מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק טו
- למהדורה מבוארת: ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק טו
נצב או יצב
אע"פ שנשתנו שני השרשים, העניין אחד, כמו שידעת בכל שמושיהם. וזה השם משתתף. פעמים יהיה בעניין הקימה וההתיצבות: "ותתצב אחותו מרחוק" (שמות ב, ד); "יתיצבו מלכי ארץ" (תהלים ב, ב); "יצאו נצבים" (במדבר טז, כז). ויהיה בעניין הקיום וההתמדה: "דברך נצב בשמים" (תהלים קיט, פט), כלומר קיים, עומד.
וכל מה שבא מזה השם בחוק הבורא הוא מזה העניין: "והנה ה' נצב עליו" (בראשית כח, יג), כלומר, על הסולם אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון בארץ, ובו יעלה כל מי שיעלה, עד שישיג מי שעליו בהכרח, אחר שהוא עומד קיים על ראש הסולם.
ומבואר הוא שמאמרי "הנה ה' נצב עליו", הוא כפי זה המשל הנשוא. ו"מלאכי אלהים עולים", הם הנביאים, שנאמר בהם בפירוש: "וישלח מלאך" (במדבר כ, טז); "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים" (שופטים ב, א). ומה טוב אמרו: "עולים ויורדים בו", העלייה קודם הירידה; כי אחר העלייה וההגעה אל מעלות ידועות מן הסולם, תהיה הירידה במה שפגש מן העניין להנהגת אנשי הארץ ולמודם, אשר בעבור זה כנה בירידה כמו שביארנו (בפרק י' מזה החלק).
ואשוב על ענייננו, כי "נצב עליו" – מתמיד קיים נשאר, לא שהוא התייצבות גשם. ומזה העניין: "ונצבת על הצור" (שמות לג, כא); כבר התבאר כי נצב ועמד עניינם אחד בזה העניין, וכבר אמר: "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב" (שמות יז, ו).