מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק יב

קימה

שם משתתף. ואחד מעניני הקימה, שהיא כנגד הישיבה, "ולא קם ולא זע ממנו" (אסתר ה, ט). ובו עוד עניין, קיום הדבר ואמיתתו: "יקם ה' את דברו" (שמואל א א, כג); "ויקם שדה עפרון" (בראשית כג, יז); "וקם הבית אשר בעיר" (ויקרא כה, ל); "וקמה בידך ממלכת ישראל" (שמואל א כד, כ). ובזה הענין נאמר כל לשון קימה שבא באלוה יתברך: "עתה אקום יאמר ה'" (ישעיהו לג, י), (תהלים יב, ו) - ירצה בו, עתה אקים דברי ויעודי לטוב ולרע. "אתה תקום תרחם ציון" (תהלים קב, יד) - תקיים מה שיעדתה בו לרחם עליה.

ומפני שהמסכים לעשות דבר יתעורר לעשותו בקימה, נאמר לכל מי שיתעורר לאיזה עניין - שהוא קם: "כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי" (שמואל א כב, ח). והושאל זה העניין לעבור גזרת האל על עם שהתחייבו העונש לאבדם: "וקמתי על בית ירבעם" (עמוס ז, ט); "וקם על בית מרעים" (ישעיהו לא, ב). ואפשר שיהיה אמרו "עתה אקום" - מזה הענין; וכן "תקום תרחם ציון" (תהלים קב, יד), כלומר, תקום על אויביה. ומזה העניין באו פסוקים הרבה. לא שיש לו קימה או ישיבה, חלילה לו מהם. אמרו ע"ה: "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה", כי 'עמד' יבוא פעמים בעניין קם: