מחבר:שלמה שטנצל (מסוסנוביץ)/קהלת שלמה/אות ה

ספר

חידושי הגאון מסוסנוביץ –קהלת שלמה אות ה

מאת הרב הגאון חסידא ופרישא עניו ושפל רוח יראת ה' היא אוצרו מרנא ורבנא מו"ה שלמה שטענצל זצללה"ה ראש ישיבה ואב"ד דק"ק סוסנוביץ בפולין מלפנים רב דק"ק טשעלאדז. נפטר בדמי ימיו בה' אלול תרע"ט:

הא מני

• לשון זה יתכן גם אם אין שום חולק על אותו מ"ד, ורק משום דהאי מ"ד קאמר לה אמר בש"ס כהאי לישנא, כן נראה מדברי הש"ס בקידושין (ב:) הא מני ר' שמעון היא ולא מצינו שום חולק בזה, וגם לא שייך כלל פלוגתא בזה. ומעין דוגמא לזה עיין בצל"ח על ברכות (ג: ד"ה סבר) ובמ"ש שם.

הבטה

• לשון זה משמע מלמעלה למטה, רש"י בראשית (טו, ה) ועיין רש"י פר' חקת (במדבר כא, ח) שהבטה הוא בכוונה יותר מראיה.

הבטחת הקב"ה לטובה

• אם חוזר בה לפעמים, עיין ברמב"ם בהלכות יסודי התורה (י, ד) ולחם משנה שם.

הואיל ואתעביד בה חדא מצוה ליתעביד ביה מצוה אחריתא

• ש"ס ברכות (לט:).

הוכיח סופו על תחילתו

• מאן ס"ל הכי, עיין ש"ס חולין (לט:).

הגיע

• משמע לתחילת העיר, תוס' ריש גיטין (ב. ד"ה ואשקלון).

הוה אמינא

• גם ההו"א של הש"ס יש לו מקום, עיין אהל אלימלך (אות רצב).

הוצאה

• לענין איסור הוצאה ביו"ט, עיין במערכת י' (יו"ט).

היתירא בלע

• היכא דהיתירא בלע דעת האור זרוע דלא אמרינן כשנבלע בקדירה שנצטרך לשער נגד כל הקדירה משום דלא ידעינן כמה נפק מינה רק משערין באומד כמה נפק מינה, עיין בית יוסף או"ח (סי' תנא סוף ד"ה רגילין).

הכחשה והזמה

• דשיטת הרמב"ם ז"ל דאי הוי בהדדי לא דיינינן ביה דין הזמה, עיין בזה בספר צפחת השמן (דף עב) איזה חילוקים.

הכל

• איכא הכל לכתחילה ואיכא הכל דיעבד, ש"ס חולין (ב:).

הכל תלוי במזל

• עיין מערכת מ' (מזל).

הכנה

• הא דאסור להכין משבת לחול לכאורה י"ל שמותר להכין לצורך הבדלה, כיון שהבדלה הוא ג"כ לכבוד שבת, כדדרשינן זכור את יום השבת לקדשו זכרהו אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. אמנם עיין בשו"ע הרב ז"ל (סי' רנד) שמפורש שאסור להכין בשבת לצורך הבדלה.
• הכשר מים לקבל טומאה. אי מועיל קודם מחשבה בדברים שצריך מחשבה שיקבלו טומאת אוכלין, עיין חולין (קכח.) שהוא פלוגתא.

הלבנת פנים

• חומר הלבנת פנים דנוח לו שיפיל עצמו כו', ש"ס ברכות (מג:) ואם יהרג ולא יעבור על איסור זה עיין לקמן מערכת כ' (כ"ף הדמיון). ושם אם בן נח מצווה ע"ז.

הלבנת פנים חמור מחנופה

• תנא דבי אליהו (רבה פרק יח) מאה חנופים ולא אחד מגלה פנים, עי' בישועות יעקב (אות קכ).

הלוית מת נכרי

• אי שרי, עיין שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד (סי' שסט).

הלכה

• בכאן הנני לציין כמה כללים בענין פסק הלכה ואחלקנו לאותיות למען ירוץ הקורא בו:

מצינו להגאונים שפסקו הלכה כתלמיד במקום הרב משום שנראה להם סברת התלמיד יותר, עיין ברבינו יונה ברכות (טז: מדה"ר). והוא כעין מה שמצינו שיש להאמורא כח לפסוק הלכה כתנא היחיד נגד רבים אף שהאמורא לא יוכל לחלוק על התנא במקום שאין עליו חולקים. ועיין עוד ביד מלאכי (אות קעב) שמצינו להרמב"ם ז"ל שפסק הלכה כר"ע וכרבי אף לגבי רבים החולקים עליהם משום דמסתבר טעמיה דר"ע או רבי, והיינו נמי כה"ג. אף שהאמורא לא יוכל לחלוק על ברייתא, מ"מ בדבר שהוא בדקדוק המצוות מצינו חולק על הברייתא והלכה כמותו נגד הברייתא. עיין ברבינו יונה ברכות (טו. מדה"ר). בשעת הדחק יש לסמוך על שיטת היחיד לגבי רבים, היכא דלא איפסק הלכתא בגמ' בפירוש כהרבים אף דאיפסק בפוסקים, וביטול תלמוד תורה מיחשיב שעת הדחק. חכם צבי (סי' ק) ועיין חלקת יואב חיו"ד (סי' יט). במילתא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה קי"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי, והלכה כמאן דפשיטא ליה אף אי בעלמא היכי דפליגי אהדדי ולמר פשיטא ליה ולמר פשיטא ליה לאידך גיסא נקטינן כאידך. עיין שדי חמד מערכת ה (כלל קיג).

הלכה כסתם משנה

• היכא דאיכא סתמא כמר ותרי סתמא או תלתא כמר, אמרינן מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא וליכא הכרע, ש"ס יבמות (קא:).

היכא דתני ליה גבי הילכתא פסיקתא ש"מ דהילכתא הכי, ש"ס עבודה זרה (ז.) ועיין רא"ש פ" ק דברכות (סי' ט) מה שמחלק בזה. יחיד ורבים דקיימא לן הלכה כרבים גם בפוסקים, מ"מ בדבר התלוי בשינוי נוסחאות לא אמרינן הכי, עיין שו"ת מהרש"ם (סי' לז ד"ה אבל). אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה, ש"ס ב"ב (קל:) ועיש"ה ברשב"ם כמה חידושים. כל עדות הלכה הוא. מגיד משנה בהל' מלוה (יז, ב), ועיין בהגהות הרש"ש חולין (יט.) מש"כ בזה.

הלכה כרבי מחבירו

• לגבי ר' יוחנן בן נורי אין הלכה כרבי משום דאין הלכה כרבי נגד רבו. רא"ש בהלק"ט הלכות ציצית, הובא בב"י או"ח (ריש סי' יב). וצ"ע דר' יוחנן בן נורי לא רביה הוה רק בזמן ר' עקיבא, ואדרבה נימא הלכה כבתראי לפי מש"כ בעלי הכללים דגם קודם אביי ורבא הלכתא כבתראי אם לא הוה תלמידו, ואולי משום דר' נתן אמר לה שם בריש התכלת להאי דינא משמיה דר' יוחנן בן נורי משמע דגם הוא סובר כן, ורב נתן רביה דרבי הוה, אבל אין משמע כן בלשונו.

מצינו פלוגתא דתנאי דחד מחמיר וחד מיקל והמיקל לא רצה לסמוך עצמו למעשה על דבריו ועשה כהמחמיר, ואפ"ה פסקינן בש"ס הילכתא כהמיקל. עיין ש"ס חולין (מה:). הלכה מכלל דפליגי, ש"ס ברכות (לג:).

הַלֵל בראש חודש

• איכא ג' דעות ברא"ש ז"ל פ"ב דברכות (סי' ה), דעת רש"י ז"ל דלעולם אין מברכין עליו, ודעת ר"ת דלעולם מברכין עליו, והרי"ף ז"ל מחלק דיחיד אינו מברך עליו וצבור מברכין עליו.

הלנת המת

• אחר מיתתו אמאי אין מלינין עד שיראו בו סימני עיכול, דשמא לא מת ממש, עיין חת"ס חיו"ד (סי' שלח).

המן בן המדתא

• בירושלמי יבמות (פ"ב ה"ו) מבואר שלא היה בן המדתא ממש, אבל מתרגום שני נראה שהיה בנו ממש.

המקום ימלא לך חסרונך

• ש"ס ברכות (טז:).

הנאה

• היכא שנהנה אבל ההיזק יותר מן ההנאה, מבואר בש"ס חולין (ט.) לענין סכין של עכו"ם דלא חשיב הנאה ומותר באיסורי הנאה.

הנאה

• דבר שאסור בהנאה אי שרי לתת לכלבים של הפקר, ואי הוה איסור תורה או דרבנן, עיין אמרי בינה דיני פסח (סי' יט) שהמקור חיים מתיר בשאר איסורי הנאה חוץ מחמץ והמחבר אוסר.

הנאה מאחרים

• הרוצה ליהנות יהנה והרוצה שלא ליהנות אל יהנה, ש"ס ברכות (י:) ועיין ש"ס שם (ח.) גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. ולענין מי שיודע שם המפורש או שיודע קבלה מעשית אי שרי ליהנות מאחרים, עיין מה שציינתי בש"ס ברכות (י:) על הגליון .

הסכמה לספר

• ליתן הסכמה על ספר שיש בתוכו דברים הנוטים למינות כדי להציל עי"ז ת"ח ממאסר, עיין אהל נפתלי (אות ח).

==הסתה==.

• אין הסתה אלא באכילה ושתייה חוץ מהיכא דכתיב לגבי הקב"ה, ש"ס חולין (ד:).

הערמה

• שכתב בתבואות שור (בחי' על פסחים) לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן, דבדרבנן שריא הערמה ולא בדאורייתא. עיין א"א להגה"ק מבוטשאטש באו"ח (סי' רמו) שכתב דמה דאסור בדאורייתא הערמה זה אינו רק מדרבנן, ועיין בשדי חמד מערכת ה (אות עד), ובמה שציינתי שם בעיקר הדבר מה שחילק התבואות שור בין דאורייתא לדרבנן.

הפסד מרובה

• תרי קולי בהפסד מרובה לא מקילינן, ט"ז יור"ד (צא, יב) ועי"ש במשמרת שלום, ועיין בספר שם אריה בהשמטות שבראש הספר (השייך לסי' סא מחיו"ד), ועיין בפתיחה לגילוי דעת (אות לט).

==הפסק בתפילה==. עיין בטוב טעם ודעת (מהד"ק ריא) אם שח בתפילה כנהוג בזמנינו שאומרים באמצע השמונה עשרה הייליגער או לעבדיגער גאט העלף אינץ, אם זה הוי הפסק. (מכתב יד על שו"ע)

הקדש

דמפקיע מידי שיעבוד, עיין שו"ת מהרש"ם (סי' לז ד"ה והנה) דרק הקדש דאורייתא ולא דרבנן.

הקדש

אי חל על פחות משוה פרוטה, הוא פלוגתת רש"י ותוס' גיטין (יב:).

הרהור

• אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, ש"ס ברכות (יט.).

הרהור כדיבור דמי

• דאיפלגו בזה רבינא ורב חסדא בש"ס ברכות (כ:) אי גם בהרהור על דבר שאסור לדבר אמרינן הכי שאסור להרהר, עיין שו"ת שם אריה בהשמטות (סוף סי' א).

הרהור לאו כדיבור דמי

• הכי קי"ל באו"ח סי' סב, קא, קפה. אבל במקום אונס עיין סי' סב דבכה"ג כדיבור דמי, ואם עבר ממנו האונס אם צריך לחזור ולקרות עיי"ש בבאר היטב (ס"ק ב), ועיין במש"כ שם .

==הרהורים==. סגולה לבטל ממנו הרהורים עיין בספר דבש לפי (להחיד"א מערכת ה אות ט) שטוב לעסוק במסכת מכות ולהזכיר שם קר"ע שט"ן. ועיין בצעטיל קטן מהה"ק ר' אלימלך מליזענסק זי"ע אות ט סגולה לזה, יעוי"ש גם באות ז'. ועיין בספר רחמי האב (אות יח) ג"כ סגולות להנצל מהרהורים.

הריגה

• הנה יש לחקור אם שייך לשון זה על מיתה בידי שמים, ומצאתי בספר ערכי הכנויים להגאון בעל סדר הדורות (אות ה, הרג) שכתב בזה הלשון, הריגה יאמר אף על המתים בלא חרב כמו 'וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת' (ירמיה יח, כא), עכ"ל.

