מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק טז
צור
שם משתתף. הוא שם ההר: "והכית בצור" (שמות יז, ו). והוא שם אבן קשה: "חרבות צורים" (יהושע ה, ב). והוא שם המקור אשר יחצבו ממנו אבני המקורים: "הביטו אל צור חוצבתם" [ואל מקבת בור נקרתם] (ישעיהו נא, א). ואחר כן, הושאל מזה העניין האחרון זה השם לשורש כל דבר והתחלתו. ולזה אמר אחר אמרו "הביטו אל צור חוצבתם" [ואל מקבת בור נקרתם]: "הביטו אל אברהם אביכם" [ואל שרה תחוללכם] (ישעיהו נא, ב), כאילו באר שהצור שחוצבתם ממנו הוא אברהם אביכם, על כן לכו בדרכיו והאמינו בתורתו והתנהגו במדותיו, כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו.
ולפי זה העניין האחרון, נקרא השם יתעלה צור, כי הוא ההתחלה והסיבה הפועלת לכל אשר זולתו. ונאמר: "הצור תמים פעלו" (דברים לב, ד); "צור ילדך תשי" (דברים לב, יח); "צורם מכרם" (דברים לב, ל); "ואין צור כאלהינו" (שמואל א ב, ב); "צור העולמים" (ישעיהו כו, ד).
"ונצבת על הצור", השען ועמוד על התבוננות היותו יתעלה התחלה, שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו, כמו שבארנו (בפרק ח) באמרו: "הנה מקום אתי" (שמות לג, כא).