ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק טז
- למהדורה הרגילה: מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק טז
צור
תמלול החלק השיך לפרק ט"ו מפי הרב יהונתן בלאס:: [1]
תמלול החלק השיך לפרק ט"ו מפי הרב יהונתן בלאס:: [2]
שם משתתף. הוא שם ההר: "והכית בצור" (שמות יז, ו). והוא שם אבן קשה: "חרבות צורים" (יהושע ה, ב). והוא שם המקור אשר יחצבו ממנו אבני המקורים: "הביטו אל צור חוצבתם" [ואל מקבת בור נקרתם] (ישעיהו נא, א). ואחר כן, הושאל מזה העניין האחרון זה השם לשורש כל דבר והתחלתו. ולזה אמר אחר אמרו "הביטו אל צור חוצבתם" [ואל מקבת בור נקרתם]: "הביטו אל אברהם אביכם" [ואל שרה תחוללכם] (ישעיהו נא, ב), כאילו באר שהצור שחוצבתם ממנו הוא אברהם אביכם, על כן לכו בדרכיו והאמינו בתורתו והתנהגו במדותיו, כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו.
ולפי זה העניין האחרון, נקרא השם יתעלה צור, כי הוא ההתחלה והסיבה הפועלת לכל אשר זולתו. ונאמר: "הצור תמים פעלו" (דברים לב, ד); "צור ילדך תשי" (דברים לב, יח); "צורם מכרם" (דברים לב, ל); "ואין צור כאלהינו" (שמואל א ב, ב); "צור העולמים" (ישעיהו כו, ד).
"ונצבת על הצור", השען ועמוד על התבוננות היותו יתעלה התחלה, שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו, כמו שבארנו (בפרק ח) באמרו: "הנה מקום אתי" (שמות לג, כא).
- ^ תמלול השיעור:פרק ט"ז, צור, שם משתתף, הוא שם ההר, והכית בצור, משה הולך להר סיני. והוא נתן מכה בסלע, והמים ירדו מהר סיני עד מקום חניתם. והוא שם אבן קשה, כחלמיש, חרבות צורים. והוא שם המקור, שיחצבו ממנו אבני המקוריים, הביטו אל צור חוצבתם. ואחר כן, הוא שאל מזה עניין אחרון, זה השם, כן? בצור חוצבתם, זה המקור. כלומר, חוצבים. מהמחציבה, את האבנים, וכל מה שיוצא, דומה למקור. ואחר כן, הושאל מזה העניין האחרון זה השם לשורש כל דבר והתחלתו. ולזה אמר אחר אמרו "הביטו אל צור חוצבתם", הביטו אל אברהם אביכם, באר שהצור שחוצבתם ממנו הוא אברהם אביכם, על כן לכו בדרכיו והאמינו בתורתו והתנהגו במדותיו, כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו. אחר כן, כלומר, אתם, כל אחד יש לו את הבעיות שלו ואת החולשות שלו, אבל אנחנו כולנו חוצבנו מצור חוצבתם, זה מאברהם ושרה, וראוי שאנחנו נתנהג לפי הטבע שלנו, בגלל שהטבע שלנו, נחצב ממה שיש להם. ולפי זה העניין האחרון, נקרא השם יתעלה צור, כי הוא ההתחלה והסיבה הפועלת לכל אשר זולתו. הוא, כל המציאות נובעת ממציאותו. ונאמר, הצור תמים פועלו, צור ילדך תשי, צורם מכרם, ואין צור כאלוהינו, פה זה לא עניין של החוזק. כמו בחרבות צורים, אלא הכוונה היא שהוא המקור של כל עולם. צור עולמים, ונצבת על הצור. הנה מקום אתי ונצבת על הצור זה לא והכית בצור, שזה בשמות י"ז, ונצבת על הצור, זה כבר בעניין של משה שעולה ובקש על ישראל אחרי החטא. "ונצבת על הצור", השען ועמוד על התבוננות היותו יתעלה התחלה, שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו, מה זה המבוא? אתה תעמוד על הצור, ומשם אתה תגיע ממנו אליו. כמו שבארנו באמרו: "הנה מקום אתי" ראינו שהוא באר שמקום איתי זה מקום עיון, שמשם הוא יכול להתבונן. אז הצור,זה ההבנה שהקדוש ברוך הוא, הוא מקור של כל דבר ודבר שנברא, על זה הוא צריך לעמוד, ומשם הוא מביט אל מה שמעבר לכך. גם בפרק ט"ו, על המילה ניצב הוא מביא את הפסוק הפסוק הנה סלם מוצב ארצה הוא דיבר על כך, שהמלאכים עולים ויורדים, אלו הנביאים, ובסוף עמוד ל"ו, הוא מקשר את הדברים לפרק שלנו ואומר ואשוב על ענייננו, כי "נצב עליו" – מתמיד קיים נשאר, לא שהוא התייצבות גשם. ומזה העניין: "ונצבת על הצור" משה רבנו עומד שם באופן קבוע. עד היום הוא נמצא שם. הרמב״ם בהקדמה שלו למשניות אומר שכאשר משה רבנו נפטר בז באדר נראה לנו שהוא מת אבל חיים בשבילו. והוא עולה ומשרת בשמיים כמו ששרת בארץ וכן הוא אומר אתה עמוד עימדי אתה עומד וניצב וכל מי שמקבל תורה, מקבל תורה מהקדוש ברוך ברוך הוא דרך משה רבנו אז הוא עומד שם ניצב על הצור. אני אעשה סיכום מה זה המקום הזה ראינו שזה המקום של ברוך כבוד השם ממקומו זאת אומרת זה המקום של העוצמה והכוח האלוקי זה נקרא הכיסא זה מקום שמשה רבנו עומד עליו כדי לעיין בו זה גם כן ניצבת על הצור זה המקום הזה וזה לא רק צור זה גם כן זה גם כן צורהשל העולם ואת זה נראה בפרק ס"ט הוא אומר כי הצורה ההיא הנזכרת שם טבעית לא שכל נפרד. כי אין אמרנו עליו ית' שהוא צורת העולם האחרונה על דמיון היות הצורה בעלת החומר צורה לחומר ההוא עד שיהיה הוא ית' צורה לגשם. זה לא הכוונה זה לא שאני אומר שהשולחן הוא הצורה של הגולם זה לא הכוונה כאשר אנחנו אומרים שהקדוש ברוך הוא צורת העולם לא על אלו הפנים נאמר! אבל כמו שכל נמצא בעל צורה אמנם הוא מה שהוא בצורתו וכשתפסד צורתו - תפסד הויתו ותבטל כלומר הוא קיים בגלל שצורתו קיימת, הם מוחקים את צורתו אז הוא לא קיים כן כמו זה היחס בעצמו יחס האלוה לכל התחלות המציאות הרחוקות; כי במציאות הבורא - הכל נמצא והוא מתמיד עמידתו בענין אשר יכונה ב'שפע' כמו שנבאר בקצת פרקי זה המאמר; השפע האלוקי של הבריאה המקור שלו, מקור מים חיים, כלומר זה הקדוש ברוך הוא ובשביל זה הוא נקרא צורה ואילו היה אפשר היעדר הבורא היה נעדר המציאות כולו ותבטל מהות הסיבות הרחוקות ממנו המסובבות האחרונות ומה שביניהם הם כן, הוא לא כדמות הצורה לדבר אשר יש לו צורה. כלומר מה שהוא אומר הם אין, אם הוא לא קיים, שום דבר אחר לא קיים כן הם כן הוא לא כדמות הצורה לדבר שיש לו צורה אשר בה הוא מה שהוא. מה זה מזכיר לנו? את המילה בצלם נכון. כן אז הקדוש ברוך הוא זה שנותן את המציאות לכל דבר ודבר ובצורה תתקים אמיתתו ומהותו - כן יחס האלוה לעולם. ובזה הצד נאמר בו שהוא 'הצורה האחרונה' ושהוא 'צורת הצורות' - כלומר שהוא אשר מציאות כל צורה בעולם וקיומה נסמך באחרונה אליו ובו קיומה בפרק ח הוא אמר שהמקום זה רצונו לומר כפי מעלתו ועוצם חלקו במציאות. וגם