והנה עפר אני תחת כפות רגלי הגאון הנ"ל, אמנם תורה היא וללמוד אני צריך, דמאי דפשיטא ליה דשייך לשון הריגה גם על מיתה בידי שמים לענ"ד אין דבר זה מוסכם, דחזינא למרן מהרש"א בחידושי אגדות במכות (ט.) אהא דאמרינן שם דפליגי רבא ורב חסדא באומר מותר אי חייב או פטור, דרבא ס"ל דחייב ורב חסדא ס"ל דפטור הוא, איתיביה רבא לרב חסדא הנך מת על האשה אשר לקחת מאי לאו בידי אדם לא בידי שמים, והדר אמרינן איתיביה אביי לרבא הגוי גם צדיק תהרוג התם כדקא מהדרי עילויה ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא וכו' עי"ש. ובתוס' (ד"ה התם) כתבו ורב חסדא לית ליה האי דרשא וכי נביא הוא. וכתב ע"ז המהרש"א בזה הלשון, לא ידענא מי הכריח אותם לזה והא ודאי אף לרב חסדא דפטור בידי אדם מתוקמא שפיר כרב חסדא הך דרשא דכי נביא הוא, דהשם יתברך לא הודה לו במה שאמר הגוי גם צדיק תהרוג אלא שהוא חייב הריגה בידי שמים, כדמוקי רב חסדא הא דהִנךָ מת על האשה וגו' דהיינו בידי שמים דהא עלה קאי הגוי גם צדיק תהרוג וגו', ואפשר לומר דמשמע לשון הריגה הגוי גם צדיק תהרוג וכדמסיק בן נח נהרג שהיה לו ללמוד כו' דהיינו בידי *אדם, שאין לשון הריגה נופל על בידי שמים רק על בידי אדם וק"ל, עכ"ל. הרי דמרן מהרש"א נוטה דעתו לומר דלא שייך לשון הריגה על מיתה בידי שמים. הן אמת שגוף קושיתו הנ"ל יש ליישבה באופן אחר, והוא בשנקדים מה דקשה על פסוק זה דהגוי גם צדיק תהרוג, דהיאך קאמר הגוי כיון שלא רצה להרוג רק אבימלך לבדו, וכבר עמדו ע"ז מפרשי התורה. גם מה זה שאמר הכתוב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך, על מי כיון באמרו וכל אשר לך. ועיין בספורנו מה שפירש על פסוק זה, (בראשית כ, ד). גם יש לדקדק בכתוב וישכם אבימלך ויקרא לכל עבדיו וגו' וייראו האנשים מאד, מה זה שיראו כ"כ, וכן יש לדקדק בקרא, כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה, מאי פירושא ד'ועל ממלכתי'. והנלענ"ד בזה ויבואר הכל על נכון, עפ"י מש"כ הרמב"ם ז"ל בהל' מלכים (ט, יד) וזה לשונו, ובן נח שעבר על אחת מז' מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, עכ"ל. א"כ ה"נ י"ל שרצה הקב"ה להעניש גם אנשי מדינתו מטעם זה שהם ראו וידעו ולא דנוהו, והיינו פירושא ד'כי מות תמות אתה וכל אשר לך' היינו אנשי מדינתו. וזה פירוש הכתוב וייראו האנשים מאד, משום דבנפשם דיבר שגם אותם רצה השי"ת להרוג, וא"ש מאי דכתיב כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה, ועל ממלכתי היינו בני מדינתו. וא"כ י"ל שזה היתה שאלתו הגוי גם צדיק תהרוג, היינו עם פלשתים, שהם באמת לא חטאו רק אתה רוצה להענישם משום שלא דנו אותי, והא ניחא אם הייתי מחוייב מיתה בידי אדם שפיר שייך להענישם משום שלא דנו אותי, אבל באמת הרי אין אני חייב מיתה בידי אדם כי אם בידי שמים כיון שהייתי אומר מותר, וא"כ לא היה להם לדון אותי ולמה תענישם. וזה היה קושית הגמ' על רבא דסובר דאומר מותר חייב בידי אדם, א"כ שפיר יש להעניש גם אנשי מדינתו על שלא דנו אותו כמו אנשי שכם, וע"ז מתרץ הגמ' דבאמת לא הודה לו השי"ת, וא"כ שפיר כתבו התוס' דרב חסדא לית ליה האי דרשא דכי נביא הוא, דהא כיון דסובר דאומר מותר אינו חייב בידי אדם כי אם בידי שמים א"כ ממילא על בני מדינתו ליכא שום עונש גם בידי שמים כיון שלא היה להם לדון אותו שאין מיתתו מסור בידם, ושפיר אמר הגוי גם צדיק תהרוג, ודו"ק. אמנם בגוף חידוש זה שחידש המהרש"א דלא שייך לשון הריגה על מיתה בידי שמים, מצאתי לו סעד גדול מדברי התנא דבי אליהו רבה (פ"ה) שכתב שם על פסוק דיחזקאל (לז) 'וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ וגו' וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ', וז"ל, ופחי בהרוגים האלה ויחיו מלמד שהרגן, הרי דמוכיח ממאי דכתיב 'בהרוגים' שהרגן נבוכדנצר לא שמתו מעצמן, והיינו ע"כ משום דלשון הריגה לא שייך כי אם על מיתה בידי אדם לא על מיתה בידי שמים. וכן מפורש בפרקי דרבי אליעזר (פרק לג) וז"ל, ומנין שהיו כלם הרוגי חרב, שנאמר ויאמר אלי הנבא וגו' בהרוגים האלה ויחיו עכ"ל. א"כ הרי מפורש יוצא מדברי התנא דבי אליהו והפרקי דר' אליעזר דלשון הריגה לא שייך כי אם על הרוגים בידי אדם, וזה היפך מדברי הערכי הכנוים הנ"ל. ועתה נבוא לדון על ראייתו מפסוק ירמיה 'יהיו הרוגי מות', הרי דגם על מיתה בידי שמים שייך לשון הריגה, ומה יענו ע"ז התדב"א והפרקי דר"א דלא נקטו הכי. ונלענ"ד דאין ראייתו מוכרחת כ"כ דשפיר י"ל דלא שייך לשון הריגה על מיתה בידי שמים, [והא] דכתיב בקרא יהיו הרוגי מות, יש לחלק כדאמרינן בחולין (קלט:) דרך נשר אקרי דרך סתמא לא אקרי, ה"נ י"ל כן הרוגי מות אקרי הריגה סתמא לא אקרי והיכא דכתיב הריגה סתמא לא קאי כי אם על מיתה בידי אדם. אמנם הרב ערכי הכנוים גם הוא יש לו סעד גדול, שכדבריו כתב להדיא הרד"ק בפסוק יחזקאל על קרא זה דופחי בהרוגים האלה, דאף שהיו מתים בידי שמים קרי להו הרוגים, ומביא ראיה זו עצמה של הגאון בעל ערכי הכנוים מפסוק דירמיה. וכן מבואר עוד ברמב"ן ז"ל עה"ת פרשת בהעלותך (במדבר יא, טו) בפסוק ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרג, שכתב שם וז"ל, וטעם הרגני נא הרג שתשלח עלי הורגים בחרב כי טוב מותי אפילו בחרב אדם מחיי בצער הזה, ויתכן שהוא כמו המיתני, וכן ואנשיהם יהיו הרוגי מות בחוריהם מוכי חרב מלחמה, וכן ופחי בהרוגים האלה, עכ"ל. הרי דגם הוא מביא ראיה של הרב בעל ערכי הכנויים, ויותר מזה שממקום שהבאתי לסתור דברי הרב בעל ערכי הכנויים בדרשת התדב"א והפרקי דר"א מפסוק זה בעצמו מביא הרמב"ן ז"ל ראיה להיפוך כדברי בעל ערכי הכנויים. וכ"כ עוד שם באבן עזרא,'הרגני כמו המיתני'. אמנם קשה טובא לומר שהרד"ק והרמב"ן ז"ל לא ראו דברי התדב"א והפרקי דר"א הנ"ל אשר מפורש יוצא מהם דמדכתיב 'ופחי בהרוגים האלה' מוכח שהיו הרוגי חרב. ואין לומר דכיון דאיכא פלוגתא בסנהדרין (צב:) אי מתים שהחיה יחזקאל הם מתים שבבקעת דורא שהרגום נבוכדנצר, ואיכא מ"ד דסובר שהיו בני אדם שכפרו בתחית המתים, ונקטו הרמב"ן ז"ל והרב אבן עזרא והרד"ק כותיה, ולדידהו לשון הריגה שייך גם על המתים בידי שמים. זה אינו, דמהיכי תיתי ניפוש פלוגתא במידי דלא אשכחן דפליגי בהו, והרי שפיר נוכל לומר דאף למ"ד דסובר דמתים שהחיה יחזקאל הם בני אדם שכפרו בתחית המתים מ"מ הוו הרוגים בידי אדם לא מתים בידי שמים, וכולי עלמא מודו דלא שייך לשון הריגה על מתים בידי שמים. וא"כ מלבד דקשה עלייהו מדברי התדב"א והפרקי דר"א