מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק מח
פרק מח
עריכההמצוות אשר כלל אותם הכלל השלושה עשר הם אשר ספרנום ב"הלכות מאכלות אסורות" וב"הלכות שחיטה" וב"הלכות נדרים ונזירות". וכבר בארנו בזה המאמר ובפרוש "אבות" תועלת זה הכלל באור גמור בדברים רחכבים מאד. ועוד נוסיף עליו באור בזכרון פרטי המצוות המנויות שם:
ואומר כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים - מזונם מגונה. ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיסופק שאין הזק בו רק החזיר והחלב; ואין הענין כן כי החזיר יותר לח ממה שצריך ורב הפסולת והמותרות ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים. וכבר ידעת הקפדת התורה על ראית הלכלוכים ואפילו בשדות במחנה - כל שכן בתוך המדינה. ואילו היתה מותרת אכילת החזיר היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכסא - כמו שתראה ארצות הצרפתים היום. כבר ידעת אמרם "פי חזיר כצואה עוברת דמי":
וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העיכול ומוליך דם קר מדובק - ושריפתו היתה יותר ראויה מאכילתו. וכן הדם והנבלה קשים להתעכל ומזונם רע וידוע שהטרפה "תחילת נבלה היא":
ודע שאילו הסימנים - רצוני לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות וסנפיר וקשקשת בדגים - אין מציאותם סיבת ההתר ולא העדרם סיבת האיסור ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה:
וטעם גיד הנשה כתוב:
ואמנם טעם אבר מן החי הוא היותו מקנה ומלמד אכזריות. ועוד שכן היו עושים אז מלכי הגוים; וגם לעבודה זרה היו עושים כן - רצוני לומר שהיו חותכים מן הבהמה אבר ידוע ואוכלים אותו:
ואמנם איסור בשר בחלב עם היותו מזון עב מאד בלא ספק ומוליד מלוי רב אין רחוק אצלי שיש בו ריח עבודה זרה אולי כך היו אוכלים בעבודה מעבודותיה או בחג מחגיהם. וממה שמחזק זה אצלי - זכור התורה אותו שני פעמים תחילת מה שציותה עליו עם מצות החג "שלש פעמים בשנה וגומר" כאילו אמר בעת חגכם ובואכם לבית יי אלוקיך לא תבשל מה שתבשל שם על דרך פלוני כמו שהיו הם עושים. זהו הטעם החזק אצלי בענין איסורו - ואמנם לא ראיתי זה כתוב במה שראיתי מספרי הצאבה:
ואמנם מצות שחיטת בהמה היא הכרחית מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מן הזרעים הצומחים בארץ ומבשר בעלי חיים והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו - וזה מה שלא יסופק בו רופא. וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא יחתוך מהם אבר - כמו שבארנו:
וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד - להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פועל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד בשור ושה מפני שהם - מותר לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאכלם והם אשר תכיר מהם האם מן הולד:
וזה הטעם גם כן בשילוח הקן כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים. ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה:
ואם אלו הצערים הנפשיים חסה[1] התורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני האדם כולם. ולא תקשה עלי באמרם ז"ל "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגומר" - כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום - רצוני לומר דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני:
וכבר זכרנו באור התורה לטעם כיסוי הדם והיותו מיוחד בחיה טהורה ועוף טהור:
ועם מה שצותהו התורה מאיסור המאכלים האסורים צותהו גם כן בנדרי איסר. והוא - כי כשיאמר אדם "זה הלחם אסור עלי או זה הבשר אסור עלי" נאסר עליו לאכלו. כל זה - להרגיל לקנות מדת ההסתפקות ולחסום תאות המאכל והמשתה - אמרו "נדרים סיג לפרישות". ומפני שהנשים ממהרות לכעוס לקלות הפעלותם וחולשת נפשם - אילו היה ענין שבועותיהם ברשותם היה בזה צער גדול בבית ומחלוקת והפסד סדר בהיות זה המין מן המזון מותר לאיש ואסור לאשה וזה אסור על הבת ומותר לאם; ומפני זה סמך הענין לבעל הבית בכל מה שנתלה בו. הלא תראה שמי שהיא ברשות עצמה ואינה נמשכת אחר בעל הבית להנהיגה - דינה כדין האנשים בנדרים - רצוני לומר מי שאין לה בעל ומי שאין לה אב או מי שבגרה:
וטעם הנזירות מבואר מאד והוא הפרישות מן היין אשר הפסיד הראשונים והאחרונים רבים ועצומים כל הרוגיו "וגם אלה ביין שגו וגומר. ובא מדין הנזירות מה שתראה מאיסור "כל אשר יצא מגפן היין" - להרחקה יתרה עד שיספיק לאדם ממנו הדבר הצריך כי הנשמר ממנו נקרא קדוש והושם במדרגת כהן גדול בקדושה - עד שלא יטמא אפילו לאביו ולאימו כמוהו זאת הגדולה - מפני שפרש מן היין:
- ^ (גרסת הרב קאפח: חשה) - ויקיעורך