כאשר הוא דיבר על הכיסא הוא דיבר על העוצמה שלו כלומר הנה גדולתו ועוצמתו אשר אינם דבר יוצא מעצמו. אז מה זה מקומו במציאות? כמו שהוא מסביר כאן הכוונה שכל המציאות נסמכת עליו ואם הוא לא נמצא שום דבר אחר לא נמצא. בהמשך פרק ס"ט אחרי שהוא דיבר על זה שהקדוש ברוך הוא הצורה של העולם הוא מדבר על עניין התכלית של הכיסא הוא אומר שהכיסא החומר שלו העץ ופועלו הנגר וצורתו הריבוע על תמונת כך ותכליתו לשבת עליו אוקיי אז הוא מדבר על צורת הכיסא ומה הסיבה של הכיסא כדי לרומם את מי שיושב עליו הוא מדבר על הכיסא הכבוד לכן הוא מדבר דווקא על כיסא מרובע והתכלית שלו זה הרצון או החוכמה האלוקית והוא אומר מה המטרה של הכל בסופו של דבר זה כמו שראינו בסוף עמוד קמ"ו שכן גזרה חוכמתו וכ"ו. מה העניין הזה שמצד אחד הוא מקום ברוך כבוד השם ממקומו שזה יש מקום איתי שזה הכיסא שזה הצור שמשה אמור לעמוד עליו ומשם יש מקום עיון וכל זה עניין המקום של הקדוש ברוך הוא במציאות ועוצמתו אז זה שהוא צורת המציאות שכל דבר תלוי בו במדרגה הזאת זה וממש באותו לשון פותח הרמב״ם את משנה תורה יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא וכל הנמצאים בין שמיים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו כלומר שכל דבר שנמצא זה רק בגלל מציאותו שלו ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להימצות ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצוים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יתבטל הוא מביטול העולם שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם ואין אמיתתו כאמיתת אחד מהם הוא שהנביא אומר "והשם אלוקים אמת" הוא לבדו האמת, ואין אחר אמת כאמיתו, הוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו. כלומר, יש אמת ברמה אחרת, אבל לא כמותו. עכשיו, יש לזה משמעות מעבר למשמעות הפשוטה. המשמעות הפשוטה, זה שאפשר לקחת את כל הדברים האחרים, והקדוש ברוך הוא עדיין יהיה קיים. הוא לא זקוק להם. אבל, מה שזה אומר, זה שהדברים האחרים לא מתחייבים ממנו. כלומר, שהקדוש ברוך הוא לא היה חייב לברא את העולם. או שהוא היה יכול לברא עולם אחר, בצורה אחרת. כלומר, המציאות האלוקית לא חיבה את הקדוש ברוך הוא להמציא עולם בדיוק כמו שהוא, , בגלל שאם הקב"ה היה חייב לברא את העולם הזה בצורה שלו, אז כמו שהוא מחויב, גם הם מחויבים אמנם ממנו, אבל לא ברצונו השאלה היא עד כמה זה נכון, זו שאלה מעניינת, בגלל שהאם יכול להיות שנקום בתענית אסתר אחד ויהיה נביא שיגיד לנו רבותיי הפעם זה נהפוכו, המן הוא הגיבור ומרדכי ואסתר הם הרשעים ? הרמב״ם אומר שלקדוש ברוך הוא יש שם שמצביע עליו בבירור, הוא השם המפורש, שאומנם לא מגדיר אותו, אבל לא יכול שיהיה לו שם אחר, זה שמי לעולם, הכוונה היא שבעולם השכלי, במימד השכלי שברא הקדוש ברוך הוא, זה השם שמראה עליו, ובתוך העולם השכלי, הטוב הוא טוב והרע הוא רע השם של הקדוש ברוך הוא, הוא שם של ארבע אותיות האלה, אבל זה בעולם השכלי כפי שהוא, כפי שאנחנו מכירים, אנחנו כאילו רואים את השכל שקיים עוד לפני שהקדוש ברוך הוא עשה משהו, אבל זה לא נכון, דיברנו על זה גם כן, כאשר דיברנו על הכיסא, אם אתם זוכרים, אמרנו שהרמב״ם שואל, הכיסא נברא או לא נברא, רק כך הוא אומר, שהוא נברא לפני בריאת העולם, והרי לפני מורה על זמן והקדוש ברוך הוא ברא את הזמן בבריאת העולם אז לא שיך לדבר על מה היה לפני שברא, בגלל שלפני הבריאה לא היה זמן, אז הוא אומר, כאשר מדברים מה היה לפני בריאת העולם זה לא אמיתת זמן אלא דמיון זמן. ראינו את זה בפרק י"ג של חלק ב של מורה נבוכים. זה דבר חשוב וזה נכון גם כן לגבי הרצון האלוקי. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בלי רצון? הוא ברא את הרצון בלי רצון? הוא ברא את החוכמה בלי חכמה?. אלא אחרי שיש את העולם בהסתכלות של השכל, השכל הנברא רואה את העולם כאילו שהשכל הרצון והחכמה האלוקית תמיד היו כלומר אחרי הבריאה תופשים כאילו היה זמן למפרע. אבל זה לא שקודם באמת היה זמן. אז לכן מה שנאמר בפרקי דרבי אליעזר זה שעד שלא נברא העולם היה הקדוש ברוך הוא ושמו לבד. מה זה שמו? שם זה עניין שכלי יש שם לדבר שפחות משכלי כמו רצפה, רצפה זה דומם זה פחות משכלי, אני אומר רצפה כולם יודעים שזה הרצפה אני יכול לדבר על תאוריה, או על מחלוקת בין אביי לרבא. זה שכלי אני מדבר על זה ונותן לזה שמות שכליים. אני יכול לתת שם שכלי לקדוש ברוך הוא שהוא על שכלי. אז השם הוא עניין שכלי. כמובן הקדוש פרחו הוא סיבה לשמו ולא הפוך. אבל אנחנו לא יכולים להבין שום דבר. בקדוש ברוך הוא שהוא חוץ לשמו, בגלל שכל מה שאנחנו נבין ממנו זה יהיה בשכל. והשכל הוא השם. כלומר, אנחנו אומרים שהקב"ה רחום. רחון, זה בשמו. הוא מתגלה בצורה כזאת. והמטרה של השם שלו זה לא להגדיר אותו בגלל שהקדוש ברוך הוא לא מוגדר. הוא אומר את זה הרבה פעמים. אבל זה מצביע עליו. הקב"ה הוא מעבר לכל דבר מוגדר. אדם שואל את עצמו האם הקב"ה הוא הרצון? לא, הוא מעבר לרצון. הוא החוכמה? לא הוא מעבר לחוכמה. הוא על שכלי? לא, מעבר לעל שכלי. על שכלי זה גם כן מושג שכלי. כלומר, זה דוחף את זה למעלה למעלה זה כאילו חץ שמצביע ומורה הוראה מבוארת, על השם בתוך העולם השכלי. זה הכוונה. אז נחזור לשאלה ששאלנו האם יכול להיות שנקום בתענית אסתר אחד ויהיה נביא שיגיד לנו רבותיי הפעם זה נהפוכו, המן הוא הגיבור ומרדכי ואסתר הם הרשעים. אין שום אפשרות כזאת בגלל שבעולם השכלי שהקדוש ברוך הוא ברא. לפי מה שהקדוש ברוך אמר לנו, לפי ההנחיות שאנחנו קיבלנו בתורה שבעל פה זה לא ישתנה. אבל דברים אחריםיכול להיות שכן, הרמב״ם יגיד, הטבע בוודאי יכול להשתנות בגלל שאנחנו מאמינים בניסים. הרמב״ם לא מאלה שאומרים שצריכים להסביר איךעשרת המכות וקריעת ים סוף זה גם בטבע יכול להיות. הרמב"ם אומר שגם מה שנראה לנו בשכל כדבר שלא יכול להיות יכול להיות שיתפרש שזה כן יכול להיות. כלומר אי אפשר לדעת במאה אחוז. אז מה אנחנו יודעים? אנחנו יודעים את המסורת שלנו כפי שאנחנו מקבלים את זה דרך תורה שבעל פה זה לא ישתנה זה ההוראה שהקדוש ברוך הוא אומר שזה התורה והיא לא תשתנה לעולם. כל אופן יסוד היסודות זה שהקדוש ברוך הוא, הוא לא מהעולם אלא הוא מקומו של עולם הוא מקור העולם. הרמב״ם הביא את המדרש הזה, בפרק ע בהקשר אחר אבל אני אקרא את המדרש בבראשת רבא. בבראשת רבא אמרו ופרשם במאמרו יתפרח זה לשון הרמב״ם מעונה אלוהי קדם הוא מעון עולמו וסמכו לזה אומרם הסוס טפל לרוכב ואין הרוכב טפל לסוס. כלומר כאשר אנחנו מדברים על הקדוש ברוך הוא כמקום זה לא בגלל שהוא נמצא במקום אלא שהמקום נמצא בו זאת הכוונה הראשון ויפגע במקום זה בהר יעקב ההפגע במקום רבי הונה הראשון ויפגע במקום זה נאמר ביעקב ויפגע במקום רבי הונה משמי דרבי אממי למה מכנים שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראים אותו מקום שהוא מקומו של עולמו. אמר רבי יוסי בר חלפתא אין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא מקום עולמו אם עולמו מקומו ממה דכתיב הנה מקום איתי עוד פעם הפסוק שהרמב״ם מביא הנה מקום איתי הווה הקדוש ברוך הוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו אז מה המקום איתי שמשה צריך להגיע אליו כמו שראינו אל נקבת הצור שאמרנו שהצור זה המחצבה שהכל יוצא ממנו אז אמר רבי יצחק כתיב מעונה אלוהי קדם אין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא מעון עולמו ואם עולמו מעונו מה דכתיב השם מעון אתה היית לנו הווה הקדוש ברוך הוא מעון עולמו ומוצאים את זה במדרש לקח טוב ברוך כבוד השם ממקומו הוא מקומו של עולם שנאמר השם מעון אתה היית לנו כלומר הרמב״ם מלמד אותנו שמשה רבינו כאשר הוא ניצב על ההר ומבקש על עם ישראל הוא צריך לעמוד במקום שעליו נאמר הנה מקום איתי ו זה אותו מקום של ברוך כבוד השם ממקומו וזה נקרא הכיסא שזה מקום עוצמתו בעולם אמרנו מה מדרגתו של השם בעולם? הרי הוא מחוץ לעולם הוא נבדל מן העולם. המדרגה שלו בעולם זה צורת העולם. וכמו שהסברנו הכוונה שהעולם נמצא בגלל קיומו של הקב"ה. ומשה מגיע לשם ומשם הוא יביט למעלה. כן. מה הוא רואה למעלה מה הוא מבקש לראות? הראני נא את כבודיך. איפה הוא יכול לראות את כבוד השם? מהכיסא, בגלל שהכיסא יושב שם. אז הוא קודם צריך להגיע לשם. ומשם הוא יכול לראות כאשר הקדוש ברוך הוא מכסה אותו וסכותי עלך כפי, משם הוא יכול לראות מה שנמצא, למעלה.את הכבוד האלוקי. יש את המידות של ההנהגה, יש את השורש של ההנהגהה הרמב״ם אומר במפורש, . שהכבוד זה התגלות הרצון והחכמה האלוקיים. הם מתחברים בכבוד. לאיזה אות דומה אדם היושב בכיסא?.