מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק נ

פרק נעריכה

יש כאן דברים שהם סתרי תורה גם כן כבר נכשלו בהם רבים וצריך לבארם והם - אלו הסיפורים אשר סופרו בתורה אשר יחשבו רבים שאין תועלת בזכרם - כספרו הסתעף המשפחות מן נוח ושמותם ומקומותם וכן "בני שעיר החורי" וסיפור "המלכים אשר מלכו בארץ אדום" וכיוצא בהם. וכבר ידעת אמרם שמנשה הרשע לא היה מרבה מושבותיו הפחותים רק בדקדוקי אלו המקומות - אמרו "היה יושב ודורש בהגדות של דופי היה אומר לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע וגומר?". ואני אודיעך כלל אחד ואשוב אחר כן אל הפרטים כאשר עשיתי בטעמי המצוות:

דע כי כל סיפור שתמצאהו כתוב בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה אם לאמת דעת שהוא פינה מפינות התורה או לתיקון מעשה מן המעשים עד שלא יהיה בין בני אדם עול וחמס. ואני אסדר לך זה. כאשר היתה פינת התורה - שהעולם מחודש ואשר נברא תחילה היה איש אחד ממין האדם והוא אדם הראשון ולא היה באורך הזמן אשר מאדם עד משה רבינו רק אלפים וחמש מאות שנה בקרוב; ואילו בא להם זה הסיפור לבד היה האדם מסופק בדבר - כי נמצאו אז בני האדם מפוזרים בקצוות הארץ כולה ומשפחות חלוקות ולשונות חלוקות רחוקות מאד; והוסר הספק הזה ביחסם כולם וזכרון הסתעפם וזכור שמות המפורסמים מהם פלוני בן פלוני ושנותיהם ולהגיד מקום שכנם והטעם המביא להתפזרם בקצות הארץ והטעם המביא להחלק ללשונותם ושמתחלה היו במקום אחד ושפה אחת לכולם כי כן ראוי להיותם בני איש אחד. וכן ענין סיפור המבול וסיפור סדום ועמורה - ללמוד מהם ראיה על הדעת האמיתי והוא "אך פרי לצדיק אך יש אלוקים שופטים בארץ".

וכן סיפור מלחמת תשעת המלכים - להודיע המופת בניצוח אברהם באנשים מתי מספר ואין מלך עליהם ארבעה מלכים גדולים; ועוד הודיענו איך חם לבבו על קרובו בעבור שגדל על אמונתו ומסר נפשו לסכנת המלחמה כדי להצילו; והודיענו גם כן בהסתפקותו ושובע נפשו והיותו בז לממון ומתפאר בטוב המדות - והוא אמרו "אם מחוט ועד שרוך נעל וגומר":

אמנם סיפור משפחות בני שעיר ויחסם בפרט הוא מפני מצוה אחת. והוא - שהאלוה יתברך ציוה למחות זרע עמלק לבד ועמלק אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן אך שאר בני עשו לא ציוה להרגם; וכבר נתחתן עשו עם בני שעיר כמו שהתבאר בכתוב והוליד מהם ומלך עליהם ונתערב זרעו בזרעם ושבו ארצות שעיר כולם והמשפחות ההם מיוחסות למשפחה הגוברת אשר הם בני עשו וכל שכן זרע עמלק כי הוא היה הגיבור שבהם. ואילו לא התבארו היחסים ההם ופרטיהם היו כולם נהרגים בפשיעה; לכן באר הכתוב משפחותיהם ואמר שאלו תראו אותם בשעיר ומלכות עמלק אינם כולם בני עמלק אבל הם בני פלוני ובני פלוני ונתיחסו לעמלק להיות אמם מעמלק. זה כולו יושר מאלוה עד שלא תהרג משפחה בתוך משפחה אחרת - כי הגזרה לא היתה רק על זרע עמלק. וכבר בארנו אפני החכמה בזה:

וטעם ספרו ה"מלכים אשר מלכו בארץ אדום" כי מכלל המצוות - "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא"; ואלו המלכים אשר זכר אין אחד מהם מאדום - הלא תראה שהוא מיחס אותם ומיחס ארצותם פלוני ממקום פלוני ופלוני מפלוני. והקרוב אצלי - שהיו מנהגיהם ועניניהם מפורסמים - רצוני לומר עניני המלכים ההם אשר לאדום ושהם הכניעו בני עשו והשפילום; והזכירם האלוה בהם כאילו אמר בחנו באחיכם בני עשו שהיו מלכיהם פלוני ופלוני ומעשיהם היו מפורסמים כי לא המליכה אומה איש שאינו מיחסה שלא ציער אותה צער גדול או קטן:

סוף דבר כמו שאמרתי לך מרחוק דעות הצאבה ממנו היום כן דברי הימים ההם נעלמו ממנו היום; ואילו ידענום וידענו המקרים אשר קרו בימים ההם היה מתבאר לנו בפרט טעם רוב מה שנזכר בתורה:

וממה שצריך שתדעהו - כי אין בחינת הסיפורים הנכתבים כבחינת הענינים הנראים כי בענינים הנראים - פרטים מביאים לדברים צריכים מאד אי אפשר לזכרם רק באריכות; וכשיתבונן באדם בסיפורים ההם יחשוב שיש בהם אריכות או כפל דברים ואילו היה רואה מה שסופר היה יודע צורך מה שנאמר. ומפני זה כשתראה בתורה סיפורים בזולת המצוה ותחשוב שהסיפור ההוא אין צורך לזכרו או שיש בו אריכות - אינו רק להיותך בלתי רואה הפרטים המביאים לזכור מה שנזכר:

ומזה - סדר זכר המסעות יראה מפשוטו של ענין שזכר מה שאין תועלת בו כלל - ומפני זאת המחשבה העולה על הלב אמר "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי יי". ומקום הצורך אליו גדול מאד מפני שכל המופתים אינם אמיתיים רק למי שראם אך לעתיד ישוב זכרם סיפור ואפשר שיכזיבם השומע. וידוע שאי אפשר להיות וגם לא יצויר שיהיה מופת עומד קים לדורות לבני אדם כולם. וממופתי התורה ומן הגדולים שבהם - עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה והמצא בו המן בכל יום; והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב בלתי טבעיים לאדם "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון וגומר" ואמר בהם גם כן "ארץ לא עבר בה איש וגומר" וכתוב בתורה "לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וגומר" - ואלו כולם - מופתים גדולים גלויים נראים. וכאשר ידע שהאלוהיתברךאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד כמו שמפקפקים בשאר הסיפורים ויחשב שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו כאלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום או שהם מקומות שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור או להזון באחד הצמחים אשר היו שם או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד או שיש במקומות ההם בארות מים - מפני זה הסיר המחשבות ההם כולם וחיזק עניני אלו המופתים כולם בבאור המסעושת ההם שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה.

ולזה הטעם בעצמו החרים יהושע מי שיבנה יריחו לעולם להיות המופת ההוא קיים עומד - כי כל מי שיראה החומה ההיא שקועה בארץ יתבאר לו שאין זה תכונת בנין שנהרס אבל נשקע במופת:

וכן אמרו "על פי יי יחנו ועל פי יי יסעו" היה מספיק בסיפור. ויעלה בלב האדם מתחילת מחשבה כי כל מה שבא אחריו בזה הענין הוא הערכת דברים אין צריך - רצוני לומר אמרו "ובהאריך הענן וגומר ויש אשר יהיה הענן וגומר או יומים וגומר" - ואני אודיעך טעם אלו הפרטים כולם. וטעמם הוא - לחזק הענין ההוא לסלק בו מה שהיו האומות חושבים אז ומה שיחשבו עד היום שישראל תעו בדרך ולא ידעו אנה ילכו - כאמרו "נבוכים הם בארץ". וכן קוראים אותו הערביים עד היום - רצוני לומר המדבר ההוא קוראים אותו - מדבר התעיה ויחשבו שישראל תעו ולא ידעו הדרך. והתחיל הכתוב לבאר ולחזק כי המסעות ההם שהיו בלתי מסודרות ושובם בקצתם פעמים והיות זמן עמידתם בכל מסע חלוק זה מזה עד שהיה מעמדם במסע אחד שמונה עשרה שנה ובמסע אחד יום אחד ובאחר לילה אחד - הכל בשיעור אלוקי. ולא היה זה תעיה בדרך רק לפי העלות עמוד הענן - ומפני זה פרט הפרטים ההם כולם. וכבר בארה התורה. כי הדרך ההוא קרוב וידוע וסלול - רצוני לומר הדרך אשר בין חורב אשר באו אליו בכונה כמו שציוה האלוהיתברך"תעבדון את האלוקים על ההר הזה" ובין קדש ברנע אשר היא התחלת הישוב כמו שבא בכתוב "והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך"; והדרך ההוא מהלך אחד עשר יום - כאמרו "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" - ואין זה מה שאפשר לתעות בו ארבעים שנה אבל טעם העיכוב הוא מה שכתוב בתורה:

וכן כל ענין שיעלם ממך טעם זכרו יש לו סיבה חזקה - והנהיג הענין כולו על העיקר אשר העירונו ז"ל עליו "כי לא דבר ריק הוא מכם ואם ריק הוא - מכם הוא":