של הרב פרומר והמעבר לקוז'יגלוב, מונה הרב אליעזר ליפמן צבי הלוי לוינטל לרב העיר.

המעבר לעיר סוסנוביץ

רבי שלמה, עבר לעיר סוסנוביץ כפי הנראה בערך בשנת תרס"ט , בתחילה שימש כראש ישיבת " "יגדיל תורה" בסוסנוביץ הישנה. לאחר מכאן עברה הישיבה לסוסנוביץ החדשה לבית המדרש העירוני. סגנון הלימוד של דרך הפלפול הפולני של רבי שלמה, משך אליו את התלמידים המובחרים של אזור זגלמביה בפולין, והישיבה היתה הישיבה המרכזית של האזור.

שיעוריו לתלמידיו

עוד מעיד עליו אביו ר' חיים דוב, "היה רגיל לומר הרבה פעמים קודם לימוד השיעור איזה מילתא דבדיחותא.

בספר סוסנוביץ:" בסוסנוביץ התייחסו אליו מלבד כאל רב ודיין העיר, גם כקדוש ובעל מופת. והתחשבו בו מאוד בכל מקום".

הוא פרסם מאמרים של חידושי תורה בכתבי עת הרבניים הנקראים "הפרדס". בסוסנוביץ הוסיף לעסוק בתורה, רכש ספרי קודש שונים, שחלק מהם נמצאים בידי המשפחה כיום וחתומים בכתב ידו.

תפקידו כדיין בסוסנוביץ

בסוסנוביץ ישב על כס הדיינות, ובחשבון הנפש שלו הוא כותב:" ביום א י' אייר, היה אצלי ה שפיגעלמאן ויספר לי שיש לו סכסוך עם א'. ושאלמדנו מה לטעון. ואח"כ בא אלי עם בעל דינו ולא רציתי לקבלם".

הוצאת ספריו

ילדיו מספרים בהקדמה, כי מגודל התמדתו בתורה, לא היה לר' שלמה זמן לשבת ולכתוב את החידושים שהוא חידש. הוא כתב מעט מאוד ממה שחידש. בסוף ימיו בעת מלחמת העולם הראשונה כשהיתה פרנסתו דחוקה מאוד עלה בלבו רעיון לכתוב איזה ספר על מנת שיהיה לו איזו הכנסה, אף כי אמר, כי קודם גיל 40 אינו רוצה להדפיס שום ספר, אולם עקב הלחץ הכספי שהיה נתון באותה תקופה שאל ר' שלמה את הרבי מרדומסק, והרבי נתן לו רשות להדפיס ספר. ר' שלמה אמר אז לאשתו הרבנית כי אם ידפיס ספר יהיה זה על פרשיות התורה.מכיוון שבעת מלחמה, אין זמן להדפיס ספר פלפולים ושאלות. וכאשר שאלה אותו האם כבר כתב ספר על התורה ? הניח את ידו על מצחו ואמר:"שיש לי הכל בזכרון ודברים טובים אינם אבודים ממני ואם ישב לכתוב, יזכור את הכל" ובניו מסיימים את ההקדמה באכזבה: "כי לא מצאו רק מספר דפים על תורה". מאחר והוא נפטר ממחלה בגיל מוקדם - בגיל 35.

דבקותו בלימוד

אביו ר' חיים דוב מעיד עליו בהקדמה לספרו "קהלת שלמה" כי הרב המחבר היה גדול בהתמדתו בתורה, כמעט ולא הלך ד' אמות ללא תורה ויגע מאוד בלימוד התורה.

סיגופים ושינה ביום

• היה נזהר לא לישון ביום, חוץ משבת קודש, אף שהיה ניעור כל הלילה. ונמצא בחשבון הנפש שלו שהיה מסגף את עצמו "ישנתי על הספסל למען יהיה לי לכפרה"

הזהרו בגחלתם...עקיצתם עקיצת עקרב

במשרה בה שימש כרב, השתכר סכום קטן מאד, שלא היה כדי מחיה. אביו ר' חיים דוב כותב בהקדמה לספרו הראשון שיצא אחרי פטירתו "קהלת שלמה" : "היו ימים שלא היה לבני מה לאכול". למרות שהרב מבנדין דרש להוסיף לו למשכורתו הדלה קמו לו מתנגדים מעסקני הקהילה שסירבו לעשות זאת. וכותב המחבר בפנקס שלו: בשבת אחת רצו להתאסף בבית המדרש נגדי (ע"כ שהרב מבנדין דרש להוסיף למשכורתי) ור' נחמיה (כנראה הגבאי) לא נתן להם וסגר הדלת. ובשבת-קדש לעת ערב, בנו של אחד מראשי המתלוננים נפל מן ההר ושבר צלעותיו. ומסיים המחבר וכותב: והשי"ת ישלח רפואה שלימה לכל חולי עמו בית ישראל וישים שלום על כל ישראל. וכמו"כ, כותב המחבר בפנקס חשבון הנפש שלו, על אבל שניגש לעמוד בחול המועד, ואמרתי לו שאסור, ולמחרת שוב ניגש, והזהרתי אותו שוב שאסור, ולא ענה לי, והתפלל, וביום שלאחריו מת הילד שלו פתאום. ובמקום אחר כותב: ביום ג' כ"א טבת, בחזרתי מהמקוה לא הניחו אנשי החיל הפולנים להלוך, ונתנו לי הכאה עם קנה השריפה, ונשבר קנה השריפה.

היומיים האחרונים של ימיו, האם הבן יכול לצאת הנחת תפילין מאביו?...

הגאון רבי שלמה, חלה במחלה קשה ונסע למעיין המרפא שצ'אבניץ הרחוקה מעירו ושם נסתלק בטרם עת אביו מספר בהקדמה לספרו כי למרות מחלתו הקשה שמחת החיים שלו לא פסקה לרגע. יומיים לפני פטירתו הוא ראה את אביו רבי חיים דוב מניח תפילין, רבי שלמה היה כבר חולה קשה, וכבר לא יכול היה להניח תפילין, ואז אמר לאביו דרך צחות שיוציא אותו ידי חובת מצות תפילין, שמאחר וברא כרעא דאבוה והרי גופך כמו שהנחת על גופי..." למרבה הצער, לא זכה לאריכות ימים, ונפטר בה' באלול תרע"ט, בהיותו בן שלושים וחמש שנים בלבד.

נגלה בחלום לאביו הדיין לאחר פטירתו

הוא בא בחלום לאביו רבי חיים דוב, לאחר פטירתו, שיזהיר את אחד מבני המשפחה שלא היה מה"מדקדקים" במצוות, שח"ו לא יגלח זקנו בתער מאחר ועוברים 5 עבירות מהתורה. (את הסיפור שהגאון רבי שלמה הגיע בחלום, כותב אביו רבי חיים דוב בצוואה שכתב לבנו אברהם נחום.)

ילדיו

ילדי הגאון מסוסנוביץ חמישה מתוכם הושמדו בשואת אירופה עם משפחתם

צאצאי הגאון מסוסנוביץ

הרב יעקב יוסף שטנצל ואשתו מירל לבית ברקוביץ וחמשת ילדיהם נעקדו על קידוש השם
הרב יונה שטנצל מייסד לימדו המשנה היומית ואשתו הרבנית שבע שטנצל
שרה פוקס אשת ר' יצחק יונתן פוקס ושני ילדיהם נרצחו על קידוש השם בשואה.

הרב צבי יהודה שטנצל ואשתו מינה בת אהרון ו- יוכבד מנדלבוים ובתם טובה נעקדו על קידוש השם בשואה.
ר' נחום שטנצל ואשתו מאשה לבית רוזנברג
אסתר צוויגנהפט אשת הרב שלמה זאב צוויגנהפט וילדיהם ציפורה ומשה. היא ושני ילדיה נעקדו על קידוש השם.
רחל נרצחה כרווקה.

אילן היוחסין של משפחת הרב שלמה שטענציל