האות ל, זה מעניין. יש מדרש שנקרא, אותיות דרבי עקיבא. זה מדרש ישן שמדבר על האותיות כמובן, אותיות רבי עקיבא. קוף זה עניין של הכיסא, למד זה היושב על הכיסא, מם זה הממלכה של לפני היושב על הכיסא.. אני חושב, גם כן, מה שכתוב בתחילת ספר יחזקאל, אני לא ראיתי מישהו אומר את זה, אבל זה דעתי, שמה שכתוב ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. וזה חלק מהנבואה עצמה. אבל לא יודעים שלושים שנה למה. יש אומרים שזה מזמן שגילו את ספר דברים, הרמב״ם אומר שכל התאריכים וכל המקומות שמזכיר הנביא ביחזקאל זה חלק מנבואה ולכן יש להם משמעות זה לא רק כדי להגיד עובדות באיזה יום באיזה חודש באיזה יום בחודש לכן אני חושב שזה חלק מהנבואה. לכן הוא לא אומר ואני יחזקאל, בגלל שזה חלק מהנבואה. הוא מתאר מה הוא רואה, ויהי בשלושים שנה אני חושב שהעניין של השלושים זה רומז מה הוא רואה הוא רואה בסופו של דבר את היושב על הכיסא אז לכן מושג הזה זה עניין של הל שזה שלושים בגימטריא. נחזור לענינינו ראינו שנאמר ויעל מעליו, הקדוש ברוך הוא עלה מעל אברהם. וראינו, שהרמב״ם חושב שהדמויות שמחזיקות את הכיסא הם ארבע, והרמב״ם מסביר התורה פתחה בבראשית ולא במצוה הראשונה שזה החודש הזה לכם? בגלל שלפני החודש הזה לכם היה צריך לבא כרטיס ביקור של הקדוש ברוך הוא, וזה העניין של מעשה מרכבה. וכדי לעשות את המעשה מרכבה, אז קודם לו, מבחינת הלימוד, זה מעשה בראשית. מה יש בין מעשה בראשית ובין החודש הזה לכם? בעיקר ארבע דמויות, שלושת האבות ומשה רבינו. הם הדמויות האנושיות שמחזיקות את כיסא הכבוד, ומשה מתבקש לעלות משם, כלומר, ויש מקום איתי בכיסא, במקום, ומשם הוא יוכל להביט הלאה כאשר הוא יבקש על ישראל. זה נרמז גם כן, שוב, בגמטריה בגלל שהקדוש ברוך הוא אומר למשה שהוא הופיע לאבות באיזה שם? אל שדי. - זה הגמטריה של משה, כלומר, כאילו משה מתחיל מאיפה שהם היו כולם ביחד מחזיקים, והוא אחד מהארבעה, הוא עולה לשם ומשקיף מעבר למה שהיה יחד עם שלושת האבות, הוא עולה לשם דווקא אחרי חטא העגל. כלומר, אחרי חטא העגל הוא מגיע למדרגה העליונה שלו, מה שהוא לא הגיע קודם. אז לכן אמרנו שעד פרק ח הרמב״ם מדבר על מעשה בראשית, על ילד ואיש ואישה וצלם, וחטא, החטא וגן עדן, זה היה ההתחלה. מפרק ח, הוא מדבר על על מתן תורה, על חטא העגל, כלומר, ברמזים, וגם על התיקון של חטא העגל, שהיה בהקשר של משה רבינו בנקרת הצור. אז זה מה שהוא ירמוז, וזה כאן, אמרנו שהוא עושה את זה בין השאר על עניין של מקום איתי, הרמב״ם, גם ראשונים, גם אחרונים, מסבירים שבמרכבה יש דמות אחת, כמו שנאמר דמות אדם להן, כלומר, יש דמות אדם לכולם. גם הדמויות היותר בהמיות של האריה והנשר והשור, הם לא, זה לא פנים שהיית מוצא ברפת או משהו כזה. הכוונה שיש קצת דמיון במשהו לחיות הללו כמו שיש אנשים שיש להם דמיון לאריה, יש להם רעמה יש כאלה שיש להם פנים עגולות, פנים דומות לפרה או לעגל. יש כאלה שיש להם פנים כמו נשר, אף כזה ועיניים כאלה, הוא מביא את זה גם מהשכל וידוע אותי, כי אני, השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ. כלומר, יש השכל וידוע אותי, שזה שתי מדרגות של חוכמהכי אני, השם עושה חסד, משפט וצדקה. זה הביטוי של החוכמה במידות ובמעשים. יש מעשה חסד, צדקה ומשפט, יש מידות של חסד, צדקה ומשפט, הם כולם ביטוי של החוכמה. יש חוכמה בראש, והחוכמה בראש אמורה להמשיך, גם כן לא רק בראש, אלא גם כן במידות. וככה זה הולך בסופו של דבר, מורה נבוכים, הספר כולו הוא רעיון אחד ארוך. רק רואים שהכל מתחבא
- ^ תמלול השיעור:, פרק ט"ז קראנו, נקרא את זה עוד פעם, צור. כיוון שדיבר קודם, הנני עומד לפניך שם על הצור מה זה צור? צור, שם משתתף, הוא שם ההר, והכית בצור, משה הולך להר סיני. והוא נתן מכה בסלע, והמים ירדו מהר סיני עד מקום חניתם. והוא שם אבן קשה, כחלמיש, חרבות צורים. והוא שם המקור, שיחצבו ממנו אבני המקוריים, הביטו אל צור חוצבת, כלומר, אל אברהם, יצחק ויעקב. ואחר כן הושאל מזה עניין אחרון, זה השם לשורש כל דבר בהתחלתו. ולזה אמר, אחר אמרו, הביטו אל צור חוצבתם, הביטו אל אברהם אביכם, כאילו באר שהצור שחוצבתם ממנו, הוא אברהם אביכם, על כן לכו בדרכיו והאמינו בתורתו, והתנהגו במידותיו, כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו. אז העניין הוא, שזה לא רק ראוי, כלומר, תראה, אתה מבייש את הפירמה, אלא הכוונה היא שיש בך משהו ממה שהיה בהם. כלומר, זה המחצבה, יש לך, תמצא את זה, זה נמצא בך. לכן מה שראינו קודם לכן, שההשגחה על ארבעה אלה הכוונה לאברהם יצחק ויעקב ומשה ועל זרעם אחוריהם, כלומר, שזו השגחה גדולה. מה אנחנו עשינו בשביל זה ? אנחנו לא תמיד יוצאים בבוקר רק כדי לבנות אומה שלמה, אז למה ההשגחה עלינו? בגלל שיש לנו גם בתוכנו את העניין של האבות, ולכן אנחנו צריכים ללכת בדרך הזאת. ולפי זה העניין האחרון, נקרא האלוה יתברחח צור, כי הוא ההתחלה והסיבה הפועלת לכל אשר זולתו. ונאמר, הצור תמים פעלו, צור ילדך תשי, צורם מכרם. אין צור כאלוהינו, צור עולמים. ונצבתה על הצור, מה הכוונה? כאשר הוא אומר למשה רבינו, ונצבתה על הצור, הישען ועמוד על התבוננות היותו יתברח ההתחלה. אתם זוכרים שדיברנו שהכוונה ביש מקום איתי, שהוא מקומו של עולם, ולא העולם מקומו. הוא זה שמאפשר כל דבר אחר, והכל ישתנה זה לא משנה אותו בכלל. אבל הוא זה שברצונו העולם נמצא, ומשה מגיע לשם. שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו, כמו שאמרנו באמרו, הנה מקום איתי. המקום איתי זה הצור, שעוד לפני שאתה תביט עליי כאשר אני מעביר את כבודי עליך, אז אתה עומד שם. זה המקום שיש לך קודם, שאתה מתחבר וחי את העניין שהקדוש ברוך הוא, הוא ההתחלה של כל העולם. כאשר אדם מסתכל על העולם, הוא רואה את העולם כדבר שקיים מתוך הכוח האלוקי ששולח את השפע שמקיים אותו בכל רגע ורגע. אז זה הדבר שהוא רואה, העולם הזה, הוא כדי שהנשמות הטובות יעשו דברים טובים לתקן את העולם הזה. והוא, משה רבינו, מגיע לשם, ומשם הוא מסתכל על הכבוד האלוקי שיעבור על פניו. הכוונה שהוא מתבסס על הידיעה שהקדוש ברוך הוא הצור, זה מקום עיון, ככה הסברנו, מה זה מקום, מקום עיון. מתוך זה שכבר יש לו את זה, הוא יסתכל הלאה, כמו שאמרנו, שזה כיסא הכבוד. הוא כאילו, הוא עומד על הכיסא, הכוונה היא שהוא עומד מבחינת העיון, שהוא מסתכל על הכבוד מזה שהוא כבר מגיע לכיסא הכבוד.