מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק ל
- למהדורה מבוארת: ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק ל
אכל
זאת המלה, הנחתה הראשונה בלשון ללקיחת בעלי חיים מה שיקחוהו מן המזון, וזה מה שאין צריך אליו משל. ואחרי כן ראה הלשון באכילה שני ענינים: העניין האחד הוא, אבדת הדבר הנאכל, כלומר הפסד צורתו תחלה. והעניין האחר, צמיחת הבעלי חיים במה שייקחוהו מן המזון, והתמדת עמידתן בו, והתמדת מציאותן ותקון כחות הגוף כולם בו.
ולפי העניין הראשון, הושאל לשון אכילה לכל אבידה והפסד, ובכלל לכל השמט צורה: "ואכלה אתכם ארץ אויביכם" (ויקרא כו, לח); "ארץ אוכלת יושביה" (במדבר יג, לב); "חרב תאכלו" (ישעיה א, כ), "תאכל חרב" (שמואל ב ב, כו); "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא, א); "אש אוכלה הוא" (דברים ד, כד) - כלומר, יאבד המורים בו כאבוד האש למה שישלוט עליו. וזה הרבה.
ולפי העניין האחרון, הושאל לשון אכילה לחכמה וללמוד, ובכלל להשגת השכליות אשר יתמיד בהם השארות הצורה האנושית על השלם שבעניינים, כהתמדת הגוף במזון על הטוב שבענייניו: "לכו שברו ואכולו" (ישעיה נה, א); "שמעו שמוע אלי ואכלו טוב" (ישעיה נה, ב); "אכול דבש הרבות לא טוב" (משלי כה, כז); "אכול בני דבש כי טוב ונופת מתוק לחכך כן דעה חכמה לנפשך" (משלי כד, יג).
וזה נעשה ג"כ הרבה בדברי רז"ל. כלומר, שמכנים החכמה באכילה: "תא אכלו בשרא שמינא בי רבא" [1] (בבא בתרא כב, א). ואמרו: "כל אכילה ושתיה האמורה בספר זה אינה אלא חכמה". ובקצת הנוסחאות: תורה.
וכן הרבה קראו החכמה מים: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א). ומאשר נעשה זה הרבה בלשון ונגלה עד ששב כאלו הוא ההנחה הראשונה, נעשה גם כן לשון הרעב והצמא בהעדר החכמה וההשגה: "והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה'" (עמוס ח, יא); "צמאה נפשי לאלהים לאל חי" (תהלים מב, ג). וזה הרבה.
ותרגם יונתן בן עוזיאל ע"ה: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" (ישעיה יב, ג) - "ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא" [2]. והשתכל פירושו "מים", שהוא חכמה שתגיע בימים ההם. ושם "מעיני", כמו – "מעיני העדה" (במדבר טו, כד). כלומר, הראשים והם החכמים. ואומרו "מבחירי צדיקיא", כי הצדק היא הישועה האמתית. וראה איך פירש כל מלה בזה הפסוק לענין החכמה והלימוד והבן זה.