הנ"ל קשה דמאי ראיה מייתי מקרא ד'ופחי' הא שפיר י"ל דהיו מתים בידי אדם כנ"ל. וגם על הראי' מירמיה כבר כתבתי שיש לפקפק עליה. ועכשיו נחזי אנן אי יסבול לומר כן דלא שייך לשון הריגה כי אם על מיתה בידי אדם, דלפי קט שכלי לא ידעתי איך נוכל לומר כן, דהרי מפורש בכמה מקראות לשון הריגה על מיתה בידי שמים. וראשון לציון אביא את אשר הערני אאמו"ר (נ"י) [זצ"ל] מפסוק שמות (יג, טו) 'וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה', וכן מפורש עוד בשמות (ד, כג) 'וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ', ופשיטא שמכת בכורות הוא מיתה בידי שמים. וכן הוא עוד בשמות (לב, יב) 'לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים', ועיין עוד במדבר (כב, לג) 'אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי', ועיין עוד בתהלים (נט, יב) 'אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי' וגם לזה הערני אאמ"ו (נ"י) זצ"ל, ועיין עוד תהלים (עח, לא) וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם, ובאותו קפיטל (פס' לד) 'אִם הֲרָגָם וּדְרָשׁוּהוּ וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ אֵל'. וגם בלשון הגמ' מצינו כמה פעמים לשון הריגה על מיתה בידי שמים, עיין בשבת (יג:) ברוך המקום שהרגו, ובמגילה (ו.) אוהבי שרידים יושבי רקת צאו וקבלו הרוגי עמק, וצע"ג. שוב הראני אחד מתלמידי נ"י בספר קהלת יעקב בחלק לשון חכמים (שעח) שכתב בשם הכסף משנה בהל' רוצח (א, יג) דמש"כ בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד.) הרודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל אלא בנפשו של רודף נהרג עליו, דלשון נהרג עליו ר"ל שהוא חייב מיתה בידי שמים, דא"א לומר נהרג שב"ד ממיתין אותו מאחר שלא נתכוין אלא להציל לא שייך ביה התראה, ולשון נהרג ר"ל מיתה בידי שמים, עכ"ד. מבואר ג"כ מדבריו דשייך לשון הריגה גם על מיתה בידי שמים. ועיין ביומא (פב.) בתוס' שם (ד"ה מה) שנראה שדבר זה אי לשון הריגה בש"ס שייך על מיתה בידי שמים הוא פלוגתת השאילתות והתוס', שדעת השאילתות שגם על מיתה בידי שמים יתכן לשון הריגה בש"ס ודעת התוס' הוא שלא יתכן לשון הריגה בש"ס כ"א על מיתה בידי אדם יעש"ה.

הרמת ידים

• שלא בשעת התפילה אסור, זוה"ק ח"ב (סז.).

השחתה

• כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה, ש"ס חולין (כג.).

השמטה

• דברים שנשמטו בשו"ע ממה שהובא בש"ס או פוסקים, עיין מערכת ד' (דברים שהוזכרו בש"ס).

השקפה

• כל השקפה לרעה, רש"י בראשית (יח, טז) על פסוק וישקיפו על פני סדום, וז"ל, כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך, שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים, עכ"ל. ומצאתי להיפוך בתנא דבי אליהו (רבה פי"ח) שכתב, ואין השקפה אלא לברכה שנאמר השקיפה ממעון קדשך וגו' וברך את עמך, שוב מצאתי בזיקוקין שהעיר בזה ומפרש שאין כאן פלוגתא שאין כוונת התד"א שהשקפה בכ"מ לטובה רק בהשקפה שדיבר בו.

התחלה

• כל התחלות קשות, מכילתא הובא ברש"י עה"ת (שמות יט, ה), ועיין תוס' תענית (י: ד"ה פסיעה) [שפסיעה גסה ראשונה נוטלת יותר ממאור עיניו של אדם, מהך טעמא דכל ההתחלות קשות].